1. עניינה של תביעה זו הוא שאלת זכאותה של התובעת לקצבת נכות כללית לנוכח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי" או "החוק").

העובדות וההליכים

1. התובעת, ילידת 28.1.67, נפגעה בתאונת דרכים ביום 11.11.94 (להלן: "התאונה").
2. התובעת הגישה תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח"), לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב התאונה.
3. ד"ר אברהם שטרן, אורטופד, אשר מונה כמומחה מוסכם על ידי התובעת וחברת הביטוח, קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 30% בגין פגיעה בפרק ירך שמאל והגבלה בתנועות פרק זה, ו-10% נכות נוספים בגין הצלקות הניתוחיות באזור פרק הירך והאגן משמאל. נכותה המשוקללת של התובעת עקב התאונה הינה בשיעור 37%.
4. בין התובעת לבין חברת הביטוח נכרת ביום 26.3.01 הסכם פשרה, שלפיו שילמה חברת הביטוח לתובעת פיצוי בסך 500,000 ₪. בעקבות זאת נמחקה התביעה בהסכמת הצדדים ללא צו להוצאות.
5. בסעיף 5 לכתב הקבלה והויתור שעליו חתמה התובעת במסגרת הסכם הפשרה (להלן: "כתב הקבלה והויתור") נקבע:

"א. ידוע לי, כי הפיצויים על פי מסמך זה מבוססים על כך, שהתאונה אינה מהווה "תאונת עבודה". אני מצהיר ומתחייב, כי לא פניתי ולא אפנה בדרישות מכל סוג ומין למוסד לביטוח לאומי, הכרוכות או הנובעות מהתאונה ו/או מהנזקים שנגרמו לי ממנה.

ב. אם אפר התחייבות זו, ובכל זאת אגיש תביעה למל"ל בקשר לתאונה ואקבל פיצוי ו/או גמלה ו/או כל קצבה מהמל"ל בקשר לתאונה, הנני מתחייב להשיב לנתבעים מיד עם דרישה כל סכום שקיבלתי מהמל"ל ושאני זכאי לקבל מהמל"ל עקב התאונה.

ג. הנני מאשר, מצהיר ומסכים בזה כי אם אקבל מהמוסד לביטוח לאומי תשלום, תקבול או גמלה כלשהי בגין התאונה, הרי ניתנת בזאת מראש הסכמתי כי יחול עלי האמור בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995, וניתנת בזאת מראש רשות מטעמי למוסד לביטוח לאומי לפעול לגבי בהתאם להוראות סעיף 329 הנ"ל, כל זאת מבלי לפגוע בזכויות השיפוי שיש לנתבעים כלפי עפ"י שטר קבלה זה".

1. ביום 26.11.01 הגישה התובעת לנתבע (להלן גם: "המל"ל") תביעה לקביעת דרגת נכות כללית.
2. ועדה רפואית שבדקה את התובעת ביום 2.1.02 (להלן: "הוועדה הרפואית") קבעה לתובעת 50% נכות צמיתה בגין נכותה בפרק ירך שמאל, ו-10% נכות צמיתה בגין מחלת בלוטות. הנכות הצמיתה המשוקללת שנקבעה לתובעת הינה בשיעור 55%.
3. ביום 6.1.02 קבעה ועדת אי כושר כי לתובעת דרגת אי כושר בשיעור 65% החל מיום 26.11.00.
4. מכאן שתאריך זכאותה של התובעת לקצבת נכות כללית הינו החל מיום 24.2.01, דהיינו 90 יום מהתאריך הקובע בהתאם לסעיף 196(ב) לחוק הביטוח הלאומי.
5. הואיל והתובעת הגישה תביעתה לנכות כללית בחלוף למעלה משבע שנים ממועד התאונה, ובמועד זה התיישנה זכות התביעה של המל"ל נגד חברת הביטוח לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, הפעיל המל"ל את סעיף 329 לחוק, המאפשר לו לזקוף עד 75% מהפיצוי שקיבלה התובעת על חשבון הגמלה המגיעה לה ממנו. המל"ל מצא שסכום הגמלה המגיעה לתובעת ממנו נמוך מ-75% מסך הפיצויים ששולמו לתובעת על ידי חברת הביטוח, ועל כן לא שילם לה קצבת נכות כללית.
6. ביום 18.11.08 הגישה התובעת לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה תביעה זו לתשלום קצבת נכות כללית.
7. ביום 16.5.11 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתביעה.
8. על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 35969-06-11). בפסק דינו קבע בית הדין הארצי לעבודה כי אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה, ועל כן ביטל את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, והורה על העברת הדיון בתביעה לבית משפט זה.
9. ביום 19.12.13 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני כדלקמן:

"מכיוון שעניינו של התובע התנהל בשלמותו בבית הדין לעבודה, על מנת לייעל את הדיון בבית משפט נכבד זה, הצדדים מסכימים כדלהלן:

א. כל המסמכים אשר הוגשו בתיק בבית הדין לעבודה בתיק בל 9192/11/08 לצורך ניהול התיק, לרבות כל כתבי הטענות, פרוטוקולי הדיון, הסיכומים וכל הראיות יהוו את תיק בית המשפט.

ב. תעודות עובד הציבור אשר הוגשו בתיק יהוו תעודות עובד ציבור בתיק בית המשפט.

ג. הצדדים מסכימים כי הסכומים האמורים בתעודות אלה הינם הסכומים אשר היו נכונים למועד עריכת התעודות, ולאחר מתן פסק דין ישוערכו הסכומים הנקובים בהם בהתאם לפסק דין שיינתן.

ד. כבוד בית המשפט ייתן פסק דין על פי המסמכים המצויים בתיק בית הדין האזורי שהועבר אליו.

ה. הצדדים מסכימים כי אין צורך לנהל דיון לאור האמור, ולפיכך מבוקש לבטל את מועד הדיון וליתן תוקף של החלטה להסכמתם".

1. בהתאם לאותו הסדר דיוני, אשר קיבל תוקף של החלטה, ניתן פסק דין זה על סמך החומר שבתיק בית המשפט.

דיון והכרעה

1. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם רשאי המל"ל להפעיל במקרה זה את סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "סעיף 329"), ואם כן – מהי תוצאת הפעלתו של הסעיף במקרה זה.

הזכאות להפעיל את סעיף 329

1. התובעת טוענת כי סעיף 5 לכתב הקבלה והויתור אינו חל על קצבת נכות כללית, אלא רק על קצבת נכות מעבודה, ועל כן אין המל"ל רשאי להפעיל את סעיף 329, ועליו לשלם לה את מלוא קצבת הנכות הכללית.
2. הנתבע טוען כי בסעיף 5ג לכתב הקבלה והויתור התחייבה התובעת במפורש כי אם תקבל מהמל"ל תשלום, תקבול או גמלה כלשהי בגין התאונה, היא נותנת מראש הסכמתה להחלת סעיף 329. הנתבע מוסיף כי בהתאם להלכה הפסוקה חובה עליו להפעיל את סעיף 329 ולבצע זקיפה כאמור בו, במקרה שבו תביעתו נגד חברת הביטוח לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי התיישנה. מקרה נוסף שבו עליו, בהתאם לפסיקה, להפעיל את הסעיף הינה מקרה שבו פעל הניזוק תוך הפרת התחייבותו שלא להגיש תביעה למל"ל, או בדרך של מרמה.
3. סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי קובע:

"זכאי לגמלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ-75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו; הוראות סעיף זה לא יחולו על פיצויים ששולמו לזכאי לגמלה מכוח סעיף 330".

1. ברע"א 9475/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' (27.12.04) (להלן: "עניין המגן") עמד בית המשפט העליון על האיזון שקובע החוק במשולש היחסים של הניזוק, המזיק והמוסד לביטוח לאומי, לשם קיום עקרונות היסוד בדיני הנזיקין, כי הניזוק אינו זוכה בפיצוי העולה על נזקו, מחד, וכי המזיק אינו משלם יותר מהנזק שגרם, מאידך:

"במשוואת היחסים שבין המזיק, הניזוק והמוסד לביטוח לאומי, חותר החוק להגיע לתוצאה מאוזנת. עקרונות היסוד של תורת הפיצויים מחייבים להימנע מפיצוי-יתר כמו גם מחבות-יתר. תוצאה זו יכול שתושג בשתי דרכים, הקבועות בחוק הביטוח הלאומי עצמו: האחת נסללת על-ידי סעיף 328, והאחרת – על-ידי סעיף 329. הראשונה, קובעת כי מסכום הפיצויים המשולם לניזוק על-ידי המזיק, ייגרע סכום המבטא את השיעור המהוון של הגמלאות להן זכאי הניזוק מן המוסד לביטוח לאומי (בניכוי שעור של עד 25%, במידת הצורך, על-מנת להותיר בידי הניזוק סכום מינימלי כפיצוי). גמלאות אלה ישולמו לניזוק על-ידי המוסד לביטוח לאומי, מדי חודש בחודשו, וזה האחרון יחזור למזיק, לשיפוי על סכומים אלה שהוא נושא בהם. הדרך האחרת קובעת, כי המזיק ישלם לניזוק את מלוא הפיצוי, והמוסד לביטוח לאומי, מצדו, יפחית (יקזז) מסכום הגמלאות המשולמות לניזוק, את אותו חלק שהמזיק שילם "במקומו" (ושהמוסד היה רשאי לתבוע אותו מהמזיק, אילו ננקט המסלול הקבוע בסעיף 328)" (פסקה 17 לפסק דינו של השופט ריבלין).

1. בעניין המגן קבע בית המשפט העליון, כי אומנם ברגיל יש להעדיף את מסלול הטבת הנזק הקבוע בסעיף 328 לחוק, ואולם אין להתעלם באופן גורף מקיומו של סעיף 329, וכי קיימים מקרים יוצאי דופן שבהם תקום חובה למל"ל להפעילו (ראה: פסקאות 19-20 לפסק דינו של השופט ריבלין, ופסקה 1 לפסק דינה של השופטת חיות). באותו מקרה נקבע כי יש להפעיל את סעיף 329 הואיל והניזוק זכה בכפל פיצוי שלא כדין, תוך הפרת התחייבותו המפורשת שלא לערער על החלטת המל"ל לדחות את תביעתו לקצבת ניידות או לכל הטבה נוספת אחרת. מטעם זה נקבע כי יש לדחות את תביעת המל"ל נגד המזיק. אביא בהקשר זה את דבריה של השופטת חיות:

"הטעם העיקרי שבגינו יש להפעיל את הסדר הזקיפה הקבוע בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי במקרה שלפנינו נעוץ לדעתי בכך שהניזוק קנה לו כפל-פיצוי שלא כדין, תוך הפרת ההתחייבויות אותן נטל על עצמו כלפי המזיק בהסדר-פשרה. במקרים כגון אלה, מן הראוי לאיין בפעילת זקיפה ישירה כנגד הניזוק את כפל-הפיצוי שהשיג. הפעלת הסדר השיפוי הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי על מקרה כגון זה אינה הולמת, וכמוה גם הפעלת הזכות החוזית מכוח ההסכמים שבין המבוטחות ובין המוסד לביטוח לאומי, שכן הסדרים אלה יש בהם כדי להוסיף ולערער עוד את האיזון במערכת היחסים המשולשת מזיק-ניזוק-מיטיב אותה ערער הניזוק במעשיו. כוונתי לכך שהפעלת הסדר השיפוי שבסעיף 328 במקרה דנן יש בו כדי להוסיף אל כפל-הפיצוי שהשיג הניזוק גם כפל-חיוב כלפי המזיק, אשר ייאלץ מצידו לתבוע את הניזוק על-מנת להשיב את האיזון על כנו. בהנחה שמוסכם על הכול כי במצב הדברים שנוצר יש לפעול בדרך היעילה והצודקת ביותר לאיין את כפל-הפיצוי שהשיג לעצמו הניזוק שלא כדין, נראה כי הסדר הזקיפה הינו הדרך הנכונה להשגתה של מטרה זו ואילו ההסדר שבסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי לוקה בהקשר זה בסרבול ואינו עושה צדק עם המזיק" (פסקה 1א לפסק דינה של השופטת חיות).

1. בעניין המגן הקצבה שקיבל הנפגע מהמל"ל הייתה קצבת ניידות. ואולם בית המשפט העליון הגיע לתוצאה זהה גם לגבי גמלת נכות כללית שקיבלה הנפגעת מהמל"ל, ברע"א 8322/07 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (7.7.11) (להלן: "עניין כלל"). באותו עניין אישר בית המשפט העליון את החלטות הערכאות הקודמות לדחות את תביעת המל"ל נגד חברת הביטוח, הואיל וקבע שראוי להפעיל באותו עניין את סעיף 329:

"בענייננו, כפי שציין בצדק בית-משפט השלום, המדובר בהפרת התחייבות שנטל על עצמו הניזוק והיא שהביאה לזכייה בגמלאות. הייתה זו התחייבות מפורשת שכללה אף הסכמה ברורה מראש להפעלת סעיף 329 לחוק. הנפגעת, במקרה זה, לא פעלה בהתאם להתחייבותה ליידע את המוסד לביטוח לאומי על דבר ההסכמה אליה הגיעה עם המבטחות, וכפי שציין בית המשפט "המעט שניתן לאמור הוא שנקטה ב'שב ואל תעשה'". אין להביא למצב בו תשלמנה המבטחות כפל פיצוי בגין התנהגותה של הנפגעת. הפעלת הזקיפה מכוח הוראת סעיף 329 תאזן את כל צלעות המשולש - מזיק-ניזוק-מייטיב (בית המשפט ציין לעניין זה כי המייטיב - המוסד - אף עשוי לזכות ביתרון מסויים כי ההשבה המשתלמת לו מכוח ההסכם עם חברות הביטוח עשויה להיות נמוכה יותר מסכום הזקיפה; אלא שהחסרון מבחינת המוסד עלול להתבטא בחסרונה של הזקיפה העיתית בהשוואה להשבה המיידית מידי המבטחות). כאמור, גם מבחינת הנפגעת עשוי לקום קושי של ממש אם המבטחות תשובנה אליה בתביעה להשבת סכום חד-פעמי בשיעור גבוה" (פסקה 11 לפסק הדין).

1. באופן דומה קבע בית המשפט העליון ברע"א 2941/10 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' (27.8.12) (להלן: "עניין לה נסיונל") כי על המל"ל להפעיל את זכות הזקיפה שבסעיף 329 במקרה שבו לאחר שקיבלה נפגעת בתאונת דרכים פיצוי מחברת הביטוח "לסילוק מלא ומוחלט של כל תביעותיה", היא פנתה למל"ל בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית תוך הפרת התחייבות שנטלה על עצמה בהסכם הפשרה עם חברת הביטוח. בית המשפט דחה את טענת המל"ל כי יש לאבחן בין קצבת ניידות, שנדונה בעניין המגן, לבין קצבת נכות כללית:

"כפי שציינתי בראשית דברי, הגעתי למסקנה כי במקרה שלפנינו ראוי כי המוסד לביטוח לאומי יפעל בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 329 לחוק. הנפגעת חתמה על הסכם פשרה עם המבטחות, ובהתאם לו לפיו שולם לה סכום פיצויים "לסילוק מלא ומוחלט של כל תביעותיה". הנפגעת אף חתמה על כתב הקבלה והויתור. כשנה לאחר מכן, פנתה הנפגעת למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית.

יישומו של המבחן הסובייקטיבי בענייננו מעלה כי בחתימתה של הנפגעת על הסכם הפשרה ועל כתב הקבלה, הביעה היא את רצונה לוותר על זכותה לקבלת הקצבאות. אכן, הפרת הסכם פשרה על-ידי הנפגע עשויה לבוא בגדר אותן נסיבות המחייבות את המוסד להפעיל את זכות-הזקיפה (הלכת "המגן"; רע"א 8322/07 הנ"ל. וראו גם את פסיקה הערכאות הדיוניות: ת"א 4898/05 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 3.11.2008); ע"א 2673/08 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 19.3.2009); ת"א 11210/03 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 29.10.2006); ע"א 9681/06 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 10.7.2007); ע"א 6457/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 3.9.2006)). המבחן האובייקטיבי מתמלא אף הוא, ולא מצאתי טעם לקיומה של הבחנה, לה טוען המוסד לביטוח לאומי, בין קצבת הניידות (מושא הדיון בפרשת "המגן") לבין קצבת הנכות הכללית. שתי הקצבאות הן קצבאות סוציאליות, שנועדו למלא צרכים חיוניים, ומשכך - אין מקום לשלול מראש את הפעלת סעיף 329 מקום בו מדובר בקצבת הנכות הכללית" (פסקה 13 לפסק הדין).

1. במקרה זה הצהירה התובעת והתחייבה בכתב הקבלה והויתור שלא פנתה, ושלא תפנה, "בדרישות מכל סוג ומין למוסד לביטוח לאומי", ואף נתנה הסכמתה מראש להפעלת סעיף 329 אם תקבל מהמל"ל "תשלום, תקבול או גמלה כלשהי בגין התאונה". לא מצאתי תימוכין לטענת התובעת, כי מדובר בקצבת נכות מעבודה בלבד, לא בלשונו של כתב הקבלה והויתור, ואף לא בהיגיון שמאחוריו. על סמך האמור בכתב הקבלה והשחרור קיבלה התובעת מחברת הביטוח פיצוי מלא בגין נזקיה עקב התאונה. קבלת תקבול נוסף כלשהו מהמל"ל עקב התאונה תעמידה במצב של כפל פיצוי, מצב שאותו בדיוק הייתה הכוונה למנוע בחתימת התובעת על כתב הקבלה והויתור. בעניין זה אין כל הבדל בין קצבת נכות מעבודה ולבין קצבת נכות כללית – הן זו והן זו מהוות פיצוי בגין נזקי התאונה, שעבורם פוצתה התובעת באופן מלא על ידי חברת הביטוח.
2. במצב דברים זה, אף אילו הייתה למל"ל אפשרות בחירה בין המסלול הקבוע בסעיף 328 לחוק לבין זה הקבוע בסעיף 329, היה על המל"ל להפעיל את סעיף 329, וזאת בהתאם להלכה שנפסקה בעניין המגן, בעניין כלל ובעניין לה נסיונל. מקל וחומר שהדבר נכון במקרה שבו הגישה התובעת תביעתה לקצבת נכות כללית לאחר שהתיישנה זכות התביעה של המל"ל נגד חברת הביטוח לפי סעיף 328 לחוק. בנסיבות אלה, אם לא יופעל כלל הזקיפה שבסעיף 329, תזכה התובעת בכפל פיצוי בלא שהמל"ל יכול להפעיל את הסדר השיפוי שבסעיף 328 לחוק, שאילו היה מופעל היה מאפשר לחברת הביטוח לחזור אל התובעת ולתבוע את השבת הסכום הכפול שהייתה משלמת.
3. מסקנתי היא כי לא זו בלבד שהמל"ל היה רשאי להפעיל את ההסדר הקבוע בסעיף 329, אלא שבנסיבות העניין הוא היה חייב להפעילו, על מנת למנוע מהתובעת כפל פיצוי שלו אין היא זכאית לפי דין, ושהושג תוך הפרת התחייבות מפורשת.

תוצאת הפעלת סעיף 329

1. התובעת טוענת כי מתוך הנכות שקבעה הוועדה הרפואית לתובעת רק 30%, כקביעתו של ד"ר שטרן, הינם תוצאה של התאונה. ואילו המל"ל גורס כי מלוא 50% הנכות האורטופדית שקבע לתובעת הם תוצאה של התאונה.
2. אין חולק כי העקרון הוא שהזקיפה נעשית רק כנגד החלק בקצבת הנכות הכללית שאותו יש לייחס לתאונה, ואילו את החלק בקצבה שאותו אין לייחס לתאונה, על המל"ל לשלם במלואו (ראה והשווה: רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003)). חישוב שיעור הנכות שהינו תוצאה של התאונה מתוך כלל הנכות נערך בדרך השקלול המתימטית שנקבעה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (27.3.11) (ראה: עניין לה נסיונל בפסקה 14 לפסק הדין).
3. במקרה זה קבעה הוועדה הרפואית לתובעת 10% נכות בגין מחלת בלוטות, שאין חולק כי אינה נובעת מהתאונה. המחלוקת היא אם מלוא הנכות האורטופדית הינה תוצאה של התאונה, או רק חלקה.
4. ד"ר שטרן קבע לתובעת נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור 30%, בגין פגיעה בפרק הירך השמאלי וההגבלה בתנועות פרק זה, לפי סעיף 48(1)(ז) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הנכות"). הוועדה הרפואית קבעה לתובעת נכות בשיעור 50% לפי סעיף 48(1)(ב) לתקנות הנכות. עינינו הרואות: הן ד"ר שטרן והן הוועדה הרפואית קבעו לתובעת נכות אורטופדית לפי אותו סעיף – סעיף 48(1) לתקנות הנכות, המתייחס לפרק הירך. ההבדל הוא בדרגת החומרה. על פי חומר הראיות הנכות בפרק הירך של התובעת הינה תוצאה של התאונה. לא נטען על ידי התובעת, לא בפני ד"ר שטרן ולא בפני הוועדה הרפואית, כי לפני התאונה הייתה לתובעת בעיה כלשהי בפרק הירך. בפני הוועדה אף לא נטען שלתובעת נכות אורטופדית ממקור אחר, פרט לתאונה. תלונותיה של התובעת הן בפני ד"ר שטרן והן בפני הוועדה הרפואית היו דומות, ובשני המקרים ייחסה התובעת את כל מצבה לתאונה.

אומנם, כאמור, ד"ר שטרן והוועדה הרפואית העריכו את חומרת מצבה של התובעת באופן שונה. אלא שלא ניתן לומר שההבדל נעוץ בכך שלתובעת נכות אורטופדית שהיא תוצאה של גורם נוסף פרט לתאונה. ההבדל בהערכה נובע או מהשוני בזהות המעריכים, או מכך שמצבה של התובעת החמיר בתקופה של כשנתיים שחלפה בין בדיקתה על ידי ד"ר שטרן לבין בדיקתה על ידי הוועדה הרפואית. אציין כי ד"ר שטרן ציין בחוות דעתו כי קיימת אפשרות שמצבה של התובעת יוחמר בעתיד.

1. מסקנתי היא כי כל הנכות האורטופדית שקבעה הוועדה הרפואית הינה תוצאה של התאונה.

החישוב

1. נכותה של התובעת שאינה קשורה לתאונה הינה בשיעור 10%. שיעור נכותה המשוקללת הינו 55%. כאמור, יש לבצע חישוב לפי שיטת השקלול המתימטית. לפי שיטה זו ההפרש בין הנכויות הינו 45%. פער זה ביחס לנכות הכוללת הינו בשיעור 81.82% (45/55). זהו החלק בנכותה הכוללת של התובעת שיש לייחס לתאונה. דהיינו זהו החלק מהגמלאות שלהן זכאית התובעת שלגביו יש להחיל את עקרון הזקיפה. ואילו 18.18% מהנכות הכוללת (10/55) אינם קשורים לתאונה, והתובעת זכאית למלוא חלק זה של הגמלאות.
2. סכום הגמלאות לו זכאית התובעת, בהתאם לתעודות עובד הציבור שהגיש המל"ל, הינו בסך 606,566 ₪ נכון ליום 8.6.10. התובעת זכאית לחלק שאינו קשור לתאונה (18.18%), דהיינו סך של 110,274 ₪. היתרה הינה בסך 496,292 ₪ (להלן: "הגמלאות מהתאונה"). כנגד חלק זה יש ליישם את עקרון הזקיפה.
3. התובעת קיבלה מחברת הביטוח פיצוי בסך 500,000 ₪ נכון ליום 26.3.01. סכום זה, בשערוך עד ליום 8.6.10, הינו בסך 867,372 ₪. אילו קיבלתי את טענת התובעת כי מסכום זה יש לנכות שכ"ט עו"ד בשיעור 11% ומע"מ בשיעור 17% (ואין פירושו של דבר שאני מקבלת אותה), היה הסכום, בניכוי שכר הטרחה והמע"מ עליו, 768,470 ₪. בהתאם לסעיף 329 נזקפים 75% מסכום זה, דהיינו 576,352 ₪ (להלן: "סכום הזקיפה"). מכאן שאף אילו קיבלתי את טענת התובעת, היה סכום הזקיפה עולה על סכום הגמלאות מהתאונה, ולכן אין התובעת זכאית לסכום כלשהו מתוך סכום הגמלאות מהתאונה.
4. מסקנתי היא כי התובעת זכאית רק לאותו חלק מהגמלאות הנובע מהנכות שאינה קשורה לתאונה.

סוף דבר

1. אשר על כן הנני מורה כי הנתבע ישלם לתובעת 18.18% מסכומי גמלת הנכות הכללית שלהם היא זכאית מאז מועד תחילת זכאותה לגמלה זו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כמו כן ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 9,440 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וישיב לה את האגרה ששילמה.
2. זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"א אדר תשע"ד, 11 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.