רקע

1. לפניי מונחות שתי תביעות הדדיות שעניינן במכשיר נייד שמסר התובע לנתבעת במהלך התקופה בה היו בעלי הדין בני זוג. בתביעה העיקרית, עותר התובע לחיוב הנתבעת בהשבת סכומים שנשא בהם לטובת חברת סלקום בע"מ, לטענתו, בגין השימוש שנעשתה במכשיר ע"י הנתבעת, וזו האחרונה הגישה בתורה תביעה נגדית, שעיקרה, פיצוי בגין עוגמת נפש והשבת סכום של 2,000 ₪ ששילמה, לפי הנטען, אגב הפעלת איומים כלפיה ובגין חוב שצבר התובע.

העובדות שאינן במחלוקת

1. התובע (להלן: "התובע" או "הנתבע שכנגד") הגיש תביעה כספית ע"ס 9,867 ₪ להחזר חוב, שלטענתו, שילם במקום הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "התובעת שכנגד") לטובת חברת סלקום בע"מ, זאת בגין שיחות ורכישה משודרגת של מכשיר נייד, במהלך תקופה בה ששררו בינו לבין הנתבעת יחסי חברות וניהלו משק בית משותף (להלן: "התביעה העיקרית").
2. הנתבעת הגישה בד בבד עם כתב ההגנה תביעה שכנגד ע"ס 12,936 ₪, בה עתרה לדחיית התביעה העיקרית וחיובו של הנתבע שכנגד בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש והשבת סכום כספי בסך 2,000 ₪, שעל פי הנטען, שולם על ידה לחברת סלקום עקב איומיו של התובע.
3. אין חולק בין הצדדים, כי בתקופה הרלוונטית לתובענות, שררו ביניהם יחסי חברות במהלכם התגוררו בצוותא וניהלו משק בית משותף. מדובר, לדעת שני הצדדים, בתקופה קצרה בת מספר חודשים, שלאחריה נפרדה דרכם של הצדדים. עוד אין חולק, כי המכשיר שרכש התובע עבור הנתבעת היה מסוג 'אריקסון' וכי מכשיר זה שודרג על ידי הנתבעת למכשיר מסוג LG מספר מנוי 052-6391655. עוד אין מחולקת בין הצדדים, כי בסופו של יום המכשיר הוחזר לרשות התובע.

טענות הצדדים בסיכומיהם

1. לטענת התובע, בתקופת חברותם ביקשה הנתבעת מהתובע לרכוש עבורה מכשיר טלפון נייד. התובע אשר נעתר לבקשתה, התנה את הרכישה בכך שהנתבעת תשלם את העסקה מחשבונה הפרטי. לטענתו, הסיבה לתניה זו נבעה מכך שעל שמה של הנתבעת רבצו חובות בחברת סלקום, דבר שמנע ממנה לרכוש את המכשיר על שמה באופן עצמאי. משכך, נרשם המכשיר על שמו של התובע והנתבעת שילמה עבור המכשיר באמצעות כרטיס האשראי שבחזקתה. מנגד, טוענת הנתבעת כי בתחילת יחסי החברות ביניהם ביקש התובע לרכוש עבורה במתנה מכשיר סלולארי ולרשום את המכשיר על שמו בכדי לאפשר לשניהם לדבר בחופשיות. הנתבעת טוענת, כי התובע הוא זה אשר יזם את רכישת המכשיר הנייד עבורה והיא מעולם לא התחייבה לשלם מכיסה בגין המכשיר שקיבלה ממנו, כאמור, במתנה. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע עשה שימוש בכרטיס האשראי שלה, ללא הרשאתה, ושילם את החיובים בגין השימוש במכשירים שברשותו, לרבות המכשיר מושא הדיון, מחשבונה הפרטי.
2. לטענת התובע, הוא שילם מכיסו במקום הנתבעת את שתי החשבוניות הראשונות בגין המכשיר, עד שהנתבעת קיבלה לידיה כרטיס אשראי שהזמינה, או אז הם ניגשו יחדיו לתחנת השירות של חברת סלקום ובאותו מעמד חתמה הנתבעת על מסמכי פיצול חשבונות על מנת שכל אחד מהם ישלם את החשבונית שלו מחשבונו הפרטי. ברם, שני המכשירים נותרו רשומים על שם התובע, הואיל ועל חשבונה של הנתבעת בחברת סלקום רבצו חובות, כאמור, שמנעו את רישום המכשיר מושא הדיון על שמה. מנגד, טוענת הנתבעת כי כל החיובים, למעט אחד, בגין השימוש במכשיר הנייד שולמו מחשבונה הפרטי, וזאת עד למועד בו נחסם השימוש במכשיר ע"י חברת סלקום, עקב אי כיבוד הוראת קבע ע"י התובע. הנתבעת טוענת, כי ניסתה בעבר להעביר את הבעלות במכשיר הנייד על שמה, אך חברת סלקום התנתה את ביצוע העברת הבעלות בקבלת הסכמתו של התובע, שהינו הבעלים הרשום של המכשיר. לטענתה, היא נתקלה בסירוב מצד התובע אשר מיאן לשלם את העלות שהייתה כרוכה בהעברת הבעלות.
3. התובע טוען, כי מספר חודשים לאחר פרידתו מהנתבעת, גילה כי חויב בגין שימוש שעשתה הנתבעת במכשיר ולא שולמה תמורתו, בסך של 10,367 ₪. לגרסתו, ביום 9.12.08 ניגשה הנתבעת יחד עם אביה החורג לחברת סלקום ושילמה סך של 2,000 ₪ ע"ח החוב, שלא נכלל בסכום התביעה, אך סירבה לשאת ביתרת החוב הנ"ל. מנגד, טוענת הנתבעת כי מקורו של החוב הנטען באי תשלום חיוביו של התובע עבור מכשיר נוסף שרשום על שמו ואשר מצוי ברשותו. עקב כך, ניסתה הנתבעת להעביר פעם נוספת את המכשיר על שמה, אולם חברת סלקום התנתה את העברת הבעלות בתשלום החוב שרובץ על שמו של התובע בגין המנוי האחר שברשותו. משלא שולם החוב ע"י התובע, כך נטען, חסמה סלקום את השימוש במכשיר הנתבעת. עקב חסימת השימוש במכשיר ע"י סלקום כאמור, ולאור הקושי בו נתקלה הנתבעת בלהעביר את המנוי שברשותה על שמה, היא נאלצה אגב איומיו של התובע לשלם ביום 09.12.08 לחברת סלקום סך של 2,000 ₪ ע"ח החוב הנטען. בהמשך, התברר לנתבעת כי תשלום זה שימש את התובע לכיסוי חובותיו בגין מספר מנוי אחר שברשותו, ולא בגין המנוי שהיה ברשותה. עוד התברר לנתבעת כי רק למחרת, ביום 10.12.08, שילם התובע עבור המנוי שהיה ברשותה סך של 623.64 ₪.
4. לטענת התובע, הוא גילה כי סכום החוב אף הוגדל בעקבות שדרוג שבוצע ע"י הנתבעת, למכשיר מתקדם מסוג LG , עליו התווסף זמן אוויר וקנס יציאה. לאור סירובה של הנתבעת לסלק את החוב הנטען בעצמה, נאלץ התובע לשאת מכיסו בחוב אל מול חברת סלקום בסך של 8,367 ₪. בהקשר זה, מפנה התובע אל נספח ד' לתצהירו המעיד כי מדובר בחוב הרובץ על המכשיר של הנתבעת והקו שבחזקתה והשולל את טענת הנתבעת, כי החוב שנוצר הינו בגין מכשיר נוסף שהיה רשום על שמו. טוענת הנתבעת, מנגד, כי התובע לא הציג כל אסמכתא המוכיחה כי החוב הנטען קשור למכשיר שברשותה. עוד נטען, כי הנתבעת השכילה להוכיח כי התובע השתמש בכרטיס החיוב שלה ובמזומנים שנמסרו לו על ידה על מנת לשלם חובות אישיים שלו בגין מנוי אחר שבבעלותו. באשר לגובה החוב, נטען כי מסכום החוב הנתבע בסך של 8,441 ₪, לפי מכתב של חברת סלקום מיום 14.02.10 (נספח ד' לתצהיר התובע), יש לנכות את הסך של 2,000 ₪ ששולם ע"י הנתבעת. משכך, ככל שנותר חוב בגין המנוי שבחזקתה, דבר המוכחש, הרי שמדובר בחוב העומד ע"ס של 6,441 ₪, ולא הסכום הנטען בתביעה. מסכום זה יש לנכות גם את עלות המכשיר שבדנן בסך 2,340 ₪, שכן התובע בעצמו מודה כי המכשיר הושב לידיו. לפיכך, ככל שנותר חוב על שם הנתבעת שיש לשלמו לתובע, הרי שהוא עומד ע"ס של 4,101 ₪ בלבד.
5. התובע טוען, כי יש להטיל על הנתבעת חובת תשלום מכוח שלושה מקורות משפטיים: האחד, מכוח דיני החוזים (הסכם בעל-פה בין הצדדים שאינו מוכחש על ידי הנתבעת); השני, חובה מכוח דין; השלישי; על-פי חוק עשיית עושר ולא במשפט. לטענתו, הראיה לנכונות גרסתו מצויה בעדותה של הנתבעת, לפיה היא התלוותה לתובע לסניף חברת סלקום ומסרה את פרטי האשראי שלה לצורך תשלום הסך של 2,000 ₪. התנהגותה זו של הנתבעת מהווה, לשיטת התובע, הודאה בדבר נכונות גרסתו בדבר קיומו של הסכם בע"פ בין הצדדים.
6. באשר לתביעה שכנגד, טוענת התובעת שכנגד, כי התובע לא השכיל להפריך את גרסתה, לפיה החוב הנטען מקורו באי תשלום מצד התובע בגין מנוי אחר שברשותו. מנגד טוען הנתבע שכנגד, כי דין התביעה הנגדית להידחות בהיותה תביעה סתמית ונעדרת כל ביסוס והוכחה. לטענתו, מעולם לא עשה שימוש חורג וללא הרשאה בכרטיס האשראי של הנתבעת וכי אין ולא היו על שמו חובות לטובת חברת סלקום.

גדר המחלוקת

1. למקרא העדויות, עולה כי השאלות המצריכות הכרעה בתיק דנן הן כלהלן:
2. האם המכשיר הנייד מושא הדיון ניתן לנתבעת כמתנה, אם לאו.
3. האם החיוב הנטען מקורו בשימוש שעשתה הנתבעת במכשיר שבחזקתה, כטענת התובע, או שמא מקורו בשימוש שעשה התובע במכשיר אחר שהיה רשום על שמו ומצוי בחזקתו וברשותו.
4. מהו גובה החוב הנטען.

אדון בשאלות השנויות במחלוקת לפי סדרן.

דיון ומסקנות

1. הצדדים הגיעו לכדי הסכמה דיונית, לפיה יינתן פסק דין על דרך הפשרה לפי הוראות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וזאת על סמך החומר הקיים בתיק לאחר שיחקרו בעלי הדין והעדים מטעמם ויוגשו סיכומים בכתב.
2. לאחר עיון בכתבי הטענות על צרופותיהם, שקילת עדויות הצדדים ולאחר בחינת הראיות שהוגשו לתיק, אני מחליטה לקבל את התביעה העיקרית, במרביתה, ולהורות על דחיית התביעה שכנגד, כפי שיבואר להלן.
3. חרף טיבה של ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, כאמור לעיל, ולאור המסקנה אליה הגעתי בדבר דחיית התביעה שכנגד, ראיתי לנמק בתמצית את השיקולים שעמדו ביסוד המסקנה הנ"ל.

האם מדובר במתנה

1. כלל בסיסי במשפט האזרחי לעניין חובת ההוכחה הוא 'המוציא מחברו עליו הראיה'. לצידו של כלל זה, עומדת ההלכה הנוהגת, לפיה מקום בו קיימת הודאה בקבלת כספים אולם נטען כי אלה ניתנו במתנה, מועבר נטל הוכחת המתנה אל הטוען לה, למעט במקרים בהם קיימת קירבה מיוחדת בין הצדדים ממנה ניתן להסיק כי הכספים ניתנו במתנה, כגון במקרה בו מדובר ביחסי הורות [ראו: ע"א 187/09 ארמונד דרעי נ' ברוריה כהן (24.12.09)]. בע"א 180/51 ארנולד גולדקורן נ' ויסוצקי (1954) נקבע, כי "השאלה העומדת בפנינו היא: מה הדין, כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בתורה מתנה- האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה או לא? התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב. ה'חזקה' בנסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין הנותן קרוב-קרוב, כגון אביו של המקבל) נגד טענת המתנה, ועל הנתבע היה, איפוא, לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו".
2. בענייננו, במצב שבו הנתבעת מודה בקבלת המיטלטלין, אך טוענת כי מדובר במתנה, ומאחר שלא התקיימה קרבה מיוחדת בין הצדדים, הרי שנטל הוכחת הטענה בדבר קבלת המכשיר הנייד כמתנה מוטל על כתפיה של הנתבעת. נשאלת השאלה, האם הרימה הנתבעת נטל זה ? לעניות דעתי- התשובה הינה שלילית.
3. שני הצדדים נחקרו בשאלה, האם המכשיר נרכש כמתנה עבר הנתבעת, וגרסאות הצדדים בנושא זה היו קוטביות. מחד, מסר התובע בתצהיר עדותו הראשית, סעיף 3, כי המכשיר נרכש עבור הנתבעת תוך הסכמה שהתשלום עבורו ייעשה ע"י הנתבעת עצמה באמצעות כרטיס החיוב שלה, לזאת לנוכח קיומם של חובות שרבצו על שמה בחברת סלקום. עוד הוסיף התובע וטען, כי גם לאחר פרידתם סיכמו הצדדים כי המכשיר יישאר ברשותה של הנתבעת אשר תדאג לתשלום חיוביה, במישרין, לחברת סלקום בהתאם לתנאים, כפי שהיו הקיימים לפני מועד הפרידה, באופן סדיר (סעיף 5 לתצהיר). במהלך הדיון, הודה התובע כי שילם מכספו שתי חשבוניות עבור הנתבעת וכי כעבור חודשיים ממועד הרכישה ניגשו שניהם לחברת סלקום וביצעו פיצול חשבוניות, כך שכל אחד שילם עבור המכשיר שברשותו (עמ' 6, ש' 3-8). החל ממועד זה נשאה הנתבעת בתשלום עבור השימוש במכשיר הנייד מכיסה ועל חשבונה.
4. מנגד, מסרה הנתבעת, בתצהירה (סעיפים 2-5), כי קיבלה את המכשיר במתנה מן התובע ללא שניתנה שום התחייבות מצדה לתשלום עבורו. הנתבעת הצהירה, כי מעולם לא ביקשה מהתובע לרכוש עבורה מכשיר נייד וכי היה זה התובע שיזם את הרכישה ורשם את המכשיר על שמו. הנתבעת טוענת, כי כל חטאה היה בכך שנתנה אימון בתובע ומסרה לו את פרטי כרטיס החיוב שלה לתשלום בגין חוב שהיה על שמו. ברם, התובע מעל באימונה ושילם באמצעות כרטיס האשראי שלה את חובותיו לחברת סלקום הן בגין המכשיר מושא התביעה והן בגין מכשיר נייד נוסף ששניהם היו רשומים על שמו. במהלך הדיון, הודתה הנתבעת, בחקירה נגדית, כי התובע שילם חשבונית אחת בגין השימוש שלה במכשיר. לאחר מכן בוצע הפיצול בחשבוניות, ובתוך כך הוסכם כי הנתבעת בעצמה תשא בתשלום באמצעות כטיס האשראי שלה (עמ' 13 ש' 15-20) .
5. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המכשיר הנייד מושא התובענה נרשם ע"ש התובע. עוד אין חולק, כי התשלום עבור המכשיר הנ"ל נעשה, במרביתו (הצדדים חלוקים ביניהם בדבר מספר החשבוניות ששולמו ע"י התובע, מחד טוען התובע כי מדובר בשתי חשבוניות ואילו הנתבעת טוענת כי מדובר בחשבונית אחת בלבד), באמצעות כרטיס החיוב של הנתבעת. עוד עולה מן הראיות שהונחו לפתחו של ביהמ"ש, כי החל מחדש 03/08 נעשה שינוי בכתובת המופיעה על גבי החשבוניות ואלה נשלחו ע"י חברת סלקום אל כתובת אמה של הנתבעת (לפני כן נשלחו החשבוניות לכתובתו של התובע). גם לאחר פרידתה מהתובע, המשיכה הנתבעת להחזיק במכשיר הנייד ולשלם עבור השימוש בו לחברת סלקום באמצעות כרטיס החיוב שלה. די בכל האמור לעיל, על מנת לסתום את הגולל על טענתה של הנתבעת, כי מדובר במכשיר שניתן לה במתנה ע"י התובע. יתרה מכך, העובדה כי בוצע ע"י הנתבעת שדרוג למכשיר והיא בעצמה נשאה בעלותו, אף היא מחזקת את גרסת התובע כי לא מדובר במתנה.
6. טענתה של הנתבעת, כי התובע עשה שימוש חורג וללא הרשאה בכרטיס האשראי שלה, נטענה בעלמא וכלל לא הוכחה. הנתבעת עצמה הודתה, כי לא הגישה תלונה במשטרה כנגד התובע בגין שימוש בלתי מורשה בכרטיס האשראי שלה, באופן המחליש את גרסתה בנושא זה.
7. לאור כל האמור, אני קובעת כממצא עובדתי כי המכשיר לא ניתן לנתבעת במתנה ע"י התובע.

מקור החוב הנטען

1. כבר עמדנו על כך, שטענת הנתבעת באשר לסיבת היווצרות החוב הנטען היא, כי החוב אינו קשור לשימוש שהיא בעצמה עשתה במכשיר הנייד, אלא בהעדר אמצעי תשלום מצד התובע אשר גרר להיווצרות החוב הנטען ביחס למכשיר אחר הרשום על שמו ומצוי בחזקתו ובשימושו. התובע מכחיש, מכל וכל, גרסתה זו של הנתבעת וטוען כי החוב, כל כולו, קשור לשימוש שעשתה הנתבעת במכשיר הנייד מושא התובענה. התובע ביקש להיתמך על אישור שצירף מטעם חברת סלקום המלמד, לשיטתו, על הקשר בין החוב הנטען לבין השימוש שנעשה במכשיר ע"י הנתבעת (נספח ד' לתצהיר התובע).
2. בנקודה זו, אני מעדיפה את גרסת התובע על פני גרסתה של הנתבעת, ואבהיר. ראשית יצוין, כי העול מוטל על בעל דין להוכיח טענה המקדמת את ענייננו במשפט. משכך, מוטל הנטל על שכמי הנתבעת להוכיח טענתה בדבר מקור החוב הנטען. לדידי, הנתבעת לא עמדה בנטל זה. גרסתה, בהקשר זה, נטענה בעלמא בלא שנתמכה בתשתית ראייתית כלשהי. כל שהיה על הנתבעת לעשות הוא לעתור לבית המשפט בבקשה למתן צו המופנה אל חברת סלקום להמצאת המסמכים המוכיחים את טענתה כי החוב הנטען מקורו בתובע ולא בשימוש שהיא עשתה במכשיר הנייד, כטענתה. משלא עשתה כן, יש לפרש מחדלה זה כפועל לרעתה.
3. חיזוק לגרסת התובע ניתן למצוא בנספח ד' אשר צירף לתצהיר עדותו הראשית – מכתב של חברת סלקום מיום 14.02.10 המכיל פירוט לחוב הנטען, וממנו ניתן ללמוד כי החוב הנטען הינו בגין חיובים המיוחסים למכשיר הנייד שהיה בחזקתה ובשימושה הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה זו.
4. יתרה מכך, החשבוניות שצירף התובע לכתב התביעה ואשר מתייחסות לשימוש שנעשה במכשיר הנייד שהיה בשימושה של הנתבעת והחיובים בגינו, אף הן מראות את מקור החיוב הנטען, כפי טענת התובע. עיון בחשבוניות שהונפקו בגין הקו שמספרו מסתיים ב- (655) נשוא תיק זה בשנים 2007-2008 מעלה, כי התשלום בגין החודשים 09/07 ועד 03/08 נעשה באמצעות כרטיס אשראי השייך לנתבעת, כפי הודאתה.
5. ברם, החל מחודש 04/08 חל שינוי באופן ביצוע התשלום, כך שבחשבונית המתייחסת לתקופה שבין 27.04.08-26.05.08 ע"ס 1,603 ₪ נרשם לראשונה כי "ניתן לשלם חשבון זה בסניפי הדואר ללא שובר". במובחן מחשבוניות קודמות שהכילו תשלומים בגין חודשים קודמים באמצעות כרטיס האשראי של הנתבעת, בחשבונית זו לא בוצע תשלום לחיוב בגין החודש הקודם, היינו 27.03.08 – 26.04.08, באמצעות כרטיס האשראי של הנתבעת. ללמדך, כי נוצר חוב ע"ש הנתבעת בגין החודש הקודם 03/08 – 04/08 בסך 1,144 ₪. עוד ניתן לראות, כי בחשבונית זו נרשם, לראשונה, חיוב נוסף בגין מכשיר מדגם LG KU990 תשלום ראשון מתוך 36 תשלום, ע"ס 70 ₪ כל תשלום, זאת נוסף על התשלום שהיה בגין מכשיר "האריקסון" ע"ס 39.90 ₪. רישום זה מעיד על השדרוג שביצעה הנתבעת במכשיר.
6. גם בחשבונית החמישית לשנת 2008 ע"ס 1,860 ₪ והמתייחסת לתקופה מיום 27.05.08 ועד ליום 26.06.08, ניתן להבחין כי הנתבעת לא דאגה לתשלום עבור החיוב הקשור לחודש הקודם והעומד על סך של 1,603 ₪ באמצעות כרטיס האשראי שלה.
7. בחשבונית השישית במספר לשנת 2008, המתייחסת לתקופה שבין 27.06.08-26.07.08, ע"ס 8,443.47 ₪, נרשם כי "לקוח יקר, בשל העדר אמצעי תשלום קבוע לתשלום החשבון החודשי שלך, הנך מתבקש לשלם חשבונית זו במזומן עד לתאריך 08/08/2008", כאשר ברור כי התשלום, מלכתחילה, נעשה ע"י הנתבעת באמצעות כרטיס האשראי מטעמה, כפי שהיא בעצמה מודה. כמו כן, במסגרת חשבונית זו ניתן לראות כי נדרשו שני חיובים חד פעמיים האחד ע"ס 623 ₪ והשני ע"ס 1,428 ₪ בגין "הסרת שירות עם התחייבות" ובסך הכול כ- 2,051 ₪. יצוין כי, חשבונית זו כוללת בחובה את החובות הקודמים שצברה הנתבעת עקב אי תשלום החשבוניות המתייחסות לתקופה שבין 27.03.08-27.05.08 וכן בגין שדרוג המכשיר.
8. החשבוניות הללו מוכיחות, כאלף עדים, כי החוב שנוצר נעוץ באי תשלום החיובים עבור השימוש במכשיר, ע"י הנתבעת, כאשר אין חולק כי בזמנים הרלוונטיים לתובענה המכשיר היה בחזקתה של הנתבעת ובשימושה הבלעדי והיא הייתה אמונה על תשלום החיובים בגינו באמצעות כרטיס האשראי שלה.
9. לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי החוב הנטען נוצר עקב אי תשלום החיובים בגין השימוש בו. שומה היה על הנתבעת לדאוג לפירעון חובותיה בגין השימוש שעשתה בקו שהיה בחזקתה ובשימושה הבלעדיים עד למועד השבתו לידי התובע.

מכאן לשאלה מה גובה החוב שעל הנתבעת לשלם?

1. בקביעת שיער החוב לקחתי בחשבון את הותרת המכשיר ע"ש התובע גם לאחר פרידתו מהנתבעת. התובע הודה במהלך הדיון, כי בראיה לאחור דרישת הנתבעת להעברת הבעלות על שמה הייתה הדרך הראויה לפעול בנסיבות העניין (עמ' 8 ש' 11-14, ש' 31-33; עמ' 11 ש' 4-16 וכן ש' 19-27). מנגד, יש לזקוף לחובתה של הנתבעת את העובדה, כי היא לא דאגה לסילוק החוב בגין השימוש שעשתה במכשיר. כמו כן, יש לקחת בחשבון את השבת המכשיר לידי התובע, כאשר טענתו בדבר מצב המכשיר בעת ההשבה, כשהוא שבור, נטענה בעלמא ולא כל הוכחה. לא הייתה כל מניעה לכך, שהתובע יביא את המכשיר לדיון ויציגו בפני בית המשפט (ראו עדותו בעמוד 10 לפרוטוקול ש' 5-12).
2. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה ידעה אודות החוב שנוצר בקשר למכשיר רק בחודש מאי 2008, שכן במועדים בהם המשיכה הנתבעת להחזיק במכשיר ולעשות בו שימוש, מוטלת הייתה עליה החובה לעקוב אחר החיובים בגינו ולפרוע אותם. יחד עם זאת, מאחר והמכשיר הוחזר לתובע, ללא שגילה האחרון עובדה זו בכתב התביעה, אני מורה על ניכוי התשלום החודשי בסמוך למועד בו הועבר המכשיר לחזקתו של התובע.
3. באשר לחישוב גובה החוב, עיון בחשבונית השלישית לשנת 2008, מעלה כי נעשה שימוש בנייד בסך של 885 ₪. משכך- אני מורה על חיובה של הנתבעת במלוא סכום חשבונית זו על סך של 1,144 ₪. כך הוא המצב באשר לחשבוניות הרביעית והחמישית לשנה זו, שהונפקו לאחר השדרוג. משכך, אני מורה על חיובה של הנתבעת במלוא סכום שתי החשבונית הללו ע"ס 1,603 ₪ ו- 1,860 ₪, בהתאמה. לגבי החשבונית השישית, היא כוללת את החיוב בגין השדרוג, התשלומים הקבועים בגין שני המכשירים וכן יתרת התשלום הקודם ע"ס 1,860 ₪. מסכום חשבונית זו יש לנכות את החוב הקודם וכן את יתרת העלות העתידית של המכשיר הקודם לפני ביצוע השדרוג מסוג "אריקסון", מאחר שהמכשיר הוחזר לרשות התובע. מעיון בחשבונית זו ניתן לראות כי מדובר ב- 26 תשלומים, כל תשלום בסך 39.90 ₪, ובסה"כ = 1,037 ₪. מכאן, מוטלת על הנתבעת חובת תשלום סכום חשבון שוטף ע"ס 3,165 ₪ + 2,380 ₪ (בגין המכשיר המשודרג) וכן עבור החוב הקודם בסך של 1,860 ₪. יצוין, כי טענת התובע, לפיה החשבונית האחרונה מבטאת את החוב של התובעת לאחר ניכוי התשלום ששולם על ידה בסך 2,000 ₪, אינה עולה מהחשבונית אשר הודפסה עם דרישת תשלום עד לתאריך 8.8.08, קרי לפני מועד התשלום הנ"ל ביום 9.12.08. משכך, יש לבצע ניכוי נוסף על סך של 2,000 ₪.
4. על יסוד כל האמור לעיל, על הנתבעת לשאת בתשלום לפי החישוב הבא:

סך כל חשבון שוטף: 3,165.86 ₪.

חיובים זיכויים (מכשיר): 3,417-1,037= 2,380 ₪.

יתרת תשלום מחשבון קודם : 1,860 ₪.

יתרת תשלום מחשבון קודם: 1,144 ₪+1,603 ₪.

ובניכוי סכום של 2,000 ₪ ששולם ע"י הנתבעת.

_________________________________

סה"כ לתשלום 8,152 ₪

1. בשים לב לדרך הדיונית שהושגה בין הצדדים, ולאור כלל השיקולים שמניתי בסעיף 32 דלעיל, אני מעמידה את חוב הנתבעת על שיעור של 85% מן הסכום הנ"ל, היינו סך כולל של 6,930 ₪.
2. כמו כן, אני מורה על דחיית התביעה שכנגד, הן מחמת העדר הוכחה בדבר הפעלת איומים כלפי התובעת שכנגד, והן בשים לב למסקנה אליה הגעתי באשר לתביעה העיקרית בדבר חובת התשלום המוטלת על כתפיה של הנתבעת ביחס לתשלומים כמפורט למעלה.

סוף דבר

1. אני מחליטה לקבל את התביעה העיקרית, במרביתה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום כולל של 6,930 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, ישא הסכום הנ"ל הפרשי והצמדה וריבית כחוק החל מהיום עד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מורה על דחיית התביעה שכנגד.
2. בשים לב לדרך הדיונית בה הסתיים ההליך ואופן התנהלות שני הצדדים בתיק דנן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,500 ₪.
3. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ג, 01 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.