בפני כב' השופטת רים נדאף

1. ענייננו בשתי בקשות, הראשונה לאישור והשנייה לביטול פסק בוררות שניתן ביום 1/2/2012 (להלן : "פסק הבוררות") על-ידי הבורר מר ג'והרי עמאד (להלן: "הבורר").

2. חב' יזמויות סאסא (להלן: "התובעת") הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר, בת.א. 5292-11-07, כנגד סלאמה סלמאן את עומר לעבודות בניה בע"מ (להלן: "הנתבעת"), מר סלאמה סלמאן, מנהלה ובעל 99% ממניותיה – (להלן: "נתבע 2") , ואחיו, מר סלאמה סלימאן, מנהל העבודה (להלן : "נתבע 3") (ביחד יקראו : "הנתבעים").

על-פי הנטען, בין התובעת לאמפא בגליל, שותפות מוגבלת (להלן : "אמפא") נחתם הסכם להקמת 8 יחידות דיור בקיבוץ שדה נחמיה (להלן : "הפרויקט"). ביום 31/5/05 נחתם הסכם בין התובעת לנתבעת, באמצעות נתבע 2, לפיו התחייבו לבצע העבודה בפרויקט כקבלן משנה ראשי של התובעת, כאשר הנתבעת הצהירה (באמצעות נתבע 2), כי היא קבלן רשום כדין, מה שהתברר לתובעת באקראי לאחר מכן, כי אף אחד מהנתבעים אינו קבלן רשום ולפיכך נאלצה להודיע להם על סילוק ידם מהאתר.

התביעה מתייחסת ליתרת חוב שחבים הנתבעים לתובעת, יחד ולחוד, במועד סיום העבודה, בסך 786,914.31 ₪, הכוללת: סכום השיקים ששולמו להם, בניכוי השיק שבוטל על-ידה (בשל העובדה שהנתבעים עמדו ביתרת חובה מולה), תשלומים ששלמה התובעת לקבלני משנה וספקים במקומם, ובכלל זה בניכוי השכר המוסכם המגיע להם עד להפסקת העבודה. התביעה הועמדה על-סך 425,000 ₪, מהנימוקים המפורטים שם. התובעת ביקשה עוד להרים מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבע 2, ובכלל זה טענה כנגד הנתבע 3, כי עשה יד אחת עם הנתבעים 1-2, תוך שנהג בחוסר תום לב, והודיע על הפסקת מינויו כמנהל עבודה, מבלי להודיע לתובעת. חלק מהתשלומים ששלמה התובעת, שולמו עבור חומרים שנועדו לבית שבנה באופן פרטי, כך שלא ניתן להפריד בין חובותיו לבין אלה של הנתבעים 1-2.

3. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, והנתבעת תביעה שכנגד, כנגד התובעת, קיבוץ סאסא (להלן : "הקיבוץ"), ומר צביקה שחם, מנהל התובעת (להלן: "מר שחם") על-סך 500,000 ₪ (לצורכי אגרה) (יקראו ביחד: " הנתבעים שכנגד"), בגין יתרת חוב שחבים לה. כן, ביקשה הנתבעת להרים מסך ההתאגדות בין התובעת לנתבעים שכנגד מס' 2-3.

בין הטענות שהועלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן ו/או התביעה שכנגד היו, כי דין התביעה העיקרית כנגד נתבעים מס' 2-3 להידחות על הסף. במעמד חתימת ההסכם הוסבר לתובעת, כי הנתבעת אינה קבלן רשום, וזה היה מוסכם עליה. התביעה העיקרית מתבססת על השחלת חשבוניות שלא קשורות לעבודות שביצעה הנתבעת בפרויקט, וחשבוניות של קבלנים שאינם ידועים להם, שלא ביצעו עבודה באתר העבודה בפרויקט. התובעת, טענה בחוסר תום לב כנטען, כי שילמה לנתבעת בגין חשבוניות שלא שולמו לה עד היום. נתבע מס' 3, אשר עבד כשכיר אצל הנתבעת והתובעת, הודיע על הפסקת מינויו כמנהל עבודה מטעם התובעת, לאחר שנמנעה מתשלום שכרו כמוסכם. אין מקום להרמת מסך ההתאגדות כנגד נתבע מס' 2. הבית הפרטי נבנה על-ידי הנתבעת, ולנתבע מס' 3 לא היה קשר לבנייתו, מעבר להיותו מנהל עבודה בחברת הנתבעת.

הנתבעים שכנגד הגישו כתב תשובה, במסגרתו ביקשו לדחות את התביעה.

4. נתבע מס' 2 הגיש בקשה לביצוע שטר, הלא הוא השטר לעיל שבוטל. התובעת הגישה התנגדות לביצוע השטר, נשוא התביעה בת"ט 3174-09-07.

5. ביום 6/10/2011 ניתן פסק דין בתביעות לעיל, לפיו הועבר הסכסוך להכרעת בורר מוסכם. הבורר הורה בפסקו מיום 1/2/2012 בין היתר, על דחיית התביעה בת"ט 3174-09-07, דחיית התביעה שכנגד בת.א. 5292-11-07, ובתביעה העיקרית בת.א. 5292-11-07 קבע כי ישולם לתובעת 100,000 ₪. כן קבע כי על הנתבעים ו/או התובעת שכנגד בתיק 5292-11-07 לשלם ביחד ולחוד שכ"ט הבורר בסך 6,000 ₪ ומע"מ ושכ"ט עו"ד 20,000 ₪ ומע"מ. כן קבע כי יש לשחרר את הערבויות שהופקדו בתיקים הנ"ל לידי התובעת העיקרית ויזמיות סאסא אגש"ח בע"מ לאלתר, והאגרה תוחזר בתיקים הנ"ל לפי החוק.

6. הנתבעים הגישו כאמור בקשה לביטול פסק הבורר בהתאם לסעיפים 24 ו- 30 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), הואיל ולטענתם נפלו קורבן למעשה מרמה וקומבינה בין הבורר למר שחם; הם טוענים עוד כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם בפני הבורר והבורר קבע לעצמו שכ"ט מוגדל בניגוד להחלטת בית-המשפט והסכמת הצדדים. עוד מלינים הנתבעים כנגד מהות פסק הבורר שהוא קבע שלא בצדק, כי הם סולקו מהאתר כ- 7 חודשים לפני תום הפרויקט, בעוד שלטענתם השלימו את העבודות עד תום. הבורר לא ערך לטענתם בירור עם הדיירים, שהיו שבעי רצון מעבודות הנתבעים, לא התייחס בפסקו לטענה אודות השחלת חשבוניות לכתב התביעה, ובכלל זה קביעתו בדבר הרמת מסך כנגד נתבעים מס' 2-3 ניתנה בחוסר סמכות ובניגוד לחוק. הפסק נערך וניתן לטענתם בצורה רשלנית וחסרת מקצועיות, המתבטאת בין היתר באי עריכת חישובים מדויקים לתקבולים ולהוצאות הנתבעים.

7. דיון במעמד ב"כ הצדדים התקיים ביום 3/7/2012. ב"כ הנתבעים חזר על טענותיו בבקשה לביטול פסק בורר. מנגד, ב"כ התובעת טען, כי יש לדחות את הבקשה ולהורות על שחרור הערבויות בתיק. הוא טען כי הבורר נהג בנאמנות כלפי שני הצדדים. הנתבעים הם אלה שפנו לבורר, תוך ידיעה מראש על תפקידו כמפקח בפרויקט מטעם הנתבעים שכנגד. הבורר נתן הזדמנות נאותה לצדדים להביא ראיות ולטעון את טענותיהם.

דיון והכרעה:

8. לאחר עיון בבקשה, ולאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים, נחה דעתי, כי דין הבקשה לביטול פסק הבורר להידחות, ויש להורות על אישורו, למעט בעניין שכ"ט הבורר.

9. סעיף 24 לחוק הבוררות, מונה רשימה סגורה של עילות, אשר בגינן בית המשפט יכול להורות על ביטול פסק הבוררות, וכבר נקבע בפסיקה כי: "עילות הביקורת השיפוטית על הבוררות, המשתקפות בעילות הסטטוטוריות לביטול פסק הבורר, מוחלות בידי בתי המשפט בזהירות רבה, ועל דרך הפרשנות הדווקנית, כשהמגמה היא ליתן, ככל האפשר, תוקף לפסק הבורר, ולא לבטלו ..." (רע"א 8941/06 עיריית חיפה ואח' נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (4/11/09). ברע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5) 511 (1991) נפסק עוד כי: "...עיון בעילות הבוררות המפורטות בסעיף 24 לחוק יגלה, שעיקרן הוא בדיקת תקינותו של הליך הבוררות במסגרת המוסכם בין הצדדים, ואין הן מיועדות לבחינתו של תוכן הפסק )פרט לחריג אחד הנוגע לפסק הנוגד את תקנת הציבור(".

בבבואו של בית המשפט לאשר או לבטל פסק בורר, אין הוא יושב כערכאת ערעור עליו, אלא בוחן קיומן של עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק. לעניין זה יאים הדברים שנפסקו ברע"א 1512/92 קירת - חברה קבלנית לבניה מתקדמת בע"מ נ' צבי נזר ואח', פ"ד מז 529 (1993) : "...בדונו בפסק בוררות אין בית המשפט משים עצמו ערכאת ערעור על פסיקת הבורר. טענות היפות לערעור על פסק-דינו של בית-משפט אינן יפות כל עיקר לתקיפתו של פסק בוררות, ובקשה לביטולו של פסק בוררות יכולה להתגדר רק בתחום איזו מן העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות...". (ראה גם : ע"א 1325/92‎ ‎רמי קולקר‎ ‎נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ ואח', פ"ד מז(3)89 (1993) ורע"א 4757/12 Interton Inc נ' AVR Communications Ltd ואח' (9/9/2012)). ברע"א 102/12 בני גור נ' דניאל וולף (10/1/2012) נפסק כי:

"...בית המשפט אינו משמש ערכאת ערעור על שיקול דעתו של הבורר בעניינים הנוגעים לדין המהותי, ומקל וחומר שלא ידרש לטענות הנוגעות לאופן ניהולו של הליך הבוררות; זאת בייחוד מקום בו הצדדים פטרו את הבורר מסדרי הדין ומדיני הראיות כבמקרה דנן...".

10. בעניין הנדון בפניי, מבקשים הנתבעים הלכה למעשה להחליף את שיקול דעת הבורר בשיקול דעת בית המשפט, וכאמור לעיל, אין מקום לכך, שכן בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר. החלטת הבורר לגבי מועד הסילוק מהאתר, כמו גם הטענה, כי הלה לא התייחס בפסקו לטענת השחלת חשבוניות, ובכלל זה הטענה כי לא ערך בירור עם הדיירים, טענות אלו יכול שיהיה להן משקל בבית המשפט, אך לא בבית המשפט היושב לדון בבקשה לביטול פסק בורר. לעניין זה יאים הדברים שנפסקו בע"א 1325/92 לעיל כי:

" ... הטענות כאילו הבורר לא התייחס בפסקו אל כל הראיות שהיו בפניו, או פסק בניגוד לראיות שהיו בפניו טענות אלו יכול להיות להן משקל בבית משפט לערעורים, אך לא בבית משפט היושב לדין בבקשה לביטול פסק בורר...".

11. גם אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול דעתו, אין בכל אלה לבטל את הכרעתו (ראה את ע"א 318/85 דן כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ ואח', פ"ד מב (3) 265 (1988). טענה זו, זוכה למשנה תוקף הואיל ובבקשה המוסכמת למינוי בורר מוסכם נקבע בין היתר:

" בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת להורות על מינוי מר' עמאד ג'והרי...כבורר מוסכם מטעם שני הצדדים, פסק הבורר מחייב כל הצדדים לכל דבר וענין..."

משמע, הבורר לא נתבקש לנמק את פסקו, ויכול היה לפסוק כפי שפסק בסיכום הפסק, ותו לא, אך הוא בפועל נימק את פסקו, כך שהנתבעים יכלו לטעון את הטענות שהועלו נגדו. לעניין זה יאים הדברים שנפסקו בע"א 318/85 לעיל כי:

"הבורר לא נתבקש לנמק את פסקו או לתמוך את מסקנותיו בכל אסמכתא שהיא. נמצא, כי רשאי היה לציין את החלטותיו האופרטיביות בלבד ללא כל הנמקה, ובכך בעצם - למנוע מהצדדים להרהר אחר פסיקתו.. בהעדר חובת הנמקה, אין בידי הצד המעוניין כלים נאותים לבסס טיעון ענייני, שיצדיק ביטול פסקו של הבורר על-ידי בית-משפט".

כן נפסק בע"א 1325/92 לעיל כי:

"אין הבורר חייב לנמק את פסקו.. אף עצה טובה נתנו בתי המשפט לבורר להימנע מנימוקים, אשר יותר משיש בהם מועיל, מרבים הם התדיינויות מיותרות. מכאן "שככל שהבורר ממעט בהנמקת הפסק, הרי זה משובח, וככל שהוא מרבה בדברים, הריהו חושף את פסקו להשגות בעלי הדין, ואין זה רצוי שבעל דין שבחר להתדיין בפני בורר, יביא דברו לאחר מכן לפני בית המשפט" )ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' ישנומט" בע"מ ...".

12. האמור לעיל, נכון גם בנוגע לטענת הנתבעים, כי הבורר קבע על דעת עצמו הרמת מסך כנגד נתבעים מס' 2-3 בחוסר סמכות ובניגוד לחוק. אחת מעילות הביטול, היא זו המנויה בסעיף 24(7) לחוק הקובע כי: "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". דא עקא, בענייננו, בבקשה המוסכמת למינוי בורר, לא הייתה כל התניה כי הבורר יפסוק בהתאם לדין, וכלל לא הוגדרה סמכותו, אלא התבקש מינויו כבורר מוסכם מטעם שני הצדדים. בנסיבות אלו, מוטב היה, כי טענה זו לא הייתה מועלת כלל. טענה זו זוכה אף למשנה תוקף לאור האמור בסעיף 2 לחוק, המפנה לתוספת הראשונה, "כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". בסעיף י"ד לתוספת נקבע כי:

"הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו, הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט".

משלא עלה בידי הנתבעים להוכיח אחרת, הבורר פסק על-פי מיטב שפיטתו והחומר שהונח בפניו. לחילופין, גם אם הבורר טעה ביישום הדין המהותי, עדיין לא היה בכך להביא אוטומטית לביטול פסקו. לעניין זה יאים הדברים שנפסקו ברע"א 4757/12 לעיל:

" ...טעותו של בורר ביישום הדין המהותי ואופן ניהול ההליך על ידו לא יהוו עילה להתערבותו של בית משפט זה למעט באותם מקרים המצביעים על התקיימותן של איזו מבין העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות".

בענייננו לא מתקיימות העילות המנויות בסעיף 24 לחוק.

13. הנתבעים טוענים עוד, כי יש לבטל את פסק הבוררות, בהתאם לסעיף 24, מאחר ולא ניתנה להם הזדמנות נאותה להסביר את עצמם. הם טוענים כי לנתבע מס' 2 ובא כוחו הוקצתה חצי שעה להשמיע טענותיהם, וסוכם על זימון לפגישה נוספת, דבר שלא נעשה ע"י הבורר.

בסעיף 24(4) לחוק נקבע כדלקמן: "לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". עילת ביטול זו מבטאת את אחד מכללי הצדק הטבעי, של שמיעת הצד השני (רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל ואח' (16/8/2011)). ה"פגיעה בכללי הצדק הטבעי, הבאה לידי ביטוי באי-מתן הזדמנות לטעון, צריכה להיות פגיעה מהותית ולא פגיעה פורמלית" (רע"א 10320/09 דוד סגל נ' שמואל אלישיוב ואח' (16/3/2010) והפסיקה ששם).

דין טענה הנתבעים בעניין זה להידחות, הואיל ונטענה היא בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי ולו מינימאלי, כגון העדת הבורר, או מי ממשרדו וכיוצ"ב. מעבר לכך, מסעיף 3 לפסק הבורר עולה, כי לנתבעים ניתנה זכות הטיעון, וכך נקבע:

"קיימתי פגישה במשרדי ביום 14.12.11 שנוכח בה סלמאן סלאמה הבעלים של הנתבעת סלמאן סלאמה בע"מ וב"כ הנתבעים עו"ד יוסף קיסר וביום 15.12.11 נוכח צביקה שחם וב"כ עו"ד יחיא ג'והרי".

כן, מסעיף 2 לפסק עולה, כי ב"כ הצדדים המציאו למשרדו את כתבי הטענות והמסמכים הנלווים.

מעבר לכך, ב"כ הנתבעים טען בדיון מיום 3/7/2012, כי הופיע עם המבקשים במשרד הבורר ולא ניתנה להם הזדמנות נאותה, והזמן המספיק להעלות טענותיהם כראוי, וסוכם על קביעת דיון נוסף וישיבה נוספת בין המבקשים לבורר, דבר שלא נעשה לטענתו. גם אם טענה זו נכונה, הרי לא ברור כלל מדוע שקט על השמרים עד לקבלת פסק הבורר. הימנעות הנתבעים ו/או בא כוחם להתריע, או לבקש פסילת הבורר בזמן אמת, עת חשו, כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה להשמיע טענותיהם, בטרם מתן פסק הבורר, מלמדת כי השלימו עם התנהלותו, וכי לא הייתה בהתנהלות זו כל פגם. דווקא העלאת טענה זו לאחר מתן פסק דין כנגדם, אומרת דרשני ו"די לחכימא ברמיזא". לעניין זה יאים דברי כב' השופט ג'ובראן ברע"א 8691/09 יורם בר נ' ליאת פרייז (4/5/2010), והפסיקה ששם:

" מסכים אני לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו יכול להלין רק כעת - לאחר שניתן פסק הבוררות - על אופן ניהול הבוררות לאחר שבחר להימנע מלהלין על אופן ניהולה קודם לכן..." (אוזכר ברע"א 4211/10 מילניום אלקטריק טי.או.יו. בע"מ נ' תנועת מושבי העובדים בישראל ברית סיוע שיתופית מרכזית בע"מ (9/1/2011)).

זהות הבורר:

14. בסעיף 30 לחוק נקבע כי: "בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי-הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה".

15. איני מקבלת את טענת הנתבעים כי לאחר שקיבלו העתק מפסק הבורר נודע להם כביכול, כי נפלו קורבן למעשה מרמה וקומבינה משותפת בין הבורר לבין מר שחם. טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר, שכן הנתבעים לא טרחו להעיד את הבורר.

16. מה עוד שהנתבעים הודו כבר במסגרת הבקשה, כי ידעו על הקשר העסקי בין הבורר לנתבעים שכנגד, כאשר הלה שמש כמפקח באתר העבודה בפרויקט, אלא שלטענתם במהלך פגישה בין הצדדים הודיע הבורר לנתבע מס' 2, כי ניתק כל קשר עם הנתבעים שכנגד, וכי מוכן לשמש כבורר בין הצדדים. נתבע מס' 2 שהאמין לדבריו כנטען, הסכים להצעתו למינויו כבורר מוסכם על שני הצדדים. לאחר מתן פסק הבוררות, ותוך כדי שיחה טלפונית בין נתבע מס' 2 לבורר, הודיע לו הלה כנטען, כי אינו יכול לפסוק אחרת מאחר ומר שחם מתייחס אליו כמו בן ואב, הוא מזמינו בכל יום שלישי למסעדה ומרגיש אצלו כמו בן בית.

מקום בו ידעו הנתבעים על קשרי הבורר עם הנתבעים שכנגד, אך בכל זאת הסכימו למינויו, אין להם להלין אלא על עצמם. לעניין זה יאה הנאמר ברע"א 8570/11 מנורה מבטחים חברה לביטוח נ' pacific attiude ltd ואח' (11/12/11), שם נקבע כי:

"...מקום בו בעל דין ידע על קשריו של הבורר אשר עלולים לבסס חשד סביר למשוא פנים וחרף זאת נתן הסכמתו למינויו של הבורר, לא יינתן לאותו בעל דין להסתמך על אותן עובדות לשם העברת הבורר מתפקידו... כלל זה מבוסס על דוקטרינת ההשתק, המבקשת למנוע מבעל דין לעשות שימוש במידע המצוי בידו כקרדום לחפור בו, רק כדי לשנות את תוצאת הבוררות בדיעבד. בעל דין אינו רשאי לשקוט על שמריו ...כדי לעשות בדיעבד שימוש במידע המצוי ברשותו רק משום שהתוצאה אינה נושאת חן בעיניו, בחינת תכנית "כבקשתך". שיטה זו אינה יכולה לעמוד".

אומנם שם דובר על העברת הבורר מתפקידו, אך האמור שם נכון גם למקרא דנא. על הנתבעים היה לתהות גם במהלך הבוררות אודות הקשר של הנתבעים שכנגד ו/או מר שחם עם הבורר, ולא להמתין לקבלת פסק הבורר, וככל שזה פועל לחובתם, לבקש לבטלו. לא נהיר לי, מדוע דווקא לאחר מתן פסק הבורר, קיים נתבע מס' 2 שיחה עמו, כטענתו, והדבר אומר דרשני. לעניין זה יאה הנאמר ברע"א 7088/11 אלרוב נדל"ן מלונאות בע"מ ואח' נ' Hilton International co. ואח' (13/12/2011), שם נקבע כי:

"...קשה להלום התנהלות צדדים הממתינים לראות את תוצאת פסק הבוררות, ורק לאחר מכן בוחרים לתקוף את תוקפו בטענות שניתן היה להעלותן בעבר ... אמנם, אלרוב, לטענתה, לא ידעה על אותו ניגוד עניינים, ובנסיבות העניין, אכן אין לקבוע כי קמה לה חובה לבלוש כל עת הימשכה של הבוררות בדבר קשריו של משרד הבורר עם הילטון. עם זאת, סבורני כי צדק בית המשפט בקביעתו שמועד גילוי הפסול הנטען משליך על רמת הדקדוק הנדרשת בבדיקת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. בנסיבות העניין, העובדה שעילת הפסול הנטענת נתגלתה רק לאחר קבלת פסק הבוררות, ונוכח אי-שביעות רצונה של קבוצת אלרוב מן ...הפסק, מצדיקה דקדוק עמה בשעה שבוחנים קיומו של חשש ממשי למשוא פנים; זאת – עם כל ההבנה לטרונייתה, שעיקרה לאמיתו הוא על עצם פסק הבוררות בו חויבה בסכום גדול...".

17. גם אם אניח כי הבורר לא גילה אודות קשריו וטיבם עם מר שחם, עדיין אין בכך בכדי להביא לביטול פסק הבורר, משלא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי עניין זה השפיע בפועל על פסיקתו של הבורר, וכל הטענה שנטענה במסגרת הבקשה אודות השפעה זו, נטענה בעלמא, ללא ביסוס ראייתי ולו מינימאלי. לעניין זה יאים הדברים שנפסקו ברע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל ואח' (5/12/2010), אשר מהם ניתן להקיש גם לעניין ביטול פסק בורר כדלקמן:

"ויודגש, על אף שחובת הגילוי של הבורר כלפי הצדדים הינה מלאה, אין הדבר מלמד על כך שבכל מקום בו היתה הפרה של חובת הגילוי יוביל הדבר בהכרח לפסילת הבורר ולביטול פסק הבוררות (במקום בו כבר ניתן הפסק)... גם טענה של הפרת חובת הנאמנות וחובת הגילוי לאור קיומו של ניגוד עניינים הקיים אצל הבורר צריך שתבחן על פי אמות המידה של חשש ממשי למשוא פנים. בעניין זה מציין הירש במאמרו כי בית משפט זה קבע בעבר בעניין איליט כי "לא די בתדמית של משוא-פנים, אלא יש להוכיח שקיימת אפשרות ממשית שניגוד עניינים זה אכן יוביל להשפעה בפועל על פסיקת הבורר..."

שכ"ט הבורר:

18. המקום היחיד בו מצאתי להתערב בפסק הבורר, הוא בכל הנוגע לקביעתו ביחס לשכר טרחתו.

בבקשה המוסכמת למינוי הבורר הוסכם כי: "שכ"ט הבורר ישולם ע"י שני הצדדים בהתאם במחצית בסך של 5000 ₪ + מע"מ...". בית המשפט נתן להסכמת הצדדים תוקף של פסק-דין.

מנגד, הבורר קבע בפסקו, כי הוא מחייב את הנתבעים ו/או התובעת שכנגד בתיק 5292-11-07 ביחד ולחוד בשכ"ט הבורר בסך 6000 ₪ + מע"מ.

לא היה מקום לקביעה זו, כאשר ישנה בקשה מוסכמת במסגרתה נקבע שכ"ט הבורר. על כן, שכ"ט הבורר יהיה בהתאם להסכמת הצדדים.

19. מכל האמור לעיל שוכנעתי, כי אין מקום להורות על ביטול הפסק, לפיכך אני דוחה את בקשת הביטול ומאשרת את פסק הבורר, בכפוף לאמור לעיל לעניין שכ"ט הבורר, ונותנת לו תוקף של פסק-דין.

אני מחייבת את הנתבעים לשלם לנתבעים שכנגד הוצאות משפט ושכ"ט בסך כולל של 2,925 ₪.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים.

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ג, 15 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.