1. התובעת, ילידת 1978, הגישה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה לטענתה כתוצאה מנפילתה בבית החולים רמב"ם שעה בה סעדה את בנה אשר חלה בלוקמיה. התאונה ארעה ביום 6.3.06 והתרחשותה אינה שנויה במחלוקת. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלת נסיבות הנפילה, מה גרם לנפילה והאם הנתבעת נושאת באחריות לתאונה זו.

כמו כן קיימת מחלוקת בשאלת גובה הנזק.

2. בטרם אחל בדיון בנסיבות התרחשותה של התאונה ובשאלת האחריות מוצאת אני לנכון ולציין כי דומה בעיני כי אין מחלוקת בדבר הנסיבות המצערות בהן התרחשה התאונה, כאשר אם סועדת את בנה הקטן המאושפז בבית החולים החולה במחלה קשה. דומה כי ברי לכל כי במצב דברים זה תוספת של פגיעה בכף הרגל הינה קשה ומקשה על כל מה שממילא קשה כל כך.

3. קיימת מחלוקת בין הצדדים בדבר שאלות נסיבות הנפילה.

התובעת טוענת בעדותה ובסיכומי טענותיה כי נפילתה נגרמה כתוצאה מהחלקה על מי שטיפת הרצה בחדר בו היה בנה מאושפז.

הנתבעת טוענת כי לא התרחשה שטיפת רצפות באותו מועד וכי הנפילה נגרמה כתוצאה מכך כי שולי שמלתה של התובעת נתפסו במיטת הבן.

4. כל צד הביא את עדיו. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, העידה עובדת הנקיון הגב' שחאדה לילה, אחיה של התובעת מר ערפאת שוואני ובעלה של התובעת מר ענאן מלאלחה. מטעם הנתבעת העידו מנהלת משק בבית החולים הגב' ברבש מרינה, סייעת במחלקה האונקולוגית ילדים הגב' תקווה סיוון ואח במחלקה מר הישאם עוואד.

5. הדיון התמקד רבות בשאלה האם גרסתה של התובעת הייתה איחדה לאורך כל ההליך המשפטי ביחס לשאלה מה גרם לנפילתה. באיזה שלב הופיעה לראשונה הגרסה כי הנפילה ארעה בשעת שטיפ הרצפה וכן מתי ציינה לראשונה אתת מכוחות עובדת הנקיון בשעת הנפילה כעדה לנפילה. עדי בית החולים התייחסו לשעות העבודה ושעות הנקיון וכן לעובדת הנקיון אשר על פי העדויות פוטרה. בית החולים הציג את הדוח אשר מולא בסמוך לאחר האירוע על פיו נתפסה שמלתה של התובעת במיטה.

6. לטעמי, איני נדרשת להכריע במחלוקת עובדתית זאת. שכן, גם אם אקבל את גרסתה המלאה של התובעת אשר לנסיבות נפילתה, איני מוצאת כי קמה אחריות של הנתבעת לנפילתה.

7. כאמור, אבחן את שאלת אחריותה של הנתבעת על פי גרסתה של התובעת. לפכיך, אביא להלן את גרסתה של התובעת במלואה, כפי שנשמעה בחקירתה הראשית בבית המשפט-

"אני הייתי בחדר, הבן שלי היה חולה. אני הייתי על המיטה. הייתה אישה בשם לילה, הייתה בחדר שוטפת. הבן שלי עשה במכנסיו ואני החלפתי לו. התחלתי לזרוק את החיתול באמבטיה בדלי. האמבטיה בתוך החדר. לאמבטיה יש דלת. הדלי היה בחדר של הילד. היה רק ילד אחד בחדר. רק בני. לילה שטפה את הרצפה, הלכתי לזרוק את החיתול והחלקתי. היא עדיין שטפה. אני החלפתי חיתול לבן שלי כי אסור שהחיתול יישאר. היא עדין שטפה ומים היו על הרצפה. היא שפכה מים ושטפה. אני החלקתי על המים. נעלתי נעלי בית. לילד הייתה לוקמיה. הילד קיבל כימותרפיה והיה אסור לי לעזוב אותו כדי שלא יוציא את המחט. אסור שהריח יישאר ליד הילד כי הייתה לו ספירה נמוכה. בגלל שהייתה לו סיפרה נמוכה אסור שיהיה בסביבתו ריח רע. בחדר אסור שיהיה משהו. אני רגילה שכשהילד עושה צרכיו אני הולכת וזורקת מיד. אסור לצאת איתו."

(פרוטוקול עמ' 9 ש' 15-24)

8. מן האמור לעיל ניתן לקבוע כי התובעת טוענת למספר עובדות-

א. היא שהתה ליד מיטת בנה בבית החולים, אסור היה לה לעזוב את בנה לבד.

ב. הגב' לילה נכנסה לשטוף את החדר והיא נשארה ליד מיטת בנה.

ג. היא החליפה לבנה חיתול והתאונה ארעה שעה בה הלכה לזרוק את החיתול לדלי כאשר עבודת הנקיון לא הסתיימה ומים היו עדין על הרצפה.

9. אציין כי התובעת אינה חולקת על כי ידעה כי מתבצעת באותה עת מלאכת שטיפה ויש מים על הרצפה. יתרה מכך, כל יתר השוהים בחדר הוצאו מן החדר בשל עבודת הנקיון והיא נותרה לצד בנה "אני הייתי על המיטה.". כלומר, אין זה מקרה בו החליק אדם על מים כאשר לא ידע כי מתבצעת עבודת נקיון. אין זה מקרה בו לא פונו האנשים מן המקום. כל האורחים האחרים הוצאו מן החדר ונותרה רק היא על מיטת הבן.

ראה עדות הגב' לילה "ביקשתי מהם לצאת" (פרוטוקול עמ' 12 ש' 5), אחיה של התובעת "לאחר זמן הגיעה המנקה, היא ביקשה מאתנו לצאת מהחדר עד שתנקה את החדר, יצאנו החוצה. " (פרוטוקול עמ' 13 ש' 21-22) ובעלה של התובעת "לילה הגיעה לשטוף וביקשה שנצא החוצה." (פרוטוקול עמ' 14 ש' 14).

כולם ידעו כי מתבצעת שטיפה, כל האנשים הוצאו מהחדר, למעט מי שהחייבת להישאר לצד מיטת בנה, האם, התובעת, אשר ישבה על גבי המיטה.

10. לדברי התובעת נוצר מצב בו הרצפה עוברת שטיפה והיא מבקשת לפנות את החיתול של בנה לדלי בחדר האמבטיה הצמוד לחדר מרחק קצר מן המיטה. לדבריה לא יכלה לחכות. לא יכלה לכות עם החלת החיתול שכן, אסור להשאיר על בנה במצב זה חיתול מלוכלך. אקבל את עדותה זו. השאלה אם אל יכלה לחכות כמה דקות על מנת לקום מן המיטה ולזרוק את החיתול לדלי.

11. לדברי הגב' לילה, אשר על עדותה נסמכת התובעת, הליך שטיפת החדר עורך חמש דקות "אחרי שאני מנקה את האבק, לוקח לי חמש דקות לשטוף. אני שופכת את המים ולוקחת לשירותים. זה בערך חמש דקות. כשהתחלתי לשפוך מים היא נפלה." (פרוטוקול עמ' 12 ש' 9-10).

12. נשאלת השאלה מה חייב את התובעת לקום לזרוק את החיתול, שעה בה על הרצפה יש מים, ולא לחכות חמש דקות עד גמר השטיפה? התובעת העידה כי "אסור שהריח ישאר ליד הילד כי הייתה לו ספירה נמוכה. בגלל שהייתה לו ספירה נמוכה אסור שיהיה בסביבתו ריח רע. בחדר אסור שיהיה משהו. אני רגילה שכשהילד עושה צרכיו אני הולכת וזורקת מיד." (פרוטוקול עמ' 9 ש' 22-23).

גם הגב' לילה העידה כ הריח של החיתול היה רע "בגלל שלחיתול יש ריח נידאל קמה לזרוק את החיתול, היא הייתה מוכרחה לזרוק. היה ריח אצום והיא לא יכלה להשאיר אותו עד שאנגב את המים." (פרוטוקול עמ' 12 ש' 7-8).

13. התובעת לא הוכיחה כי אסור היה רפואית לחכות חמש דקות עד גמר השטיפה ואז לזרוק את החיתול לדלי הסמוך. יש לציין כי העידו אנשי צוות המחלקה והם לא נשאלו על כך בחקירתם הנגדית. ברי הוא מעדותה ומעדות הגב' לילה כי הריח לא היה נעים. אך ההחלטה לקום ולזרוק את החיתול כאשר כולם הורחקו מן החדר הייתה שלה.

14. אציין עוד כי גם אם הייתה מניעה רפואית לחכות חמש דקות עד לזריקת החיתול, התובעת בחרה שלא לבקש מן המנקה לזרוק את החיתול או לקרוא לאיש צוות. כל זאת כאשר היא רואה את הרצפה רטובה, כל שאר האנשים הוצאו מן החדר והיא נשארה על גבי המיטה. כלומר, חוץ מן המנקה אך אחד לא דורך בחדר וכולם יודעים למה, יש מים ומבצעים שטיפה.

15. סכנת החלקה על רצפה רטובה הינה בגדר הסכנות הידועות לכל אדם בוגר ובוודאי לתובעת. התובעת אישרה בעדותה כי עבדה שש שנים בנקיון (פרוטוקול עמ' 11 ש' 14).

16. נוכח כל האמור לעיל יש לבחון האם קמה עילת הרשלנות כנגד הנתבעת. אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית. השאלה מתמקדת לטעמי בקיומה של חובת זהירות קונקרטית. כלומר, האם בנסיבות המקרה אשר לפני היה על בית חולים סביר לצפות כי התובעת תקום מן המיטה ותלך על הרצפה הרטובה והאם היה דבר מה סביר שהיה בכוחו לעשות כדי למנוע את האירוע.

17. ב"כ התובעת מסכם סיכומי טענותיו ומציין כי התאונה ארעה בשל רשלנותה של הנתבעת אשר התבטאה כדלהלן-

א. לא דאגו לנקות רצפת בית החולים מלכלוך ו/או מים ו/או מפגעים.

דומה כי טיעון זה אינו מתאים לטיעוני התובעת בדבר נסיבות המקרה.

ב. שלא הזהירו את החולים ו/או המבקרים מהמפגעים.

העידו התובעת, המנקה אחיה של התובעת ובעלה כי הוזהרו ונדרשו לפנות את החדר גם התובעת העידה כי שיבה על המיטה. אין זה מצב בו לא ידעו כי מתקיימת פעולת נקיון וכי ויש להיזהר. אין הדבר דומה למקרים אחרים בפסיקה בהם נקבעה אחריות כאשר אל הוכח כי הזהירו אתה עוברים והשבים.

ג. לא העסיקו עובדי נקיון מיומנים, שעה שידעו שכן העסיקו עובדים לא מיומנים ולא מנעו זאת.

נשמעה טענה מטעם נציגי בית החולים כי הגב' לילה נהגה לשפוך מים כאשר ההוראה הייתה להעביר סמרטוט ספוג מים. איני מוצאת כי יש בכך כדי לשנות. בשני המקרים הרצפה הייתה נמצאת במצב רטוב עם עודפי מים עליה, מצב מסוכן להחלקה.

ד. עשו מעשים אשר בי"ח סביר לא היה עושה בנסיבות העניין ו/או נמנעו מלעשות מעשים אאשר בי"ח סביר היה עושה בנסיבות העניין.

איני מוצאת מה אמור היה בית החולים לנהוג אחרת. להוציא גם את התובעת מהחדר והלשאיר פעוט לבד? דומה כי להשאיר את התבועת בחדר על מיטתו של הפעוט בנה החולה הינה פעולה סבירה יותר. אין לבית החולים שליטה על תנועותיה של התובעת ועל החלטתה למרות הרצפה הרטובה לקום ולא להמתין חמש דקות לזריקת החיתול למרות הריח הלא נעים. אוסיף ואומר כי גם אל נשמעה טענה כי התובעת בקשה מהגב' לילה ליטול מידיה את החיתול לפח והגב' לילה סירבה.

18. נוכח האמור לעיל דין התביעה לדדי להידחות. לא הוכח כי הנפילה נגרמה כתוצאה מרשלנות של בית החולים או מי מעובדיו.

19. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הנני מודעת לכך כי לנתבעת נגרמו הוצאות ממשיות. מודעת אני גם לטענות שונות שהעלתה הנתבעת באשר לכשרות העדים שהעידו. יחד עם זאת הנני קוראת לנתבעת לשקול גביית ההוצאות נוכח הנסיבות בהן נפגעה התובעת, כמפורט בסעיף 2לעיל.

ניתן היום, כ"ג אדר תשע"ד, 23 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.