1. בפניי מונחת תביעה כספית שהגישה עיריית קריית שמונה (להלן: "התובעת" או "העירייה") כנגד הנתבעים לחיובם בתשלום סך של 214,200 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה בתאריך 4.5.08), המגיע לה בחזקת רשות מקומית על-פי דין, לפי הנטען, כתשלומי מסים.

עיקר טענות התובעת

1. לטענת התובעת, הנתבעים החזיקו בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, בנכסים המצויים בתחום שיפוטה של התובעת ואשר מזוהים בפנקסי העירייה במספרים שלהלן: 28017002, 91104000, 91105000, 91106000, 97014002, 15970014003001, 1597014002001 ו- 1597014003001 (להלן: "הנכסים"). בתמיכה לתביעתה, הגישה התובעת עותק מפנקסי העירייה הערוכים כתדפיס ממוכן בדבר יתרת החוב הנטען (להלן: "תדפיס החוב"). לטענתה, תדפיסי החוב מהווים 'ראיה לכאורה' לגבי נכונותם ולגבי חובות המגיעים לעירייה מהנתבעים, זאת בהתאם להוראות סעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש), כאשר הנטל לסתור האמור בפנקסים אלה מוטל על כתפי הנתבעים, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה', ובנטל זה לא עמדו הנתבעים בנסיבות המקרה הנדון.
2. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ערוך על ידי מר מוטי אזולאי (להלן: "אזולאי"), המשמש כמנהל אכיפה במחלקת הגבייה בעירייה. אזולאי פירט את הנכסים מושא התובענה ותקופת החוב בגין כל נכס וסכומו, כאמור בסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית מטעמו. לגרסתו, בכל התקופות שצוינו על ידו בתצהירו, היה החייב רשום בספרי העירייה כמחזיק בנכסים הללו. לביסוס טענותיה, הגישה התובעת מסמכים שונים, ביניהם דו"ח יתרות חשבון מעודכן ליום 10.2.11, מצב חשבון לכל נכס בנפרד, צווי עיקול ודרישות תשלום.
3. לטענת התובעת, הנתבע מעולם לא הגיש השגה וערר על חובותיו העירוניים בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ב-1976 ואשר במסגרתם אמורה להתברר טענת הנתבעים בדבר העדר חזקה בנכס. משכך, ובהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הנ"ל החוב מושא התביעה הפך לחלוט ועל הנתבעים מוטלת החובה לשלמו לעירייה. יתרה מכך, הנתבע לא פעל לשנות את שם המחזיק בנכסים לאחר שהחזקה בהם הועברה לאחרים, ולכן בהתאם להוראות סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש), החובות העירוניים רובצים לפתחו של הנתבע ועומדת לטובת העירייה הזכות לתבוע אותו מכוח מעמדו כ"מחזיק קונסטרוקטיבי". בענייננו, הנתבעים לא הראו כי הם פנו לעירייה לצורך שינוי שם המחזיק בנכס על אף דרישות תשלום אשר נשלחו אליהם. לשיטת התובעת, כל עוד לא נמסרה לעירייה הודעה בכתב מטעם הנתבעים בעניין שינוי זהות המחזיקים בנכסים או בשילוט, מוחזקים הנתבעים ע"י העירייה, כמחזיקים עפ"י דין, וככאלה הם חויבו במיסים הנדרשים ע"פ חוק.
4. בסיכומיה, חזרה ב"כ התובעת על עיקר הטענות כמפורט לעיל, תוך הפנייה לפסיקה רלוונטית, והדגישה כי הנתבעים לא ביקשו את רשות בית המשפט לדון בטענותיהם שהיו אמורות להתברר במסגרת מנהלית. עוד נטען, כי הנתבעים לא הציגו גרסה כלל להפרכת התביעה, לא כל שכן גרסה חשבונאית נוגדת, כאשר הנטל מוטל על שכמם להוכיח שינוי בחובות מיסוי.
5. התובעת ביקשה לדחות, מכל וכל, את טענת ההתיישנות שמעלים הנתבעים בהגנתם, מאחר ולשיטתה היא שיגרה לנתבעים דרישות תשלום וביצעה פעולות חוזרות ונשנות לשם גביית החוב, לרבות ביצוע צווי גבייה מנהליים. ברם, הנתבעים מיאנו לשלומו או לנקוט הליכים 'לתקיפת' החוב, כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות. להוסיף לכך, חלק מהחוב מתייחס לשילוט שלא שולם דבר בגינו. עוד נטען, כי אין בטענת ההתיישנות על מנת לסייע בידיהם של הנתבעים, מאחר ובמקרה בו עסקינן הם ידעו אודות החוב, לרבות ניהול הליכי גבייה בגינו.
6. באשר למוצג נ/1 שצירפו הנתבעים במעמד ישיבת ההוכחות ואשר, לטענתם, מהווה ראיה בדבר תשלום החוב, טוענת התובעת כי אין במסמך זה כדי להושיע לנתבעים בהוכחת הגנתם, משום שאינו מהווה ראיה אותנטית, הוא אינו חתום, אינו מאושר ואינו נושא את המילים 'סיום גמר חשבון' או 'אישור על אי קיום חובות כנגד הנתבעים', לא ביחס לנכס הרשום על גבו, ואף לא ביחס ליתר הנכסים מושא התובענה.
7. לסיום, ביקשה התובעת לחייב את שני הנתבעים, יחד ולחוד, בחובות הארנונה כלפי העירייה בטענה כי הנתבעים, בהיותם בני זוג, ניהלו תא משפחתי אחד והיו מעורבים, לטענתה, הן בהכנסות והן בהוצאות במהלך תקופה החזקה בנכסים מושא התובענה.

עיקר טענות הנתבעים

1. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הגיש שתי בקשות רשות להגן, האחת מיום 23.6.08 והשנייה מתוקנת מיום 26.12.10. החל ממועד הגשת בקשת הרשות להגן המתוקנת, במרבית מהדיונים שהתקיימו, היו הנתבעים מיוצגים ע"י מר אברהם לזר, מתנדב מטעם עמותת 'ידיד'.
2. הנתבעים העלו שתי טענות מקדמיות: הראשונה - העדר יריבות עם הנתבעת, משום שהיא לא החזיקה בנכסים מושא התובענה, למעט דירת המגורים ; והשנייה - דחיית התובענה מפאת התיישנות חלק מהחוב הנטען.
3. הנתבע מסר גרסה מפורטת הכוללת פירוט מועדי החזקה שלו בנכסים. לגבי נכסים מספר 1597014003001 ו- 1597014002001, נטען כי מדובר בשילוט ולא בחוב עבור החזקת נכסים, ולטענתו הוא לא החזיק בנכסים אלה, כלל ועיקר. לעניין נכס מס' 28017002 נטען, כי נכס זה הינו מקום מגוריהם הנוכחי של הנתבעים. לטענתו, בשנת 2008 שולם על ידו סכום של 3,000 ₪, ולכן עומדת יתרת החוב בגין הנכס הנ"ל כיום על סכום של 800 ₪ בלבד. באשר ליתר הנכסים נטען, כי התשלומים להם זכאית העירייה כבר שולמו זה מכבר על ידי הנתבעים, וכל תשלום שלא שולם בעדם, חלה לגביו התיישנות.
4. לביסוס ראיותיהם, צירפו הנתבעים חוזי שכירות, הודעה לעירייה, בקשה לקבלת הנחה נוסף על העתק תשלום לעירייה, ותצהיר שהוגש לעירייה ע"י הנתבע שאומת ע"י היועץ המשפטי לעירייה, עו"ד אריאל בר-יוסף, ביום 25.06.07 והמתייחס למבנה באזור התעשייה הצפוני.
5. בסיכומיו, הודה הנתבע כי הוא (ולא אשתו) החזיק בנכסים מושא התובענה (למעט נכס אחד המהווה את בית מגוריהם המשותף) וניהל בהם את עסקיו, ובכך ניסה, למעשה, להרחיק את אשתו מכל קשר לחובות בגין נכסים אלה. הנתבע טען, כי הוא מתגורר יחד עם בני משפחתו ברח' רש"י בקריית שמונה וכי עבר להתגורר בבית אמו בשכונת הוורדים לתקופה מסוימת. עוד טען הנתבע, כי הוא שילם את המסים עבור בית מגוריו החל משנת 2006 ויש באמתחתו אישור על כך. לגבי הנכס באזור התעשייה הצפוני, נטען כי הנתבע החזיק בנכס האמור למשך שנת 2005 על-פי הסכם שכירות שצורף, אך עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה הוא העתיק את מקום עסקיו לירושלים, ועל כך הוא מחזיק באישורים. לדבריו, בשנת 2006 מסר הודעה על פינוי הנכס ועזיבתו לעו"ד שאוליאן, המייצג את המשכירה והבעלים של הנכס, וכן למר אריאל מהעירייה.
6. לסיום, עתר הנתבע כי בית המשפט יורה על מחיקת החובות הישנים, מחמת התיישנותם, וביקש את התחשבות בית המשפט בשל קשיים כלכליים בהם, לטענתו, הוא נתון.

דיון ומסקנות

1. לאחר שעיינתי בכתובים, שקלתי את עדויות הצדדים ולאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו לתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן.
2. החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית בגין נכס חלה על המחזיק בנכס בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מגדיר 'מחזיק' כ-" אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או פנסיון". המבחן מיהו מחזיק הוא, מי שהינו 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס', ולכן שוכר המתגורר בנכס מחויב בארנונה ולא הבעלים הרשום. אולם, בהעדר שוכר וגם אם הנכס ריק, מחויב בתשלום הבעלים. יצוין כי בגין נכס ריק ניתן לבקש פטור מתשלום ארנונה לתקופה מוגבלת, אך הפטור מותנה בהגשת בקשה בזמן אמת.
3. סעיפים 325-326 לפקודת העיריות יוצרים שני חריגים לכלל הנ"ל הקשורים זה בזה. בהתאם לסעיפים אלה, מוטלת החובה על בעלים או על מחזיק של נכס החייב ארנונה עתידית בגין הנכס. כל עוד לא נמסרה 'הודעה' יחויב אותו מחזיק או בעליו של הנכס בארנונה בגין הנכס. סעיף 325 לפקודת העיריות קובע, כי "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחובתו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". סעיף 326 לפקודת העיריות קובע, כי: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, לא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם- ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו- למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה".
4. פקודת העיריות מטילה על המחזיק היוצא את חובת ההודעה בכתב לעירייה על הפסקת החזקתו בנכס, והודעה בעל פה, ככלל, אינה עומדת בדרישות החוק, שכן הפסיקה קבעה כי דרישת הכתב היא מהותית. אולם, מקום שבו הוכח כי העירייה קיבלה הודעה פורמאלית בעל פה מהמחזיק על הפסקת החזקתו בנכס, כשבאותו מעמד, במשרדי העירייה, מציג המחזיק את חוזה השכירות החדש ומבקש להירשם כמחזיק באותו נכס, קמות הנסיבות המיוחדות והחריגות, ממין אלה שעליהן דיבר בית המשפט העליון בפסק הדין המנחה שניתן בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.04.08) [להלן: "עניין דור אנגריה"], בהן קמה חובה על העירייה לפעול באורח אקטיבי כדי לעמוד בחובת ההגינות והסבירות הנדרשות ממנה כרשות מנהלית.
5. בעניין דור אנרגיה נפסק, כי "מטרתם של סע' 325 ו- 326 לפקודת העיריות, להקל את הנטל המוטל על העיריה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה".
6. עוד נפסק בעמ"נ (חי') 330/03 אברהם סבג נ' עירית חיפה (1.9.04), כי "ברור, שהמשך החיוב בארנונה אינו צריך להימשך לנצח, אף אם כלל לא נמסרה הודעה כנדרש בסעיף 325. סעיף זה אינו עומד בחלל ריק. מולו ניצבת חובתה של המשיבה לנהוג כלפי נישומי הארנונה בהגינות, בחריצות ראויה, ובתום לב. בצד חובתה להטיל ארנונה ולגבותה עומדת חובתה לבדוק מדי תקופה מי הוא הנישום הנכון המחזיק בנכס שבגינו נדרשת הארנונה. פקחיה צריכים לעיתים לערוך סקירה של המצב בשטח על מנת לדעת את המתרחש. כך במיוחד לגבי נכסים שאין משלמים בעדם ארנונה ללא הודעה או הסדר או כאשר הודעות חיובי הארנונה חוזרות, או כאשר מצויות אסמכתאות לכך שעסק כלשהו בנכס, חדל לפעול בו או עבר למקום אחר".
7. לעניין 'נטל ההוכחה' יש להפנות לסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח משולב] הקובע, כי: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו- בלי כל ראיה אחרת- כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". מן האמור בסעיף זה עולה, כי רישומי העירייה הינם ראיה לכאורה לחובו של הנתבע. לפיכך מוטל הנטל על הנתבע להוכיח, כי רישומיה של העירייה אינם תקינים. בר"מ 8499/06 עו"ד גדעון אליאב נ' עיריית הרצליה (15.11.06) נקבע, כי "הלכה היא מלפני בית המשפט העליון, כי לצידן של פעולות הרשות עומדת חזקת התקינות (החוקיות) המנהלית. נקודת המוצא הינה, כי הרשות המנהלית פעלה באופן חוקי ותקין, והנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי המבקש לעשות כן. כבר נקבע, כי לשם הרמת נטל ראייתי זה לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה".
8. בע"א ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (21.08.12) חזר כבוד המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין על פסיקת בית המשפט בעניין ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל, בעניין שאלת מעמדם הראייתי של תדפיסי החיוב, ושם נפסק כי: "סעיף 318 שלעיל קובע את מעמדם של תדפיסי החיוב כ'ראיה לכאורה על קביעת הארנונה' [...]. לוי לא הגיש אף ראיה הסותרת את האמור בתדפיסי החיוב, ולמעשה הוא גם לא הציג חלופה משלו לעניין גובה החוב על-כן, אין לנו אלא לקבל את האמור בהם [...]" [ראו והשוו: תא"מ 2118/10 עיריית י-ם נ' כרוף הייסם (22.06.11)].
9. לא אחת נקבע בפסיקה, כי הסמכות לדון בטענה "איני מחזיק" של הנתבע נתונה למנהל הארנונה וערכאות הערעור עליו ולא במסגרת הגנה לתביעה כספית שהוגשה. אמנם, בסעיף 3 (ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 נקבע, כי "על אף האמור בסעיפים (א) ו- (ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". סעיף 3(ג) לחוק הנ"ל מקנה לבית המשפט סמכות ושיקול הדעת להתיר את הטענה "איני מחזיק", שלא בדרך של השגה. אולם, נקבעו גדרי הרשות לכך, כאשר בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית. לעומת זאת, בנושאים עקרוניים ונושאים בעלי חשיבות כללית וציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות [ראו ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל (6.2.2002) – להלן: "עניין ט.ט. טכנולוגיה" ; וכן תא"מ 15920-11-09 עירית ראשון לציון נ' בשן (31.07.2012)]. גדרי הרשות לכך, כפי שנפסקו בעניין ט.ט. טכנולוגיה הנ"ל, הינם "פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי השגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המנהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות" (שם, בעמ' 779-780); ראו עוד עע"ם 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב (5.5.10)). עוד אוסיף ואציין בעניין זה, כי הגשתה של השגה לגבי שנה רלוונטית אין בה כדי להועיל לגבי שנת מס אחרת.

ובחזרה לענייננו

1. כזכור, מטעם התובעת העיד אזולאי, מנהל אכיפה במחלקת הגביה בעירית קריית שמונה. הנתבעים העידו בעצמם וניהלו הגנתם, במרביתה, בסיועו של נציג מטעם 'עמותת ידיד'.
2. התובעת עותרת לחיובם של הנתבעים יחדיו בגין חמישה נכסים וכן בגין שילוט. אדון בטענות הצדדים בגין כל נכס בנפרד, לרבות טענת ההתיישנות.
3. תחילה אדרש לטענה מקדמית בדבר העדר היריבות עם הנתבעת. מצאתי לקבל טענה זה באופן חלקי בלבד, שכן הנתבעים בעצמם הודו כי הם מתגוררים יחדיו מזה 20 שנה בדירת מגוריהם השוכנת ברח' רש"י 17/2 בקריית שמונה (ראו עדו הנתבעת בעמ' 16, ש' 4). באשר ליתר הנכסים המאוזכרים בתביעה דנן, עפ"י תדפיסי החוב שהעירייה בעצמה צירפה, הנתבע לבדו (ולא הנתבעת) רשום כמחזיק בנכסים הללו. העירייה לא השכילה להוכיח, כי קיים קשר, זיקה או מעורבות של הנתבעת בנכסים הללו שבהם ניהל הנתבע את עסקיו. לפיכך, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום המסים עבור הנכסים, למעט כאמור דירת המגורים המשותפת של בני הזוג.
4. לאור האמור, מצאתי לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בגין המסים עבור דירת המגורים (הידועה כנכס מס' 7002). באשר ליתר הנכסים, יש מקום לחיוב הנתבע בלבד בתשלום המסים עבור הנכסים הללו, היה ותוכח חזקה בפועל ואי-מסירת הודעה בכתב על הפסקת החזקה, כמתחייב עפ"י דין.
5. נכס מספר 28017002 (להלן: "נכס 7002") הידוע כ- רש"י 17/2:

התובעת מייחסת לנתבעים חוב ע"ס של 14,272.9 ₪ בגין נכס זה. תקופת החוב הינה מחודש 02/2001 ועד לחודש 2/2008. עיון בנספחים שצורפו לתצהירו של אזולאי מטעם התובעת מעלה, כי בגין הנכס הנ"ל נשלחו דרישות תשלום בשנים 2000, 2001 ו- 2005. הנתבע טוען, כי החל משנת 2006 הוא נושא בתשלום החובות בגין הנכס בו הוא מתגורר (עמ' 13 לפרוטוקול ש' 6-7). כאשר נחקר אזולאי בעניין זה, השיב הלה כי "בקשתך לא טופלה מהסיבה שאתה נמצא בהליך משפטי. אנו לא מתערבים בהליך משפטי עד לסיום ההליך המשפטי וקבלת החלטות [...] במידה ולא צלחנו בהליכים משפטיים, אנו רשאים להגיש חוות דעת משפטית ורק לאחר מכן נוכל לדון בתיק". בהמשך העיד אזולאי, כי "הנתבעים הגישו בקשות לוועדת הנחות לשנה שוטפת, בגין שנת 2011 הם קיבלו תשובות ואושרה להם הנחה במסגרת בקשה, בקשתם טופלה. מה שנמצא בתביעה משפטית אני לא נוגע בו. בחיובים השוטפים כל בקשה שהוגשה על ידם, או שהוא קיבל הנחה או שזה הוגש לוועד" (עמ' 13 לפרוט' ש' 9-18).

הנתבעים מודים, בריש גלי, כי הינם המחזיקים בנכס הנ"ל וכי הם מתגוררים בו עד היום (ראו עדות הנתבע בעמ' 14, ש' 22-23, וכן עדות הנתבעת בעמ' 16, ש' 2-5). עיקר הגנתו של הנתבע, בהקשר זה, מופנית להנחות ארנונה להן טוען שהוא זכאי. עניין ההנחות והבקשה שהגישו הנתבעים בנושא זה מקומם להתברר בפני הגורמים המקצועיים לכך ולא במסגרת התביעה דנא.

כזכור, הנתבע טוען כי הוא משלם לעירייה את המסים המגיעים לה בגין הנכס ברח' רש"י, ולהוכחת טענת התשלום הוא נסמך על אישור נ/1 אשר, לטענתו, מפרט את יתרת החוב שהוא חב לתובעת בגין נכס זה. עיינתי ובחנתי בחן היטב את האישור נ/1 והגעתי לכלל מסקנה, כי פלט זה, ככל שניתן ללמוד ממנו, מהווה אישור תשלום עבור תשלומים שביצע הנתבע בקשר לנכס זה לשנים שבין 2006 עד 2008, כאשר התובעת עותרת במסגרת תביעתה זו לחוב קודם שהחל להצטבר כבר משנת 2002 ואשר הנתבע נמנע מלשלמו, על אף כל דרישות התשלום שנשלחו אליו בגינו. הנתבע בעצמו טוען, כי התשלומים שהחל לשלם היו רק משנת 2006 ואילך, ואין בפניי כל אסמכתא כי שילם את החובות שנוצרו קודם לכן, קרי עבור התקופה שבין השנים 2002-2005.

באשר לשנים 2006 עד 2008, בהתאם לאישור נ/1 הנתבע נותר חייב לעירייה סך של 909.60 ₪ בגין תשלומי מים וארנונה. אני מטילה עליו תשלום חוב זה, מבלי להתייחס לחובות עבור שנים שלא נכללו במסגרת תביעה זו, כגון שנת 2011.

בהעדר ראיה מפריכה בעניין החוב עבור השנים 2002 עד 2005, ובהתאם לנספחים המצורפים לתצהירו של אזולאי מטעם התובעת בהם נמצא פירוט החוב השנתי בגין נכס דירת המגורים של הנתבעים, מוטלת החובה על הנתבעים, שאין חולק כי התגוררו בנכס זה ואין חולק בדבר משלוח דרישות תשלום אליהם, לשאת ביתרת החוב בגין שנת הכספים 2002 בסך של 5,566.80 ₪; בגין שנת הכספים 2003 חוב בסך של 5,997.40 ₪; בגין שנת הכספים 2004 חוב בסך של 9,739.90 ₪; בגין שנת הכספים 2005 חוב בסך של 15,814 ₪, ובסה"כ חוב בסך של 37,118 ₪ עבור השנים 2002 עד 2005. עיון באישור נ/1 מעלה, כי קיימת יתרת חוב בסך של 38,966 ₪, אשר כולל בחובו את הסך של 909.60 ₪, שאוזכר לעיל.

מכאן, על פי חומר הראיות שהונח לפתחו של בית המשפט, נותרה יתרת חוב בגין הנכס ברח' רש"י 17/2 קריית שמונה, בסך של 38,966 ש"ח עבור השנים 2002 עד 2008.

על יסוד כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי באישור נ/1 ובדפי יתרת התשלומים, סבורה אני כי הנתבעים נותרו חייבים לעירייה בגין התקופה שבין 2002 עד 2008 בגין דירת המגורים סכום של 38,966 ₪, זאת לאחר ביצוע תשלומים חלקיים לגבי חובות השנים 2006-2008.

1. נכס מספר 91104000 (להלן: "נכס 4000"), נכס מספר 91105000 (להלן: "נכס "5000"), נכס מספר 91106000 (להלן: "נכס 6000") הממוקמים באזור התעשייה הצפוני:

על פי נספח א' לכתב התביעה, התובעת מייחסת לנתבעים בגין נכס "4000" חוב ע"ס של 65,883 ₪. ברם, בתצהיר העדות הראשית של אזולאי נטען לחוב ע"ס 12,700 ₪ לתקופה שבין 11/2004 עד 02/2008. כמו כן, התובעת מייחסת לנתבעים חוב בגין נכס "5000" בסך של 32,553 ₪ בגין התקופה החל מחודש 11/2004 ועד לחודש 2/2008. בנוסף לכך, התובעת מייחסת לנתבעים בגין נכס "6000" חוב ע"ס של 33,551 ₪ עבור התקופה שבין 3/2006 ועד 2/2008. עיון בנספחים שצורפו לתצהירו של אזולאי מטעם התובעת מעלה, כי בגין נכס זה נשלחו דרישות תשלום ועיקולים בשנים 2000 ו- 2001.

אזולאי נשאל בחקירה נגדית לעניין החיוב הנטען בגין נכס זה והשיב, כי "על פי רישומי מחלקת הגבייה נרשמת ב-11/04 ומועד השכירות שלך על פי מסמך של תשלובת תבורי שאתה חתום עליו שהמבנה מ- 3/08 הוחזק על ידך ויש אישור חתום על שמך". עוד העיד אזולאי, כי המפתח לנכס הנ"ל היה ברשותו של הנתבע עד לחודש 03/08 (עמ' 11, ש' 14-20).

להפרכת גרסת נציג התובעת ועל מנת להוכיח שנמסרה על ידו הודעה, כי חדל מלהחזיק בנכס, צירף הנתבע תצהיר שהוגש על ידו לעירייה נושא תאריך ה- 25.06.07. במסגרת תצהיר זה, מסר הנתבע כי ביום 28.9.04 שכר מבנה באזור התעשייה הצפוני מחברת 'תשלובת תבורי בע"מ' להפעלת מחסן לחלקי חילוף לרכב. לגרסתו, העתק מההסכם נמצא במחלקת הגבייה של העירייה. לאחר כחודשיים מתחילת השכירות, השכיר הנתבע כמחצית מהמבנה, בשכירות משנה, למוסך 'דיזל כרמיאל' אשר נכנס למבנה ופינה אותו לאחר כשנה וחודשיים ממועד תחילת השכירות. לפי גרסתו, אף הסכם זה הומצא למחלקת הגבייה של העירייה.

עוד מסר הנתבע בתצהירו הנ"ל, כי שנה ו- 3 חודשים לאחר תחילת השכירות, הגישה חברת 'תשלובת תבורי בע"מ' תביעה משפטית כנגדו בטענה, כי השכרת המבנה הנ"ל בשכירות משנה מהווה הפרה של הסכם השכירות שביניהם. לטענתו, במעמד הגשת הבר"ל בתיק דנן, היה ההליך ביניהם עודנו תלוי ועומד.

לטענת הנתבע, הוא פינה את המבנה לאחר כשנה וחצי מתחילת השכירות והודיע לחברת 'תשלובת תבורי בע"מ', כי המבנה ריק וכי היא רשאית לעשות בו כל שימוש. משלב זה ואילך, חזר המבנה לחזקתה של חברת 'תשלובת תבורי בע"מ', כך לגרסת הנתבע.

כאשר נחקר אזולאי אודות התצהיר שמסר הנתבע בעירייה, כאמור, העיד הלה כי "אתה כן הגעת למשרדי העירייה וחתמת על תצהיר בסוף שנת 2007, אתה אמרת שעזבת את הנכס שנה לאחר שהחזקת אותו. במטרה לבוא ולעזור לך ולא להכביד עליך מנהל הארנונה קיבל החלטה להעביר את הארנונה מיום התצהיר והלאה לכיוון החברה עצמה, מחסן לעזור לך אבל מכיוון שבמהלך הבדיקה מול החברה, הם הכחישו בתוקף את טענתך וצירפו מכתב מיום 3.3.08 ולפיו אתה מוסר בחזרה את מפתחות המושכר לידי תשלובת תבור בע"מ בתאריך זה". עוד הוסיף אזולאי ומסר בעדותו, כי "נתבענו על התצהיר שחתמת, החברה טענה שאתה עדיין מחזיק את המבנה עד לתאריך שציינתי קודם. בעקבות התצהיר שלך העירייה רצתה להתייחס לתצהירך בתור תצהיר לעזיבה למרות שרצו להחזיר תשלומים ברטרו, הם עתרו בעתירה מנהלית והם צירפו את המכתב של העו"ד שמפרט ומצורף גם המכתב שהראיתי קודם לחייב עם התצהיר שלו. ההסכמה אומרת שעל פי החוזה עד 3.3.08 מבחינת רישומי העירייה, היית רשום בספרי העירייה ואם יש לך טענות מול תשלובת תבורי תפנה אליה, אנו לא צד לעניין" (עמ' 12, ש' 1-12).

עיון במוצגים ת/1 (מכתב מיום 03.03.08 חתום ע"י הנתבע ובו הוא מעביר את המפתחות לתשלובת תבורי בע"מ) ו- ת/2 (מכתבו של אטדגי רוכש הנכס מתשלובת תבורי בע"מ המאשר קבלת מפתחות המושכר מן האחרונה לידיו) מעלה, כי המפתחות למבנה באזור התעשייה הצפוני נמסרו ע"י הנתבע לחברת 'תשלובת תבורי בע"מ' רק ביום 3.3.08 זאת באישור ובחתימת ידו של הנתבע. מסמך זה החתום על ידי הנתבע מאשש את גרסתה של התובעת, לפיה הנכס היה בחזקתו של הנתבע עד ליום 03.03.08 היינו בתקופת תביעת החוב דנן.

הנתבע נחקר בחקירה נגדית בנושא זה ונשאל, האם יש בידיו מסמך לפיו יוכל להראות שהוא עבד, כטענתו, בירושלים בתקופה החוב הרלוונטית. בתשובה מסר הלה, כי "יש לי מסמך וגם תלושי שכר. הראיתי את זה לאריאל בר יוסף, יש לי את האישור הזה אצלי בבית" (עמ' 14, ש' 5-9). הנתבע המשיך והעיד, כי את "הנכסים באזור תעשייה צפוני השכרת לדיזל בחלקם ולא כולם" (שם, ש' 10-11). ברם, הנתבע לא הביא ולו בדל ראיה התומך בגרסתו בדבר העתקת מקום עסקיו לירושלים וכי הוא התגורר שם לצרכי עבודה, כטענתו.

כאשר נשאל הנתבע, האם הוא הודיע על סיום החזקה באחד מהנכסים המאוזכרים בתביעה, השיב הלה כלהלן: "לתשלובת תבורי מסרתי הודעה ואמרתי להם שאני סיימתי עם הנכס, זה היה שהתחלתי לעבוד בים [צ.ל. י-ם – ש.נ.]. התקשרתי לעו"ד אמיר שאוליאן ומסרתי לו שהלכתי לעבוד בים הוא העו"ד של חברת תשלובת והוא אמר לי בהצלחה, המפתח נשאר אצלי על אף שלא השתמשתי במקום" (שם, ש' 12-15). ללמדך, שאף לגרסת הנתבע, המפתח של הנכס הנ"ל נשאר ברשותו של הנתבע עד ליום 03.03.08.

הנתבע גם נחקר בעניין המכתב מיום 3.3.08 העוסק בהחזרת המפתח במועד זה לבעלים חברת 'תשלובת תבורי בע"מ'. הוא השיב בחקירה נגדית בזו הלשון: "לא. משפחת אטדגי ראו את המקום, הם ניסו להשיג את בעל המקום באותה תקופה אני עבדתי בים, הייתי שבוע בחופש ונפגשתי איתם בקרית שמונה, לקחתי אותו למשרד של אמיר שאוליאן והם עשו את העסקה שם, והעו"ד אמר לי לחתום על המסמך שאין לי כל טענות ואז מסרתי לו את המפתח וחתמתי לו על המסמך..." (שם, ש' 16-21).

עינינו הרואות, כי הנתבע בעצמו מאשר שמסירת המפתחות של הנכס האמור למשכירה חברת 'תשלובת תבורי בע"מ' הייתה רק בחודש מרץ לשנת 2008, כטענת התובעת, ומשכך יש לראות בנתבע כמי שהיה המחזיק בנכס האמור לעניין תשלומי המסים עד למועד הנ"ל. הנתבע, אמנם, טוען כי הוא העתיק את מקום מגוריו לירושלים למשך שנה לצרכי עבודה, אך טענה זו נטענה בעלמא ללא שצירף כל ראיה בתמיכה לגרסתו.

נוסף על האמור, אזולאי נחקר ביחס לשני הנכסים הנוספים "5000" ו- "6000" והעיד, כי "אתה מדבר על נכס שזו הקרקע התפוסה של אותו מבנה רלוונטי שדיברנו עליו לעיל. גם המס' הפיזי הבא אחריו שמסתיים בספרות 6000 זה על אותו שטח שנגזר מבחינת הגודל, חלק העברת למוסך דיזל בהסכם משני ולאחר שסיימת את תקופת השכירות המבנה הועבר לרישום אליך. תקופת החוב על מבנה זה היא מ- 3/06, זה אומר ששכרת את המבנה עוד ב-11/04 ועד 3/06 היה דייר משנה ולא חויבת בגין תקופה זו. זה על פי ספרי העירייה" (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 13-24).

על יסוד כל האמור לעיל, ואחר שכבר עמדתי על עדותו של הנתבע בעניין הנכסים באזור תעשייה צפוני ודחיתי את גרסתו, אני מקבלת את טענתה של התובעת ומורה על חיובו של הנתבע בכל הסכומים להם עותרת התובעת בגין הנכסים שמספריהם 91104000, 91105000 ו- 91106000 הממוקמים באזור התעשייה הצפוני בקרית שמונה, ובסה"כ סכום של 77,612 ₪ (נכון ליום 4.5.2008) .

1. נכס מספר 97014002 (להלן: "נכס 4002") הממוקם באזור תעשיה דרומי:

התובעת מייחסת לנתבעים בגין נכס זה חוב בגין מסי ארנונה ע"ס של 13,960 ₪. החוב הנ"ל הינו בגין התקופה שבין 6/1998 ועד 8/2004. הנתבע טען, כי החוב הקשור לנכס הנ"ל התיישן. מעיון בנספחים שצורפו לתצהירו של אזולאי מטעם התובעת עולה, כי בגין הנכס האמור נשלחו דרישות תשלום בשנים 2000, 2001, 2004 ו- 2006 לרבות פעולות עיקולים ותפיסת מקרקעין ומיטלטלין בשנים 2000 ו- 2002. לאור האמור, אין בידי לקבל את הטענה בדבר התיישנות החוב הנ"ל משהוכח, כי התובעת פעלה נמרצות במהלך כל התקופה שבין השנים 2000 ועד 2006 על מנת לגבות את החוב בגין הנכס האמור, אך ללא כל הצלחה.

בחקירתו, העיד אזולאי בעניין הנכס הנ"ל כי "יש אישור מחברת 'מבנה תעשייה' על פינוי הנכס מיום 30.11.04, חויבת עד אוגוסט 2004. זה החוזה שכירות שלך מול מבנה תעשייה" (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 25-28).

כאן המקום להדגיש, כי הנתבע בעצמו הודה שהוא לא מסר לתובעת הודעת מחזיק ביחס לנכס האמור. כאשר נשאל בחקירה נגדית, האם שבכל הנכסים המצוינים ביסוד התביעה דנן בהם הוא החזיק לא נמסרה הודעה לעירייה על הפסקת חזקה בהם, השיב הנתבע בחיוב. בהמשך דבריו, העיד הנתבע כי "אמת. חשבתי שברגע שאני שוכר נכס אחר זה יופיע אצלכם אוט' במערכת. זה כמו תיבת דואר שאם אני הולך לעבור לגור במקום אחר, אוט' מגיעים אליי המכתבים לבית השני" (עמ' 15, ש' 16-27).

עדותו זו של הנתבע מהווה הודאת בעל דין, לפיה הוא אכן החזיק בנכסים מושא התביעה, ברם הוא נמנע מלמסור לתובעת הודעה בדבר הפסקת החזקה בהם. אי מתן הודעה, כאמור, רובצת לחובתו של הנתבע ומטילה עליו החובה לשאת בתשלומים בגין חובות הארנונה עבור הנכס הנ"ל.

על יסוד כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע בתשלום מסים בגין נכס מספר 97014002 בסך של 14,000 ₪ (נכון ליום 4.5.08).

1. שילוט נושאי מספר זיהוי 1597014003001, 1597014002001 ו- 1597014003001 :

התובעת מייחסת לנתבע חוב בגין שילוט ע"ס כולל של 4,573 ₪. הנתבע לא מסר כל גרסה נגדית בעניין השילוט ולא הפריך את הראיות, לכאורה, שצורפו ע"י התובעת בעניין זה. משכך, אני מורה על חיובו של הנתבע במסי השילוט בסך של 4,573 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. יצוין כי מרבית המסמכים שצירפו הנתבעים מתייחסים לתחילת שנות ה-90, ואין בינם לבין תביעה זו כל קשר (ראו למשל נ/2 ו- נ/3).

סוף דבר

1. על יסוד כל המקובץ לעיל, אני מורה על קבלת התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בתשלום החיובים בגין הנכס שמספרו 28017002, היינו דירת המגורים השוכנת ברח' רש"י 17/2 קריית שמונה, בסך של 38,966 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומית (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980, החל מיום הגשת התביעה (04.05.08) ועד לתשלום המלא בפועל.
2. באשר לנכסים שמספריהם 91104000, 91105000, 91106000 ו- 97014002, וכן השילוט מספר זיהוי 1597014003001, 1597014002001 ו- 1597014003001, אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 96,185 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומית (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980, החל מיום הגשת התביעה (04.05.08) ועד לתשלום המלא בפועל.
3. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט בגין אגרה ששולמה משוערכת, וכן שכר טרחת עו"ד בסך 18,000 ₪.
4. התשלום הנ"ל יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.
5. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' ניסן תשע"ג, 21 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.