זוהי תביעה לפיצוי בנזיקין עקב החזקה במשמורת של נתין זר, אזרח בולגריה.

א. התובענה:

מר נדב נקו אברמוב (להלן: "התובע"), נכנס לישראל, ביום 9.10.2000, באשרת עבודה ושהייה, שהנפיקה מדינת ישראל (להלן: "נתבעת 1") ע"ש חברת תורג בע"מ (להלן: "נתבעת 2"), בהתאם להיתר שקיבלה מנתבעת 1, להעסקת עובדים זרים בענף הבניין.

אשרתו של התובע הייתה בתוקף עד ליום 30.3.2001.

ביום 3.2.2003 נעצר התובע על-ידי משטרת ההגירה, בהעדר אשרת עבודה ושהייה כחוק, ולאחר שימוע שנערך לו, על-ידי ממונה ביקורת הגבולות, הוצאו נגד התובע צווי משמורת והרחקה.

ביום 8.2.2003 גורש התובע מישראל.

ביום 4.1.2010 הגיש התובע תובענה זו נגד הנתבעות, בעילות של רשלנות, כליאת שווא והפרת חובות חקוקות (חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, וחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952).

ב. העובדות עליהן אין מחלוקת:

1. התובע נכנס לישראל כדין, למטרת עבודה על-פי אשרת כניסה שהייתה בתוקף עד ליום 30.3.2001.

2. לאחר שפגה אשרת הכניסה ועד יולי 2002, הייתה נהוגה במשרד הפנים פרקטיקה שכל עובד שהייתה לו אשרה כדין יכול היה להמשיך להימצא בישראל ולעבוד (בכפוף לתקופת השהות המקסימלית), מכוח הארכות גורפות של האשרות.

3. אשרת הכניסה לישראל הייתה מכוח היתר העסקה שניתן לנתבעת 2.

4. על-פי הנהלים שהיו נהוגים באותה תקופה, רק המעביד, ובמקרה זה נתבעת 2, היה יכול לפעול להארכת התוקף של אשרת השהייה של עובדים זרים, בישראל.

5. בפועל לא פעלה נתבעת 2 להאריך את אשרת הכניסה של התובע.

6. התובע נעצר ביום 3.2.2003 על-ידי משטרת ההגירה.

7. בהליך אשר הוסכם בין הצדדים שהיה בלתי חוקי, הושם התובע במשמורת עד ליום 8.2.2003, עת גורש מישראל.

ג. המחלוקות העובדתיות והמשפטיות בין הצדדים:

1. מערכת היחסים בין התובע לבין נתבעת 1:

א. האם יש לשקול לחובת התובע כי השהה תביעתו כמעט עד תום תקופת ההתיישנות, תוך גרימת נזק ראייתי עצום ובשל הימנעותו מלהגיש עתירה מנהלית נגד צו ההרחקה וצו המשמורת שהוצאו נגדו.

ב. האם יש לשקול במסגרת שיקולי גובה הפיצוי את העובדה שהשיקולים למעצרו והרחקתו של התובע מישראל היו חוקיים למרות שצו המשמורת וצו ההרחקה היו בלתי חוקיים.

ג. האם יש להפחית בפיצוי מחמת אשמו התורם של התובע שלא עשה דבר כדי לגרום להארכת תוקף האשרה, ובשל התנהלותו בחוסר ניקיון כפיים עת שהגרסה שנתן בתצהירו, כאילו הדרכון לא היה ברשותו, התגלתה כשקרית.

2. מערכת היחסים בין התובע לבין נתבעת 2:

א. נתבעת 2 טוענת כי חברת צרפתי הייתה המעבידה הבלעדית של התובע ולפיכך לא חלה החובה להאריך את תוקף אשרת השהייה של התובע על נתבעת 2 אלא על חברת צרפתי.

ב. נתבעת 2 טוענת כי האחריות לכך שלא הוארך תוקף אשרת השהייה של התובע בישראל חלה על התובע עצמו, שלא עשה דבר כדי להאריך את תוקף האשרה, למרות שידע שפגה.

3. מערכת היחסים בין נתבעת 1 לבין נתבעת 2:

א. נתבעת 1 טוענת כי גם נתבעת 2, בעלת היתר העסקה של עובדים זרים, מכוחו הונפקה לתובע אשרת כניסה לישראל, אחראית לנזקים שנגרמו לתובע, שכן לא עשתה דבר כדי להאריך את תוקף אשרת הכניסה של התובע בישראל, למרות שהייתה היחידה שיכלה לעשות זאת.

ב. נתבעת 2 טוענת כי רק נתבעת 1, אשר עצרה וגירשה את התובע שלא כדין, אחראית לפיצוי התובע.

4. כמו כן, חלוקים הצדדים ביניהם בדבר גובה הפיצויים המגיעים לתובע.

ד. דיון והכרעה:

1. בראשית דבריי אביע את צערי על כך שמהתמונה העולה בתיק זה נראה, ולא בפעם הראשונה, כי הן מדינת ישראל והן מעבידים של עובדים זרים מוחלשים, שבאו לשבור שבר במדינת ישראל, מתנהגים שלא בהתאם לאמות מידה מקובלות והגונות.

2. חלק מההתנהגות הנפסדת של הנתבעות חורג ממסגרת הדיון בתיק זה, אך הוצאת צו משמורת וצו גירוש שלא כדין כלאחר יד, על-ידי נתבעת 1, והתנערות של נתבעת 2 מכל אחריות, למרות שלבקשתה הוצאה לתובע אשרת כניסה לישראל, די בהן כדי לתאר תמונה עגומה של היחס לעובדים הזרים.

3. במחלוקת בין התובע לבין נתבעת 1, אין בידי לקבל את הטענה כי התובע גרם לנזק ראייתי.

אכן התובע הגיש את תביעתו סמוך לתום תקופת ההתיישנות אך משהוסכם (רק לאחר שהתברר שכך הם פני הדברים) כי צו המשמורת, מכוחו נעצר התובע, וצו ההרחקה הוצאו שלא כדין, אין עוד מקום לטענה בדבר נזק ראייתי.

אילו ראיות "נעלמו" בשל חלוף השנים, שהיו הופכות את הצווים הלא חוקיים לחוקיים?

4. לא מצאתי גם לקבל את טענת נתבעת 1 כי יש מקום להפחית בפיצוי מכיוון שהשיקולים למעצרו והרחקתו של התובע מישראל היו חוקיים.

העניין לא התברר במסגרת תובענה זו והמסגרת לשקילת שיקולים אלו הייתה, בעת הוצאת הצווים.

אלא שהוברר שנתבעת 1 לא שקלה דבר, על-ידי הגורמים המוסמכים מטעמה, והוציאה צווים שאינם חוקיים.

5. מצאתי לנכון לדחות את טענת נתבעת 2, כי מי שהיה אחראי להארכת תוקף אשרת השהייה של התובע בישראל הייתה חברת צרפתי.

התובע הגיע לישראל על בסיס היתר שניתן לנתבעת 2, להעסיק עובדים זרים.

מהראיות שהובאו בפניי, רק נתבעת 2 כבעלת ההיתר להעסקת עובדים זרים, הייתה יכולה לפעול להארכת תוקף אשרת השהייה של התובע בישראל.

מערכת היחסים בין נתבעת 2 לבין חברת צרפתי, שאיתרה עבורה עובדים מתאימים בחו"ל, אינה מעניינו של התובע.

6. אני דוחה את טענת נתבעת 2 כי האחריות להארכת אשרת השהייה של התובע נופלת על כתפי התובע בלבד.

כאמור, הוכח בפניי כי התובע, לא יכול היה כלל לפנות לנתבעת 1 כדי להאריך את תוקף אשרת השהייה שלו, אלא יכול היה לפנות רק למעסיקה שלו, קרי נתבעת 2, כדי שזו תפעל להארכת תוקף האשרה.

7. טענת נתבעת 2 ממנה משתמעת המסקנה כי משפקע תוקף אשרת השהייה וזו לא הוארכה (וזאת מהטעם שנתבעת 2 עצמה לא עשתה דבר כדי לפעול להארכתה), היה על התובע לעזוב את הארץ – מקוממת, ומוטב שכלל לא הייתה נטענת.

8. טענת נתבעת 2 על-פיה מלוא האחריות לגבי המעצר והגירוש נופלת על נתבעת 1 – אף היא מקוממת.

לא די שנתבעת 2 לא עשתה דבר כדי להאריך את תוקף אשרת השהייה של התובע; לא די שנתבעת 2 ידעה כי התובע בלא אשרת שהייה כחוק ולא התריעה בפניו ואף המשיכה ליהנות משירותיו; והיום מנסה נתבעת 2 לרחוץ בניקיון כפיה, לנצל את העובדה שצווי המשמורת והגירוש הוצאו שלא כדין, ועל ידי כך להתחמק מאחריותה.

9. לפיכך אני קובעת כי הנתבעות, יחד ולחוד, אחראיות לפצות את התובע על נזקיו.

10. באשר לנזק הנטען, הרי התובע דורש 10,000 ₪ לכל יום של מעצר (תביעתו לשכר עבודה בעבור ששה ימים נזנחה על-ידו בסיכומים), בעוד שהנתבעות טוענות שהפיצוי המגיע הינו 500 – 1000 ₪ לכל יום וממנו יש לנכות סכומים מסוימים בשל אשם תורם של התובע.

11. מהראיות שבפניי עולה כי אכן התובע היה מודע לכך שאשרת השהייה שלו בישראל אינה בתוקף.

גרסתו העובדתית הראשונה, על-פיה דרכונו לא היה בידו, או שנאמר לו שאין לו מה לחשוש על-ידי מי מטעם נתבעת 2, לא הוכחה על ידו וחלקה אף התברר כלא נכון.

12. יש גם לזכור שהתובענה הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות.

13. מצד שני יש לזכור את הסיטואציה בה נמצא התובע, בארץ זרה, כשאינו יודע שפתה, אליה הגיע על-מנת להתפרנס, כאשר בסביבתו של התובע שורר משטר הפחדה כלפי העובדים הזרים.

14. בשוקלי את כל השיקולים הרלוונטיים, דהיינו נסיבות הוצאת צווי המשמורת והגירוש, התנהגותה של נתבעת 2, התנהגות התובע לרבות גרסתו הראשונית שהתמוטטה, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בסכום של 2,500 ₪ לכל יום של מעצר ובסה"כ 15,000 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף יישאו הנתבעות ביחד ולחוד בהוצאות התובע (גם על בסיס הוצאות טיסה מבולגריה לישראל והוצאות שהייה בארץ של התובע והעד מטעמו), בהתאם לפסיקתא שתועבר לחתימתי בעניין זה, תוך 7 ימים.

כן יישאו הנתבעות יחד ולחוד בשכ"ט בא כוח התובע בסכום כולל מע"מ של 3,000 ₪.

סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

הפיקדון בסך 2,000 ₪, שהפקיד התובע בקופת בית המשפט בהתאם להחלטה מיום 14.9.2010, יוחזר לו (באמצעות עו"ד מיסיוק), לרבות הפירות שנשא.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ה, 28 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.

דליה אבי-גיא,  שופטת

סגן נשיא