מבוא

זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתאונת עבודה שאונתה לו ביום 12.08.2007 (להלן: "התאונה"), עת נפל מגובה.

התובע יליד 1987 , היה בן 20 שנה ביום התאונה, ובן 29 שנה כיום.

עובר לתאונה הועסק ע"י הנתבעת 1 כעוזר טפסן במסגרת פרויקט לבניית תשתית למסילת רכבת בנתיבי איילון סמוך לצומת חולון.

כאמור, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת 1" או "יובל והנדסה") הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו מעסיקתו של התובע, שימשה כקבלן משנה מטעם הנתבעת 3 וביצעה את עבודות הטפסנות ויציקת הבטון באתר העבודה בו עבד התובע.

הנתבעת 3 (להלן: "מלרג הנדסה") הייתה במועדים הרלוונטיים לתביעה דנן קבלן משנה נוסף בפרויקט מטעם הנתבעת 7.

הנתבעת , נתיבי איילון בע"מ, שימשה בזמנים הרלוונטיים לתאונה כמזמינה של העבודה.

הנתבעת 7, שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ, הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו קבלן ראשי בפרויקט נשוא התביעה והתקשרה בהסכם עם מזמינת העבודה, נתיבי איילון.

הנתבעות 2, 4 , 6 ו- 8 היו בזמן התאונה המבטחות של הנתבעות 1, 3, 5 ו- 7, בהתאמה.

התובע טוען, כי התאונה ארעה לו ביום הראשון לעבודתו אצל הנתבעת 1.

יצוין כבר עתה, כי לאחר שהחלה שמיעת הראיות בתיק דנן הגיעו הנתבעות להסכמה ביחס לחלוקת האחריות בינן לבין עצמם (ככל שתתקבל התביעה וייפסקו פיצויים לתובע).

לפיכך, צומצמה גדר המחלוקת בין הצדדים בתיק דנן לשאלת האחריות לתאונה, האשם התורם והנזק.

לאור צמצום המחלוקת כאמור, אין עוד מקום להידרש לטענות פרטניות של הנתבעות לעניין האחריות במישור היחסים הפנימיים ביניהן והדיון בפרק הבא יתמקד בטענות כלל הנתבעות כלפי התובע במישור האחריות והנזק, כאשר החלוקה ביניהן הינה מוסכמת מראש כאמור.

טענות הצדדים

התובע טוען, כי ביום 12.08.07 בשעה 13:00 או בסמוך לכך, הוא עסק בבניית קיר בטון בגובה של 6 מטרים באמצעות תבניות יציקה. לטענתו, הנתבעות לא דאגו להתקנת אמצעי עלייה וירידה ראויים מהפיגומים והורו לו לטפס על תבניות היציקה ולהכניס מוטות ברזל בין שתי תבניות. לאחר סיום פעולת החדרת מוטלת הברזל בין התבניות, הורו הנתבעות לתובע לרדת באמצעות תבניות היציקה ותוך כדי דריכה על התבניות, השתחררה אחת התבניות והתובע נפל ארצה מגובה של 6 מטרים בערך.

התובע טוען, כי האחריות לאירוע התאונה רובצת לפתחן של הנתבעות 1,3,5 ו- 7 אשר התרשלו, בין היתר, בכך שלא דאגו להנהיג שיטת עבודה בטוחה ; לא נקטו באמצעי זהירות סבירים למניעת הפגיעה במהלך העבודה ; לא סיפקו ציוד מגן אישי כגון רתמה אישית ; לא התקינו סולמות לצרכי העלייה והירידה מהפיגומים ; לא הזהירו את העובדים ובכללם התובע מפני הסכנות הטמונות בעבודה ; לא סיפקו כוח אדם מיומן וכלי עבודה בטוחים ; לא הדריכו את העובדים לרבות התובע באשר לשיטת העבודה הבטוחה ; לא נהגו כפי שמעביד ו/או מזמין עבודה ו/או קבלן ראשי ו/או קבלן משנה סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

עוד טוען התובע לתחולתו של הכלל "הדבר מדבר בעדו" מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין באשר התובע לא ידע ולא הייתה לו היכולת לדעת מה הנסיבות שגרמו לתאונה, כי הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבעות הייתה שליטה עליו וכי אירוע התאונה מתיישב עם המסקנה שהנתבעות לא נקטו בזהירות סבירה ועל כן עליהן הראיה שלא הייתה לגבי התאונה רשלנות שיחובו בגינה.

התובע מוסיף וטוען, כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות הבאות להגן עליו ועל שאר העובדים באתר העבודה.

הנתבעות מכחישות את נסיבות התאונה ואופן התרחשותה.

לטענתן, התובע נפגע בנסיבות שונות ואחרות מן המתואר בכתב התביעה המטילות את האשמה לקרות התאונה לפתחו.

הנתבעות טוענות, כי התובע כשל בהוכחת אופן קרות התאונה, באשר עדותו בהקשר זה הינה עדות בעל דין יחידה, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות, ואשר לא היה לה סיוע חיצוני ואף לא עיגון בתיעוד הרפואי מיום האירוע. עוד נתגלו בעדותו של התובע סתירות ממשיות הפוגמות במהימנות גרסתו.

לגרסת הנתבעות, עובר לתאונה עבד התובע ביציקת גג של מנהרה ועשה לשם כך שימוש בתבניות ועמודים. לאחר שעובדי הנתבעת 1 יצקו את הגג על התבניות, ירדו העובדים מעל גבי התבנית באמצעות סולם שהותקן במיוחד לצורך ירידה מהגג. ברם, התובע החליט על דעת עצמו ככל הנראה בכדי לקצר את הדרך, לא לרדת באמצעות הסולם שהעמידה הנתבעת 1 לרשות עובדיה, אלא באמצעות מוטות המהוות חלק מתבניות היציקה של הקירות, כמעין סולם מאולתר.

עוד כופרות הנתבעות בחבותן לגרם התאונה הנדונה.

לשיטתן, למרות שהתאונה ארעה ביום העבודה הראשון של התובע, הוא הספיק לעבור הדרכת בטיחות מהנתבעת 1, קיבל הסברים על אודות שיטת העבודה ואף חתם על טופס הדרכה הן בשפה הערבית והן בשפה העברית.

עוד נטען, כי הנתבעות כלל לא התרשלו כלפי התובע באשר העסיקו אנשי מקצוע מיומנים, הנהיגו שיטת עבודה בטוחה, סיפקו כלי עבודה מתאימים, הזהירו את העובדים, ובכללם התובע, מפני סכנות הטמונות בעבודה, דאגו לביטחון העובדים ולבטיחות בעבודה וסיפקו לכלל העובדים וביניהם התובע ציוד מגן מתאים, לרבות סולם בטיחותי המאפשר ירידה בטוחה מהגג.

לחילופין, נטען כי יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי, אשר על אף שהודרך בעבודתו כנדרש, הוא פעל באופן עצמאי, שעה שהחליט על דעת עצמו לקפוץ לכיוון הרצפה בזמן הירידה מהפיגום במקום לרדת בדרך הרגילה כפי שהודרך. עוד נטען, כי התאונה הייתה נמנעת לו היה התובע נזהר בעבודתו ומקיים את הוראות הבטיחות ופועל על פיהן. בנוסף, מדובר בעובד וותיק, מנוסה ומיומן אשר עסק במקצוע הטפסנות זמן רב טרם התאונה והיה מודע לכל הסיכונים הכרוכים בעבודה בגובה בה עסק במועד התאונה.

עוד חולקות הנתבעות על שיער הנזק הנטען.

העדויות

הצדדים הגישו עדויותיהם בתצהירים.

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

הנתבעת 1 הגישה תצהירים מטעם מר חן פרידמן, מהנדס מטעם הנתבעת 1 באתר הבניה (להלן: "פרידמן") וכן תצהיר מטעמו של מר יוסי בלונדר, הבעלים של הנתבעת 1 (להלן: "בלונדר").

גם הנתבעות האחרות הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמן, אולם רק עדיה של הנתבעת 1 נחקרו בבית המשפט לנוכח ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים באשר לנושא חלוקת האחריות בין הנתבעות, ובכך וויתרו הצדדים על חקירת יתר המצהירים.

לפיכך, בעת ההכרעה בתיק דנן התעלם בית המשפט מתצהירים שלא התקיימה לגביהם חקירה נגדית.

גדר המחלוקת

השאלות העומדות לדיון הן:

1) האם הוכיח התובע את התרחשות התאונה אודותיה הוא טוען בכתב התביעה? אם כן;

2) האם קמה אחריות של הנתבעות לקרות התאונה הנ"ל? אם כן;

3) מהו סכום הפיצויים שעל הנתבעות לשלם לתובע.

אדון בשאלות שבמחלוקת לפי סדרן.

דיון והכרעה

אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר עיון בכתובים ושקילת עדויות הצדדים, סבורה אני כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

האחריות

כאמור, הצדדים חלוקים באשר לנסיבות קרות התאונה, ולפיכך אקדים ואכריע בעניין זה, שהינו הנדבך הראשון על בסיסו תבחן שאלת אחריותן של הנתבעות בגין התאונה נשוא התביעה.

יצוין כבר עתה, כי בניגוד לעמדת הנתבעות בסיכומיהן, מצאתי ליתן אימון בגרסתו של התובע לעניין דרך קרות התאונה ומצאתי, כי ניתן לבסס על פיה ממצאים עובדתיים בתיק, שכן נמצאו ראיות למכביר התומכות בעדות זו, כפי שיפורט להלן.

ראשית, מהראיות שהוגשו לבית המשפט עולה, כי כבר ביום התאונה דיווח התובע על כך שהוא נפגע באותו יום בזמן עבודתו עקב נפילה מגובה. בסיכום אשפוז מיום האירוע – 12.08.2007 נרשם "נפילה מגובה (כחמישה מטרים) בזן עבודתו על פיגומים".

סיכום אשפוז זה מלמד, כי הגרסה הכללית שנרשמה בו מפיו של התובע עצמו מגוללת סיפור של פציעה עקב נפילה מגובה והיא תואמת את הגרסה העובדתית שמסר התובע בתיק שבפניי. לדידי, אין מצופה מצוות הרופאים המטפלים להידרש לרמת פירוט שכזו המכילה התייחסות ספציפית לנפילה בעת הליכה על תבניות יציקה עובר לתאונה, לצורך תיעוד נסיבות של אירוע תאונתי שהתרחש במסגרת העבודה בגדרם של הרישומים הרפואיים.

גם בטפסי המוסד לביטוח לאומי מסר התובע תיאור דומה של פגיעה בזמן עבודה, בעת שעסק בעבודות טפסנות בגובה.

התובע מסר בעדותו בפניי, כי הגיע לאתר הבניה יחד עם מרואן זיתואי (להלן: "מרואן") שעבד כראש קבוצה בשירותה של הנתבעת 1 ולו היו כפופים 5 עובדים וביניהם התובע. התובע החליף את דודו בעבודה אצל הנתבעת 1 עקב פגיעתו וזה היה יומו הראשון בעבודה יחד עם מרואן באתר הבניה (ראו עדות התובע בעמ' 26, ש' 10). עוד העיד התובע, כי מרואן חילק את העבודה בין העובדים ומסר לתובע על פרטי העבודה שהוא צריך לבצע (שם, ש' 29-30).

באשר לנסיבת קרות התאונה העיד התובע, כי ביום התאונה עסק בבניית קיר בטון בגובה של 6 מטרים באמצעות תבניות יציקה. במסגרת העבודה הנ"ל, נדרש התובע ע"י מרואן להשחיל מוטות ברזל בין תבניות היציקה ולקשור אותם בסיועו של עובד נוסף. התובע השחיל את מוטות הברזל בין התבניות והעובד הנוסף קשר אותם. עוד העיד התובע, כי העלייה לגובה התבצעה מתוך הקיר ע"י טיפוס על רשת ברזל. לאחר סיום העבודה, שאל התובע את מרואן כיצד עליו לרדת מהקיר ארצה והוא נענה שעליו לרדת בדרך שבה עלה על הקיר. הואיל והפתח בקיר שדרכו נכנס התובע נסגר, הורה לו מרואן לרדת בסולם המצוי בסוף הקיר במרחק של כ- 500 מטרים ממנו. לצורך הגעה לסולם, שיחרר התובע את החגורה שהייתה קשורה לגופו בשל היותה קצרה והגבילה את תנועתו והחל ללכת במעבר בין תבנית לתבנית לכיוון הסולם שבקצה הקיר. לפתע, השתחררה אחת התבניות עליה דרך התובע ואגב כך הוא נפל מגובה של 6 מטרים ונפגע.

כך העיד התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה:

"ש. לקומה ראשונה של הפיגום עלית דרך הקיר.

ת. לא. אנחנו נכנסים בתוך הקיר, מישהו מלמעלה מכניס את הקוצים ומישהו קושר. אנו מטפסים דרך הרשת שאנו בונים אותה מבפנים, הכל מבפנים, אני לא עבדתי בחוץ בכלל (עמ' 15, ש' 22-24).

בהמשך העיד התובע:

"ש. שנפלת זה היה אחרי שקשרת את כל הברזלים על התבנית למעלה.

ת. לא. אני התחלתי לעבור מתבנית לתבנית ולאחר ששאלתי את מרואן איך לרדת אז הוא אמר לי כמו שעלית. אמרתי לו שהקיר סגור, שמנו את כל הקוצים וסגרו את הסטופר (הפתח ממנו היינו עולים). ברגע שעברתי מתבנית לתבנית הרגשתי שאני נופל. שאלתי איך לרדת ואמרו לי כמו שעלית ואמרתי להם שזה סגור, אז אמרו לי יש סולם בסוף הקיר ...

לשאלת ביהמ"ש :

ש. למה לא עלית לסולם.

ת. התחלתי לעבור מתבנית לתבנית כדי להגיע לסולם ואז נפלתי.

ש. לא יכולת להגיע לסולם מבפנים.

ת. יש קטע שאנו עומדים בו, הוא קטע יצוק וגמור, אנו עבדנו על הקטע הפתוח ואנו עובדים להכניס ברזלים והם סגרו את הפתח וזה מוכן ליציקה. הייתי כל הזמן חוץ למעלה ושסיימתי שאלתי איך לרדת ואמרו לי איך שעלית. הסטופר היה סגור ואת הקוצים סיימנו, אמרו לי שיש 400-500 מטר בסוף הקיר בגובה של 3 מטר סולם ואני רציתי להגיע אליו דרך התבניות, הכוונה שלי הייתה לעבור ממקום התבניות לבטון על מנת להגיע לסולם ... שסיימתי לקשור והתחלתי לעבור, הייתי צריך לעבור באופן צדדי וברגע שלחצתי על התבנית, דרכתי עליה הרגשתי שיש שחרור של התבנית והייתי באוויר" (עמ' 15 ועמ' 16, ש' 1-16).

יצוין כבר עתה, כי זו הגרסה העובדתית שמסר התובע גם במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגד פרידמן ומרואן בגין אירוע התאונה, אליו אדרש ביתר פירוט בהמשך (ראו הכרעת הדין - ת/1, עמ' 3).

יודגש, כי הגרסה העובדתית הנגדית שהציבו הנתבעות המתארת מהלך שונה ואחר של פציעה ולפיה התובע נפגע אגב קפיצה מסולם, נטענה בעלמא וכלל לא הוכחה. יצוין, כי המצהירים שנחקרו בתיק דנן (פרידמן ובלונדר) לא היו נוכחים באתר הבניה בזמן התאונה ולא היו עדים ישירים לה, כך שהגרסה העובדתית הנגדית לא נשמעה מפיהם.

יתרה מכך, במהלך חקירתו הנגדית, עומת התובע עם הטענה כי מרואן מסר לחוקר מטעם המבטחות, שהתובע קפץ תוך כדי ירידה מסולם ואגב כך נפגע. התובע שלל בעדותו גרסה זו מכל וכל ואף טען, כי מרואן הדיח אותו למסור גרסה כוזבת ביחס לתאונה הנדונה והוא הורשע בפלילים בגין כך (עמ' 27, ש' 10-12). חרף האמור, לא טרחו הנתבעות להזמין את מרואן או החוקר מטעם חברת הביטוח למתן עדות בביהמ"ש על מנת לבסס גרסתן הנגדית של הנתבעות באשר לנסיבות קרות התאונה.

כאמור, הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי בעדותו מסר התובע גרסה חדשה המטילה ספק כבד ביחס לנסיבות התאונה.

איני שותפה לעמדתן זו של הנתבעות באשר התרשמותי מעדותו של התובע הייתה שונה.

אכן, הגרסה שנמסרה הן בכתב התביעה והן בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע הייתה קצרה ומתומצתת. אולם, מכאן ועד לקביעה כי התובע מסר גרסה חדשה במהלך עדותו בפניי, הדרך רחוקה. במסגרת חקירתו בבית המשפט נדרש התובע לפירוט רחב יותר באשר לנסיבות קרות התאונה וכפועל יוצא מכך מסר תיאור ארוך יותר בעניין זה.

על יסוד המקובץ לעיל, אני קובעת כממצא עובדתי כי התאונה ארעה לאחר שהתובע סיים את בניית קיר הבטון באמצעות תבניות יציקה, ועת ביקש לרדת מהקיר. בשל סתימת הפתח שבקיר (הסטופר), הוא לא יכול היה לרדת דרך החלק הפנימי של הקיר, ולכן הוא נאלץ לשחרר את הרתמה על מנת להגיע לסולם הממוקם בסוף הקיר, ובעודו הולך באופן צדדי על התבניות בכדי להגיע כאמור לסולם ולרדת לאדמה, השתחררה התבנית ממקומה והוא נפל מגובה של 6 מטרים ונפגע.

מכאן נעבור לשאלה האם נסיבות התאונה כפי שנקבעו דלעיל, מקימות חבות לפיצוי התובע בגין נזקיו בעטיה.

ראשית יצוין, כי בגין אירוע התאונה הוגש כתב אישום נגד פרידמן, מרואן ומאיר גולדן, ששימש מנהל עבודה באתר הבניה מטעם מלרג הנדסה, וזאת במסגרת ת"פ 38235-04-12 (שלום תל-אביב) והמייחס לשלושתם עבירה של גרימת חבלה ברשלנות ולמרואן עבירה של הדחה בחקירה.

לאחר שנשמעו ראיות בתיק הפלילי, הורשעו פרידמן ומרואן בעבירות המיוחסות להם ונגזר דינם.

במסגרת הכרעת הדין הפלילי, התייחס בית המשפט (כבוד השופט דניאל קרא) לרשלנות הנאשמים באתר הבניה ואשר הביאה לגרימת התאונה ופגיעתו של התובע.

במסגרת הכרעת הדין שניתנה בתיק הפלילי קבע בית המשפט, כי התובע נפל מקיר בגובה רב לאחר שנתבקש על ידי מרואן לעלות לקיר, מבלי שהיו אמצעי עלייה וירידה מותאמים. כן נקבע בהקשר זה, כי בהעדר אמצעי עלייה וירידה ועל מנת לרדת מן המקום בו נמצא התובע, הוא נאלץ ללכת על התבניות ובהמשך מעד ונפל.

עוד קבע בית המשפט בהכרעת הדין בתיק הפלילי כי הפיגום וקטע הקיר עליהם עבד התובע כלל לא אושרו מבחינת בטיחותית ע"י מאיר גולדן, מנהל העבודה באתר הבניה מטעם מלרג הנדסה, וכי האחרון הביא את הדבר לידיעת נציגיה של יובל הנדסה בשטח, מרואן ופרידמן, וחרף זאת לא נאסרה העבודה על הפיגום והקיר.

במסגרת התיק הפלילי, אימץ בית המשפט את גרסת התובע ולפיה הוא לא קיבל תדרוך בטיחותי מאדם כלשהוא ולא חתם על מסמך בטיחות. עוד קבע בית המשפט בהקשר זה, כי מרואן לא היפנה את התובע לקבלת תדרוך בטיחות מתאים, כמתחייב מההנחיות שניתנו לו ע"י פרידמן, והגדיל לעשות כשזייף טופס הדרכה והגישו למשטרה.

סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), שכותרתו "קבילות פסק דין" קובע:

"(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

אמנם, בנסיבות העניין פרידמן ומרואן שהורשעו בדין במסגרת התיק הפלילי אינם בעלי דין בהליך דנן. ואולם, אחריותן של חלק מהנתבעות נגזרת מאחריותם של המורשעים הנ"ל, ומשכך ניתן לראות בנתבעות כאן כחליפיהם של המורשעים הנ"ל. משלא הוגשה ע"י מי מהנתבעות בקשה להבאת ראיות לסתור, הרי שהממצאים בהכרעת הדין כאמור לעיל מהווים ראיות קבילות במסגרת ההליך דכאן בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות.

מעבר לאמור, יצוין כי האחריות בגין אירוע התאונה הנדונה בוססה אף בתשתית ראייתית מספקת שהונחה לפתחו של בית המשפט במסגרת התיק דנן.

התובע טוען, כי לא קיבל הדרכה בנושא בטיחות ע"י מי מנציגי הנתבעות באתר הבניה ולא חתם על מסמך בכתב בנושא בטיחות. לא נעלם מעיניי, כי בעדותו בפניי טען פרידמן כי התובע הודרך ע"י מרואן ואולם, עדותו של פרידמן בהקשר זה הינה עדות מפי השמועה, באשר פרידמן הבהיר כי הדבר נודע לו ממרואן ולא מידיעה אישית (עמ' 30, ש' 27-28).

כך העיד פרידמן בקשר להדרכה שקיבל התובע ממרואן:

"ש. מרוואן הוא שתדרך את התובע ?

ת. מרוואן בנוסף גם תדרך את התובע....

ש. לא ראית אותו במו עיניך, מתדרך את התובע?

ת. לא ראיתי, אבל מרוואן סיפר לי שכן".

חשוב להדגיש בעניין זה, כי מרואן לא הובא למתן עדות בביהמ"ש בעניין ההדרכה שלפי הנטען, נתנה לתובע לפני תחילת העבודה. בנסיבות אלה, הימנעות מהבאת עד רלוונטי וחיוני לנושא שבליבת המחלוקת, ללא שניתן למחדל זה טעם ענייני, ראוי כי תיזקף לחובת הנתבעות.

הלכה פסוקה היא, כי מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, אשר לפי תכתיב השכל הישר, עשויה לתרום לגילוי האמת, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית, שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר למחדלו, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת נגדו [ראו ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 595, 602].

יתרה מכך, וויתור על הבאת עד חיוני ורלוונטי שהיה לפי הנטען אמון על נושא הדרכתו של התובע ומתן הנחיות בעבודה, מותירה את הנתבעות ללא גרסה נגדית לזו של התובע בכל הנוגע לסוגיית החבות.

התובע העיד בפניי, כי קיבל הנחיות עבודה ממרואן, שהורה לו ביום התאונה לבצע יציקת תבניות בקיר בטון, עבודה אשר מעצם טיבה מתבצעת בגובה.

יתרה מכך, מעדותו של בלונדר עולה, כי תהליך קליטת התובע לעבודה אצל הנתבעת 1 נעשה ע"י מרואן שלא בהתאם לנוהל קליטת עובדים חדשים שהנהיגה החברה (עמ' 38, ש' 17-21).

"ש. מחר החלטתי שאני לא רוצה לעבוד בעריכת דין ואני מגיע אליך לעבוד, איך אתה מקבל אותי לעבודה.

ת. אני אישית לא מקבל אותך, אתה מגיע לאחד האתרים, אתה מדבר עם מנהל הפרויקט שהוא אמור לאשר זאת ואם הוחלט לקבל אותך אז אתה מתקבל.

ש. במקרה שלנו לא היה כך, מרואן קיצר את ההליך.

ת. כן.

ש. אתה מסכים

ת. כן.".

עוד יצוין, כי עדותו של בלונדר לא תרמה דבר לעניין ההדרכה, שכן הוא לא ידע לומר מי הדריך את התובע עובר לתאונה (עמ' 39, ש' 27). כן טען בלונדר בעדותו, כי ההדרכה לעובדיו באתר הבניה ניתנה ע"י מנהל העבודה מטעם הקבלן הראשי באתר הבניה (עמ' 41, ש' 24-25). למיותר לציין, כי עדותו זו עומדת בסתירה לעדותו של פרידמן, שטען כי מרואן תדרך את התובע עובר לתאונה.

לא יכולה להיות מחלוקת, כי עבודה בגובה הינה מעצם טבעה עבודה מסוכנת.

מהעדויות שבתיק עולה, כי התובע נצטווה לעבוד בגובה ללא שסופקו לו אמצעי עלייה וירידה כדין, זאת לאחר שהפתח שהיה בקיר נסתם ע"י עבודות יציקת התבניות ובכך נחסמה הגישה של התובע אל הפיגום שהיה מותקן בחלק הפנימי של הקיר.

התובע מסר בעדותו, כי לא סופק לו סולם לצרכי עלייה וירידה.

עוד ציין התובע בעדותו, כי העלייה והירידה נעשתה באמצעות טיפוס על רשת הברזל.

אמנם, התובע אישר בעדותו בפניי כי הוצב פיגום במקום בו עבד ואולם, הפיגום מוקם בצד הפנימי של הקיר (עמ' 15, ש' 15-16), שהגישה אליו נחסמה כאמור לאחר השלמת יציקת קיר הבטון.

לעומת זאת, גרסתן של הנתבעות, לפיה סופק לתובע פיגום תקין, קרסה לחלוטין.

בעדותו בפניי הודה בלונדר, כי הפיגום שנבנה ע"י עובדיו לא אושר ע"י ממונה הבטיחות באתר הבניה (עמ' 41, ש' 1-2). חרף האמור, אל נאסרה העבודה על הפיגום. עדות זו מלמדת, כי הפיגום שסופק לעובדיה של הנתבעת 1, ובכללם התובע, לא היה בטיחותי.

עוד מסר בלונדר בעדותו, כי באתר הבניה לא היה מנהל עבודה מטעם הנתבעת 1 ולא היה ממונה בטיחות מטעמה (עמ' 39, ש' 9-13).

גרסתו של התובע בדבר העדרם של אמצעי עליה וירידה כלל לא נסתרה, ומכל מקום גרסת הנתבעות בדבר אספקת סולם, כלל לא הוכחה ואף נסתרה ע"י עדותו של פרידמן אשר הודה בחקירתו, כי הסולם שסופק לא התאים לעבודה הספציפית שביצע התובע במועד התאונה. עוד העיד פרידמן, כי מכיוון שלא היה סולם מתאים, סופקה לתובע רתמה אישית לצורך עליה וירידה מהפיגום (עמ' 31, ש' 6-8 וש' 22-23). כן נטען ע"י פרידמן, כי התובע אף תודרך לרדת באמצעות רתמת הבטיחות. בעניין זה יצוין, כי גרסה זו נעדרה מתצהיר עדותו הראשית של פרידמן והיא עלתה, לראשונה, במסגרת חקירתו הנגדית בדיון לפניי ומשכך היא מהווה עדות כבושה, על כל המשתמע מכך. עוד יואר כי גרסה זו, לפיה הרתמה שימשה את התובע לצרכי עליה וירידה מהקיר, אף נוגדת את האמור בתצהירו של פרידמן, אשר טען כי יובל הנדסה בנתה פיגומים תקניים עם סולמות לעלייה וירידה ומעקות (סעיף 6 לתצהיר). כפי שכבר צוין לעיל, עדותו של פרידמן, לפיה התובע קיבל הדרכה לגבי השימוש ברתמה, מהווה אף היא עדות מפי השמועה, שכן ההדרכה ניתנה ע"י מרואן ופרידמן לא ידע על כך מידיעה אישית אלא מדברים שמסר לו מרואן כאמור.

יתרה מכך, במהלך עדותו מסר התובע שהרתמה שסופקה לו הייתה קצרה (ארכה היה 20 ס"מ) ולא תקנית, ולכן הוא נאלץ לנתקה על מנת להגיע לסולם שמוקם בסוף הקיר במרחק של מאות מטרים ממנו על מנת לרדת באמצעותו מהקיר עליו הוא עבד.

יודגש, כי עדותו של התובע בנושא זה כלל לא הופרכה. כן יצוין כי עדותו של פרידמן באשר לאופן העבודה עם רתמה אישית אינה יכולה להוות משקל נגד לעדותו של התובע, שכן היא נטענה באופן כללי ואינה מתייחסת ספציפית למקרה של התובע. כן חשוב להדגיש, כי על הגרסה האמורה בדבר ניתוק הרתמה בשל חוסר יכולת לזוז בעודה קשורה, חזר התובע גם במהלך עדותו במסגרת התיק הפלילי (ראו הכרעת הדין ת/1, עמ' 3).

סיכום של דברים: פגיעתו של התובע נגרמה עקב אי אספקת אמצעי ירידה ועלייה נאותים בעת עבודה בגובה וכן אי מתן הדרכת בטיחות ספציפית לסוג העבודה בה עסק התובע בעת התאונה. לאור זאת, אני קובעת כי הנתבעות נושאות באחריות לאירוע התאונה שארעה בעטיה של התרשלות שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בגין המחדלים המתוארים לעיל, ומשכך חבות הנתבעות בפיצוי התובע בגין נזקיו שנגרמו עקב התאונה הנדונה.

אשם תורם

טוענות הנתבעות, שיש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי ביותר בגרימת התאונה.

סבורה אני, שיש לדחות טענתן זו של הנתבעות.

נקודת מוצא לעניין זה הינה, כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. בע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987) נקבע כי "ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק" (בעמ' 528). לפיכך, ההלכה הפסוקה משתמשת במשורה בהטלת אשם תורם על עובד".

יצוין כי, אין בידי לקבל טענת הנתבעות בדבר הסרת רתמת הבטיחות שסופקה לתובע, באשר מצאתי לקבל את גרסת התובע ולפיה הרתמה הייתה קצרה ולא תקנית ומשכך מנעה הגעתו לסולם שנמצא בסוף הקיר ועקב כך הוא נאלץ לשחררה. יתרה מכך, משלא הונחה תשתית ראייתית לכך, שהרתמה שסופקה הייתה תקנית ומספיק ארוכה בכדי להגיע באמצעותה אל הסולם שנמצא במרחק של כ- 500 מטר מהתובע ומשלא הובאה עדות מטעם מרואן בנושא זה, הרי שלא הוכח שבהסרת הרתמה יש משום הצדקה להטלת אשם תורם על התובע.

יחד עם זאת, מקובלת עליי עמדתן של הנתבעות בדבר ייחוס אשם תורם לתובע מכוח ניסיונו בעבר והוותק שלו בעבודות בנייה בכלל וטפסנות בפרט. התובע, כעובד מנוסה ומיומן שעובר לתאונה עבד בעבודות טפסנות משך שנתיים, היה צריך לצפות כי לאחר סיום עבודת יציקת קיר הבטון, הפתח שממנו עלה לקיר, ייחסם. משכך, היה עליו להפעיל שיקול דעת מינימאלי ולוודא כי תמצא דרך בטוחה לירידה מהקיר לאחר סיום העבודה ויציקת הקיר. משלא עשה כן, הרי שיש להטיל עליו אשם תורם בשיעור 15%.

הנזק

עתה נעבור לדיון בסוגיית הנזק.

הפגיעה

עקב התאונה וכתוצאה ממנה נחבל התובע בפלג גוף שמאל, באגן, בחזה ובירכיים.

לאחר התאונה אושפז התובע בבית חולים "איכילוב" למשך 17 ימים ובבדיקת CT אובחן כסובל משברים לאורך הסקרום משמאל עם מעורבות הפורמינה הסקרלית, שבר בסימפיזיס פוביס תחתון משמאל והמטומה באובטורטור משמאל. בדיקת CT חזה הייתה תקינה. התובע שוחרר מאשפוז בבית חולים "איכילוב" ביום 28.08.2007 והועבר ישירות להמשך טיפול שיקומי בבית חולים לוינשטיין, שם אושפז למשך חודשיים עד ליום 25.10.2007. במהלך אשפוזו בבית חולים לוינשטיין, התלונן התובע על חולשה של מיישרי כף רגל שמאל. עקב כך, עבר התובע בדיקת EMG שהדגימה פגיעה בעצב הטיביאלי האחורי.

בהמשך, היה התובע במעקב במרפאות בי"ח וקופ"ח ועבר טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה.

הנכות הרפואית

התאונה הנדונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונות עבודה ונקבעה לתובע בגינה נכות רפואית משוקללת בשיעור 19% לצמיתות החל מיום 01.04.09, כדלקמן: 10% בגין שבר בעצם האגן ו- 10% נוספים בגין צניחת כף רגל שמאל.

התובע צירף חוות דעת רפואית מטעמו של ד"ר לואי מדלג' אשר קבע, כי עקב התאונה וכתוצאה הימנה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 28% לפי הפירוט הבא: 10% בגין הגבלה בתנועות פרק ירך שמאל וצליעה על רגל שמאל וכן 20% בגין פגיעה עצבית.

הנתבעות הגישו חוות דעת רפואית מטעמן של ד"ר מרדכי קליגמן ובמסגרתה נקבע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור 14.5% לצמיתות: 10% בגין שבר באגן ו- 5% בגין נזק נוירולוגי.

נוכח הפערים בין חוות דעת הצדדים, מונה פרופ' נורמן דורון כמומחה מטעם בית המשפט אשר הגיש חוות דעת רפואית מיום 24.06.12. בהתאם לחוות דעתו של מומחה בית המשפט נקבע, כי כתוצאה מהתאונה נותרה אצל התובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 19% לפי הפירוט כדלקמן: 10% בגין שבר בעצם האגן לפי סעיף מותאם 35 (1) (ב) לתקנות המל"ל ו- 10% לפי סעיף 32 (2) (א) (II) בגין שיתוק חלקי של העצב הפרוניאלי המשותף.

המומחה מציין בחוות דעתו, כי בבדיקה הפיזיקלית שערך לתובע במרפאתו ביום 21.05.12 נמצאה פגיעה בעצם האגן אשר גורמת לכאבים באזור הסקרו איליאק השמאלי. בנוסף, נמצאה חולשה של מיישרי כף הרגל השמאלית אשר גורמת להליכה עם רגל שמוטה. זאת ועוד, מתייחס המומחה בחוות דעתו לסוגיית הקשר הסיבתי נוכח קיומן של פגיעות קודמות בשנים 2006-2007 ומציין, כי פגיעות קודמות אלו אינן משמעותיות הואיל והשבר המשמעותי באגן הינו כתוצאה מהנפילה מגובה בתאונה הנדונה.

הנתבעות וויתרו על חקירת מומחה בית המשפט אודות חוות דעתו. כן לא נמצאו בסיכומיהן טעמים המצדיקים סטייה מחוות דעת זו.

לפיכך אני מאמצת את חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש ולפיה התאונה הנדונה הותירה אצל התובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 19% הן בגין השבר בעצם האגן והן בגין שיתוק חלקי של העצב הפרוניאלי המשותף.

מכאן אני עוברת להערכת גובה הפיצוי לתובע.

הפסד שכר בעבר

כתוצאה מהתאונה אושרה לתובע ע"י המל"ל תקופת אי כושר מוחלט מקסימאלית בת שלושה חודשים מיום 13.08.2007 ועד ליום 14.11.2007.

בהמשך, הוכר התובע כנכה נזקק מכוח תקנה 18 ונקבעה לו נכות זמנית בשיעור 100% מיום 15.11.2007 ועד ליום 31.03.2009.

במקרה הנדון אני מאמצת קביעתו של המל"ל לעניין אי הכושר המוחלט של התובע לתקופה מיום 13.08.2007 ועד ליום 31.03.2009, היינו משך 19.5 חודשים.

עובר לתאונה עמד שכרו הממוצע של התובע על סך של 4,933 ₪ (בהתאם לקביעת המל"ל שכר רבע שנתי של 14,800 ₪) ובהצמדה להיום סך של 5,850 ₪.

בגין הפסד השתכרות מלא לעבר לתקופה של 19.5 חודשים, מיום 13.08.2007 עד ליום 31.3.09, יש לפסוק לתובע את הסך של 114,075 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 123,000 ₪ במעוגל.

באשר לפיצוי בגין הפסד שכר בעבר עבור יתרת התקופה מחודש אפריל 2009 ועד היום (ינואר 2016), התובע העיד כי לאחר התאונה, בחודש אוגוסט 2008, החל ללמוד תוכנת הנדסה במכללה האקדמית להנדסה בירושלים וכי עבד בעבודות מזדמנות לצורך מימון לימודיו (עמ' 14, ש' 1-2 וש' 19-20). בין היתר, עבד התובע בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כסוקר טלפונים, בעמותת על"ה, עמותה לקידום סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובשטיפת רכבים אצל זיתאוי סאלח (שם, ש' 9-10 ; ראו דו"ח רציפות ביטוח נספח "י" בתיק המוצגים מטעם הנתבעות 3,4,7,8). עוד מסר התובע בעדותו, כי הינו עובד מספר שעות ביום בהתאם למערכת שעות הלימודים שלו (שם, ש' 12-13). בנוסף, ציין התובע כי בשל קשיים כלכליים נמשכו לימודיו עד לחודש אוקטובר 2015 (עמ' 22, ש' 22-23).

התובע לא צירף לתצהירו תלושי שכר המלמדים על גובה השתכרותו לאחר התאונה. מנגד, צירפו הנתבעות דו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי ממנו ניתן ללמוד, כי התובע עבד בעבודות מזדמנות למשך תקופות קצרות של חודשים ספורים בכל מקום עבודה והשתכרותו הייתה מינימאלית. כך למשל, התובע עבד בעמותת על"ה למשך 7 חודשים, מחודש 02/11 ועד לחודש 08/11, והשתכר בתקופה זו סך כולל של 5,450 ₪, דהיינו סך של 779 ₪ לחודש. כן עבד התובע אצל סאלח זיתאוי למשך 6 חודשים, מחודש 1/12 ועד 6/12, והשתכר סך כולל של 12,000 ₪, היינו סך של 2,000 ₪ לחודש. בנוסף עבד התובע בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה למשך 6 חודשים, החל מחודש 07/12 ועד לחודש 12/12, והשתכר בגין תקופה זו סך כולל של 19,480 ₪ היינו סך של 3,247 ₪ לחודש.

מעדותו של התובע בפניי עולה, כי היקף עבודתו המצומצם לאחר התאונה (לא עבד במשרה מלאה) הושפע מלימודיו ונקבע בהתאם למערכת שעות הלימודים שלו. יחד עם זאת, לא מן הנמנע שאלמלא נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה, הוא היה יכול למצוא עבודות מזדמנות המניבות לו הכנסה יותר גבוהה מזו שקיבל בפועל במהלך תקופת לימודיו. משכך, אני פוסקת לתובע פיצוי נוסף בגין הפסד שכר ביתר תקופת העבר בסך של 15,000 ₪.

סה"כ הפסדי שכר בעבר – 138,000 ₪.

הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד

מחלוקת מרכזית בין הצדדים נוגעת לנכות התפקודית המשקפת את הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע. התובע טוען, כי נכותו התפקודית עולה בהרבה על נכותו הרפואית וביקש לחשב את אובדן השתכרותו לעתיד על בסיס שיעור נכות תפקודית העומדת על שיעור של 30%. התובע מפרט בתצהירו כיצד משפיעה, לטענתו, הנכות הרפואית על תפקודו בכלל ועל כושרו להשתכר, זאת נוכח המגבלה ברגלו אשר מגבילה אותו בהליכה ובישיבה ממושכים.

הנתבעות טוענות, מנגד, כי הנכות הרפואית של התובע איננה תפקודית כלל ועיקר או נכותו התפקודית נמוכה בהרבה מהנכות הרפואית. הנתבעות מציינות, כי לאחר התאונה שב התובע למעגל העבודה ועבד בעבודות מזדמנות לצורך מימון לימודיו. עוד נטען ע"י הנתבעות, כי על אף פגיעתו בתאונה קיבל התובע הצעת עבודה בחברת "מיקרוסופט" בשכר גבוה של 14,000 ₪ לחודש, אך הוא סירב להצעה זו מכיוון שהייתה כרוכה במגורים בחו"ל.

אפנה תחילה לקביעת בסיס השכר של התובע שלפיו יערך חישוב אב הנזק של פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד.

התובע היה אדם צעיר בן 20 שנים בעת פגיעתו, ולפיכך יש לקבוע את בסיס השכר שלו לעתיד לפי השכר הממוצע במשק, כמקובל בפסיקה לגבי קטינים וצעירים שנמצאים בתחילת דרכם המקצועית (ראו: ע"א 1433/98 חמד נ' גנאיים אחלם ואח' (מיום 4/11/1999); ע"א 8414/07 קיסוואני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (מיום 23/6/2009); ע"א 10064/02 רים אבו חנה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י ס (3), 13, 14).

בענייננו אינני סבורה כי הוכחו נתונים עובדתיים חריגים המוציאים את התובע מגדר הנחת היסוד הרגילה, שלפיה יכול ועתיד היה להשתכר כשיעור השכר הממוצע במשק. אמנם, התובע עבד כעוזר טפסן לסירוגין כשנתיים עובר לתאונה. ואולם, מדובר בהיסטוריית חיי עבודה קצרה וניסיון תעסוקתי שאינו רב. על כן, קשה לראות בעבודתו כעוזר טפסן כמלמדת על בחירה במסלול מקצועי קבוע ואין לערוך את חישוב הגריעה בכושר ההשתכרות לעתיד לפי שכרו עובר לתאונה.

בהתחשב בעובדה, כי התובע למד הנדסת תוכנה ורכש לעצמו מקצוע עתידי, ועל רקע גילו הצעיר, כיום בן 29 שנה, אין לראות בעבודתו כעוזר טפסן כאינדיקציה לבחירה עצמאית באפיק תעסוקתי החורג מהנחת היסוד של השכר הממוצע במשק לעתיד.

עוד יצוין בהקשר זה, כי אין לקבל עמדת ב"כ התובע אשר מבקש להעמיד את בסיס השכר ע"ס 27,000 ₪ לחודש. טענה זו נטענה בעלמא ולא נתמכה בראיות כלשהן.

השכר הממוצע במשק כיום, לפי פרסום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הינו 9,398 ₪

התובע דנן, נפגע בהיותו בין 20 שנים, כיום הוא כבן 29 ולפניו עוד 38 שנות עבודה.

"הלכה פסוקה היא שהנכות התפקודית אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אם כן להיות זהה או דומה לנכות הרפואית וכך במקרים רבים אך יכולה גם להיות שונה ממנה (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, נב(3) 792). אחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, אלא הכל תלוי בטיב עבודתו ובהתעסקותו של הניזוק ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזוק אינה חמורה כלל, אך בגללה איננו מסוגל לעסוק במקצוע הקודם, ולהיפך – יתכן והפגיעה היא חמורה אך בכל זאת מסוגל הניזוק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה" (ע"א 646/77 לוי נ' עמיאל , פ"ד לב(3) 598, 593; ת"א 1430/96 (י-ם) אהרוני עודד נ' אומני הוריזיאן (דינים מחוזי) לד(2)846).

כן נקבע כי בקביעת הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הרפואיות של הנפגע ולבחון האם נכותו הרפואית טומנת בחובה הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר. מקצועו של הנפגע מחד ומצבו הנפשי ויכולת ההסתגלות שלו מאידך, ישפיעו ללא ספק על קביעת מידת התפקודיות של הנכות שנגרמה לו (ע"א 267/87 ימיני נ' שאבי , פ"ד מז(4) 155).

במסגרת קביעת הפיצוי באב נזק של אובדן כושר ההשתכרות לעתיד הבאתי במסגרת שיקוליי את העובדה, שהתובע היה צעיר בן 20 שנה במועד התאונה אשר טרם סיגל לעצמו מקצוע קבוע, כאשר עבודתו לסירוגין כעוזר טפסן כשנתיים לפני התאונה הנדונה אינה מעידה על כך שהתובע צבר רצף תעסוקתי בן מספר שנים המלמד, כי הוא גיבש את דרכו התעסוקתית.

עוד בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות יש לקחת בחשבון גם את שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה ומהות הפגיעה ואופייה, קרי שמדובר בנכות בגין שבר באגן המשלבת פגיעה עצבית, שבאה לידי ביטוי בירידה בתחושה של מיישרי כף רגל שמאל אשר גורמת להליכה עם רגל שמוטה, כקביעת מומחה בית המשפט (ראו ממצאי הבדיקה הקלינית של התובע ע"י המומחה בעמ' 3 לחוות דעתו). אין ספק, כי עסקינן בנכות אורתופדית שיש לה השלכות הן על תפקודו הכללי של התובע, בעיקר בעת הליכה, עמידה וישיבה ממושכים, והן על כושר השתכרותו בעתיד.

כן ראוי לתת את הדעת בעת הערכת הפגיעה בכושר עבודתו של התובע עקב התאונה הנדונה לעובדה, כי לאחר התאונה הפסיק התובע לעבוד כעוזר טפסן, עבודה שלכל הדעות כרוכה במאמץ פיסי. כן העבודות המזדמנות בהן עסק התובע לאחר התאונה לא היו עבודות כפיים. עובדה זו מלמדת על פגיעה אפשרית ביכולת השתכרותו לעתיד לבוא.

לצד הנכות הרפואית שנקבעה לתובע והשלכותיה כאמור לעיל, יש לשקול גם את העובדה כי במועד שמיעת העדויות בתיק דנן טרם סיים התובע את לימודיו ועדיין לא החל לעבוד במקצוע אותו רכש, קרי הנדסת תוכנה, וטרם התווה לעצמו דרך מקצועית ברורה. רוצה לומר, לעת הזו, טרם נקלט התובע בשוק העבודה בתחום החדש שהוא למד והוא בעצמו העיד כי טרם בחר מסלול מקצועי, סטארט- אפ עצמאי כשכבר איתר יזם או עבודה באחת החברות בתחום (עמ' 21, ש' 26-27). התובע הוא כאמור נפגע צעיר, ששנות עבודה רבות לפניו ולא מן הנמנע שהמגבלות מהן סובל עקב התאונה הנדונה יקשו על ביצוע עבודתו בעתיד, בפרט במקרה דנן שהתובע עבד במועד התאונה בעבודות פיזיות והפסיק לעבוד בהן לאחר התאונה ולנוכח עיסוקו העתידי של התובע הנובע מלימודי הנדסת תוכנה, שלא מן הנמנע שלנכותו הרפואית נודעת משמעות תפקודית גם בתחום העיסוק שאליו הוכשר לאחר התאונה. משכך, סבירה טענתו של התובע, כי עם השנים תהיה למגבלותיו עקב התאונה דנן השפעה על כושרו התעסוקתי, מה שלא כך היה אלמלא התאונה.

בשים לב למהות הפגיעה בעיקר ברגלו השמאלית, ולנתוניו האישיים של התובע בהיותו צעיר בן 29 בתחילת דרכו המקצועית, יש מקום לקבוע על דרך האומדנה סכום פיצוי עתידי בגין אותה נכות רפואית צמיתה שנקבעה לו, הלוקח בחשבון את האפשרות כי התובע יוגבל בעתיד בהשתכרותו במידת מה עקב נכותו האמורה. הפגיעה מהסוג הנדון משפיעה על הביטחון התעסוקתי וטומנת בחובה סכנת היפלטות לשוק העבודה. היא משליכה על סיכויי הקידום, על משך הזמן בו יוכל התובע להמשיך לעבוד במומו, יכולת התמדתו, יכולת ניידות בשוק העבודה, יכולתו להתקדם וסיכוייו למצוא עבודה אחרת אם יפוטר או יעזוב מקום עבודה. גם אם כיום עובד התובע בעבודות מזדמנות, אין ללמוד מכך, שלא נפגעה יכולת השתכרותו, וההיגיון אומר כי סיכויו של בעל מום להשתכר פחותים מאלה של אדם בריא.

יחד עם את, עסקינן בנפגע צעיר כאשר הנחת המוצא ביחס לנפגעים כגון דא שהם מסוגלים להסתגל לנכותם ומגבלותיהם, כאשר התובע בעצמו הודה בעדותו כי קיבל הצעת עבודה בחברת "מיקרוסופט" עוד בטרם השלים את לימודיו שהשכר החודשי בצידה עמד ע"ס 14,000 ₪. ברם, הלה דחה הצעת עבודה זו משום שהייתה כרוכה בנסיעה ומגורים בחו"ל לתקופה מסוימת.

לאחר שקלול מכלול הנתונים האמורים, מגיעה אני לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור הנכות הרפואית ולערוך את החישוב בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד באופן גלובלי על דרך האומדנה, ולפיכך אני פוסקת בראש נזק זה סכום של 360,000 ₪.

הפסד פנסיה

בהתאם להלכה הפסוקה, ניזוק זכאי לפיצוי בשיעור 12% מכלל הפסדי ההשתכרות שלו בגין הפסד פנסיה (ראה: ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (31.7.14); ת.א. (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו, 31.12.2013)).

יוצא, אפוא, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד פנסיה סך של 60,000 ₪ במעוגל.

עזרת צד שלישי עבר ועתיד

לטענת התובע, הוא נזקק לסיוע ועזרה צמודים של בני משפחתו, ובעיקר אחיו ואביו, לאחר התאונה אשר סייעו לו בפעולות היומיומיות ברחיצה, הלבשה, ליווי לטיפולים ועוד. עוד טוען התובע, כי לאור מגבלותיו הוא יזקק לעזרה גם בעתיד.

לעומתו, טוענות הנתבעות כי אין לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה צד ג' בהעדר ראיות לכך ושלא מדובר בנכות המגבילה את התובע מן הבחינה הפיזית, ועל כן נכותו אינה מזכה בפיצוי כלשהו בגין עזרת הזולת.

אין מחלוקת, שהתובע לא נזקק לעזרה בשכר ולטענתו קיבל את העזרה הדרושה לו מקרובי משפחה. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח (1) 277).

לא נעלם מעיני, כי למעט עדותו, לא הציג התובע ראיות בדבר העזרה המוגברת לה הוא נזקק, לטענתו, עקב התאונה. עם זאת, נוכח הנתונים שהובאו בפניי, ולפי שסביר כי התובע נזקק לעזרה וסיוע בסמוך לאחר התאונה במהלך אשפוזו בבית החולים ובתקופת ההחלמה לאחר שחרורו, זאת לנוכח מצבו ומגבלותיו, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה.

בהתחשב בגילו של התובע, אופי הפגיעה ומהותה, הטיפולים הרפואיים להם נזקק עקב התאונה, כמו גם התקופה בה שהה התובע באשפוז בבתי החולים (כשלושה חודשים) וכן תקופת אי הכושר הזמני המלא אשר הוכרה ע"י המל"ל ונמשכה למעלה משנה וחצי, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד על סכום גלובלי כולל של 30,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רבות שנגרמו לו, ושאינן מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי או קופת חולים, בין היתר בגין נסיעות לטיפולים רפואיים במרפאות קופ"ח ואצל רופאים מומחים.

לעומתו, טענו הנתבעות כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, כי התובע לא צרף קבלות בעניין זה וממילא זכאי התובע לקבל החזר הוצאות אלו מהמוסד לביטוח לאומי בהיות התאונה בגדר תאונת עבודה.

כידוע, נזק מיוחד יש להוכיח הן לעניין קיומו והן לעניין שיעורו. שוכנע בית המשפט בקיומם של נזקים ובהינתן קושי להעריכם בדייקנות, רשאי הוא במסגרת שיקול דעתו לפסוק סכומים על דרך האומדן (ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד נא (5) 243).

התובע, אמנם, לא הציג קבלות ביחס להוצאות הנטענות על ידו (למעט קלה אחת ע"ס 350 ₪ בגין העברתו מבי"ח איכילוב לבי"ח לוינשטיין). עם זאת, אין חולק כי עפ"י התיעוד הרפואי שצורף לתצהיר עדותו, עולה כי התובע היה בטיפולים והגיע לביקורות רפואיות בעקבות תלונותיו לאחר התאונה. משכך, הוכחו בפניי נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ובהתחשב בהיות התאונה תאונת עבודה, אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כך שחלק מההוצאות הרפואיות אמורות להיות מכוסות גם על ידו, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי של 5,000 ₪.

כאב וסבל

בנסיבות המקרה שלפניי ובשים לב לתקופת האשפוז, לנכותו של התובע ואופייה ולטיפולים הרבים שעבר, וכן גילו במועד התאונה, מצאתי לפסוק לו פיצוי בסך 136,000 ₪ בראש נזק זה.

סיכום

התובע זכאי לקבל מן הנתבעות פיצוי בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה, כדלקמן:

א. הפסדי שכר לעבר 138,000 ₪

ב. פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד 360,000 ₪

ג. הפסד פנסיה 60,000 ₪

ד. עזרת הזולת עבר ועתיד 30,000 ₪

ה. הוצאות עבר ועתיד 5,000 ₪

ו. כאב וסבל 136,000 ₪

ובסה"כ: 729,000 ₪

ניכויים

לאחר ניכוי אשמו התורם של התובע אשר עומד על שיעור של 15%, מתקבל הסך של 619,650 ₪ .

מהסכום האמור, יש לנכות את תגמולי המל"ל שקיבל התובע עקב התאונה בסך כולל של 120,930 ₪ (נומינלי). סכום זה משוערך להיום מגיע לסך של 150,000 ₪ (במעוגל).

התוצאה: 469,650 ₪.

סוף דבר

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 469,650 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהפיצוי בצירוף מע"מ כחוק.

כן אני מחייבת את הנתבעות בהחזר אגרת משפט משוערכת להיום, שכ"ט המומחה מטעם התובע וחלקו בשכ"ט המומחה מטעם בית המשפט וביתרת אגרה.

כאמור, חלקה של כל אחת מהנתבעות הינו בהתאם להסדר הדיוני שהושג בין הצדדים וקיבל תוקף של החלטה.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום שבו הומצא פסק הדין לבאי-כוחן של הנתבעות, וככל שלא ישולמו במועד האמור, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' שבט תשע"ו, 18 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.