התובע מר רונן ינוביץ (להלן – התובע), שימש כסגן המבקר הפנימי של חברת נמל חיפה בע"מ (להלן – הנתבעת), ופוטר מעבודתו בנתבעת בשל עבירת משמעת שייחסה לו הנתבעת ולפיה העביר שלא כדין מסמכי ביקורת פנימיים וחסויים, לעובד לא מורשה של הנתבעת.

בפנינו תביעתו של התובע כנגד הנתבעת לביטול פיטוריו והשבתו לעבודתו, ולתשלום מלוא משכורותיו עד מועד החזרתו לעבודה.

לחילופין, עותר התובע לתשלום פיצויים על פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש, בגובה עשרים וארבע משכורות בצרוף הפסד זכויות סוציאליות, בסך כולל של 1,246,308 ₪ ברוטו.

בנוסף לסעדים כאמור לעיל, עתר התובע במסגרת תביעה זו גם לתשלום בונוס על עבודתו בשנים 2006-2007 בסך כולל של 171,952 ₪, וכן להשבת ניכויים שבוצעו משכרו בחודשים 10/09-1/10, בסך כולל של 7,150 ₪.

רקע כללי

בטרם נדרש לנסיבותיו של התובע המסוים שבנדון, להלן רקע כללי ביחס לנתבעת ועובדיה:

1. הנתבעת, חברת נמל חיפה בע"מ, הוקמה מכח חוק רשות הספנות והנמלים, התשס"ד-2004 (להלן – חוק הנמלים).

חוק זה ביטל את רשות הנמלים, שהפעילה את נמלי הים והעסיקה את עובדיהם, עד לאותו מועד.

במקום רשות הנמלים הוקמו מכח החוק ארבע חברות: חברת נמלי ישראל- פיתוח ונכסים בע"מ (להלן – חנ"י), חברת נמל אילת בע"מ, חברת נמל אשדוד בע"מ והנתבעת - חברת נמל חיפה בע"מ.

בהתאם לחוק הנמלים, החלק הארי של הפעלת כל נמל מוטל על החברות הנ"ל. תפקידיה של חנ"י מתמקדים בפיתוח הנמלים ובניהול המקרקעין שבתחומי הנמלים, לרבות העמדתם לשימוש חברות הנמל הנ"ל.

2. בעקבות חוק הנמלים, הועברו עובדי רשות הנמלים לחנ"י או לחברות הנמל הנ"ל. זכויותיהם של העובדים המועברים הוסדרו במערכת הסכמים קיבוציים, שכללה: הסכמי מעבר, הסכמי עבודה והסכמי פנסיה שנחתמו בין ההסתדרות לחנ"י ובין ההסתדרות לחברות הנמלים.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו בעניינו של התובע:

3. התובע החל לעבוד ברשות הנמלים ביום 21/12/98 בתפקיד עוזר למבקר הפנימי במשרד הראשי, וזאת ביחידת הביקורת הפנימית במשרדי הנהלת הרשות בנמל חיפה.

4. בעקבות חקיקת חוק הנמלים והשינוי המבני כמתואר לעיל, שויך התובע תחילה בחודש 2/05 לחנ"י, והחל מחודש 3/05 הועבר לעבוד בנתבעת, בה הועסק עד למועד פיטוריו נשוא תביעה זו.

5. עם כניסתה של הרפורמה בנמלים והתאגדותה של הנתבעת, פורסם מכרז לאיוש משרת המבקר הפנימי של הנתבעת.

בהמשך לכך נבחר מר אהוד אמינפור לתפקיד המבקר הפנימי של הנתבעת ולאחר בחירתו לתפקיד, מינה מר אמינפור את התובע למשרת סגן המבקר.

6. בסוף חודש 12/08 סיים מר אמינפור את עבודתו בנתבעת. החל מאותו מועד ועד לכניסת המבקר החדש לתפקידו בחודש 7/09, הועסק התובע בפועל כאחראי על יחידת הביקורת, וזאת במשך כשבעה חודשים.

ביום 18/7/09 נכנס לתפקידו המבקר החדש בנתבעת, מר אריאל אלברט.

7. כחודש לאחר כניסתו של מר אלברט לתפקידו, הועברה אליו פניית אחד מעובדי הנתבעת מר שאול כרמלי (להלן- כרמלי), לפיה התובע מסר לידיו, שלא כדין, מסמכים פנימיים של עבודת הביקורת בצירוף העתקי המסמכים שנטען כי הועברו.

המבקר התייחס אל הפניה כאל תלונה, ובעקבותיה הוצא התובע לחופשה כפויה.

בהמשך לכך, הוקמה וועדת בדיקה פנימית לבדוק את ההאשמות של כרמלי כלפי התובע, ובהמשך לממצאיה של הוועדה נקטה הנתבעת בהליך פיטורי התובע, והכל כפי שיבואר להלן בהמשך.

8. ודוק, בטרם נפנה לסקור את הנסיבות שהובילו לפיטורי התובע, מספר מילים לגבי אותו עובד - כרמלי, שתלונתו כנגד התובע עמדה בבסיס ההחלטה שהתקבלה בסופו של יום לפטר את התובע מתפקידו.

מר כרמלי שימש כסוואר בנמל חיפה, שהגיש לא אחת תלונות למשרד המבקר הפנימי בנושא טוהר המידות בנתבעת וברשות הנמלים שקדמה לה, ומכאן ההיכרות הקרובה שבינו לבין התובע, אשר לא היה חולק לגביה אף לשיטת התובע.

זאת ועוד, אותו כרמלי אף זכה בתואר "אביר איכות השלטון" בקטגורית טוהר המינהל הציבורי ותקינותו, מאת התנועה לאיכות השלטון בישראל, על פעילותו זו.

על האמור לעיל מן הראוי להוסיף כי נכון למועד הגשת התלונה שבנדון ובירורה חסה כרמלי עצמו תחת צו הגנה מאת מבקר המדינה מיום 19/7/09, אשר מנע את אפשרות פיטוריו שלו מהנתבעת.

9. עוד יוער כי לא היה חולק שבסמוך להגשת התלונה על ידי כרמלי, נעכרו היחסים בין התובע לבין כרמלי, עקב דחיית מועמדותו של כרמלי במכרז לאיוש משרת עובד ביקורת במכרז שבו שימש התובע כיו"ר וועדת המכרזים.

כך, בתחילת שנת 2009 פורסם מכרז למשרת עוזר למבקר הפנימי (מכרז 10/09). למכרז זה נגשו שני מועמדים ובהם כרמלי.

לוועדת המכרזים נתמנו עוזר המנכ"ל – מר עודד מזרחי, כיו"ר הועדה, התובע, ומזכירת ועד שירותי תפעול.

מאוחר יותר שונה הרכב הוועדה, השתתפות מר מזרחי בוועדה בוטלה והתובע מונה ליו"ר הוועדה.

על מנת לבדוק את ההתאמה לתפקיד נשלחו המועמדים למבדק התאמה במכון "קינן שפי", אך כרמלי לא עמד במבחני ההתאמה.

לאחר שלא זכה במכרז, הגיש כרמלי, תלונה למשרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור בה התלונן על הליך המכרז, ועל כך שהמכרז שנערך למשרת עוזר מבקר פנימי היה פגום.

בעקבות כך פנו ממשרד מבקר המדינה אל הנהלת הנתבעת שדחתה את הטענות.

וכך, לטענת התובע, כרמלי ראה בו, בהיותו יו"ר הוועדה המחליטה על בחירת המועמד המתאים כמי שהכשיל אותו בדרכו למשרה הנכספת ועל כן החליט כי עליו "לשלם מחיר" על הכשלתו.

הגשת התלונה

10. ובחזרה לעניינו של התובע. כעולה מן הראיות שבפנינו, וכפי שאף נזכר בדו"ח וועדת הבדיקה, ביום 10/8/09 פנה כרמלי למר בני פלר - סגן ממונה הבטחון בנתבעת, וביקש להיפגש עימו במגרש החניה.

כשבוע לאחר מכן, ביום 17/8/09 נפגשו השניים וכרמלי מסר לידי פלר קבוצת מסמכים בניילונית, אשר לטענתו נמסרו לו על ידי התובע. בהמשך לכך הציג פלר את המסמכים למר ירון קליין - ממונה הבטחון בנתבעת, אשר החליט לפנות בעניין מסמכים אלה למר יעקב לטבינסקי – אשר שימש בתקופה נשוא התביעה כסמנכ"ל משאבים בנתבעת (להלן – לטבינסקי).

למחרת, ביום 18/8/09 ביקש כרמלי את המסמכים בחזרה ובאותו יום אף התקשר לקליין, וביקש לקיים פגישה בנוכחותו, בנוכחות מר פלר ובנוכחות עו"ד רונית תושיה - היועצת המשפטית של הנתבעת, לצורך הצגת המסמכים.

למחרת, ביום 19/8/09 דיווח קליין על השיחה ללטבינסקי.

11. מכל מקום, אין חולק כי ביום 19/8/09, התקיימה פגישה בנוכחות כרמלי, קליין, פלר ועו"ד תושיה, בה טען כרמלי כי יש בחזקתו מסמכים שניתנו לו על ידי התובע במהלך השנים.

במסגרת הפגישה מסר כרמלי את המסמכים הבאים שלטענתו הועברו אליו על ידי התובע:

(הערה: מפאת צנעת הפרט של צדדי ג' הושחרו חלק מהפרטים כדי למנוע זיהוי הגם שהופיעו במקור – א.ר.ק.).

1. טיוטת דו"ח ביקורת בדבר סידור עבודה בסקטור ........ מחודש 4/06 (להלן – מסמך 1).

2. דו"ח ביקורת (טיוטה סופית) בעניין סידור עבודה בסקטור ........ מחודש 5/06 (להלן – מסמך 2).

3. העתק דואר אלקטרוני (להלן – דוא"ל) שהועבר בפקס לכרמלי בנושא חוות דעת משפטית בעניין מרשם פלילי של אחד העובדים בחברה כולל טופס המרשם הפלילי של אותו עובד (להלן – מסמך 3).

4. מסמכים בנושא דו"ח ביקורת בנוגע למינוי עוזר ........: מכתב אנונימי, מכתב של כרמלי להנהלת הנמל, מכתב של התובע למר כרמלי על קבלת מכתבו (להלן – מסמך 4).

5. "תעודת ממצאים" על הליך מינוי עוזר ........ (להלן - מסמך 5).

6. דוא"ל מיום 3/8/06 שנשלח מהמבקר הפנימי באותו מועד, מר אמינפור לתובע בעניין דו"ח ביקורת בנושא מינוי עוזר ........ (להלן – מסמך 6).

7. טיוטת דו"ח ביקורת בנושא מינוי עוזר ........ מחודש 7/08 (להלן – מסמך 7).

8. טיוטה סופית של דו"ח ביקורת בנושא בדיקת חריגות בצריכת דלק של מנהל מסוף ........ מחודש 1/09 על צרופותיו (להלן – מסמך 8).

9. מכתב שנשלח לכרמלי בנוגע למינוי לא תקין של ........ ליועצת משפטית. לטענת מר כרמלי מכתב זה נשלח מהפקס של התובע (להלן (מסמך 9).

10. מכתב שנשלח למר כרמלי, לטענתו על ידי התובע, בנוגע לנוהל עובדים מצטיינים (להלן – מסמך 10).

11. מכתב של מר אמינפור לעובדי מחלקת ........ מיום 23/9/08 בנוגע לתלונתם מיום 9/9/08 (להלן - מסמך 11).

12. וכך, לטענת הנתבעת, בפתח אותה פגישה, הציג כרמלי את צו ההגנה ממבקר המדינה וטען כי יש לו מסמכים נוספים שקיבל לטענתו מהתובע, לרבות פרוטוקולים של דיוני וועדת הביקורת של הדירקטוריון. כרמלי ביקש באותה פגישה כי המסמכים יועברו לועדת הביקורת של הדירקטוריון ולמבקר הפנים של החברה.

פלר רשם את פרוטוקול הפגישה, תחילה בכתב יד ולאחר מכן הדפיס את כתב היד (ראה: נספח ו' לתצהיר לטבינסקי).

13. כעולה מתצהירו של לטבינסקי מיד לאחר אותה פגישה, הוא קיבל עדכון מקליין על תוכן הפגישה ואף העביר לידיו את המסמכים שמסר לו כרמלי.

למחרת היום (20/8/09), זימן לטבינסקי את מבקר הפנים, מר אלברט למשרדו והציג בפניו את המסמכים שמסר כרמלי ואת פרוטוקול הפגישה.

כאמור, המבקר התייחס לפניה כאל תלונה והחליט לקיים בדיקה של העניין.

14. בו ביום, בשעות הצהריים הוזמן התובע למשרדו של מבקר הפנים מר אלברט, אשר הודיעו כי עליו לצאת לחופשה כפויה בתשלום לאלתר. התובע הוצא משטח הנמל, רישיון הכניסה שלו לנמל נשלל ממנו וניתנה לו הוראה שלא להתקרב לנמל ולא ליצור קשר עם מי מעובדי הנמל.

15. בהמשך לכך בהתאם לנוהל הנתבעת לטיפול בתלונות, החליט המבקר הפנימי להקים וועדת בדיקה ולהיעזר בשני יועצים מקצועיים חיצוניים. האחד מומחה בדיני עבודה - עו"ד זוהר גיפס ממשרד עו"ד שמר, אשר ייצג את הנמל באותה עת בכל הנוגע לתחום יחסי העבודה. והשני, מומחה בדיני התשאול והבדיקה – עו"ד דני קופלר (להלן – ועדת הבדיקה).

16. ביום 24/8/09 הוזמן כרמלי על ידי לשכת המבקר הפנימי להופיע בפני וועדת הבדיקה לצורך בירור, כאשר לטענת הנתבעת, הבירור הנדרש היה רק ביחס לשאלה האם ישנם פרטים והסברים נוספים שברצונו להוסיף ביחס למסמכים שמסר וביחס לפרוטוקול הפגישה מיום 19/8/09.

כרמלי סרב להופיע בפני וועדת הבדיקה, לטענתו בהתאם לייעוץ משפטי שקיבל, הגם שמסר כי על פי ייעוץ משפטי שקיבל הוא יאות להופיע בפני וועדת הביקורת של הדירקטוריון.

כאמור, כרמלי חסה באותה עת תחת צו הגנה זמני של מבקר המדינה, ולטענת הנתבעת משכך לא היתה אפשרות לנקוט כנגדו בצעדי משמעת עקב סירובו להופיע בפני וועדת הבדיקה.

ההליכים שננקטו בעניינו של התובע

17. ביום 25/8/09 הוזמן התובע למסור את גרסתו בפני וועדת הבדיקה למחרת היום, כאשר לבקשת בא כוחו דאז של התובע, נדחה המועד ליום ליום 31/8/09.

ודוק, עוד קודם לכך, ביום 30/8/09 ניתנה לתובע לבקשתו (ולאחר תיאום עם משרד מבקר החברה), האפשרות להוציא מסמכים ממשרדו, בלווי הגב' נטלי שלוסברג ממחלקת משאבי אנוש בנתבעת ובנוכחות חלקית של המבקר, מר אלברט.

18. ביום 31/8/09 הופיע התובע (מלווה בבא כוחו דאז) בפני וועדת הבדיקה, בה נכחו המבקר מר אלברט וכן עו"ד קופלר.

במהלך פגישה זו מסר התובע את גרסתו ביחס למסמכים שנמסרו על ידי כרמלי והחשד שמסר מסמכים סודיים לגורם לא מוסמך.

התובע התייחס לכל אחד מהמסמכים ומסר את הסבריו לכך שהמסמכים נמצאו בידיו של כרמלי ואף התייחס למניע של כרמלי לטפול עליו לשיטתו האשמות שווא.

עותק מפרוטוקול ישיבה זו פגישה (ראה: נספח ה' לתצהיר מר אלברט), הועבר לתובע וניתנה לו האפשרות להוסיף דברים בכתב על אשר נרשם באותו פרוטוקול, ואמנם, התובע הוסיף התייחסות לפרוטוקול באמצעות מכתבי בא כוחו דאז (ראה: נספח ו1 לתצהיר מר אלברט).

19. לאחר מכן ובמסגרת בדיקת עניינו של התובע, ראיינה וועדת הבדיקה עובדים נוספים בחברה ואת המבקר הקודם מר אמינפור, אליהם הפנה התובע (ראה: נספח 4 לדו"ח הוועדה) לעניין האפשרות שמסמכים אלה יגיעו לכרמלי שלא באמצעות התובע, ובהמשך לכך הכינה הוועדה את טיוטת דו"ח בדיקה.

20. לאחר שהושלמה טיוטת דו"ח הבדיקה, היא הועברה על נספחיה ביום 14/9/09 לתובע למתן תגובתו.

ביום 16/9/09 העביר ב"כ התובע את תגובת התובע לטיוטת דוח הבדיקה, תוך שהוא מבהיר כי הוא זקוק לזמן נוסף על מנת להתייחס לכל הנושאים והמסמכים שבטיוטת הדו"ח, וביום 23/9/09 העביר התובע (באמצעות בא כוחו דאז) את תגובתו המשלימה בכתב לטיוטת דו"ח הבדיקה. (ראה: נספחים ז1; ז3 לתצהיר מר אלברט).

21. לאחר קבלת תגובת התובע, הוצא דו"ח הבדיקה, תחת הכותרת: "חשד להעברת מסמכים ללא הרשאה ממשרד סגן המבקר הפנימי".

במסגרת הדו"ח הכולל נספחים רבים, דנה הוועדה בכל אחד מהמסמכים שהוצגו בפניה, דנה בתגובות התובע לאותם מסמכים וקבעה את מסקנותיה ביחס לכל אחד מהמסמכים בצירוף נימוקים מפורטים.

בסופו של הדו"ח, בפרק "סיכום ומסקנות", קבעה וועדת הבדיקה בין היתר, כי:

"צוות הבדיקה אינו מקבל את הסבריו של מר ינוביץ' לסיבות להמצאות המסמכים אצל מר כרמלי.

... על ידי העברת המסמכים למר כרמלי, סיכן מר ינוביץ' את החברה והעמיד אותה במצב אשר יכול לגרום לה נזק רב.

אם לא די בדברים אלה, הרי שמהאמור לעיל עולה, כי מר ינוביץ' אף ניצל את תפקידו הבכיר והרגיש לרעה, כאשר "הזמין" ממר כרמלי תלונה בדבר "מינוי לא תקין של ........ ליועמ"ש.

... הוועדה מוצאת לנכון לציין בנוסף, כי גם במידה והיו מתקבלות טענותיו של מר ינוביץ', והיתה מתקבלת עמדתו שמר כרמלי צילם ו/או גנב מסמכים ממשרדו ...המדובר היה במחדל חמור מצידו של מר ינוביץ'', אשר במשך שנים איפשר לעובד סוואר אשר אינו קשור ליחידת הביקורת של החברה, לשהות במשרד המלא במסמכים רגישים ומסווגים... אף הותיר אותו לבד במשרד ללא כל השגחה.

לדעת הוועדה, כאמור לו היתה מתקבלת טענתו של מר ינוביץ' הרי שבכך התרשל מר ינוביץ' משום רשלנות חמורה במילוי תפקידו כעובד ביחידת הביקורת "

בפרק ההמלצות המליצה הוועדה ביחס לתובע :

"מר ינוביץ' הפר את נוהלי החברה וחוקים וההנהלה צריכה להחליט על צעדי המשמעת שינקטו כנגדו, עד כדי הפסקת העבודה בחברה, בכפוף לניהול הליך תקין."

לציין, כי במסגרת החלטתה, המליצה הוועדה המלצה נוספת, שהינה המלצה כללית ביחס לחובת האבטחה והטיפול בסיווג ובמשלוח של מידע רגיש.

21. ביום 30/9/09 מסר מר אלברט, עותק מהטיוטה הסופית של דוח הבדיקה, למר מנדי זלצמן - מנכ"ל הנתבעת דאז, אשר בעקבותיה התקיים ביום 1/10/09 דיון אצל מנכ"ל החברה, בהשתתפות צוות הבדיקה, מר ליטבינסקי והיועצים המשפטיים לחברה ובו החליט מנכ"ל החברה לקבל את המלצות דוח הבדיקה ולפתוח בהליך משמעתי כנגד התובע בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים והדין תוך שקילת האפשרות לסיים את עבודתו של התובע בחברה לרבות תוך שלילת דמי הודעה מוקדמת ו/או פיצויי פיטורים (ראה: סיכום הפגישה – נספח ז' לתצהיר ליטבינסקי).

22. בהתאם להסכמים הקיבוציים החלים על יחסי התובע והנתבעת, הליך משמעתי מתקיים בפני וועדה פריטטית המורכבת מנציג ההנהלה ומנציג וועד העובדים הרלוונטי.

בהמשך לכך, ביום 1/10/09 נשלח לתובע זימון לשימוע בפני וועדת המשמעת שתתקיים ביום 6/10/09, בו הובהר לתובע כי בכוונת החברה לשקול את הפסקת עבודתו בחברה לנוכח ממצאי דו"ח הבדיקה שהועבר אליו (ראה: נספח ח' לתצהיר ליטבינסקי).

לבקשת התובע, נדחה מועד השימוע בפני וועדת המשמעת ליום 11/10/09.

23. ביום 11/10/09 נערך לתובע שימוע בפני וועדת המשמעת, בהשתתפות נציג ההנהלה - מר מיכאל וינר, סמנכ"ל כספים בנתבעת, נציג וועד עובדים – מר משה פינטוק, ב"כ הנתבעת, עו"ד סיגל פעיל, וגב' מתי גינור – רמ"ד משאבי אנוש פרט והדרכה בחברה.

התובע התייצב לשימוע זה עם בא כוחו והעלה את טענותיו כנגד הכוונה לפטרו ובין היתר התייחס בהרחבה לממצאי הדו"ח, ואף השיב לשאלות הנוכחים. ב"כ התובע אף התייחס בסוף הדברים לעונש הראוי שיש להטיל על התובע, אם וככל שתידחנה טענות התובע, (ראה: פרוטוקול הישיבה - נספח א' לתצהיר מר וינר).

24. ביום 12/10/09 ניתנה החלטת וועדת המשמעת בעניינו של התובע, כדלקמן :

"לאחר שעיינו בדו"ח הבדיקה שנערך בעניינו של מר ינוביץ' ובממצאיו, ולאחר ששמענו בהרחבה רבה ובמשך מספר שעות את התיחסותו של מר ינוביץ' ועורך דינו, טומי נדשי לממצאי הדו"ח ולכל טענות החברה שהועלו נגדו, החליטה הוועדה, כי אין בהסברים של מר ינוביץ' ובא כוחו כדי להפריך את הטענות כבדות המשקל והחמורות נגדו.

יצויין עוד, כי גם במידה והיו מתקבלים הסבריו של מר ינוביץ' לטענת החברה נגדו, הרי שממילא מהווים הם הפרה חמורה של החובות המוטלות עליו כעובד החברה בכלל וכמי שמשמש כסגן מבקר החברה ואף שימש תקופה ממושכת כאחראי להפעלת יחידת הביקורת.

לפיכך החליטה הועדה, כי יש לסיים את העסקתו שלמר ינוביץ'' בחברה.

למרות הנסיבות החמורות שהביאו לסיום העסקתו, החליטה הועדה שלא לשלול ממר ינוביץ'' דמי הודעה מוקדמת ו/או פיצויי פיטורים וזאת, לפנים משורת הדין ומתוך התחשבות בתקופת עבודתו בחברה."

25. על האמור לעיל יש להוסיף כי בהתאם לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992, המבקר הפנימי של החברה, צריך לתת את הסכמתו לסיום העסקתו של עובד ועל כן ביום 14/10/09 נתן מר אלברט נתן את הסכמתו לפיטורי התובע (ראה: נספח ח' לתצהיר מר אלברט).

26. זאת ועוד, לאור הוראות ההסכמים הקיבוציים שחלו בנתבעת, סברה הנתבעת בזמן אמת כי לצורך פיטורי התובע נדרשת הסכמת יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות הכללית.

לטענת הנתבעת במסגרת הליך זה, בדיעבד התברר לה כי סברה זו יסודה היה בטעות וכי כלל לא נדרשה הסכמתו זו של יו"ר האגף לאיגוד מקצועי לפיטורי התובע.

מכל מקום, לאור סברתה של הנתבעת בזמן אמת, היא פנתה ביום 20/10/09 אל מר עופר עיני, יו"ר ההסתדרות שכיהן באותה תקופה גם כיו"ר האגף לאיגוד מקצועי לקבל את הסכמתו לפיטורים.

משבוששה תשובתו של מר עיני להגיע, פנה ב"כ הנתבעת למר עיני במכתב נוסף מיום 1/2/10 בו חזר על הדרישה לאשר את הפיטורים תוך שהוא מבהיר את הרקע לפיטורים וכי החברה לא תוכל להשלים עוד עם מצב מתמשך זה. ב"כ הנתבעת מציין בפנייתו כי שוחח בעניין זה עם היועץ המשפטי לאגף לאיגוד מקצועי וכי כל המידע בעניינו של התובע הועבר למר אבי אדרי אשר מטפל בתיקו של התובע מטעם ההסתדרות.

לאחר שלא התקבלה תשובה גם לפניה זו, פנה ב"כ הנתבעת לעו"ד תקן היועץ המשפטי לאגף לאיגוד מקצועי, במייל ביום 3/2/10, בו העמיד אותו על חומרת התנהלות ההסתדרות בעניינו של התובע. ביום 11/2/10 שלח ב"כ הנתבעת למר תקן מייל נוסף. ביום 15/2/10 שלח עוזר המנכ"ל, עודד מזרחי מייל אל ב"כ הנתבעת בו הוא מציין כי הנתבעת התחייבה בפני וועדת הביקורת של הדירקטוריון כי אם הליך הפיטורים לא יושלם על ידי ההסתדרות עד ליום 15/2/10 תוציא החברה מכתב פיטורים לתובע "ונתמודד עם הנושא בבה"ד" (ראה: נספחים יד -טז לתצהיר לטבינסקי).

27. בסופו של דבר, לנוכח התעלמותה המתמשכת של ההסתדרות מפניות הנתבעת, ולאור העלות הגבוהה של משכורתו של התובע ומשדובר במשאבים של הקופה הציבורית, הוציאה הנתבעת לתובע הודעת פיטורים ביום 22/2/10 (ראה: נספח יז לתצהיר לטבינסקי).

לציין, כי במשך כל התקופה שהחל מיום 20/8/09 ועד ליום 22/2/10 קיבל התובע משכורת מלאה ותנאים נלווים לשכרו, לרבות רכב צמוד, טלפון ומחשב.

28. כנגד החלטה זו של הנתבע הגיש התובע בקשה לסעד זמני למניעת פיטוריו לבית דין זה. בדיון שהקיים ביום 14/3/10 בפני הנשיא רמי כהן הגיעו הצדדים להסכמה על מחיקת הבקשה לסעד זמני ללא צו להוצאות, תוך שמירת זכותו של התובע להגיש תביעה עיקרית שתכלול גם סעד אכיפה, מבלי שתועלה כנגדו טענת שיהוי או איחור, וביום 20/6/10 הגיש התובע את תביעתו שבנדון לבית הדין, במסגרתה הוא תוקף הן את נכונות ממצאי דוח הבדיקה, הן את מוצדקות ההחלטה על פיטוריו והן את תוקף הליכי הפיטורים שננקטו בעניינו.

דיון והכרעה

29. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יעקב לטבינסקי, של מר אריאל אלברט ושל מר מיכאל וינר – סמנכ"ל כספים וכלכלה בנתבעת.

התובע, והמצהירים מטעם הנתבעת נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו.

30. כאמור במסגרת תביעתו של התובע שבנדון הוא משיג על חוקיות פיטוריו ותקפותם.

להלן עיקרי טענותיו של התובע בכל הנוגע לפגמים שנפלו, לטענתו בפיטוריו.

א. פיטורי התובע "עובד מייסד" בנתבעת ללא קבלת הסכמת יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, בוצעו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי החל על יחסי הצדדים, לא השתכללו לכדי פיטורים ועל כן בטלים.

ב. פיטורי התובע הינם פיטורים ללא צידוק ובחוסר תום לב, שכן:

1. וועדת הבדיקה ביצעה חקירה חלקית ומסקנותיה נקבעו מראש.

2. נפל בפגם מהותי בעבודת הוועדה ומסקנותיה, עקב אי זימונו של כרמלי להעיד בפניה.

3. בנוסף, וועדת הבדיקה לא זימנה עדים רלוונטיים ולא חקרה כראוי עדים אחרים.

ג. ניגוד עניינים ופגמים נוספים בעבודת הוועדה:

1. ניגוד עניינים במילוי תפקידו של מר אלברט, אשר ביצע את הבדיקה המליץ על העונש ולבסוף ביצע את העונש.

2. ניגוד עניינים של עו"ד גיפס שכן המשרד בו עבד עו"ד גיפס עמד בקשר עם עו"ד תושיה שקיבלה את התלונה על התובע.

3. עו"ד גיפס לא השתתף בכל ישיבות הוועדה.

ד. גם בעבודת וועדת המשמעת נפלו פגמים מהותיים, שכן:

1. הרכב הוועדה אמור לכלול את נציג וועד העובדים אליו משתייך התובע והנציג שהשתתף בוועדה לא היה מוועד העובדים אליו השתייך התובע.

2. הוועדה לא ערכה "בירור תלונה" כמתחייב מנוהל המשמעת, אלא הסתמכה על דו"ח הבדיקה ולא שמעה את התובע בלב פתוח ונפש חפצה.

3. החלטת הוועדה היתה לקונית ולא מנומקת.

4. ניגוד עניינים של עו"ד פעיל שהשתתפה בוועדה מטעם ההנהלה.

5. החלטת הוועדה הובאה לידיעת התובע רק 4 חודשים לאחר קבלתה.

31. בטרם נפנה לדון בטענות התובע לגופן, מן הראוי להגדיר תחילה את המסגרת המשפטית הרלוונטית לתביעה זו, ואת היקף הביקורת השיפוטית על החלטות המעביד בכגון דא.

עוד, יש לשים לב כי בענייננו העילה שביסוד הפיטורים, מקורה בהאשמות קשות וחמורות כנגד עובד בכיר של הנתבעת, המועלות על ידי צד ג' (כרמלי) שאינו הנהלת הנתבעת, ולא בעניין של מה בכך, אשר ניתן להתעלם ממנו.

בשונה מהליך לפי סעיפים 17-16 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963, בו מבקש מעביד לשלול מעובד פיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת שאו אז הנטל להוכיח את הנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים/הודעה מוקדמת מוטל כל כולו על שכמו של המעביד, הרי שבענייננו, אין חולק כי פיצויי הפיטורים ואף דמי ההודעה המוקדמת, שולמו לתובע במלואם.

בענייננו המדובר בתביעה של עובד להורות על ביטול החלטת מעבידו לפטרו, ועל כן, בענייננו בו מדובר בתקיפת אקט הפיטורים עצמו, נטל ההוכחה מוטל כל כולו על שכמו של התובע, להוכיח את הפגמים הנטענים, את נפקותם ואת הסעדים הנגזרים מכך.

ובאשר למהות הביקורת השיפוטית של בית הדין על החלטות המעביד, הרי שהביקורת השיפוטית שמפעיל בית הדין בדונו בהחלטת פיטורים, היא ביסודה ביקורת מנהלית, היינו, בית הדין אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של המעביד, אלא אם כן מתברר כי אותה החלטה שקיבל המעביד לוקה באותם פגמים מנהליים, המצדיקים ביטולה, ובמילותיו של בית הדין הארצי בפרשת ע"ע 1123/00בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו – יצחק צויזנר, עבודה ארצי, כרך לג (21), 27: 

"כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות. …

... השאלה אשר לה צריך היה בית הדין האזורי להידרש במהלך הביקורת השיפוטית ובהכרעתו, היא זו העומדת בפנינו כיום, בערעור: האם אכן, בנסיבות העניין, האפשרות בה בחר הדירקטוריון לפיטוריו של המנהל נמצאת להיות מופרכת, חורגת ממתחם המידתיות, או שהיא בלתי סבירה בעליל, והאם עולה ממנה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי"(ראה: סעיף 56 לפסק הדין) (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.)

כך גם בענייננו, עת מבקש התובע להורות על ביטול ו/או בטלות החלטת הנתבעת לפטרו, השאלה הטעונה הכרעה, היא האם החלטת הנתבעת בעניינו של התובע, מופרכת, חורגת ממתחם המידתיות, או שהיא בלתי סבירה בעליל, או שמא עולה ממנה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי.

יתרה מכך, כפועל יוצא מהיקף הביקורת השיפוטית של בית הדין כמבואר לעיל, הרי שבמובחן בשונה מהליך לפי סעיפים 17-16 לחוק פיצויי פיטורים, שבו על בית הדין לקבוע ממצאים באשר ל"אשמו" של העובד ממנו מבוקש לשלול פיצויי פיטורים/דמי הודעה מוקדמת - בענייננו אין בית הדין שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתן של וועדת הבדיקה או וועדת המשמעת בקביעת "אשמו" של התובע, אלא בוחן אם החלטותיהן בעניינו של התובע מופרכות, חורגות ממתחם המידתיות, או שהן בלתי סבירות בעליל, או שמא עולה מהן פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי.

32. אחר אקדמת מילין זו נפנה להלן לדון בטענותיו של התובע, הגם שלא בהכרח לפי סדר הצגתן לעיל, ותחילה לטענות התובע באשר לפגמים שנפלו לשיטתו בהרכב וועדת הבדיקה וזהות חבריה.

טענות התובע באשר לפגמים בהרכב וועדת הבדיקה וזהות חבריה.

33. לטענת התובע וועדת הבדיקה כללה שלושה חברי צוות כאשר בפועל חקירתה ושמיעת גרסתו של התובע נערכה על ידי שני חברי צוות בלבד, מר קופלר ומר אלברט.

לטענתו מדובר בפגם מהותי אשר בעטיו אין כל ערך לממצאי הוועדה.

עוד טוען התובע כי הן חבר הוועדה עו"ד גיפס והן חבר הוועדה מר אלברט, היו נתונים במצב של ניגוד עניינים.

כך, ובכל הנוגע לעו"ד גיפס טוען התובע כי עו"ד גיפס היה בתקופה הרלוונטית לתביעה בקשרים משפטיים שוטפים עם עו"ד תושיה, שלטענת התובע נטרה לו בגין ממצאי דו"ח ביקורת בעניינה, וכך לטענתו, גם מר אלברט היה שרוי בניגוד עניינים בהיותו ממונה עליו, אשר שימש כחוקר, כגורם הממליץ על העונש, ומי שאישר בסופו של יום את הפיטורים.

נפנה איפוא לדון בטענותיו אלו של התובע.

34. נקדים ונבהיר כי למעט הטענה בעניין היעדרותו של עו"ד גיפס מהישיבה בה נשמעה עמדת התובע, שאר הטענות כאמור לעיל, לא הועלו על ידי התובע בזמן אמת, לא בתחילת עבודת וועדת הבדיקה, לא במהלכה ואף לא לאחריה .

לעניין זה צודקת הנתבעת כי יש יותר מטעם לפגם בהתנהלות התובע שלא השיג על זהות חברי הוועדה בזמן אמת אלא רק בדיעבד לאחר שהתבררה לו החלטתם.

יתרה מכך, על מנת להבין את התמונה במלואה, יש לפנות לרקע שקדם להקמת הוועדה. וכך, לא היה חולק אף לשיטת התובע עצמו (ראה: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 32 עד עמ' 18 ש': 2 ), כי כרמלי עצמו לא היה דמות אהודה בנמל, והדבר אף עולה מתוך דבריו של המבקר הקודם אהוד אמינפור לחברי הוועדה בנספח 4 לדו"ח הוועדה, מהם עולה כי סבר שכרמלי רודף אותו, וכך גם עולה ממכתבי התשובה של מנכ"ל הנתבעת, של עוזרו מר עודד מזרחי ושל מר לטבינסקי, למשרד מבקר המדינה בקשר עם תלונתו של כרמלי בעניין המכרז בו השתתף. כולם כאחד ביקרו ושללו את התנהלותו של כרמלי באריכות ובלשון חריפה, וכך בין היתר השיב המנכ"ל: "ניסיונות מר כרמלי להשפיע בדרך פסולה על מינויו למשרה המיוחלת אינם מקובלים עלי, והנהלת החברה לא תיתן להם יד.

חמור ביותר בעיני גם הניסיון לרתום את המוסד המכובד של מבקר המדינה למטרותיו הפסולות של מר כרמלי." (ראה: נספח טו' לכתב התביעה).

מנגד, וככל שהדברים נוגעים לתובע עצמו, הרי שאף לשיטת התובע (ראה: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 26-31) יחסיו עם מנכ"ל הנתבעת מר מנדי זלצמן היו נכון לאותה עת יחסים טובים, וכך גם עולה מתוך מכתבו החם של מנכ"ל הנתבעת אל התובע אך זמן קצר לפני כן (27/7/09) המודה לו על שירותו כאחראי יחידת הביקורת עד כניסתו של מר אלברט לתפקיד (ראה: נספח א' לכתב התביעה).

כך גם מעדות ליטבנסקי בפנינו, שלא הוכחשה, עלה כי היחסים שבינו לבין התובע היו יחסים חבריים (ראה: בעמ' 39 לפרוטוקול ש': 22-23).

ככל שהדברים נוגעים למבקר החדש, מר אלברט (שהתמנה לתפקיד כחודש לפני כן, בלבד), לא הועלתה על ידי התובע כל טענה לגבי יחסים עכורים בין השניים.

35. הנה כי כן, מן הראיות שהוצגו בפנינו עולה תמונה לפיה בזמן גילוי הפרשה, התובע נהנה מאמון מלא מצד הנהלת הנתבעת והממונה הישיר עליו וניהל עם חלקם מערכת יחסים טובה וקרובה.

מנגד, די לעיין בהתבטאויות של בכירי הנתבעת כלפי כרמלי כאמור בנספח טו לכתב התביעה, כדי להבין שלא היתה כל סימפטיה בלשון המעטה כלפיו.

על רקע כל אלו, משהוגשה תלונתו של כרמלי כנגד התובע, היא הועברה למר אלברט אשר הורה על המשך הטיפול בה.

בנוהל החברה לטיפול בתלונות הציבור מס' נוהל AI0-05-04 (ראה: נספח א לתצהירו של מר אלברט) בסעיף 33.2 לסעיף ההגדרות מוגדר מקבל תלונה – "עובד בדרג רמ"ח ומעלה אשר התלונה הופנתה אליו או אל עובד/ים עליהם הוא ממונה."

בנספח לנוהל זה - דו"ח על טיפול בתלונות הציבור – בסעיף 5.1.7 נקבע כי "מקבל התלונה יעביר תלונה על מעשה ומחדל הנוגעים לטוהר מידות ומינהל תקין לטיפול נציב תלונות הציבור, כערכאה ראשונה."

בסעיף 5.1.2 לנוהל נקבע כי המבקר הפנימי ישמש כנציב תלונות הציבור.

זאת ועוד, סעיף 4(א) לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992 (להלן החוק) החל על הנתבעת מכח היותה "גוף ציבורי" כהגדרתו בסעיף 1, קובע את היקף ביקורתו של מבקר הפנים, כדלקמן:

"המבקר הפנימי יבדוק, בין היתר –

(1) אם הפעולות של הגוף הציבורי שבו הוא משמש מבקר ושל נושאי משרה וממלאי תפקידים בגוף תקינות, מבחינת השמירה על החוק, על הניהול התקין, על טוהר המידות ועל החיסכון והיעילות, ואם הן מועילות להשגת היעדים שנקבעו להן;"

סעיף 8(א) לחוק, הדן בהגבלות על פעילות מבקר הפנים, קובע:

"מבקר פנימי לא ימלא, בגוף שבו הוא משמש מבקר, תפקיד נוסף על הביקורת הפנימית, זולת תפקיד הממונה על תלונות הציבור או הממונה על תלונות העובדים, ואף זאת – אם מילוי תפקיד נוסף כאמור לא יהיה בו לפגוע במילוי תפקידו העיקרי."

36. הנה כי כן, חוק הביקורת הפנימית אינו מחריג את הנתונים למרותו האישית של המבקר הפנימי, מכלל הנבדקים במסגרת תפקידו כממונה על תלונות עובדים.

על האמור לעיל יש להוסיף כי סעיף 13 (ד) לחוק, קובע את הצורך באישורו של המבקר הפנימי להפסקת שירותו של עובד בלשכת המבקר הפנימי, כדלקמן:

"לא יופסק שירותו של עובד לשכת המבקר הפנימי אלא בהליך תקין ובהסכמת המבקר הפנימי, או על פי הוראת בית המשפט או בית דין מוסמך, או – בהעדר הסכמת המבקר הפנימי – לפי סעיף 12, בשינויים המחויבים."

להשלמת התמונה יצוין כי סעיף 12 לחוק הנזכר לעיל, דן בפיטורי המבקר הפנימי עצמו וקובע:

"(א) לא תופסק כהונתו של מבקר פנימי שלא בהסכמתו לפני תום התקופה אשר לה נתמנה והוא לא יושעה מתפקידו –

(1) במשרד ממשרדי הממשלה – אלא באישור נציב שירות המדינה;

(2) (נמחקה);

(3) בגוף ציבורי אחר – אלא אם כן החליט על כך הדירקטוריון או הגוף הממלא תפקיד הדומה לתפקיד הדירקטוריון (בפסקה זו – הדירקטוריון), לאחר שניתנה הודעה כדין לכל חברי הדירקטוריון שדבר הפסקת הכהונה או ההשעיה יידון באותה ישיבה, ובאישור הדירקטוריון ברוב של שני שלישים מחבריו, לאחר שניתנה למבקר הפנימי אפשרות לשאת לפני הדירקטוריון את דברו בענין.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), מבקר פנימי שחדל להיות תושב ישראל או שהורשע בפסק דין חלוט בעבירה שיש עמה קלון – תופסק כהונתו".

37. הנה כי כן, אישורו של המבקר הפנימי לפיטורי מי מעובדי לשכתו כאמור בסעיף 13(ד) לחוק, נועד לצורך הגנה על עובדי המבקר הפנימי מפני פיטורים על ידי ההנהלה, כאשר סעיף 12 לחוק דן בנסיבות בהן מסרב המבקר הפנימי לאשר את הפיטורים שאו אז ניתן לפנות לגורמים אחרים בחברה.

38. ומן הכלל לענייננו.

יש לזכור כי המדובר היה בתלונה חמורה ביותר כנגד עובד בכיר בלשכת המבקר הפנימי וליתר דיוק, סגנו, שנהנה עד לאותו מועד מאימון מלא של ההנהלה והממונים עליו.

נזכיר, כי עובדי מחלקת הביקורת הפנימית נהנים מהגנה מיוחדת של המבקר הפנימי עצמו מפני פיטורים, אשר אינה מוענקת לעובדים אחרים.

בנסיבות אלו, אין תימה על כך שמר אלברט, ראה לנכון לטפל בתלונה בעצמו, הן מפאת בכירותו של התובע והן מפאת ההגנה המיוחדת המוענקת על ידיו לעובדי הביקורת הפנימית.

כמבואר לעיל, גם על פי הוראות החוק והנוהל החל בנתבעת, מר אלברט היה הגורם המוסמך לטפל בתלונה, ובנסיבות המקרה שבנדון, בהינתן בכירותו של התובע, היה הגורם הנכון לטפל ולבדוק את התלונה.

הנה כי כן, לא רק שאין מתום בכך שמר אלברט עצמו טיפל בבירור התלונה, אלא שההיפך הוא הנכון.

אף לא ראינו כל מתום בכך שמר אלברט מינה לצידו בוועדת הבדיקה, גורמים מקצועיים חיצוניים שלא מבין עובדי יחידת הביקורת הפנימית עצמה. ההיפך הוא הנכון, שעה שמוגשת תלונה כה חמורה כנגד סגן המבקר הפנימי אך ראוי הוא ונכון שהיא תטופל על ידי גורמים חיצוניים ובמעורבותו הישירה של המבקר הפנימי עצמו.

נראה שגם התובע סבר בזמן אמת שכך ראוי ונכון לפעול, עת היה מודע לזהות חברי הוועדה ולא העלה כל טענה כנגד כך, למרות שהיה מיוצג על ידי עורך דין לאורך כל ההליך מראשיתו.

על זאת נוסיף כי היותו של מר אלברט מבקר פנימי חדש בנתבעת, תומך בהתייחסותו הניטראלית למקרה. מר אלברט לא הכיר לא את התובע ולא את כרמלי, ולאחר חודש עבודה בלבד, אין לומר שדעתו נטתה לכאן או לכאן, והיה לו עניין בתוצאה מסוימת.

39. הנה כי כן, עד כה לא מצאנו כל פגם בכך שמר אלברט עמד בראש וועדת הבדיקה, אלא להיפך.

ובאשר לטענות התובע כי מר אלברט היה גם זה שהמליץ על הפיטורים, הרי שעל מנת להעמיד דברים על דיוקם, יש לזכור כי בסמכותה של וועדת הבדיקה היה לקבוע ממצאים ולהמליץ להנהלה על הצעדים שיש לנקוט, ואולם, לא הוועדה היא שמחליטה על הפיטורים.

הסמכות לקיים את ההליך המשמעתי ובסופו להמליץ למנכ"ל כיצד לפעול היא בידי וועדת המשמעת הפריטטית, ואילו הסמכות להחליט על הפיטורים עצמם היא בידי המנכ"ל.

כך או כך, הרי שלגופם של דברים ולנוכח חומרת המסקנות אליהן הגיעה וועדת הבדיקה, המלצה אחרת מזו שהומלצה על ידיה, היא שהיתה מעוררת תהיות.

ובאשר לאישור הפיטורים על ידי מר אלברט לפי סעיף 13(ד) לחוק. כמבואר לעיל הוראה זו שבחוק נועדה להעניק לעובדי הביקורת הגנה מיוחדת מפני פיטורים.

בענייננו כאמור, מלכתחילה המדובר היה בפיטורי משמעת של עובד יחידת הביקורת עצמה בשל עבירה הנוגעת לתפקודו כמבקר. כפי שקבענו לעיל, לא רק שלא נפל מתום בכך שמר אלברט טיפל בתלונה באופן אישי, אלא שכך ראוי ונכון היה לעשות. כמו כן וכפי שקבענו לעיל, לגופם של דברים ולנוכח חומרת המסקנות אליהן הגיעה וועדת הבדיקה, המלצתה היתה מתבקשת.

ועוד, בין המלצת וועדת הבדיקה לפתוח בהליכי משמעת כנגד התובע לבין אישורו של מר אלברט לפי סעיף 13(ד) לחוק הביקורת, התקיים הליך משמעתי בפני וועדת המשמעת הפריטטית, שהפעילה שיקול דעת והמליצה על הפיטורים בפני המנכ"ל, ומכאן שאף נותק הרצף בין ההמלצה לנקוט בהליכי משמעת לבין החלטת הפיטורים בפעל.

מכל מקום, אם המלצת וועדת הבדיקה היתה מתבקשת בנסיבות העניין, הרי שלאור המלצת וועדת המשמעת הפריטטית והחלטת המנכ"ל עצמו, גם אישור הפיטורים לפי סעיף 13(ד) לחוק, היה התוצאה המתבקשת לגופם של דברים.

כך או כך, אילו סבר התובע כי בנסיבות העניין מר אלברט היה מנוע מלדון באישור הפיטורים לפי סעיף 13(ד) לחוק, שומה היה לדרוש בזמן אמת לדרוש כי מר אלברט יימנע מלדון בענייננו ולדרוש להביא את עניינו לאישור "בית המשפט או בית דין מוסמך" כאמור בסעיף 13(ד) לחוק, אך הוא לא עשה כן.

אי לכך, אין בידינו לשעות לטענותיו אלו של התובע בדיעבד, לפיהן מר אלברט היה מנוע מלדון באישור הפיטורים לפי סעיף 13(ד) לחוק, ואין לנו אלא לדחות את טענותיו של התובע בדבר ניגוד עניינים כביכול בין תפקידיו של מר אלברט בעניינו.

40. ובאשר לטענת התובע לניגוד עניינים בהשתתפותו של עו"ד גיפס בצוות וועדת הבדיקה, מחמת היותו בקשרים משפטיים שוטפים עם עו"ד תושיה, שלטענת התובע נטרה לו בגין ממצאי דו"ח ביקורת בעניינה.

ראשית, טוב עשה מר אלברט שנעזר בעורכי דין חיצוניים לצורך בדיקת התלונה כנגד' התובע, וזאת לאו דווקא מפאת נימוקיו של התובע, אלא מן הטעם שנוכח בכירותו של התובע ורגישות התלונה, מן הראוי היה שלא לערב את הגורמים הפנימיים בנתבעת, לרבות לא את המחלקה המשפטית שעבדה בעבר והיתה נדרשת בעתיד לעבוד עם התובע.

אלא שגם על מינוי זה של עו"ד גיפס מלין התובע, למרות שהטענה לפיה עו"ד גיפס היה בקשרים משפטיים עם עו"ד תושיה היתה אמורה להיות ידועה לו עוד בזמן אמת.

יותר מכך, גרסת הנתבעת לפיה עו"ד גיפס עבד מול מר לטבינסקי והגורמים העוסקים במשאבי אנוש בנתבעת ולא מול עו"ד תושיה, לא נסתרה על ידי התובע ולא הוכח אחרת.

לא זו אף זו, אלא שאם בכלל, מתוך עדות התובע עצמו, התברר כי היה זה דווקא התובע שעבד בעבר עם עו"ד גיפס (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 20-22).

אשר על כן, אף לטענה זו של התובע, אין בידינו לשעות, והיא נדחית.

41. ובאשר לטענת התובע כי אי השתתפות עו"ד גיפס בכל ישיבות הוועדה, הינה פגם היורד לשורשו של עניין, הרי שלטענת התובע למרות שעו"ד גיפס לא נטל חלק בכל ישיבות הוועדה, ולמרות שלא התרשם ישירות מהעדים וממהימנותם, היה שותף למסקנות הוועדה ולממצאי דו"ח הבדיקה.

כפי שעולה מתצהירי הנתבעת ועדות עדיה בפנינו, עו"ד גיפס צוות לוועדה בתור מומחה לדיני עבודה, ואילו עו"ד קופלר צוות בתור מומחה לתשאול ובדיקה.

אין המדובר בענייננו בהליך משפטי בפני מותב של שופטים אלא בצוות בדיקה מקצועי, שבדק תלונה שהוגשה לנציב התלונות.

כשם שבכל ביקורת אחרת, הכוללת לעיתים ממצאים לא פחות חמורים מאלו שבפנינו, לא נדרשת נוכחות כל הגורמים המעורבים בבדיקה בכל שלב משלבי הבדיקה, וכך גם בענייננו.

יתרה מכך, יש לזכור כי מסקנות וועדה הבדיקה התבססו על ממצאים כתובים (שהוצגו גם בפני התובע שהגיב להם בכתב) ולא על מהימנות עדים, כך שגם מטעם זה אין כל יסוד לטענות התובע, בה עניין.

אי לכך, אין בידינו לשעות אף לטענותיו אלו של התובע.

42. סיכומם של דברים לעניין פרק זה לטענות התובע.

לאחר שבחנו את טענות התובע באשר לפגמים כביכול בהרכב וועדת הבדיקה וזהות חבריה, לא מצאנו בהן כל ממש ועל כן הן נדחות.

משכך, נפנה להלן בטענות התובע כלפי הפגמים שנפלו לטענתו בעבודת וועדת הבדיקה ומסקנותיה.

טענות התובע בדבר פגמים שנפלו בעבודת וועדת הבדיקה ומסקנותיה.

43. בסעיף 10 לעיל סקרנו את אסופת המסמכים שמסר כרמלי ביום 19/8/09 בפגישה עם קליין, פלר ועו"ד תושיה, ואשר לטענתו נמסרו לו על ידי התובע במהלך שנות עבודתם המשותפות. כעולה מפרוטוקול אותה פגישה (ראה: נספח ו' לתצהיר לטבינסקי), נרשמו כל המסמכים שנמסרו, ואף הערות כרמלי לגבי חלקם.

כמבואר לעיל בפתח דיוננו, בעקבות כך הוזמן התובע למסור את גרסתו בפני ועדת הבדיקה כאשר לפני כן ניתנה לו האפשרות להוציא מסמכים ממשרדו.

התובע מלווה בבא כוחו דאז התייצב בפני וועדת הבדיקה, ומסר את תגובתו למסמכים שנטען על ידי כרמלי כי נמסרו על ידו והכחיש את הטענות, עותק מפרוטוקול אותה ישיבה נמסר לתובע והוא הוסיף התייחסות בכתב באמצעות בא כוחו דאז.

בהמשך לכך, ראיינה וועדת הבדיקה עובדים נוספים בחברה אליהם הפנה התובע ואת המבקר הקודם מר אמינפור, והכינה טיוטת דו"ח בדיקה. טיוטא זו על נספחיה הועברה אף היא לתובע למתן תגובתו. ב"כ התובע מסר את תגובת התובע לטיוטת דו"ח הבדיקה, ולאחר מכן הוצא דו"ח הבדיקה.

44. כעולה מדו"ח ועדת הבדיקה, היא לא מצאה כל מתום בכך ש"מסמך 5" שנזכר לעיל - "תעודת ממצאים" על הליך מינוי עוזר ........ הועבר על ידי התובע לכרמלי, שכן המתלונן זכאי לקבל "דו"ח ממצאים" בקשר לתלונתו במובחן מטיוטת/דו"ח הביקורת.

כמו כן וכעולה מדו"ח הוועדה היא לא שוכנעה כי "מסמך 4" שנזכר לעיל – מסמכים בנושא דו"ח ביקורת בנוגע למינוי עוזר ........: מכתב אנונימי, מכתב של כרמלי להנהלת הנמל, אכן הועברו על ידי התובע לכרמלי.

מנגד, ניתן להיווכח כי הוועדה התייחסה במפורש ל-"מסמך 3", "מסמך 9", "מסמך 10" ו"מסמך 11", אשר יידונו להלן בהמשך בהרחבה.

בכל הנוגע ל-"מסמך 1", "מסמך 2", "מסמך 7" ו"מסמך 8", דחתה הוועדה את טענות התובע כי מדובר במסמכים שפורסמו ברבים, שכן הדובר במסמכים פנימיים שהופצו למכותבים בכירים ולהנהלה בלבד.

45. נפנה איפוא לדון באותם מסמכים אליהם התייחסה הוועדה בפירוט בדו"ח הבדיקה, ותחילה ל-"מסמך 3".

המדובר בהעתק דוא"ל ששלחה עו"ד תושיה למבקר הקודם- אמינפור, ואמינפור העבירו בדוא"ל לתובע, בהתייחס לעובד אחר בנמל.

וכך בהודעת הדוא"ל לאמינפור, כותבת היועצת ה משפטית:

"אהוד שלום,

בהמשך לדיון שקיימנו בנושא ולבקשתך, להלן עמדתי בנוגע לסוגיית הרישום המשטרתי כפי שהומצא על ידי העובד- מר צ.ר. (השם המלא מופיע במקור, אך הושמט מהציטוט מטעמי צנעת הפרט של צד ג' – א.ר.ק.) :

הרישום הנ"ל , מצביע על עבודות שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה. בנסיבות העניין אין הצדקה לבטל את מינויו משנת 2003 כסדרן עבודה ראשי בתפקידו הנוכחי.

בברכה, רונית"

בדוא"ל שהעביר אמינפור לתובע נאמר:

"רונן שלום,

הנה חוות הדעת של היועצת המשפטית של החברה לעניין הרישום המשטרתי של צ.ר.

לידיעתך, ושמירה בתיק ניירות העבודה של מטלת הביקורת.

אהוד אמינפור

מבקר החברה"

בחלק העליון של המסמך ניתן לראות כי מסמך זה הועבר בפקס ביום 30/5/06 למספר הפקס הנקוב באותו חלק.

כמו כן לדוא"ל מצורף המרשם הפלילי של אותו עובד. גם בחלק העליון של המרשם הפלילי מופיע אותו מספר פקס כמו בהודעת הדוא"ל לעיל, בציון התאריך 7/5/06.

לציין, כי מספר הפקס הנקוב על גבי מסמכים אלו תואם את מספר הפקס המופיע על העמוד הראשון של "מסמך 10" לגביו אישר התובע כי מדובר במספר הפקס של כרמלי, כך שאף לשיטת התובע אין חולק כי מדובר במספר הפקס של כרמלי ואף לא היה חולק כי לפי הציון לגבי המקור ממנו נשלח הפקס המדובר בפקס ממשרדו של התובע.

בתגובתו למסמכים אלו טען התובע כי הוא היה מדפיס את הדוא"ל שקיבל, כדי לתייקו בתיקים הרלוונטיים, ולכן ככל הנראה גם מסמך זה היה על שולחנו וכרמלי לקח אותו מהשולחן ושלח אותו בפקס.

באשר למרשם הפלילי שצורף, הכחיש התובע כל קשר למסמך זה שצורף למייל.

בממצאיה ציינה הוועדה לגבי "מסמך 3", כי הודעת הדוא"ל הודפסה מתיבת הדואר של התובע, ובאשר לטענת התובע כי מסמכים מסוימים נגנבו משולחנו, בין אם בעת שיצא לשירותים או לצורך אחר לזמן קצר, נאמר כי הסבריו של התובע לא שכנעו את חברי הוועדה היות ואין זה סביר שתוך זמן קצר הוצאו מסמכים שהיו בתיקים שונים או בתוך המחשב אלא אם כן היו מונחים על שולחנו של התובע ומחכים ליד אוספת.

46. ובאשר ל-"מסמך 9", "מסמך" זה כולל מספר מסמכים בנושא מינוי לא תקין של ........ ליועצת המשפטית, כדלקמן:

פניה של כרמלי בתלונה לתובע מיום 4/1/09, מכתב של התובע לכרמלי מיום 22/2/09 המאשר את קבלת התלונה, פניה של כרמלי לתובע מיום 1/6/09 לביטול התלונה, שני עמודים כתובים בכתב יד (אשר לא היה חולק כי הוא כתב ידו של התובע) ואשר תוכנם דומה עד מאוד לתוכן התלונה שהגיש כרמלי, כאשר בעמוד הראשון הוסף למעלה באותו כתב היד ליד כוכבית: " לכתוב על תאריך לפני שבוע".

ודוק, העמוד השני הינו למעשה העתק של חלקו התחתון של העמוד השני כאשר בתחתיתו נראה כי המסמך הועבר בפקס מכתובת RONEN' ' בתאריך שחלקו לא מופיע בצילום.

תגובת התובע להמצאות המסמך בידי כרמלי היתה שמדובר בתרשומת עצמית בכתב יד שערך התובע לעצמו לקראת סיום ביקורת שנערכה באותה עת במשרדו. לטענתו, דובר בזיכרון דברים שכתב לעצמו ולא יועד לאיש. עוד טען כי מסמך זה נלקח משולחנו על ידי כרמלי וזויף כך שיראה כאילו הוא נשלח בפקס ממשרדו.

כמו כן, טען התובע כי מקום תדפיס הפקס "אינו נורמאלי", שכן הוא נמצא באמצעו של הדף ובאלכסון ביחס לכתוב. כן ציין התובע כי על העמוד הראשון כלל אין תדפיס של פקס. עוד מסר התובע לגבי תוכן הדברים כי מדובר בדו"ח על היועצת המשפטית שערכו הוא ועובדת משרד המבקר בשם טל סלפטר. לטענתו הדו"ח חולק לשני חלקים והחלק שלו היה בעניין המינוי של ........ ליועצת המשפטית.

לדבריו, הטעם לכך שהיה צריך לתארך מסמך זה לשבוע קודם הוא כדי להתאים את התאריך של כתיבת חלק אחר של דו"ח זה על ידי טל סלפטר, שכן היא סיימה את הדו"ח כשבוע לפני שהתובע כתב לעצמו את ההערות.

בממצאיה ציינה הוועדה כי מעיון בתכתובת מסמכים זו עולה תמונה מדאיגה של "הזמנת" תלונה על ידי התובע מכרמלי נגד היועצת המשפטית לחברה. הוועדה הסבירה כי מסקנתה זו עולה מכך שתוכן הפקס זהה לתלונה ששלח כרמלי, ואף הכותרת היא אותה כותרת. כך גם נוסח ההערות ("אין לו ידע הוא עובד גרוע, היה נוח לתושיה לקחת אידיוט כזה שלא יעלה עליה והיא תוכל לעשות עימו מה שהיא רוצה"), אינו תומך בגרסת התובע שמדובר בזיכרון דברים שכתב לעצמו. ביטויים כגון "אדיוט" ו "עובד גרוע" אינן תואמים את אוצר המילים שמשתמשים בו בתרשומת אישית, מה גם שהמסמך ערוך כטיוטת מכתב ולא כתרשומת פנימית.

באשר להערה בדבר תיארוך המכתב לשבוע קודם, לא קיבל צוות הבדיקה את הסברו של התובע, שכן תכנון עבודת הביקורת החל ביום 7/1/09 וההודעה על תחילת הביקורת נשלחה ליועמ"ש ביום 8/1/09.

עוד מצוין בדו"ח כי בתיק ניירות עבודה של התובע נמצא מכתב תלונה שנשלח מהפקס של כרמלי ובגוף המכתב מצוין התאריך 15/2/09 ולא תאריך 4/1/09. צוות הבדיקה מעיר כי דבר זה תמוה ומחזק את החשש הכבד כי תאריך התלונה האמיתי אינו 4/1/09, אלא תאריך אחר שתואם עם התובע.

עוד ציין הצוות כי אינו מקבל את טענת הזיוף, שכן המכתב נראה על פניו כנגטיב של מכשיר פקסימיליה שנקטע בעת המשלוח ולא סביר שכרמלי הדביק את מספר הפקס באמצע הדף.

כך גם נקבע כי הימצאותו של מסמך שלא יועד להפצה לידיים זרות, מעידה למצער על רשלנות שהאחריות לה היא של התובע.

48. באשר ל-"מסמך 10", המדובר במכתבו של התובע אל כרמלי בכתב יד מיום 19/8/07 אשר הועבר אליו באמצעות הפקס, בו נאמר כי מועבר אליו נוהל "עובדים מצטיינים" לבקשתו. כן צורף למסמך תגזיר המתייחס לרישומים שונים בעניינו של עובד בנמל שהיה מועמד לתפקיד עובד מצטיין.

בתגובתו לא כפר התובע בכך שמסר את הנוהל לכרמלי והוסיף כי הנוהל עצמו אינו מסמך חסוי ועל כן אין בכך כל פסול.

באשר לתגזיר הרישום המשמעתי, טען התובע כי רישום זה לא הגיע לכרמלי באמצעותו.

הוועדה ציינה בממצאיה כי בעת כניסת המבקר ועו"ד קופלר, סגן המנב"ט והגב' נטלי ממשאבי אנוש למשרדו של התובע נמצאה באחד התיקים רשימת המועמדים לעובד המצטיין, בצמוד אליו המסמך המקורי שהעביר התובע לכרמלי ובצמוד להם אותו תגזיר בדבר הרישום המשמעתי של העובד הנדון, בדיוק כפי שהמסמך הוצג על ידי כרמלי.

הוועדה הביעה את תמיהתה על כך שרישום זה (שהוא רישום מסווג ביותר שאמור להמסר לאותו עובד בלבד) נמצא בכלל בתיק אצל סגן המבקר ולא בתיקו האישי של העובד.

על סמך כל אלו סיכמה הוועדה כי טענתו של התובע לפיה לא הוא מסר לכרמלי את המסמכים אינה אמת.

49. באשר ל-"מסמך 11", המדובר במכתב של המבקר הקודם מר אמינפור לשני עובדי מחלקת ........ מיום 23/9/08 בנוגע לתלונתם מיום 9/9/08 בעניין הטרדתם בשיחות ליליות ממספר טלפון של הנתבעת, שבו נאמר כי אין יכולת להכריע בדבר תוכן השיחות ומטרתן.

בתגובתו ציין התובע כי נראה שמסמך זה נשלח אמנם לפקס שלו בבית, אך הוא אינו זוכר שקיבל מסמך כזה מכרמלי וזו פעם ראשונה שהוא רואה את המסמך, מה גם שכלל לא מדובר במסמך שהיה בטיפולו.

הוועדה קבעה לעניין זה כי על פי מספר הפקס בכותרת לעמוד המסמך נשלח מחדרו של התובע, כאשר מסמך זה כלל לא אמור היה להימצא בחדרו.

50. עד כאן עיקרי ממצאי הוועדה ביחס למסמכים.

וכך, בכל הנוגע ל"מסמך 3" טוען התובע בסיכומיו כי לנוכח השהות הרבה של כרמלי בחדרו, היו לו אפשרויות רבות לגנוב מסמכים משולחנו של התובע, ועל כן לשיטתו היה על הוועדה לבדוק שאלה זו עם כרמלי.

עוד טוען התובע בסיכומיו, כי אין ללמוד מתאריכי המסמכים על המועד בהם הגיעו המסמכים לכרמלי, לנוכח השעות הרבות ששהה כרמלי בחדרו של התובע. כך גם טוען התובע כי אין חשיבות לשאלה אם היתה לכרמלי גישה לסיסמא של מחשב התובע, מהטעם שהמסמכים הנדונים הינם מסמכים מודפסים ולא נשמרו כעותק במחשב בלבד.

לטענת התובע, כרמלי יכול היה לקחת מסמכים משולחנו בעת שיצא מחדרו לזמנים קצרים, כמו יציאה לשירותים או בעת שיצא מחוץ לדלת חדרו על מנת לשוחח עם עובדים אחרים בענייני עבודה ולשלוח אותם בפקס לביתו.

51. לאחר שעיינו בטענות התובע וטענות הנתבעת ובשאר החומר שבפנינו, לא שוכנענו בטענות התובע כנגד מסקנת הוועדה בעניין מסמך זה, ונבאר.

בדוננו בסבירות מסקנות ועדת הבדיקה בעניין זה, יש לזכור כי המסמכים המדוברים נשלחו מן הפקס שבחדרו של התובע אל הפקס של כרמלי בחודש מאי 2006, היינו בתקופה שבה לא היה חולק כי התובע וכרמלי היו ביחסי עבודה הדוקים במיוחד ובילו שעות משותפות ביחד. יתרה מכך, מהתובע עצמו התברר כי היחסים הטובים אף גלשו מעבר ליחסי עבודה בין השניים ואף התרחבו לבני משפחותיהם, כעולה מעדות התובע בפנינו, אשתו של כרמלי ביקרה את אשתו של התובע כשזו אושפזה בבית חולים (ראה: בעמ' 20 לפרוטוקול ש': 23-24).

על רקע יחסים הדוקים אלו שבין השניים, האפשרות שהמסמכים המדוברים נמסרו לכרמלי על ידי התובע מרצון כחלק ממערכת היחסים שנקשרה ביניהם, לא רק שאינה חורגת ממתחם הסבירות, אלא שהיא יותר סבירה מהאפשרות כי כרמלי יגנוב את המסמכים בהסתר ממשרדו של התובע, בשעה שהלה ייצא לרגע מהחדר.

על מנת להשתכנע כי האפשרות שכרמלי יגנוב את המסמכים בהסתר ממשרדו של התובע וישלח אותם לעצמו בפקס, היא המתקבלת יותר על הדעת, נדרשת ראיה מוצקה מאוד שיהא בה כדי לשלול את המסקנה המסתברת לפיה מסמכים שנשלחו מן הפקס שבחדרו של התובע אל הפקס של כרמלי, נשלחו על ידי התובע, וכזו לא הוצגה על ידי התובע, לא בפני הוועדה ואף לא בפנינו.

אי לכך, לא מצאנו כל מתום במסקנה שהסיקה הוועדה לפיה התובע העביר את "מסמך 3" לכרמלי.

יותר מכך, משאלו הם פני הדברים, אף לא מצאנו כל טעם בעימותו של כרמלי עם גרסת התובע לפיה כרמלי גנב את המסמכים משולחנו של התובע, שהרי מעבר לסברות והשערות לא הציג התובע כל ראיה או ממצא לתמוך בסברה זו.

52. בכל הנוגע ל"מסמך 9", חזר התובע בסיכומיו על טענתו כי המסמך מזויף, שכן אופן שיגור הפקס אינו שגרתי, הוא מופיע במרכז העמוד השני ובאלכסון ביחס לכיתוב.

עוד טוען התובע בקשר למסמך זה, כי דבריו של בני פלר בתשובה לשאלות ועדת הבדיקה בפגישה עמו מיום 10/9/09, לפיהם ראה צילום של סליל נגטיב של הפקס, עומדים בסתירה לדברים שנרשמו מפיו בפרוטוקול הפגישה הראשונה לפיה הוצג בפניו מקור סליל הנגטיב.

עוד טוען התובע כי בתוקף תפקידו אין הוא נזקק להזמנת תלונות ממקור אחר והוא יכול לחקור כל עניין שנראה לו לנכון לחקור. כך גם, טוען התובע בסיכומיו כי במשרדו נמצא מסמך בכתב ידו שכותרתו "תכנית עבודה – יועמ"ש, ממנו ניתן ללמוד כי בדיקת נושא זה היתה חלק מתכנית העבודה השנתית של התובע (ראה: נספח כב לכתב התביעה).

באשר להערות הבוטות שנכללו התרשומת בכתב ידו, טוען התובע כי דווקא הן מעידות שמדובר בתכתובת פנימית. כך גם לטענתו, אין סתירה בכך שמדובר במסמך שנושאו טיפול בתביעות משפטיות מהטעם שמינוי ........ ליועמ"ש הינו חלק מדו"ח ביקורת כולל שנקרא טיפול בתביעות משפטיות.

53. איננו מקבלים את טענות התובע בעניין זה, ונבאר.

צירוף המקרים, של זהות התרשומת בכתב ידו של התובע לתוכן התלונה שהגיש כרמלי, הערת התובע בראש העמוד באשר לתיארוך המסמך, כמו גם מציאת תלונה בתאריך אחר במשרדו של התובע, מובילים למסקנה המסתברת כי התובע הוא שניסח עבור כרמלי את התלונה והעביר את הנוסח לכרמלי.

לא זו אף זו. גם לגופם של דברים, הסבריו של התובע ל"תארים" שייחס לאותו מועמד אינם משכנעים, אלא ההיפך הוא הנכון לא ברור לנו על שום מה בתרשומת שיעשה איש מקצוע לעצמו הוא ישתמש באותם ביטויים שממילא לא יעשה בהם שימוש בה משך במסגרת הדוח שיכתוב.

ובאשר לטענת התובע כי מדובר בזיוף של המסמך שעליו הוסף מספר פקס, הרי שנעלם מעיני התובע כי מדובר באותו מסמך כאשר העמוד השני הוא צילום חוזר של החלק התחתון של העמוד הראשון וזו הסיבה שהציון ובו מספר הפקס הופיע לקראת סוף העמוד ולא בתחתיתו, מה גם שמבחינת העותק שהמציא התובע לעיוננו, כלל לא ניתן להתרשם כי מדובר במספר פקס שהודבק כביכול על גבי אותו מסמך.

משכך הם פני הדברים אינו מוצאים כל רלוונטיות לשאלה מה בדיוק הראה כרמלי לפלר מקור או צילום של סליל הנגטיב של מכשיר הפקס.

ודוק, מעבר לכך שמכלול הנסיבות עד כה מצביע על כך שהתובע הוא שניסח את התלונה עבור כרמלי והעבירה אליו, הרי שלא נעלם מעינינו כי לאורך כל הדרך לא התייחס התובע ולא נתן כל הסבר לזהות שבין תוכן "זיכרון הדברים" בכתב ידו לבין תלונתו של כרמלי. כך, כאשר נשאל התובע בוועדת המשמעת, איך הוא מסביר את הזהות בתוכן, הוא לא ענה ואפילו כאשר נשאל על ידי נציג הוועד בוועדת המשמעת: "כרמלי כותב לך מכתב בדיוק באותו נושא, שהיה באותה עת בביקורת. איזה צרוף מקרים?", עונה התובע: "זה מסמך שבכלל אינני מתייחס אליו. אני לא רואה צירוף מקרים" (ראה: בעמ' 3 לפרוטוקול ועדת המשמעת).

54. סיכומם של דברים לעניין "מסמך 9".

על יסוד החומר שהונח בפני הוועדה, ואף על יסוד הטענות שהוסיף התובע בפנינו, לא מצאנו מתום או חוסר סבירות במסקנת הוועדה לפיה מדובר במקרה זה ב"הזמנת" תלונה על ידי התובע מכרמלי נגד היועצת המשפטית לחברה, ואין לנו אלא לדחות את טענות התובע כלפי מסקנות הוועדה בעניין מסמך זה.

55. בכל הנוגע ל"מסמך 10", טען התובע בסיכומיו כי אין כל מתום בכך שהרישום המשמעתי נמצא אצלו ביחד עם רשימת המועמדים לעובדים מצטיינים, ואך הגיוני הוא שרישום משמעתי זה יהיה ביחד עם רשימת המועמדים לעובדים מצטיינים.

לטענתו בסיכומיו נסיבה זו דווקא יכולה ללמד על כך שכרמלי אכן גנב מסמכים מחדרו.

56. ובכן, נעלם מעיני התובע כי בתשובתו בפני הוועדה למסמך זה הוא טען שהתגזיר ובו הרישום המשמעתי, לא הגיע לכרמלי באמצעותו, ואילו בבדיקת הוועדה נמצא בתיקי התובע במשרדו בדיוק המסמך המקורי שהעביר התובע לכרמלי ובצמוד לו אותו תגזיר בדבר הרישום המשמעתי של העובד הנדון.

לא מן הנמנע כי אילו דובר במסמך יחיד שהועבר על ידי התובע לכרמלי, לא היתה הוועדה מסיקה את אשר הסיקה בעניין מסמך זה, ואולם לנוכח מסקנות הוועדה באשר ל"מסמך 3 לעיל" ול"מסמך 9" לעיל, אותן מצאנו כאמור סבירות והגיוניות, ומערכת היחסים ששררה בין התובע לבין כרמלי נכון לאותה עת, המסקנה שגם מסמך זה הועבר על ידי התובע לכרמלי, הנה מסקנה ראויה והגיונית ובכל מקרה אינה חורגת ממתחם הסבירות, ועל כן, אין לנו אלא לדחות את טענות התובע כנגד מסקנות הוועדה בעניין מסמך זה.

הוא הדין, גם ביחס למסקנת הוועדה ביחס ל"מסמך 1", "מסמך 2", "מסמך 7" ו"מסמך 8" לעיל.

כל המסמכים הנ"ל היו טיוטות דו"ח ביקורת בשלבים שונים, שהועברו למכותבים הספציפיים הנקובים בהם, ואינם חשופים לציבור.

משלא הוכח שכטענת התובע חלק מאותן טיוטות "פורסמו" בנמל, בהינתן מערכת היחסים הקרובה ששררה בין כרמלי לבין התובע נכון למועד עריכת אותם מסמכים ועל רקע הממצאים שהתבררו לוועדה בקשר עם "מסמך 3" ו"מסמך 9" לעיל - אין תימה על כך שהוועדה לא קיבלה את הסבריו של התובע כי לא הוא שהעביר את המסמכים לכרמלי, ובכל מקרה על רקע מכלול הנסיבות כמבואר לעיל, לא ניתן לומר כי מסקנתה זו של הוועדה חורגת ממתחם הסבירות.

57. בכל הנוגע ל"מסמך 11", טען התובע בסיכומיו כי אין אלא לתהות כיצד הסיקה הוועדה מסקנה הפוכה מהעובדות תוך שהיא קובעת כי הפקס נשלח מהתובע, ולא להיפך. לטענתו, בעניין מסמך זה טעתה הוועדה במסקנתה והגיעה לתוצאה בלתי הגיונית המצביעה על התנהלות נפסדת, ועל כך שמסקנותיה נקבעו מראש וללא קשר לעובדות.

ובכן, בכל הנוגע למסמך זה, לא ירדנו לסוף דעתה של הוועדה בקביעתה כי המסמך נשלח מחדרו של התובע.

מנגד, גם לא ירדנו לסוף דעתו של התובע בתגובתו למסמך זה.

כעולה מפרוטוקול הפגישה מיום 31/8/10 כשהתבקשה תגובתו של התובע למסמך, השיב באלו המילים:

"מסמך 11 הוא הכי מעניין. מסמך שאני מקבל מהפקס אצלי בבית. מהפקס שלי לפקס שלו"

ובהמשך, במענה לשאלות חברי הוועדה הוסיף:

"נשלח ב-2008 לפקס בחדר הקטן. מסמך של מבקר החברה עם חתימה של אמינפור, והוא נשלח אלי. אני רואה אותו כרגע בפעם הראשונה. לא זוכר שקיבלתי ממנו את המסמך הזה. לא נושא שהיה בטיפולי".

לנוכח תשובתו המבולבלת של התובע אשר מחד טען כי הפקס נשלח אליו, מאידך טען כי מדובר בפקס שנשלח מהפקס שלו לפקס של כרמלי, ולאחר מכן טען כי הפקס נשלח אליו למשרד, לא ניתן היה להגיע למסקנה כי המסמך נשלח מהתובע אל כרמלי.

ואמנם, אילו דובר במסמך יחיד עליו היתה הוועדה מתיימרת לבסס קביעה כי התובע העביר מסמכים לכרמלי, מן הסתם היינו מוצאים בכך טעם לפגם, ואולם כמבואר לעיל מסקנות הוועדה התבססו על מכלול נסיבות המקרה, ובכלל זה מערכת היחסים הקרובה ששררה בין כרמלי לבין התובע נכון למועד עריכת אותם מסמכים ועל הממצאים שהתבררו לוועדה בקשר עם "מסמך 3" ו"מסמך 9".

על כן קביעה זו לכשעצמה אין בה כדי לפגוע בתקפות שאר מסקנות הוועדה, אותן מצאנו כאמור סבירות וראויות.

58. סיכומם של דברים לעניין מסקנות הוועדה לגופם של המסמכים.

כפי שציינו בראשית דברינו, בהינתן מהות ההליך שבפנינו, הרי שבמסגרת הביקורת השיפוטית של בית הדין על החלטות ומסקנות ועדת הבדיקה, אין בית הדין שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתן של וועדת הבדיקה או וועדת המשמעת בקביעת "אשמו" של התובע, אלא בוחן אם החלטותיהן בעניינו של התובע מופרכות, חורגות ממתחם המידתיות, או שהן בלתי סבירות בעליל, או שמא עולה מהן פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי.

לאחר שבחנו את החלטות ומסקנות וועדת הבדיקה ואת כלל החומר שהוצג בפנינו, לא שוכנענו כי מדובר בהחלטות או מסקנות החורגות ממתחם המידתיות, או שהן בלתי סבירות, אלא וכמבואר לעיל נחה דעתנו כי המדובר במסקנות סבירות, הגיונות וראויות בנסיבות המקרה שבנדון.

מששוכנענו בסבירות מסקנות וועדת הבדיקה, ברור כי ניטל במידה רובה "עוקצן" של שאר טענות התובע בדבר פגמים נוספים שנפלו בעבודת וועדת הבדיקה, ואולם לא נשלים מלאכתנו בלתי אם נדון גם בטענות אלו, והכל כמפורט להלן.

טענות התובע בדבר פגמים נוספים שנפלו בעבודת וועדת הבדיקה.

59. כאמור, לתובע ניתנה ההזדמנות להתייחס לטיוטת דו"ח וועדת הבדיקה.

במכתבי בא כוחו דאז, עו"ד נדשי, מיום 15/9/09 ומיום 23/9/09, הוסיף התובע על טיוטת דו"ח הוועדה.

וכך במכתב בא כוחו מיום 15/9/09 טען התובע:

א. הוועדה קבעה ממצאי מהימנות מבלי לחקור את המתלונן, מר כרמלי.

ב. הוועדה שמעה רק גורמים אינטרסנטיים ובעלי דעה קדומה כנגד התובע, בניגוד לקביעתה לשמוע את כל מי שהתובע הפנה אותה אליו.

ג. הוועדה לא נעזרה במומחה על מנת לבדוק את טענת הזיוף שהעלה התובע לגבי "מסמך 9".

ד. וועדת הבדיקה כללה שלושה חברי צוות כאשר בפועל חקירתה ושמיעת עדותו של התובע נערכה על ידי שני חברי צוות בלבד. לטענתו מדובר בפגם מהותי אשר בעטיו אין ערך לממצאי הוועדה.

ה. לאור כוונות הנקם של כרמלי כנגד התובע לא ניתן להגיע לחקר האמת מבלי לחקור את כרמלי.

במכתבו מיום 23/9/09 השלים התובע את תגובתו לדו"ח. בהשלמה זו העלה התובע שתי טענות עיקריות:

א. כל המסמכים שנמסרו על ידי כרמלי, מלבד "מסמך 8" הם מסמכים שניתנו לגביהם תעודת ממצאים, ואילו "מסמך 8" שלא ניתנה ביחס אליו תעודת ממצאים פורסם במלואו בעיתונות.

ב. חזר על טענתו לפיה הוועדה שמעה רק גורמים אינטרסנטיים , ולא שמעה אנשים שהתובע ביקש מהוועדה לתשאל אותם: מר מנדי זלצמן – מנכל החברה. מכתב שלו הוגש לוועדה ולא זכה להתייחסות; מר ליטבינסקי – סמנכ"ל משאבים בנתבעת ואחד המצהירים מטעמה, מר עמוס עוזני – המנכ"ל הקודם של הנתבעת, אשר הנחה את התובע לעבוד עם כרמלי ולטפל בתלונותיו; מר טומי פריאל, אשר גם הוא הנחה את התובע לטפח את כרמלי; מר עודד מזרחי – עוזר המנכ"ל, אשר גם מכתב שלו הוגש לוועדה ולא זכה להתייחסות.

60. במסגרת דו"ח הבדיקה הסופי, התייחסה וועדת הבדיקה לטענות אלו של התובע:

באשר לטענת התובע בעניין אי חקירתו של כרמלי, קבעה הוועדה כי ניתנו לתובע מספר הזדמנויות להניח את דעת הוועדה על המצאות המסמכים אצל כרמלי, כי מעיון במסמכים ומתגובותיו של התובע עולה בברור כי התובע מסר את המסמכים לכרמלי, והתובע לא הצליח להניח את דעת הוועדה אחרת.

עוד מציינת הוועדה כי מצאה לנכון לפנות מלכתחילה לכרמלי רק כדי לוודא שאין לו טענות נוספות.

באשר לטענת התובע כי יש לשכור מומחה לבדוק את טענת הזיוף, קבעה הוועדה כי לא מצאה לנכון לבזבז משאבים בשכירת מומחה, משמצאה שתוכן וצורת המסמך מעידים שאינו תרשומת פנימית של התובע אלא מכתב מנוסח.

באשר לטענת התובע לפיה נפל פגם בעבודת הוועדה בשל אי נוכחותו של עו"ד גיפס, קבעה הוועדה כי תפקידו של עו"ד גיפס הוא ללוות את הוועדה מהפן המשפטי ולא לקבוע ממצאי מהימנות, ולכן אין כל פגם באי נוכחותו.

באשר לטענת התובע כי תוכן טיוטות הביקורת שהציג כרמלי, אינו סודי משהוצאו לגביהן "תעודות ממצאים", קבעה הוועדה כי בהתאם לתקנות לעידוד טוהר המידות בשירות הציבור, תשנ"ד 1994, תעודות ממצאים אינן כוללות את כל פרטי הדו"ח או הטיוטא לו ולכן נמסרת למתלונן רק תעודת ממצאים ולא העתק הדו"ח. בכל הנוגע ל"מסמך 8" ציינה הוועדה כי אין פרסום הדו"ח בעיתונות בכדי להפחית מהחומרה של מסירת מסמכים פנימיים וסודיים. עוד מציינת הוועדה כי התובע עצמו, שחיבר את הדו"ח, סיווג אותו בכותרת "אישי", המעיד שהתובע עצמו ייחס לו תוכן רגיש.

באשר לטענת התובע ביחס לגורמים אליהם פנתה הוועדה ציינה הוועדה כי פנתה לגורמים אלה לאור טענות התובע כי מדובר ב"חבורה שרוצה את חיסולו", אך לאחר שנפגשה עימם לא שוכנעה בטענות התובע.

כך, ובכל נוגע לעו"ד תושיה, מציינת הוועדה כי היה זה התובע עצמו שהתבטא בחריפות כלפיה ולא ההיפך. עוד מציינת הוועדה כי מברור שערכה עולה כי דו"ח הביקורת בעניינה הופסק לא על ידי עו"ד תושיה אלא עפ"י בקשת הדירקטוריון לאור חוו"ד משפטית של רשות החברות הממשלתיות עד למינוי מבקר חדש, מחשש לניגוד עניינים.

באשר למבקר הקודם אהוד אמינפור, ציינה הוועדה כי נפגשה עימו לאור היותו הממונה הישיר על התובע.

באשר למר קליין, מר פלר ומסירת המסמכים אליהם ביחד עם עו"ד תושיה, ציינה הוועדה כי לא מצאה שיש להם רצון לנקום בתובע, או שהיה מדובר בפגישה חשאית.

עוד קבעה הוועדה כי לא מצאה לנכון לפנות לגורמים נוספים, כפי שביקש התובע, מהטעם שהיא יצאה מנקודת הנחה שטענות התובע ביחס למר עוזני ומר פריאל נכונות במלואן אך אין בהן בכדי להפחית מאחריותו של התובע. באשר לגורמים האחרים קבעה הוועדה שאין לטענות התובע לגביהם רלוונטיות לנושא הדו"ח.

61. במסגרת תצהירו וסיכומיו בתיק זה חזר התובע בעיקרן על הטענות הנ"ל והרחיב לגביהן.

כך, כחוט השני לאורך סיכומיו הלין התובע על הוועדה על כך שלא חקרה את כרמלי ביחס למסמכים שטען כי מסר לתובע וכי התעלמה ממניעי הנקם של כרמלי לטפול עליו אשמה שלא היתה ולא נבראה.

כמו כן חזר התובע על טענותיו שהוועדה נמנעה מלזמן ולתחקר עדים נוספים הרלוונטיים לברור עניינו וטען כי הוועדה שמעה רק גורמים אינטרסנטיים ובעלי דעה קדומה נגדו, לשיטתו ארבעה מתוך חמשת האנשים עימם נפגשה הוועדה הם גורמים שהיה להם מניע לפגוע בתובע.

עוד טוען התובע כי היה על הוועדה היה לזמן לחקירה בפניה גם את מזכירתו של אמינפור, לאור העובדה שאמינפור ציין בפני וועדת הבדיקה כי גם למזכירה שלו היתה גישה למסמכים.

כך גם לטענתו הגב' מתי גנור - רמ"ד מש"א והדרכה, מסרה לוועדת הבדיקה כי גם לעובדי מדור שכר, מדור מש"א והמבקר הפנימי ועובדיו יש גישה לתיקים אישיים של העובדים, על כן היה על הוועדה לחקור גם את כל אותם גורמים.

אף את מר אמינפור לא חקרה הוועדה אלא שוחחה עימו. וזאת בשים לב לכך שחלק מהמסמכים שבמחלוקת היו קשורים במר אמינפור, והמסמכים רובם ככולם היו מתקופת היותו של מר אמינפור מבקר פנים.

לטענת התובע גם עו"ד תושיה לא נחקרה על האפשרות שהיא העבירה את המסמכים לכרמלי.

לדבריו חקירתם של הנ"ל נתבקשה לאור הסבריו של התובע ביחס למסמכים שבנדון.

לטענתו, מתוכן הראיות וזהות הנחקרים עולה תמונה שהחקירה ועבודת וועדת הבדיקה היתה מגמתית להוכחת אשמו של התובע ועל כן המדובר בכשל מהותי ומגמתי בעבודת הוועדה.

62. מנגד לטענת הנתבעת בסיכומיה לא הוכח כי היו שיקולים זרים בעבודת וועדת הבדיקה.

לטענתה, הוועדה לא מצאה לנכון לזמן את מר לטבינסקי, מר זלצמן, ומר מזרחי מהטעם שאין רלוונטיות בחקירתם לעבודת הוועדה.

וועדת החקירה לא עסקה בנושא המכרז אליו הגיש מר כרמלי מועמדות.

באשר למר עוזני ומר פריאל, טוענת הנתבעת כי וועדת הבדיקה יצאה מתוך הנחה שאכן צודק התובע בטענתו כי אלו הורו לו לעבוד עם כרמלי ולקבל ממנו תלונות, אולם אין בכך בכדי להשפיע על עבודת הוועדה משאין בהוראתם להוריד מקביעת הוועדה בדבר אחריותו של התובע.

עוד טענה הנתבעת בסיכומיה, כי הוכח שהתובע היה ביחסים טובים עם לטבינסקי, מר זלצמן, ומר מזרחי.

באשר למזכירתו של אמינפור טוענת הנתבעת כי התובע הטעה את בית הדין בטענתו זו. לטענתה, אמינפור לא טען שהיתה למזכירתו גישה למסמכים נשוא התלונה של כרמלי אלא לפרוטוקולים של הדירקטוריון ושל ועדת הביקורת.

63. עד כאן טענות הצדדים בפנינו, זה בכה וזה בכה.

נקדים ונבהיר בכל הנוגע לטענות התובע לפיהן הוועדה התעלמה ממניעיו הפסולים של כרמלי לטפול עליו אשמת שווא בעקבות אי זכייתו במכרז, כי אמנם בסמיכות הזמנים שבין התערערות יחסי התובע וכרמלי, לבין הגשת התלונה על ידי כרמלי, תומכים במסקנה כי מניעיו של כרמלי בהגשת התלונה שבנדון כנגד התובע, לא בהכרח היו טהורים ואפשר שנבעו מרצונו לנקום בתובע שבו ראה את הגורם להכשלתו מלזכות במכרז אליו ניגש.

ואמנם, גם הוועדה לא התעלמה ממניע אפשרי זה של כרמלי ליזום את התלונה במועד זה, במסגרת הדו"ח שערכה.

דא עקא, שהעובדה שלמתלונן יש מניע אישי (גם אם פסול) לחשוף את הליקויים עליהם התלונן במועד שבו התלונן, אין פירושה שהתלונה עצמה אינה נכונה.

ואמנם, אפילו התובע עצמו, כאיש ביקורת ותיק, אישר בעדותו בפנינו שכאשר חקירת הביקורת מגלה ממצאים אין עוד רלוונטיות למניע שעמד מאחורי הגשת התלונה (ראה: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 9-17).

הנה כי כן, גם אם נקבל במלואה את טענת התובע שלכרמלי היה מניע פסול באותה עת להגיש את התלונה, הרי שאין פירושו של דבר שהתלונה עצמה אינה נכונה.

64. ובאשר לטענות התובע כי נפל פגם בעבודת הוועדה משנמנעה מלחקור את כרמלי במסגרת בדיקתה, אכן הסדר הטוב מחייב לקבל גם התייחסות מפורטת של המתלונן במסגרת עריכת הבדיקה.

ואמנם, הוועדה פנתה תחילה לכרמלי לקבל את התייחסותו, אלא שכאמור הלה סירב לשתף פעולה איתה, סירב להופיע בפניה והיתנה תנאים למסירת מידע נוסף על ידו.

עם זאת, לאור כל המבואר לעיל באשר למסקנות הוועדה לגופן, לא מצאנו כי בנסיבות המסוימות שבפנינו, באי חקירת כרמלי על ידי הוועדה, נפל פגם בעבודתה או במסקנות שהסיקה ביחס לתובע, ונבאר.

כך, יש לזכור כי לכרמלי היתה למעשה טענה אחת שמצאה את ביטויה במסמכים שהגיש ולפיה, מסמכים אלו נמסרו לידיו על ידי התובע, בתקופת עבודתם המשותפת לבירור תלונות שהגיש כרמלי.

לתובע ניתנו מלוא ההזדמנויות להפריך את המיוחס לו על ידי כרמלי בעניין זה, וכעולה מדו"ח הוועדה, מסקנותיה התבססו על דברי התובע עצמו ועל נסיבות שהתבררו לה מתוך בדיקתה וחקירת גורמים נוספים.

זאת ועוד, מעבר לסברות והשערות כלליות של התובע לפיהן כרמלי גנב מסמכים משולחנו של התובע בזמן שהאחרון יצא למספר דקות מהמשרד, לא הציג התובע כל ראיה מטעמו שיכולה לתמוך במישרין או אף בעקיפין בסברה זו.

בנסיבות אלו לא ברור איזו טובה יכלה לצמוח לתובע מעימותו של כרמלי עם סברות והשערות אלו שאין בצידן כל ראיה המחייבת את התייחסותו, וכי סבור התובע שלנוכח השערות וסברות אלו, היה משיב כרמלי כי אמנם גנב את המסמכים ממשרדו של התובע? והוא הדין באשר לחקירת כרמלי על מניעיו להגיש את התלונה במועד שבו הוגשה, אף אם היה כרמלי מודה בפני הוועדה במפורש שהמניע להגשת התלונה היה תאוות הנקם שלו בתובע, וכי סבור התובע שבהודאה זו (שממילא נלקחה בחשבון על ידי הוועדה) היה בכדי להשליך על נכונות העובדות שביסוד התלונה?

65. הנה כי כן, וגם אם על פניהן, טענות התובע בדבר אי חקירת כרמלי ומניעיו שובות הן את העין, בחינה מדוקדקת של אותן טענות על רקע נסיבות המקרה המסוימות שבנדון ומסקנות הוועדה המסוימות שבנדון, מלמדת כי אין בהן ממש.

66. ובאשר לטענות התובע כי נפל פגם בעבודת הוועדה שלא ביקשה לחקור את מר לטבינסקי, את מנכ"ל הנתבעת - מר זלצמן, את עוזרו, מר מזרחי, ואת הה"ה מר עוזני ומר פריאל, הרי שהתובע הפנה אל כל אותם גורמים על מנת לבסס את טענתו כי תלונת כרמלי הונעה מנקם ועל מנת לבסס את טענתו כי הוא הונחה על ידם לקבל תלונות מכרמלי ועל כן עבד אתו בצמידות במשך תקופה ממושכת.

כאמור, לא היה חולק שהתובע עבד בצמידות לכרמלי וכי עשה כן במסגרת תפקידו ועל כך לא היתה שום טענה כלפיו.

זאת ועוד, באשר למניעי הנקם של כרמלי, הרי שאלו כאמור נלקחו בחשבון על ידי הוועדה, אלא שכפי שקבענו לעיל גם אם אלו היו מניעיו של כרמלי, אין בהם כדי לשלול את נכונות התלונה לגופה.

הנה כי כן, צדקה הוועדה בקביעתה כי חקירתם של אלו לא היתה רלוונטית לבירור התלונה עצמה ולא היתה מקדמת את בירורה.

כך גם באשר לאי חקירתה של מזכירתו של המבקר הקודם, אמינפור. כעולה בנספח מס' 4 לדו"ח הוועדה - תקצירי ראיונות עם עובדי החברה והמבקר הפנימי הקודם, אכן מר אמינפור מסר לחברי הוועדה שלמזכירתו יש גישה לפרוטוקולים של ועדת הביקורת, אך לא טען שהיתה לה גישה למסמכים נשוא התלונה.

והוא הדין לגבי הטענה בדבר אי חקירת כלל עובדי עובדי מדור שכר, מדור מש"א ומשרד המבקר הפנימי, לנוכח דלות הראיות שהציג התובע לביסוס גרסתו כי לא הוא מסר את המסמכים לכרמלי, אין זה סביר לחקור את כלל העובדים בנתבעת שיכול להיות שהיתה להם גישה למסמך זה או אחר מבין המסמכים.

67. באשר לטענת התובע כי במסגרת פגישתה עם אמינפור לא חקרה אותו הוועדה שמא הוא הגורם שמסר את המסמכים לכרמלי, הרי שלעניין זה צודקת הנתבעת כי טענה זו הועלתה לראשונה בתצהירו של התובע.

לא זו אף זו. האשמה חמורה זו כלפי המבקר הקודם לא הועלתה על ידי התובע בזמן אמת, בפני הוועדה ועל כך אין לתובע אלא להלין על עצמו, אך אין בכך כדי ללמד על פגם בעבודת הוועדה.

68. באשר לטענות התובע כי הוועדה לא חקרה את חבורת האנשים שלטענתו עשו קנוניה כדי לפגוע בו, ובכלל זה את היועצת המשפטית, אכן, לא נעלם מעינינו כי בעבודת הביקורת בה עסק התובע, לא מן הנמנע כי צבר "אויבים" בשל כך שביקר את תפקודם.

דא עקא, שבכך לא סגי כדי להראות שאין יסוד לתלונה המסוימת שהוגשה כנגדו על ידי כרמלי, ולא על ידי אותם אנשים אליהם הפנה התובע.

להזכיר, חלקם של ה"ה קליין ופלר ממחלקת הבטחון כמו גם של היועצת המשפטית עו"ד תושיה בתלונה שבנדון כנגד התובע, התמצה בכך שהעבירו את המסמכים שקיבלו מכרמלי, לגורמים המוסמכים לטפל בתלונה.

ודוק, אפילו היינו יוצאים מתוך הנחה כי לכל אחד מאותם אנשים היה מניע לבוא חשבון עם התובע עקב דוחות שערך בעבר בעניינם (ואיננו קובעות שכך), עדיין לא היה בכך כדי לשנות ממסקנות הוועדה בעניינו של התובע, הן מן הטעם שחלקם בתלונה כנגד התובע התמצה בהעברת המסמכים לגורמים המוסמכים בנתבעת, הא ותו לא, והן מן הטעם שממילא וכפי שקבענו לעיל מסקנות הוועדה התבססו על דברי התובע עצמו ועל נסיבות שהתבררו לה מתוך בדיקתה וחקירת גורמים נוספים.

69. סיכומם של דברים.

כמבואר לעיל, וועדת הבדיקה הורכבה מאנשי מקצוע שבחנו בכובד ראש את נסיבות המקרה ואת טענות התובע, ראיינו גורמים נוספים וחיברו בסופו של יום דו"ח בדיקה מפורט ורציני שבו הסבירו ונמקו את מסקנותיהם לעילא ולעילא.

זאת ועוד, כמבואר לעיל לאחר שבחנו אחת לאחת את טענות התובע בדבר פגמים שנפלו כביכול בעבודת וועדת הבדיקה, לא שוכנענו כי מסקנות הוועדה או אופן התנהלותה חרגו מגדר הסביר והראוי, ומשכך, אין לנו אלא לדחות את טענות התובע בכל הנוגע לפגמים שכביכול נפלו בעבודת וועדת הבדיקה או מסקנותיה.

טענות התובע כנגד הליכי והמלצת וועדת המשמעת

70. גם כלפי וועדת המשמעת הפריטטית שהתכנסה בעניינו, טען התובע לפגמים שונים שנפלו בעבודתה, הן כאלו המתייחסים להתנהלותה והמלצתה, והן כאלו המתייחסים להרכבה.

נפנה להלן לדון תחילה בטענת התובע בדבר הפגם שנפל לטענתו בהרכב הוועדה.

71. וכך לטענת התובע, וועדת המשמעת לא כללה את נציג וועד עובדים שלו, ועל כן המלצתה לא התקבלה בהסכמת וועד העובדים, כמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי ונוהלי הנתבעת.

לטענתו, נציג וועד העובדים בוועדת המשמעת, מר משה פינטוק, הינו נציג וועד עובדי מינהל הכולל עובדים עד מעמד של רמ"ד, ואילו התובע היה במעמד של רמ"ח ועל נציג הוועד הנכון שאמור היה לשבת בוועדת המשמעת הוא נציג וועד הבכירים, ולא מר פינטוק.

לטענת התובע, הוא אמנם היה חבר בוועד המינהל, אך זאת רק מהטעם שוועד הבכירים הפסיק להתקיים והובהר לו שעל מנת לקבל מתנות לחגים, עליו לשלם דמי חבר לוועד המינהל והוא אכן עשה כן.

עוד טען התובע, כי הוא לא התנגד לנוכחותו של מר פינטוק בוועדת המשמעת מהטעם שלפני ישיבת וועדת המשמעת הודיע בא כוחו למר פינטוק שהתובע יסכים לקבל הצעה שהוצעה לו בעבר על ידי הנתבעת לעבור לתפקיד אחר ועל כן הניח שכל הדיון בוועדת המשמעת יהיה בעניין העברתו לתפקיד ולא ראה טעם להתנגד לנוכחותו של מר פינטוק.

עוד טוען התובע בעניין זהות נציג הוועד בוועדת המשמעת, כי ככל הידוע לו, הסכם העובדים הבכירים קובע כי אם ועד הבכירים יחדל מלהתקיים, נציג ההסתדרות אמור לייצג אותו בוועדת המשמעת.

72. אין בידינו לקבל את טענתו זו של התובע, בדבר פגם שנפל בהרכב הוועדה, ונבאר.

בסעיף ז(2)(א) להסכם הקיבוצי החל על הצדדים (ראה: נספח ט' לתצהיר לטבינסקי), נקבע כי בירור משמעתי יערך על ידי וועדה פריטטית, המורכבת מרמ"ד כ"א בנמל/יחידה, ומנציג ועד העובדים בנמל.

בסעיף 5.4.1. לנוהל 13-01-09 Aשל הנתבעת (ראה: המשך נספח ט' לתצהיר לטבינסקי), נקבע ביחס לעובדי "ההסכם הירוק", כי חברי הוועדה לביצוע ברור משמעתי הם: יו"ר הוועדה – רמ"ח מש"א, חבר - נציג העובדים אליו משתייך העובד, מזכיר הוועדה - רמ"ד מש"א פרט והדרכה.

סעיף 4.1. לנוהל הנ"ל קובע כי ה"הסכם הירוק" חל בין היתר, על העובדים הבכירים.

משלא היה חולק בין הצדדים כי התובע שילם דמי חבר לוועד המינהל, אין זאת אלא שוועד המינהל הוא וועד העובדים אליו משתייך העובד.

יותר מכך, משלא היה חולק בין הצדדים כי וועד הבכירים חדל מלהתקיים זה מכבר, ברי כי בוועדת המשמעת לא יכול היה להשתתף נציג וועד הבכירים.

טענת התובע לפיה על פי הסכם וועד הבכירים, במקרה שוועד זה יחדל מלהתקיים, תייצג ההסתדרות את העובד הבכיר בוועדת משמעת, לא הוכחה. התובע לא הציג את הסכם הבכירים בפנינו, ואף לא עתר לכך שהנתבעת תציגו במסגרת הליך גילוי מסמכים.

מכל מקום ואפילו היה ממש בטענה זו, הרי שבמכתב הזימון לתובע להופיע בפני הוועדה (ראה: נספח ח לתצהיר לטבינסקי) צוין במפורש שמו של מר פינטוק כנציגק וועד העובדים, אם סבר התובע כי באותן נסיבות אמור היה לשבת בוועדה נציג ההסתדרות שומה היה עליו להתריע על כך מבעוד מועד ולדרוש את נוכחות נציג ההסתדרות בוועדת המשמעת, ולא להמתין עד לאחר הדיון בפני הוועדה כדי להעלות טענות כנגד הרכבה, בפרט ומיוחד כך לאור העובדה שהתובע העיד כי בא כוחו פנה להסתדרות עוד קודם לקיום ישיבת השימוע (ראה: בעמ' 16 לפרוטוקול ש': 27-31), כך שהיו לו הזדמנויות לדרוש שכך יעשה.

למעלה מן הצריך נוסיף, כי אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה לא הלין על הרכב הוועדה, שכן סבר שהדיון בוועדה יהיה על העברה לתפקיד חלופי.

לא רק שלא הוכח בפנינו כי מישהו הציע לתובע תפקיד חלופי במקום פיטורים, אלא שאפילו לא נטען על ידי התובע עצמו כי נושא התפקיד החלופי סוכם עם מישהו.

על כן לא היה כל יסוד לסברת התובע לפיה היה לו ברור שהוועדה מתכנסת כדי להעבירו לתפקיד חלופי.

73. עד כאן בכל הנוגע לטענות התובע לגבי נוכחות חבר הוועד בוועדת המשמעת הפריטטית, אלא שכאמור, לתובע טענות נוספות כנגד התנהלות וועדת המשמעת, חבריה והחלטותיה.

וכך, לטענת התובע, לראשות הוועדה מונה מר וינר, אשר כפי שהעיד על עצמו בעדותו בפנינו, היה עובד חדש בנתבעת, חסר ניסיון בהליכי משמעת, שאף לא הכיר את הליכי המשמעת של הנתבעת.

74. עוד טען התובע ביחס לזהות המשתתפים בוועדת השימוע כי פעולת וועדת המשמעת נגועה בניגוד עניינים, שכן גם בוועדת הבדיקה וגם בוועדת המשמעת השתתפו עורכי דין מהמשרד שייצג את הנתבעת.

75. מלבד טענותיו כנגד זהות המשתתפים בועדת השימוע טוען התובע גם כנגד התנהלות הוועדה.

לטענתו, מוטל היה על וועדת המשמעת לערוך בירור עצמאי משלה של התלונה כנגדו ולא להסתמך רק דו"ח וועדת הבדיקה. לטענתו, הגדרת תפקידה ועדת המשמעת בנוהל הוא "בירור תלונה", ועל כן היה עליה לערוך בירור עצמאי.

מכל מקום, מציטוט מתוך דברים חברי הוועדה מבקש התובע ללמוד כי וועדת המשמעת החליטה מראש על פיטוריו עוד בטרם שמעה אותו לא בחנה את השגותיו בצורה מעמיקה ועל כן, גם מטעם זה כשלה בתפקידה.

מכל מקום, טוען התובע כי מעיון בהמלצת וועדת המשמעת ופרק הזמן שחלף עד לקבלתה מצביעים על כך, שלא הוקדשה כל חשיבה בקבלת ההמלצה, שממילא היננה המלצה לקונית ללא נימוקים ענייניים וללא התייחסות להשגות התובע.

76. ובכן, אין בידינו לקבל את טענות התובע בדבר ניגוד עניינים כביכול בהשתתפותה של עו"ד פעיל מטעם הנתבעת ב וועדת המשמעת.

זוהי זכותה של הנתבעת לשתף בהליכים כדוגמת ההליכים שבנדון עורך דין מטעמה. העובדה שעו"ד פעיל ועו"ד גיפס עבדו באותו משרד שייצג את הנתבעת, אין בה כדי להצביע על ניגוד עניינם או כדי לפגום בהרכב וועדת המשמעת.

זאת ועוד, למרות שעו"ד פעיל נכחה בוועדה מתחילתה, רק בתום הדיון ביקש בא כח התובע כי היא תמנע מהלשתתף בדיוני הוועדה עצמה ואמנם כך היה. בדיון שקיימה וועדת השימוע ובעת קבלת החלטתה לא נכחה עו"ד פעיל (ראה: נספח ו/1 לכתב התביעה).

כך גם אין בידינו לקבל את סברת התובע לפיה היה על וועדת המשמעת לערוך בירור עצמאי משלה.

בנוהל - 13-01-09 A אמנם מדובר על "בירור תלונה", אך צודקת הנתבעת בעניין זה כי בנסיבות בהן כבר נערכה חקירה כה מקיפה וכה יסודית של התלונה לגופה על ידי וועדת הבדיקה, אין טעם ואין הצדקה לערוך בדיקה חוזרת ונוספת על ידי וועדת המשמעת.

יתרה מכך, עיון בפרוטוקול השימוע מעלה כי חברי וועדת המשמעת, למדו את דו"ח וועדת הבדיקה, הגיעו מוכנים לישיבה ושאלו את התובע שאלות רבות בכל הנוגע לפרטיו ומסקנותיו של הדו"ח ובתוך כך אפשרו לתובע לחזור ולהגיב על הדו"ח הסופי. לעומת זאת, התובע עצמו לא העלה כל טענה חדשה שלא העלה קודם בפני וועדת הבדיקה ומקל וחומר שלא הציג כל ראיה שיהא בה כדי לגרום לוועדה להגיע למסקנה אחרת מזו אליה הגיעה וועדת הבדיקה.

77. משכך הם פני הדברים, אף אין בידינו לשעות לטענותיו של התובע לפיהן וועדת המשמעת החליטה מראש על פיטוריו, או שלא בחנה את השגותיו בצורה מעמיקה.

יש לזכור כי מדובר בוועדה פריטטית בהשתתפות חבר וועד העובדים, אשר היה פעיל מאוד בוועדה ושאל את התובע שאלות רבות. בהעדר כל ראיה לכך, אין בידינו לקבל את סברת התובע מדבריו לפיה כביכול חבר הוועד עשה יד אחת עם ההנהלה כדי להביא לפיטוריו.

כך גם אין בידינו לאמץ את פרשנות התובע לקטעי דברים שנאמרו על ידי חבר הוועד או חברים אחרים בוועדה.

לטעמנו, דווקא מספרן הרב של השאלות ותוכנן של השאלות שהציגו חברי הוועדה ובראשם חבר הוועד, לתובע, מצביעות על כך שבחברי הוועד נתנו לתובע אפשרות לשכנע אותם בטענותיו ובהן טענותיו כי המסמכים נגנבו מחדרו, והרי לכך בדיוק נועד השימוע לעובד, בפרט כשהוא נערך בפני וועדת המשמעת.

78. באשר לטענת התובע לפיה החלטת וועדה התקבלה ללא חשיבה מאחר וניתנה יום אחד בלבד לאחר השימוע, הרי שאין בידינו לקבל טענה זו.

התובע לא הסביר מדוע לאחר דיון כה ממושך בפני הוועדה, יום אחד אינו מספיק בכדי להגיע להחלטה מושכלת.

יתרה מכך, מר וינר העיד בעניין זה כי הוועדה הקדישה לעניינו של התובע מחשבה רבה מרגע שהסתיים הדיון בוועדה ורק למחרת היום הגיעו להחלטה והעבירו את עיקריה לעו"ד פעיל לצורך ניסוחה (ראה עדותו: בעמ' 27 לפרוטוקול ש': 18-32 ועמ' 28 ש': 1-2), ולא ראינו כל מתום בכך.

אף אין בידינו לקבל את סברת התובע לפיה החלטה אינה מנומקת דיה.

החלטת וועדת המשמעת התייחסה לממצאי דו"ח וועדת הבדיקה והיא קובעת כי התובע לא הצליח להפריך את הטענות שהועלו נגדו.

כפי שציינו לעיל ביחס לדו"ח הבדיקה, לאור חומרתו האובייקטיבית של מסקנות הדו"ח באשר לעבירת המשמעת שיוחסה לתובע, החלטת הוועדה להמליץ על פיטורי התובע, אינה מחייבת הסברים נוספים. ההיפך הוא הנכון, אילו היה התובע מעלה נימוקים מדוע שלא לפטרו חרף מסקנות הדו"ח והועדה היתה קובעת כי החליטה שלא לפטר את התובע, שאו אז יש להניח כי היתה נדרשת לנמק ולהסביר את החלטתה.

משאלו קביעותינו עד כה באשר לטענות התובע כלפי וועדת המשמעת, אין זאת אלא שלניסיונו או אי ניסיונו הקודם של מר וינר בהליכים משמעתיים, אין כל נפקות לענייננו ועל כן אין לנו אלא לדחות את טענותיו אלו של התובע.

79. סיכומם של דברים.

כמבואר לעיל, קבענו כי הרכב וועדת הבחינה היה כדין וכמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי ונוהל המשמעת שחל בנתבעת.

יתרה מכך, גם לגופם של דברים ניתן להתרשם מתוך פרוטוקול וועדת המשמעת כי חברי התייחסו בכובד ראש למקרה, הכירו את פרטיו ונתנו לתובע את מלוא ההזדמנות לשכנע אותם בטענותיו לרבות טענותיו כי אין לקבל את ממצאי דוח הבדיקה ואף טענותיו לגופם של דברים כי המסמכים נגנבו מחדרו.

העובדה שבסופו של יום לא עלה בידי התובע לשכנע את חברי הוועדה בטענותיו, אינה ראיה לכך שבהחלטת וועדת המשמעת נפל פגם.

כך או כך, לאחר שבחנו אחת לאחת את טענות התובע בדבר פגמים שנפלו כביכול בהתנהלות וועדת המשמעת, הרכבה, זהות חבריה והחלטתה - לא שוכנענו כי אלו חרגו מהוראות הדין או מגדר הסביר.

אי לכך אין לנו אלא לדחות את טענות התובע בכל הנוגע לפגמים שכביכול נפלו בעבודת וועדת הבדיקה או מסקנותיה.

האם התובע פוטר בניגוד להוראות ההסכמים הקיבוציים החלים על הצדדים

80. כאמור, לטענת התובע פיטוריו מהנתבעת בוצעו שלא כדין בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי החל על יחסי הצדדים, שכן הוא "עובד מייסד" וחרף זאת הוא פוטר מעבודתו ללא קבלת הסכמת יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, כמתחייב מהוראות סעיף 11 להסכם הקיבוצי החל על הצדדים ועל כן פיטוריו לא השתכללו לכדי פיטורים והם בטלים.

נפנה איפוא לדון בטענותיו אלו של התובע ותחילה להוראות ההסכמים הקיבוציים והרקע לחתימתם.

81. כמבואר לעיל, עם ביטול רשות הנמלים והקמת ארבע חברות נפרדות, נחתמו הסכמי מעבר והסכמי עבודה בין ההסתדרות לבין החברות השונות שהחליפו את רשות הנמלים, שהסדירו את זכויותיהם של העובדים העוברים מרשות הנמלים לכל אחת מארבע החברות הממשלתיות שהוקמו על פי חוק.

ההסכמים הרלוונטיים לענייננו, נחתמו כולם באותו יום (24/2/05), והם:

- הסכם קיבוצי מיוחד (הסכם מעבר) מיום 24/2/05 בין חנ"י לבין ההסתדרות (ראה: נספח א' לתצהיר לטבינסקי);

- הסכם קיבוצי מיוחד (תנאי עבודה) מיום 24/2/05 בין חנ"י לבין ההסתדרות (ראה: נספח ב' לתצהיר לטבינסקי);

- הסכם קיבוצי מיוחד (הסכם מעבר) מיום 24/2/05 בין הנתבעת לבין הסתדרות (ראה: נספח יג/1 לתצהיר לטבינסקי);

- הסכם קיבוצי מיוחד (תנאי עבודה) מיום 24/2/05בין הנתבעת לבין ההסתדרות (ראה: נספח יג/2) לתצהיר לטבינסקי.

82. "עובד עובר" ו"עובד מייסד", הוגדרו בסעיף 4 (סעיף ההגדרות) להסכם המעבר שנחתם בין חנ"י להסתדרות, כדלקמן:

"עובד עובר" - עובד רשות הנמלים העובר לחברה בהתאם לסעיף 49(א) לחוק אשר שמו מופיע בנספח א' להסכם זה. ככל שנפלה טעות בנספח א' היא תתוקן.

"עובד מייסד" - כל עובד עובר אשר התקבל לעבודה ברשות עד ליום 14.7.2004, מועד חקיקת החוק. רשימת העובדים המייסדים תצורף כנספח ב' להסכם זה. ככל שנפלה טעות בנספח ב' היא תתוקן."

הגדרה זהה ל"עובד עובר" ו"עובד מייסד", מצויה גם בסעיף 4 (סעיף ההגדרות) להסכם המעבר שנחתם בין הנתבעת לבין ההסתדרות.

ודוק, סעיף 49 לחוק רשות הספנות והנמלים, אליו מפנים הסעיפים הנ"ל קובע:

"(א) מי שהיה עובד רשות הנמלים ערב יום התחילה, יהיה עובד חברת הפיתוח והנכסים או חברת נמל, לפי הענין, ולפי קביעת השרים, החל ביום התחילה.

(ב) על אף האמור בכל דין, עובד רשות הנמלים שעבר כאמור בסעיף קטן (א) (בסעיף זה – עובד עובר) לא יהיה זכאי להטבות פרישה כלשהן בשל המעבר.

(ג) כל הזכויות ותנאי העבודה שהיו לעובד עובר, כדין ובהתאם להוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (בחוק זה – חוק יסודות התקציב), ערב יום התחילה, יישמרו לו ויראו אותן כזכויות הנובעות מעבודתו בחברת הפיתוח והנכסים או בחברת הנמל, לפי הענין.

(ד) זכויותיו של עובד עובד כלפי רשות הנמלים מכוח יחסי עובד ומעביד שהיו ביניהם, בשל תקופת היותו עובד רשות הנמלים – לא יהיה העובד רשאי לתבוע את קיומן אלא מהמעביד שאליו עבר כאמור."

83. אין חולק בין הצדדים, כי שמו של התובע אכן ננקב ב"נספח א" וב-"נספח ב'" להסכם המעבר שבין חנ"י לבין ההסתדרות, כשם שאין חולק ביניהם ששמו של התובע אינו מופיע ב"נספח ב'" להסכם המעבר שבין הנתבעת לבין ההסתדרות, ואם לדייק, הרי ששמו של התובע גם אינו מופיע ב"נספח א" להסכם המעבר שבין הנתבעת לבין ההסתדרות.

84. מכל מקום, בהסכמים שנחתמו בין הנתבעת לבין ההסתדרות, קיימת התייחסות למעברו של עובד מחנ"י אל הנתבעת.

וכך, סעיף 7 להסכם העבודה בין הנתבעת לבין הסתדרות קובע:

"עובד עובר המועסק בחנ"י אשר יעבור לעבוד בחברה ובהסכמת החברה, יעבור תוך שמירת מלוא זכויותיו ויחול לגביו האמור בסעיף 8 להסכם המעבר, בשינויים המחויבים."

וסעיף 8 להסכם המעבר שבין הנתבעת להסתדרות, קובע:

"8.1 העובדים העוברים יהיו עובדי החברה, מיום המעבר ואילך תוך שמירת רציפות מלאה של מכלול זכויותיהם הצבורות, לרבות זכויות הנובעות מותק, הכל כפי שיפורט להלן.

8.2 כל זכות שצבר עובד עובר ברשות ו/או שהוכרה על ידי הרשות תקוים ותמומש על ידי החברה."

ההוראה נשוא המחלוקת שבין הצדדים, מצויה בסעיף 11 להסכם העבודה שבין הנתבעת לבין ההסתדרות, וזו לשון סעיף 11:

"למרות האמור בכל הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי אחר, מוסכם מפורשות בין הצדדים,

כי במקרה שבו תבקש החברה לפטר עובד מייסד, מכל סיבה שהיא, קולקטיבית או אישית, ידון העניין בין מנכ"ל החברה לבין יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות העובדים הכללית החדשה. עוד מוסכם, כי העדר הסכמה בניהם, משמעה העדר החלטה על עצם הפיטורים של עובד מייסד כאמור ולא יופעל במקרה שכזה כל הליך אחר, לרבות הליך יישוב חילוקי דעות הקבוע בכל הסכם קיבוצי ו/או הסדר קיבוצי אחר.

למען הסר ספק, ומבלי לגרוע מן האמור לעיל, האמור בסעיף זה מחליף ויבוא במקום כל הוראה בהסכם קיבוצי ו/או הסדר קיבוצי שעניינה הצורך בשיתוף או בהסכמת גורם כלשהוא מטעם נציגות העובדים בהליך פיטורים אישי או קולקטיבי ו/או הליך אחר. "

85. נזכיר, כי התובע התקבל לעבודה ברשות הנמלים עוד ביום 21/12/98, כאשר בעקבות חקיקת חוק הנמלים והשינוי המבני כמתואר לעיל, שוייך תחילה בחודש 2/05 לחנ"י, והחל מחודש 3/05 הועבר לעבוד בנתבעת.

86. וכך, לטענת התובע בסיכומיו, קריאה נכונה של סעיף 7 להסכם העבודה של הנתבעת מלמדת כי עובד חנ"י העובר לעבוד בנתבעת, שומר על מלוא זכויותיו כעובד חנ"י ובכלל זה היותו "עובד מייסד" והזכויות הנגזרות ממעמד זה.

מוסיף התובע וטוען כי אין לקבל את גרסת לטבינסקי בעדותו בפנינו, לפיה סעיף 7 להסכם העבודה בין הנתבעת לבין ההסתדרות, אינו דן במעבר של עובד מחנ"י לנתבעת או בין החברות לבין עצמן אלא רק במעבר מהרשות לחברה. לטענת התובע סעיף 7 אינו מסייג את זהות העובדים העוברים לנתבעת.

זאת ועוד, טוען התובע כי סעיף 7.3 וסעיף 7 כולו להסכם המעבר שבין הנתבעת לבין ההסתדרות, אליו הפנה לטבינסקי כתומך בטענתו זו, אינו עוסק במעבר מחנ"י לנתבעת אלא מהרשות לנתבעת ומדובר בו בשיבוץ עבודה.

כך גם טוען התובע כי ההשוואה שערך לטבינסקי בין התובע לבין עובד שעבר שעבר מחנ"י לחברה ולא הפך לעובד מייסד של החברה, לא מוכיחה דבר.

עוד טוען התובע כי בהתאם לפסיקה, הסכם קיבוצי יש לפרש לפי אומד דעת הצדדים, כך גם, לטענתו, נפסק כי יש לבחון את ההסכמים הקיבוציים על מנת לקבוע את הפירוש הסביר להסכם.

כמו כן על פי הפסיקה, בפירוש הסכמים במישור הקיבוצי יש ליתן את הדעת לאופן ביצוע ההסכם בפועל, המעיד על פירושו, ובענייננו, הדרך בה ראתה אותו הנתבעת מלכתחילה והדרך בה ראתה את מעמדו ההסתדרות, מלמדות על כך שהצדדים להסכם הקיבוצי ראו בו עובד מייסד של הנתבעת.

לטענתו, הפרשנות הסבירה היחידה בנסיבות העניין היא שהתובע הינו "עובד מייסד" של הנתבעת ועל כן חל עליו סעיף 11 להסכם העבודה שבין הנתבעת לבין ההסתדרות.

פרשנות אחרת, טוען התובע, תרוקן מתוכן את סעיף 7 להסכם. לא יתכן, טוען התובע, כי בעקבות השינוי המבני עובד יאבד את מעמדו כעובד מייסד בשל העובדה שעבד כשבוע ימים בחנ"י.

עוד טוען התובע, כי אין לשעות לטענת הנתבעת לפיה לטבינסקי סבר ב"טעות" שהתובע הינו עובד מייסד בנתבעת, הן מפאת וויתקו הרב של לטבינסקי ונסיונו והן בהינתן כי הנתבעת לוותה על ידי שני משרדי עורכי דין מובילים בתחום ועדיין במשך חודשים לא הבחינה ב"טעות" כביכול.

לטענתו, גרסת הנתבעת לפיה סברה ב"טעות" שהתובע הינו עובד מייסד, הועלתה בחוסר תום לב ונולדה לאחר מעשה כדי להכשיר את הפיטורים, אשר בזמן אמת ידעה הנתבעת כי אינם בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי.

כך או כך, טוען התובע, בין שטענת הטעות נטענה בחוסר תום לב ובין אם לאו, הפניה להסתדרות לא נבעה מטעות, והחלטת הנתבעת לפטר את התובע באופן חד צדדי היא החלטה שנעשתה שלא כדין ודי בה על מנת לקבוע כי פיטורי התובע בטלים כמבוטלים.

87. מנגד, לטענת הנתבעת, התובע אינו עובד עובר של הנתבעת וממילא גם לא עובד מייסד של הנתבעת.

המועד לקביעת מעמדו של עובד היה ביום המעבר, היה ביום 17/2/05.

לטענת הנתבעת, בהתאם לסעיף 25 לחוק החוזים חוזה יפורש בראש ובראשונה מלשון ההסכם עצמו ורק מקום שלשון ההסכם אינה ברורה יפורש ההסכם לפי הנסיבות מתוך ההקשר התעשייתי ואופן יישומו של ההסכם בפועל.

לטענתה, אין חולק כי התובע הינו עובד מייסד של חנ"י, על פי הסכם העבודה שנחתם בין חנ"י להסתדרות, וכי במעבר לנתבעת נשמרו "זכויותיו" ועל כן, בשאלה אילו זכויות נשמרו יש לבדוק איזה זכויות הוקנו לתובע בחנ"י.

על פי הסכם העבודה בחנ"י לא נקבעה הזכות הנקובה בסעיף 11 להסכם העבודה בנתבעת ועל כן לא ניתן לדבר על זכות שהיתה לתובע בחנ"י ונשמרה לו עם המעבר לנתבעת.

לטענתה, הסכם המעבר של הנתבעת נועד לשמור על זכויות העובדים העוברים ולא ליצור לה ם זכויות חדשות שלא היו להם בחנ"י.

לטענתה, גם במקרים נוספים של עובדים מייסדים של חנ"י שעברו לעבוד בנתבעת, הם לא הפכו להיות עובדים מייסדים של הנתבעת.

עוד טוענת הנתבעת, כי אין לקבל את הסברה לפיה הוספת שם של עובד לרשימת העובדים המייסדים שבנספח ב' להסכם המעבר שלה, היא עניין טכני. אילו דובר בעניין טכני יש לתהות מדוע לא הוספו שמות של עובדים מייסדים של חנ"י אחרים שעברו לנמל אחר, לרשימת העובדים המייסדים של הנמל אליו הם עברו. לטענתה ממועד המעבר לא היה אף תיקון ברשימת העובדים המייסדים. עוד טוענת הנתבעת בעניין זה כי האפשרות לתקן נועדה למקרה של השמטה מקרית.

זאת ועוד, טוענת הנתבעת, כי אם הרשימות היו עניין טכני, לא היה צורך ברשימה לכל חברה ודי היה בהגדרת העובדים שעבדו לפני יום 14/7/04 כעובדים מייסדים.

את ה"טעות" לפיה סברה תחילה כי התובע הוא עובד מייסד מייחסת הנתבעת לכך שנציגי הנהלת הנתבעת לא השתתפו במו"מ שהתנהל בין העובדים וההסתדרות לבין המדינה ועל כן לא היו מצויים בפרטי הפרטים של ההסכם.

לחילופין, ולמען הזהירות בלבד, טוענת הנתבעת, כי אפילו אם ייקבע שהתובע הוא עובד מייסד של הנתבעת, עליו חל סעיף 11 להסכם העבודה, הרי שהימנעותו של יו"ר האגף לאיגוד מקצועי מליתן תשובה לפנייתה אליו בעניין פיטורי התובע, יצרה מצג של ויתור על הזכות שהוקנתה לו בדרך של התנהגות.

88. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, זה בכה וזה בכה, ובהוראות ההסכמים הקיבוציים, ולאחר שנתנו דעתנו למכלול נסיבות העניין הרלוונטיות למעבר העובדים מרשות הנמלים לחברות השונות, שוכנענו כי במחלוקת זו, הדין הוא עם התובע, ונבאר טעמינו להלן.

89. הואיל ובפרשנות הוראות בהסכמים קיבוציים עסקינן, יש להחיל על אותה פרשנות את הכללים המיוחדים החלים על פרשנות הסכמים קיבוציים במובחן מהסכמים רגילים.

אמנם, בהיות חלקו האחד של ההסכם הקיבוצי בבחינת הסכם, חלות עליו הוראות חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, ובכלל זה הוראות סעיף 25 (א) לחוק, כפי שתוקנו ונכנסו לתוקף ביום 17/1/11 (תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), כדלקמן:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

עם זאת, בהיות חלקו האחר של ההסכם הקיבוצי בבחינת מקור נורמטיבי לקביעת זכויות, נפסק לא אחת בכל הנוגע למייחד את כללי הפרשנות של הוראות הסכמים קיבוציים, ובמיוחד ההוראות הנורמטיביות שבהם, כי:

"בית-הדין הארצי הבהיר פעמים רבות את כללי הפירוש של הסכמים קיבוציים. בדב"ע לא/1- 4[1], בע' 267 ואילך, נאמרו הדברים הבאים:

"....ההסכם הקיבוצי הוא 'מונסטרום משפטי', שגופו חוזה ונשמתו חוק... [א] בעוד שבפירוש חוזה רגיל יש לייחס משקל לכוונה הסובייקטיבית של הצדדים, אין לייחס כל משקל לכוונה זאת עת באים לפרש הסכם קיבוצי. את ההסכם הקיבוצי יש לפרש לפי מבחן אובייקטיבי, באשר רבים, ולעיתים רבים מאוד, שכלל לא השתתפו במשא-ומתן ובניסוח ההסכם, צריכים לחיות לפיו יום יום כפי שציבור חי עם חוקיו. על כן יש לעמוד על משמעות ההסכם מלשון ההסכם עצמו, ואין להיזדקק לעדויות בעל-פה של אלה שהשתתפו במשא-ומתן, אף בנסיבות שבהן היו מזדקקים לעדות כזאת עת באים לפרש חוזה; [ב] יש לפרש את ההסכם הקיבוצי תוך זיקה לנוהג בענף העבודה שבמסגרתו יופעל ההסכם, ולמערכת יחסי העבודה הקיבוציים שבאותו ענף, כשנותנים את הדעת לכך שמערכת יחסי העבודה במפעל או בענףמהווים שלמות. האמור יחול במיוחד על הסכם קיבוצי כללי, אך, בשינויים המחויבים, יחול גם על הסכם קיבוצי מיוחד; [ג] למונחים ולניבים שבהסכם קיבוצי שלא הוגדרו באותו הסכם יש לתת משמעות כמקובל במערכת העבודה, ולמונחים 'טכניים' מתחום משפט העבודה ­משמעות כמשמעותם בדיני העבודה".

[ראה: דב"ע נב/217- 3 אגודה ארצי של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח'- הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ והסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"ע כז 3].

מכאן, שבבוא בית הדין לבחון משמעותה של זכות מכוח הסכם קיבוצי ספציפי, הוא מנחה עצמו ומשתמש בכלים שפותחו לצורך פירוש הסכמים קיבוציים, אגב התחקות אחר אומד דעת הצדדים להסכם כעולה מלשונו ומן ההקשר התעשייתי היינו המקובל בענף המסוים או מערכת יחסי העבודה בכלל.

עמד על כך גם כב' הנשיא (בדימוס) אדלר במאמרו, ס' אדלר/ "הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום", ספר בר ניב (תשמ"ז), עמ' 17 :

"יש להבין את ההסכמים בשלמותם, לשקול את כל הנתונים המבהירים את מטרות ההסכמים, ולהחליט על סמך ההקשר התעשייתי. השופט ילמד את מטרות ההסכם הקיבוצי מכל מקור אמין העשוי להשליך אור על מטרה זו".

ודוק, אך לאחרונה חזר בית הדין הארצי וסיכם את ההלכה בכל הנוגע לפרשנות הסכמים קיבוציים לאחר תיקון סעיף 25(א) לחוק החוזים, באלו המילים:

"ההלכה הפסוקה כפי שנקבעה בבתי הדין לעבודה בנוגע לפרשנות הסכמים קיבוציים תואמת לפיכך את שיטת הפרשנות שנקבעה בהלכת אפרופים ואושרה בעניין סהר, לפיה יש ללמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לא רק מלשון ההסכם אלא גם ממכלול נסיבותיו החיצוניות. בלשונו של הנשיא (בדימוס) סטיב אדלר:

"בבואנו לפרש הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי ולהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים להסכם, עלינו ליתן משקל ראשוני ללשונו של ההסכם. עם זאת הליך פירושו של הסכם קיבוצי צריך שייעשה תוך הבנה והתייחסות להקשרו התעשייתי, לאופן יישומו בפועל ולעמדות הצדדים בשנים שלאחר חתימתו" (ע"ע 300212/97 יאיר מוהר – עיריית תל אביב, מיום 13.5.1999)."

בית הדין הארצי סיכם באותו מקרה בנוגע לפרשנות הסכמים קיבוציים:

"כסיכום ביניים - כללי הפרשנות שנקבעו בהלכה הפסוקה בהתייחס להסכמים קיבוציים מבוססים על כללי הפרשנות של דיני החוזים הרגילים, בשינויים המחויבים הנובעים מאופיים המיוחד של הסכמים קיבוציים. הסכם קיבוצי יפורש פרשנות תכליתית תוך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, בהתאם לאינטרסים, המטרות והערכים שההסכם נועד להגשים. אומד דעת הצדדים יילמד בראש ובראשונה מלשון ההוראה הרלוונטית, תוך התחשבות במכלול הנסיבות לרבות לשון החוזה בכללותו, מהות ההסדר, הנסיבות שקדמו לכריתת ההסכם, ההקשר התעשייתי – המפעלי, הענפי והמשקי, התנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם ודרך יישומו בפועל, כמו גם הסכמים מאוחרים יותר שנכרתו בין הצדדים. בעת פרשנות הסכם קיבוצי, בפרט חלקיו הנורמטיביים, יינתן משקל גם לתכליתו האובייקטיבית של ההסכם, היינו ל"מטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (הלכת אפרופים). תכלית אובייקטיבית זו אמורה לשקף אומד דעת של צדדים הפועלים על פי אמות מידה של סבירות, היגיון ותום לב, ותוך התחשבות

בהוראות הדין הכללי ובתכליתו של משפט העבודה.

[ראה: ע"ע 23030-07-10, ע"ע 11667-07-10 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' יעקב פומפן ו - 156 אח' נ' מדינת ישראל (פסה"ד מיום 4/7/12)].

90. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

כעולה מהוראות חוק הנמלים ומהוראות הסכמי המעבר והסכמי העבודה שנחתמו בעקבותיו, תכלית החוק ותכליתם של הסכמי העבודה והסכמי המעבר היתה אחת והיא להגן על העובדים מפני פגיעה במעמדם או זכויותיהם בעת מעברם מעבודה ברשות לעבודה באחת החברות החדשות שהוקמו ובכלל זה, חנ"י והנתבעת.

ובכל הנוגע ללשון ההסכמים הזהה, הרי שהן הסכם המעבר בחנ"י והן הסכם המעבר בנתבעת נוקטים באותה לשון וקובעים ברישא לסעיף 4, כי "עובד מייסד" אצל כל אחת מהן הוא כל עובד עובר שהתקבל לעבודה ברשות עד ליום 14.7.2004, מועד חקיקת החוק.

הואיל ואין חולק כי התובע התחיל את עבודתו ברשות הנמלים לפני ה-14.7.2004, אין זאת אלא שעל פי הרישא לסעיף ההגדרות, התקיים בו התנאי המצדיק את הגדרתו כ"עובד מייסד", הן בחנ"י והן בנתבעת.

ובאשר לסיפא להגדרת ,עובד מייסד", הרי שזו קובעת:

"רשימת העובדים המייסדים תצורף כנספח ב' להסכם זה. ככל שנפלה טעות בנספח ב' היא תתוקן."

וזאת, במובחן מהגדרת "עובד עובר" אשר קובעת כי עובד עובר הוא עובד רשות הנמלים העובר לחברה בהתאם לסעיף 49(א) לחוק "אשר שמו מופיע בנספח א' להסכם זה. ככל שנפלה טעות בנספח א' היא תתוקן" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

הביטוי "אשר שמו מופיע" שבהגדרת "עובד עובר", מלמד כי לצורך הכרה בעובד כ"עובד עובר" צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים, האחד, כי העובד היה עובד רשות הנמלים שעבר לחברה בהתאם לחוק, והתנאי השני המצטבר הוא ששמו מופיע בנספח א' להסכם.

משמע הופעת שמו של העובד ב"נספח א'" להסכם, היא תנאי קונסטיטוטיבי שקובע את מעמדו של העובד על פי הוראות הסכמי המעבר בחנ"י ובנתבעת.

לעומת זאת, בכל הנוגע להגדרת "עובד מייסד" בחברה ובחנ"י, הרישא לסעיף קובעת את התנאי לפיו עובד מייסד הוא כל "עובד עובר" שהתקבל לעבודה ברשות עד ליום 14.7.2004, ואילו הסיפא לסעיף קובעת במנותק מהרישא כי: "רשימת העובדים המייסדים תצורף כנספח ב' להסכם זה. ככל שנפלה טעות בנספח ב' היא תתוקן."

מכאן שהופעת שמו של העובד ב"נספח ב'" להסכם, היא לכל היותר עניין דקלרטיבי, אך לא הוראה מהותית שהיא חלק מהגדרת העובד כמייסד.

ודוק, מסקנה זו לפיה הופעת שמו של העובד בנספח א' היא עניין קונסטיטוטיבי במובחן מהופעת שמו בנספח ב' שהיא עניין דקלרטיבי בלבד, אף מתיישבת עם הגיונם של דברים, שכן ממה נפשך, התנאי לפיו מדובר בעובד רשות הנמלים העובר לחברה בהתאם לסעיף 49(א), הוא התנאי הראשוני המחייב בדיקה כי אמנם מדובר במי שהיה עובד הרשות וכי אמנם הוא עבר מכח הוראות סעיף 49 (א) לחוק, ועל כן הכללתו של עובד ב"נספח א" להסכם, היא מהותית ומעידה על כך שפרטיו נבדקו והוא אכן עונה על הגדרת "עובד עובר".

אגב, גם אז מאפשר ההסכם תיקון "טעות" בנספח, אם היתה כזו.

מרגע שהתקיים התנאי המהותי ונבדק כי המדובר אמנם ב"עובד עובד", מוסיפה הגדרת "עובד מייסד" למי שכבר הוכר כ"עובד עובר" תנאי אובייקטיבי כללי ולפיו הוא התקבל לעבודה ברשות עד ליום 14.7.2004.

בנסיבות אלו, אין תימה על כך שמנסחי ההסכם הקיבוצי הסתפקו בקביעת הוראה דקלרטיבית שהיא אינה חלק מתנאי ההכרה המהותיים ולפי "רשימת העובדים המייסדים תצורף כנספח ב' להסכם זה. ככל שנפלה טעות בנספח ב' היא תתוקן."

91. ניתן לסכם עד כה, כי הן הסכם המעבר של חנ"י והן הסכם המעבר של הנתבעת, מצאו לנכון לייחד הגדרה ספציפית וזהה של "עובד מייסד", כאשר בהמשך לכך נגזרות זכויותיו הספציפיות של העובד בכל חברה מהסכם העבודה בכל אחת מהן, אשר הוראותיהן, אף הן מפנות להגדרת "עובד מייסד".

הוראות מפורשות אלו בשני ההסכמים אף עולות בקנה אחד עם תכלית החוק ותכליתם של אותם הסכמים להגן על העובדים מפני פגיעה במעמדם או זכויותיהם בעת מעברם מעבודה ברשות לעבודה באחת החברות החדשות שהוקמו.

זאת ועוד, וכפי שקבענו לעיל, במובחן מהגדרת "עובד עובר" שלגביה הדרישה להכללתו של עובד ב"נספח א" להסכם, היא קונסטיטוטיבית, הרי שלצורך הגדרתו של אותו עובד כ"עובד מייסד" הדרישה להכללתו של עובד ב"נספח ב" להסכם,היא דקלרטיבית בלבד.

92. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.

מהכללת שמו של התובע ב"נספח א" וב-"נספח ב" להסכם המעבר של חנ"י, ניתן ללמוד כי לא רק שנבדק ברמה המהותית מעמדו של התובע כ"עובד עובר", אלא אף נבדק ואושר כי הוא אכן עונה על הגדרת "עובד מייסד" כהגדרת מונח זה בהסכם המעבר של חנ"י ובהסכם המעבר של הנתבעת.

הצדדים בענייננו לא דקו פורתא מדוע הועבר התובע תחילה לחנ"י ומשם לנתבעת, אך דבר אחד ברור, אותו מעבר "דו שלבי" מהרשות לחנ"י ומחנ"י לנתבעת, חל בסמיכות זמנים קרובה ביותר.

כך, ביום 21/3/05 נשלחה הודעה מחנ"י על ידי מ"מ ראש אגף משאבי אנוש- הגב' אידה שפירא, אל רמ"ח משאבי אנוש בנתבעת (ראה: נספח ג לתצהיר לטבינסקי) בה מודיעה חנ"י כי התובע מסיים את עבודתו במשרד הראשי ועובר לעבוד בנתבעת, כדלקמן:

"בתיקון למכתבו של סמנכ"ל למינהל ומשאבי אנוש שבסימוכין, הריני להודיעך כי מר רונן ינוביץ סיים את עבודתו במשרד הראשי ועובר לעבוד בחברת נמל חיפה מיום 1.3.2005.

משכורת פברואר 2005 תשולם ע"י חברת נמלי ישראל.

אבקשך לשלם את משכורתו החל מחודש מרץ 2005 באמצעות חברת נמל חיפה."

הנה כי כן, התובע הועבר לחנ"י ביום 24/2/05 וכבר ביום 1/3/05 הועבר להיות עובד הנתבעת, ללמדך כי היה עובד של חנ"י במשך שבוע ימים בלבד.

כך או כך, בהעדר ראיה לסיבה לאותו מעבר "דו שלבי", אין לנו אלא להסיק כי המעבר ה"דו שלבי" הנ"ל, לא היה עניין מהותי, אלא לכל היותר נושא טכני או אולי אף תקלה שתוקנה במכתבה הנ"ל של הגב' שפירא.

זאת ועוד, בבואנו לפרש הסכם קיבוצי ולהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים להסכם, שומה עלינו לעשות כן, תוך התחשבות במכלול הנסיבות לרבות לשון החוזה בכללותו, מהות ההסדר, הנסיבות שקדמו לכריתת ההסכם, ההקשר התעשייתי – המפעלי, הענפי והמשקי.

ובעניינו, מהתאריך הנקוב ברישא להסכמי המעבר והסכמי העבודה בחנ"י ובנתבעת עולה כי אותו מעבר והחתימה על כלל ההסכמים בוצעו ביום אחד.

ועוד, מעיון בהיקף העצום של העובדים שנכללו בנספחים להסכמי המעבר הן של חנ"י והן של הנתבעת, ניתן להיווכח כי המדובר היה במעבר בו זמני של כמות עצומה של עובדים מהרשות לחנ"י או לנתבעת, שיש להניח כי חייב בדיקה מקדימה ממושכת של זהות העובדים העוברים והתאמתם להגדרות ההסכמים.

בנסיבות אלו, אין תימה בעינינו על כך שבתוך שבוע, לא היה סיפק בידי הצדדים להיפגש שוב ולעדכן בהסכם הצעבר של הנתבעת את רשימות אותם עובדים, דוגמת התובע, שעברו באופן מיידי מחנ"י לנתבעת.

מכל מקום, משהוכח בפנינו כי מבחינה מהותית נבדק מעמדו של התובע כמי שעונה על התנאי של "עובד עובר" ושמו נכלל ב"נספח א" להסכם המעבר של חנ"י ואף נבחן מעמדו כ"עובד מייסד" ושמו אפילו נכלל ב"נספח ב" להסכם המעבר של חנ"י, מששוכנענו כי המעבר ה"דו שלבי" מהרשות לחנ"י ומחנ"י לנתבעת, לא נבע מטעם מהותי כלשהו – נחה דעתנו כי התובע הוא אכן "עובד מייסד" כהגדרת מונח זה בהסכם המעבר והסכם העבודה בנתבעת, וכי אי הכללת שמו של התובע ב"נספח ב" להסכם המעבר של הנתבעת, הוא כשל טכני ולא מהותי.

כל פרשנות אחרת תחטא ללשון ההסכמים כפי שבוארה לעיל, לתכלית שביסודם ולהקשר התעשייתי הרלוונטי לאותו מועד ולאותן נסיבות.

93. אי לכך אנו קובעות כי התובע נכלל בהגדרת "עובד מייסד" לפי הסכם המעבר והסכם העבודה בנתבעת, ועל כן הוראות סעיף 11 להסכם העבודה בנתבעת חלות עליו.

משזו קביעתנו, נפנה להלן לבחון את טענתה החלופית של הנתבעת ולפיה הימנעותו של יו"ר האגף לאיגוד מקצועי מליתן תשובה לפנייתה אליו בעניין פיטורי התובע, יצרה מצג של ויתור על הזכות שהוקנתה לו בדרך של התנהגות.

94. סעיף 11 להסכם העבודה בנתבעת קובע כאמור, כי:

"למרות האמור בכל הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי אחר, מוסכם מפורשות בין הצדדים,

כי במקרה שבו תבקש החברה לפטר עובד מייסד, מכל סיבה שהיא, קולקטיבית או אישית, ידון העניין בין מנכ"ל החברה לבין יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות העובדים הכללית החדשה. עוד מוסכם, כי העדר הסכמה בניהם, משמעה העדר החלטה על עצם הפיטורים של עובד מייסד כאמור ולא יופעל במקרה שכזה כל הליך אחר, לרבות הליך יישוב חילוקי דעות הקבוע בכל הסכם קיבוצי ו/או הסדר קיבוצי אחר.

למען הסר ספק, ומבלי לגרוע מן האמור לעיל, האמור בסעיף זה מחליף ויבוא במקום כל הוראה בהסכם קיבוצי ו/או הסדר קיבוצי שעניינה הצורך בשיתוף או בהסכמת גורם כלשהוא מטעם נציגות העובדים בהליך פיטורים אישי או קולקטיבי ו/או הליך אחר " (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

סעיף זה הוא סעיף מעורב, עת מחד קובע הוא חיוב אובליגטורי במישור היחסים שבין הצדדים להסכם הקיבוצי, ומאידך הוא קובע זכות במישור הנורמטיבי, היינו ביחסי העובד והנתבעת.

במילים אחרות, הדרישה להסכמת יו"ר האגף לאיגוד מקצועי לפיטורי התובע, היא גם זכותו האישית של התובע, ואם תמצי לומר, זכות חשובה מהדרגה הראשונה להגנה קיבוצית מני פיטורים.

95. נקדים ונבהיר, כי התנהלותה של ההסתדרות, אשר נמנעה מלהגיב לפניות הנתבעת אליה בעניינו של התובע, אינה ראויה ואינה הוגנת במישור יחסיה מול הנתבעת, ואף אינה הוגנת כלפי התובע עצמו.

יחד עם זאת, כעולה מנוסח סעיף 11 לעיל, "העדר הסכמה" בעניין פיטורי עובד מייסד, משמעה העדר "החלטה על עצם הפיטורים של עובד מייסד", ועל כן התנהלות זו של ההסתדרות, חמורה ככל שתהיה, אין בכוחה "לייצר" הסכמה שלא היתה או להקים החלטה על פיטורי עובד מייסד בהעדר אותה הסכמה, ודוק, גם אם במישור היחסים האובליגטורי ניתן היה ליחס להסתדרות ויתור על זכות כלשהי (ואיננו קובעות שכך) ברי כי שאין בהתנהלות זו או אחרת מצידה כדי להוות ויתור של התובע על זכותו שלו שהוענקה לו בהסכם הקיבוצי.

בנסיבות שנוצרו, שומה היה על הנתבעת לעשות שימוש בכלים האובליגטוריים העומדים לרשותה במישור יחסיה מול הסתדרות, לרבות פניה לערכאות בדרך של "בקשת צד בסכסוך קיבוצי" על מנת לאכוף על ההסתדרות למלא את חובתה לפי ההסכם הקיבוצי, אך היא לא היתה רשאית לעשות דין לעצמה ולפטר את התובע בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי.

96. סיכומם של דברים לעניין פרק זה.

לאור כל המבואר לעיל במצטבר, אנו קובעות כי התובע הוא עובד מייסד בנתבעת, וכי על פיטוריו חלות הוראות סעיף 11 להסכם העבודה בנתבעת.

משפוטר התובע בניגוד להוראות סעיף 11 הנ"ל, אין זאת אלא שפוטר מהנתבעת שלא כדין, בניגוד להסכם הקיבוצי החל על יחסי הצדדים.

הסעדים להם זכאי התובע בנסיבות פיטוריו

97. כעולה מפסק דיננו לעיל, התובע פוטר משיקולים ענייניים, לאחר שניתנה לו ההזדמנות המלאה להשמיע את טענותיו הן בפני וועדת הבדיקה שכפי שקבענו לא מצאנו מתום בהתנהלותה או מסקנותיה, והן בפני וועדת המשמעת, אשר כפי שקבענו לעיל התקיימה והתנהלה כדין ואף המלצתה למנכ"ל הנתבעת לפטר את התובע תוך תשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, ניתנה כדין.

דא עקא, כפי שפירטנו לעיל, החלטתה הסופית של הנתבעת להורות על פיטוריו של התובע מבלי שקיבלה לכך את הסכמת יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, התקבלה שלא כדין, תוך הפרת הוראות ההסכם הקיבוצי החל על יחסי הצדדים.

משזו קביעתנו, נשאלת השאלה מהו הסעד הראוי אותו יש לפסוק לתובע בשל פיטוריו שלא כדין שלא כדין בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי.

98. נזכיר, הסעד הראשי לו עתר התובע בתביעתו שבנדון היה ביטול פיטוריו והשבתו לעבודתו בנתבעת, ולתשלום מלוא משכורותיו עד למועד החזרתו לעבודה.

ואילו לחילופין עתר התובע לכך שככל שלא יוחזר לעבודתו ישולמו לו פיצויים על פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש, בגובה עשרים וארבע משכורות.

99. בדוננו בסוגיה זו, יש לזכור כי גם אם בגוף דו מהותי עסקינן, הרי שדרך המלך בפיטורי עובד גוף דו מהותי בהם נפלו פגמים, איננה אכיפה, אלא פיצויים כספיים.

בפסק הדין בעניין ע"ע 300258/97יהודית חנן – מועצה מקומית מנחמיה, עבודה ארצי, כרך לג(1), 31], נפסק מפי כב' הנשיא אדלר בדעת רוב, בהקשר לעובדת רשות מקומית, אשר פוטרה ממניעים פוליטיים, כדלקמן: 

"בפנינו מקרה של העברת עובדת מתפקידה לתפקיד אחר מטעמים פוליטיים, ולאחר מכן פיטוריה מאותם מניעים. כאמור, אני שותף לעמדת סגנית הנשיא, לפיה בעקבות פגם זה בפיטורי המערערת היא זכאית לסעד של פיצוי.

עם זאת, אינני שותף לדעת סגנית הנשיא, כי הסעד הטבעי במקרים של פיטורים שלא כדין הוא סעד האכיפה. את עמדתי זו פרטתי בפרשת ביבס, [1] והדברים יפים גם לענייננו. לדידי, הסעד של פיצוי כספי הוא דרך המלך במקרים של פיטורים ורק במקרים מתאימים וחריגים יעניק בית הדין סעד של אכיפה".

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה בעניין ע"ע 215/03נורית ענבר - ישום חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים, (פסה"ד מיום 6/11/03) כדלקמן:

"זאת ועוד, דרך המלך בפיטורים שלא כדין איננה השבה לעבודה, כי אם תשלום פיצויים (ראו דעתי בעע 300178/98 שופר סל – ביבס פד"ע לו 481; עע 300258/97 יהודית חנן - המועצה המקומית מנחמיה, (טרם פורסם); עע 300053/96 אסנת נתאי - בית התפוצות על שם נחום, (טרם פורסם). השבה לעבודה תעשה במקרים חריגים ובהתחשב, בין היתר, בנסיבות הפיטורים, מאפייני מקום העבודה, יכולתם של העובד והמעסיק לשתף פעולה, משך התקופה שחלפה מיום הפיטורים, ואם השבת העובד למקום עבודתו תפגע באורח קשה ביחסי העבודה התקינים במקום העבודה".

לא זו אף על הלכה זו לפיה דרך המלך בפיטורי עובד גוף דו מהותי איננה אכיפה, חזר בית הדין, אף בעניין ע"ע 456/06רבקה אלישע - אוניברסיטתתל-אביב (פסה"ד מיום 16/6/08), שם על אף התוצאה באותו מקרה לגופו, סוכמה ההלכה כדלקמן:

"כלל נקוט בפסיקתנו הוא שהסעד העיקרי בפיטורים שלא כדין הינו של פיצויים ולא של אכיפה, כפי שנפסק לא אחת: "דרך המלך במקרה של פיטורים שלא כדין היא פסיקת פיצויים. אולם בנסיבות מיוחדות רשאי בית-הדין לחרוג מהלכה זו ולפסוק אכיפת יחסי עובד-מעביד". הלכות אלה חלות גם על יחסי עבודה בגופים ציבוריים ודו-מהותיים. אומנם, "דרך המלך בפיטורים שלא כדין בשירות הציבור היא הכרזה על ביטולם, כך עשה בית דין זה אין ספור פעמים" אולם "יחד עם זאת, במקרים הראויים, מקום בו ניתן לפצות עובד, גם בשירות הציבורי על הנזקים שנגרמו בגין פיטורים שלא כדין, יפסוק בית הדין פיצויים כספיים על פיטורים אלה" (ההדגשות הוספו- א.ר.ק.)

עתירה לבג"צ באותו עניין נדחתה [ראה: בג"צ 4485/08רבקה אלישע נ' אוניברסיטתתל-אביב ואח' (פסה"ד מיום 5/10/09)], אשר אף בה ולמרות הנסיבות המיוחדות של אותו מקרה, נקבע ע"י בית המשפט העליון, כי:

"יחד עם זאת יודגש, כי דרך המלך במקרה של הפרת חוזה עבודה הייתה ועודנה במתן סעד של פיצוי כספי ולא במתן סעד של אכיפת יחסי העבודה. ואולם, כאמור, הגישה בעניין זה אינה נוקשה כבעבר אלא גמישה מעט יותר (ראו: פרשת אבשלומוב, פיסקה 9 לפסק דיני וההפניות שם)"

100. הנה כי כן, סעד האכיפה עדיין איננו בבחינת סעד אוטומטי, או טבעי הניתן בכל מקרה של פיטורים שלא כדין, לרבות בגופים דוגמת הנתבעת, אלא רק במקרים חריגים ביותר יכפה בית הדין על הצדדים את המשך יחסי העבודה ביניהם.

לאור קביעותינו לעיל בכל הנוגע לסוג הפגם שנפל בהליך פיטוריו של התובע, אין המדובר במקרה זה באחד מאותם חריגים המצדיקים אכיפת יחסי העבודה בין הצדדים, ואין הנסיבות הנוגעות להליך פיטוריו של התובע או המניע להם דומים או מתקרבים לנסיבות שנדונו בפרשת רבקה אלישע לעיל או בפסקי הדין הנוספים שנזכרו לעיל.

לא זו אף זו, עסקינן בענייננו בעובד בתפקיד כה רגיש של מבקר פנים ובפיטוריו על רקע הפרת אמון כה חמורה מצידו, עד שלטעמנו היא משליכה גם על האפשרות לקיים עמו יחסי עבודה תקינים אפילו אם יוצב לעבודה בתפקיד אחר, כך שגם אלמלא ההלכה הפסוקה בסוגיה זו סעד האכיפה אינו מעשי במקרה זה, אלא הסעד הראוי הוא הסעד הכספי.

101. ובאשר לשיעורו של הסעד הכספי.

בדוננו בשאלה זו, מונחים בפנינו מחד על הכף האחת של המאזניים, העובדה שמדובר בעובד בכיר של הנתבעת בתפקיד כה רגיש של מבקר פנים ובעבירת משמעת והפרת אמון כה חמורות.

מנגד, על הכף השנייה של המאזניים מונחת העובדה שמדובר בעובד וותיק מאוד שהתחיל את דרכו עוד ברשות הנמלים והתקדם עד לתפקיד הבכיר של סגן מבקר הנתבעת, כאשר לא נטען כנגדו לעבירות משמעת קודמות.

יותר מכך, גם אם אין המדובר במקרה זה בפגם דוגמת הפגמים שנדונו בפרשת רבקה אלישע ובפסקי הדין הנוספים שנזכרו לעיל, עדיין המדובר בפגם חמור בהליך פיטוריו של התובע אשר יורד לשורש ההגנה הארגונית הקיימת לכל עובד, גם אם עבר עבירת משמעת.

משהחליטה הנתבעת לעשות דין לעצמה ולהתעלם מהוראות ההסכם הקיבוצי, שללה מן התובע את האפשרות לזכות בהגנת ההסתדרות, אשר גם אם לא היתה מביאה בהכרח למניעת פיטוריו, לא מן הנמנע כי היתה יכולה להוביל לתוצאה כספית אחרת.

ודוק, בשולי הדברים נעיר כי בניגוד לטענות התובע בסיכומיו, לא שוכנענו כי הנתבעת התעמרה בתובע לקראת תום תקופת עבודתו או פגעה בשמו הטוב של התובע.

ההיפך הוא הנכון, התרשמותנו היא שלאורך הליך פיטוריו של התובע, נהגה הנתבעת עם התובע באורך רוח, בקורטיות ובסבלנות, עד שלמרבה הצער, בסופו של ההליך אצה לה הדרך לפטרו, ללא הסכמת ההסתדרות ובניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי.

102. לאחר ששקללנו את מכלול הנתונים כאמור לעיל ואת השיקולים לחומרא ולקולא, נחה דעתנו כי הסעד הכספי שראוי ונכון לפסוק במקרה זה, הוא פיצוי כספי כולל בסכום של 300,000 ₪.

בפסיקת סכום זה, התחשבנו בעובדה שמאז החלטת וועדת המשמעת ועד למועד סיום עבודתו בפועל, המשיך התובע לקבל משכורת מלאה בסך של 41,000 ₪ לחודש במשך 4 חודשים תמימים בצירוף תנאים נלווים מלאים.

כמו כן, סכום זה כולל בחובו כבר את הפחתת דמי האבטלה שקיבל התובע, ואשר לא היה חולק בין הצדדים כי יש להפחיתו מכל סכום כספי שייפסק, אם ייפסק לתובע.

103. אי לכך, אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסכום כולל של 300,000 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 23/2/10 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום בונוס

104. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת לשלם לו בונוס ששולם לעובדים במשכורת חודש דצמבר 2009 בגין שנות העבודה 2006-2007.

לטענתו המדובר בבונוס בהיקף של 4 משכורות ועל כן הוא זכאי לתשלום הבונוס בסך כולל של 171,952 ₪.

מוסיף התובע וטוען בתצהירו, כי הנתבעת נהגה לשלם בונוס לכלל עובדיה ובפרט לעובדיה הבכירים המקבילים במעמדם לתובע, וכך לטענתו, ניתן להיווכח כי בתלוש השכר שהופק לו לחודש 12/09 מופיעים הרכיבים: בונוס 2006 ובונוס 2007, אולם אין כל תשלום בצידם.

105. מנגד לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לתשלום בונוס זה. לטענתה, תשלום הבונוס נועד לשמש כלי ניהולי לתגמול עובדים על הצטיינות והצלחה תוך שימת דגש על דיפרנציאליות בחלוקה. לדבריה, אחד הקריטריונים לזכאות לבונוס היו הערכה עדכנית של ביצועי העובד ואירועי משמעת, ואף עובדים נוספים לרבות עובדים בכירים לא קיבלו את הבונוס לנוכח תפקודם ו/או אירועי משמעת.

לטענת הנתבעת, לנוכח נסיבות שביסוד סיום עבודתו של התובע שהיו ידועות בעת חלוקת הבונוס, התובע אינו זכאי לבונוס כלל.

הנתבעת מדגישה כי גם בין מקבלי הבונוס לא כולם קיבלו את הבונוס המקסימאלי של ארבע משכורות, אשר לדבריה, ניתן רק למספר מצומצם של עובדים.

106. התובע לא הציג בפנינו כל אסמכתא המלמדת על זכאותו לבונוס ובאילו תנאים ולא כל שכן כזו המלמדת על כך שקמה לו זכות קנויה לקבלת הבונוס.

הציון בתלוש השכר של אותם שני רכיבים, אינה ראיה לזכאות לבונוס בשיעור כזה או אחר.

מנגד, לא נעלם מעינינו כי הנתבעת לא הכחישה שאכן בחודש 12/09 חילקה בונוס בגין השנים 2006 ו-2007, הגם שאף היא לא הציגה בפנינו את הקריטריונים לחלוקת הבונוס לעובדים, מעבר לטענה כי אחד הקריטריונים לזכאות לבונוס, היה הערכה עדכנית של התפקוד ואירועי משמעת.

107. נטל ההוכחה להוכיח את זכאותו לבונוס בשיעור זה או אחר, מוטל על התובע.

יתרה מכך, מעצם מהותו תשלום בונוס, כשמו כן הוא תוספת לשכר ולזכויות של העובד, שככל נועדה לתגמל את העובד על תפקודו, הישגיו או אף הצטיינותו שמעבר לעבודה הרגילה. מטבע הדברים שעבירות משמעת או התנהגות פסולה אחרת, אינם עולים בקנה אחד עם זכאות לאותה תוספת

בענייננו, ובהינתן נסיבות סיום עבודתו של התובע שהיו ידועות בחודש 12/09 ואשר התייחסו להתנהלות התובע בשנים בגינם חולק הבונוס - הנטל המוטל על התובע להראות, כי חרף הנסיבות הנ"ל, עדיין קמה לו הזכות לקבל בונוס, הוא גבוה אף יותר.

דא עקא, שהתובע לא הרים ולא החל להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את זכאותו לתשלום אותו בונוס, לא כל שכן בהיקף של 4 משכורות כנתבע על ידו.

108. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את תביעתו זו של התובע לתשלום בונוס.

התביעה להשבת ניכויים בגין שימוש באינטרנט

109. ברכיב זה לכתב התביעה עתר התובע לחיוב הנתבעת להשיב לו את הסך הכולל של 7,150 ₪ שנוכה משכרו במשכורות החודשים 11/09 עד 1/10, כדלקמן:

בחודש 11/09 ניכתה הנתבעת משכרו של התובע סך של 3,550 ₪

בחודש 12/09 ניכתה הנתבעת משכרו של התובע סך של 2,922 ₪,

בחודש 1/10 ניכתה הנתבעת משכרו של התובע שני ניכויים האחד בסך של 539 ₪ והשני בסך של 139 ₪ ובסך הכל סך של 678 ₪.

110. וכך, לטענת התובע בחודשים אוגוסט עד אוקטובר 2010 הוא נאלץ לשהות בדירה חלופית עקב מעברו לדירה חדשה.

הואיל ובדירה החלופית לא היה חיבור לאינטרנט, הוא ביקש מהנתבעת מחשב נייד ובעקבות הנחייתו של מר מזרחי, נעתרה הנתבעת לבקשתו והשאילה לו לשימושו מחשב נייד ומודם סלולארי, אשר הוחזרו על ידו לחברה בחודש 12/09.

עוד טוען התובע כי כאשר בירר עם הנתבעת מה תהיה עלות השימוש באינטרנט נאמר כי מדובר בעלות של 139 ₪ לחודש בלבד, ולא נאמר לו כי יידרש לשלם עבור הגלישה.

בפנייתו של ב"כ התובע לנתבעת ביום 14/12/09 (ראה: נספח יח/1 לתצהיר לטבינסקי) מציין ב"כ התובע כי לאחר שהתובע קיבל את תלוש השכר של חודש 11/09, פנה טלפונית לנתבעת לברר את פשר הניכוי ונאמר לו כי הניכוי הוא בגין השימוש במחשב הנייד. בפנייתו זו מחה בא כח התובע על הניכויים וטען שהם עומדים בסתירה למה שנאמר לתובע בעת מסירת המחשב הנייד. בתשובה לכך דחתה הנתבעת את טענות ב"כ התובע (ראה: נספח יח/2 לתצהיר לטבינסקי).

111. מנגד, לטענת הנתבעת, הובהר לתובע באופן חד משמעי כי השימוש באינטרנט כרוך בתשלום.

לטענתה, המודם שניתן לתובע הינו של חברת פלאפון והשימוש במודם מחושב לפי זמן אויר. לטענתה ניתנה לתובע התראה על ידי מר פרננדו וינברגר, האחראי על פעולות המחשוב בנתבעת בדבר העלות הכרוכה בשימוש רב שעשה באינטרנט ולדבריה, התובע אישר למר ויינברגר שהוא מודע לגובה התשלום והבטיח לשלם את העלות, ועל כן בדין נוכו סכומים אלו משכרו.

112. הואיל ועסקינן בענייננו בתביעה להשבת שכר שנוכה מהעובד, יש לפנות להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958, הדן בניכויים משכר עובד.

וכך, סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, קובע כי אין לנכות משכרו של עובד אלא:

"חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.)

בענייננו לא הציגה הנתבעת כל התחייבות בכתב של התובע לתשלום עלות השימוש והגלישה באינטרנט, והתובע אף לא נחקר על כך בעדותו בפנינו.

113. משכך הם פני הדברים והואיל ובתביעה להשבת שכר שנוכה עסקינן, אין זאת אלא שניכוי השכר כמבואר לעיל נוכו משכרו של התובע בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר ועל כן על הנתבעת להשיבם לתובע.

אי לכך אנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 7,150 ₪ שנוכה משכרו במשכורות החודשים 11/09 עד 1/10.

מטעמים של יעילות החישוב , אנו מורים כי הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממחצית התקופה, היינו החל מיום 1/1/10 ועד לתשלום המלא בפועל.

סוף דבר –

114. אשר על כן ולאור כל האמור בפסק דיננו לעיל, התוצאה היא שעתירת התובע להורות על השבתו לעבודה הנתבעת – נדחית, וכך גם תביעתו של התובע לתשלום בונוס – נדחית.

מנגד, תביעתו של התובע לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, מתקבלת באופן חלקי ואנו מחייבות את הנתבעת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסכום כולל של 300,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 23/2/10 ועד לתשלום המלא בפועל.

כמו כן תביעתו של התובע להשבת ניכויים משכרו מתקבלת ואנו מחייבות את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 7,150 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/1/10 ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין הליך זה בסך כולל של 25,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיה שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ג, (12 יוני 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.