1. התובענה והתובענה שכנגד עניינן בתוצאותיו של שטר מתנה שנחתם בין מורישי הצדדים ביום 21.10.1987 (להלן: שטר המתנה). התובעת, שהזכויות במקרקעין מושא התביעה הועברו לה על ידי אביה המנוח חסן ז"ל (להלן: חסן), תובעת כי יוצהר שהיא הבעלים של המקרקעין שבמחלוקת (כתב התביעה כולל גם חמישה סעדים שעניינם ברישום זכותה, שהצד השווה שבהם הוא שהם מופנים לרשם המקרקעין שכלל אינו צד לתובענה). הנתבעים, יורשי המנוחים עלי ז"ל ומוסא ז"ל (ששניהם היו אחיו של המנוח; להלן: עלי ומוסא), טוענים כי שטר המתנה כלל חיוב נגדי של חסן להעביר לידיהם רבע מחלקת מקרקעין אחרת. מאחר וחסן לא קיים את חיובו לא הוכשרה הקרקע לקיום החיוב כלפי חסן ולרישום הבעלות. בכתב התביעה שכנגד טענו כי יש לחייב את יורשי חסן בשווי החלקה שהתחייב להעביר לידם, לאחר שהתברר כי האפוטרופוס על נכסי נפקדים מסרב לשחררה או להעניק פיצוי בגינה. בכתב התשובה שכנגד הוכחשו הדברים ולחלופין הועלו טענות קיזוז רבות ומגוונות.
2. לאחר שהצדדים פרשו טענותיהם באריכות רבה בכתבי הטענות ובבקשות הסילוק על הסף (שנדחו במסגרת ההחלטה מיום 15.1.12), ולאחר שהצדדים הגישו ראיותיהם בתביעה ובתביעה שכנגד, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה לפיה תישמע עדותה של התובעת בעניין ה"הדדיות" שבשתי המתנות הכלולות בהסכם המתנה, הצדדים יסכמו טענותיהם, ובית המשפט יפסוק על פי הוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), בלוויית הנמקה קצרה. בדיון שהתקיים היום הודיעו הצדדים שאינם עומדים על חקירת התובעת, וכל צד סיכם טענותיו בהרחבה (התובעת אף הגישה תקציר מטענותיה, בהתאם להחלטה שאפשרה לעשות כן, ומסרה בפתח הדיון סיכום טענות בכתב).
3. כאמור, הצדדים הסכימו כי ההנמקה תינתן בקצרה. עם זאת, ומאחר ונראה כי הדברים עלולים להיוותר סתומים אם לא ייעשה כן, יובאו להלן תמצית העובדות הרלוונטיות על מנת להקל על מרוצת הקורא.
4. כאמור, בין חסן לבין עלי ומוסא נחתם שטר מתנה ביום 21.10.1987. על פי שטר המתנה התחייבו עלי ומוסא להעביר לידי חסן את חלקה 6 בגוש 29525 ואת חלקות 22 ו- 23 בגוש 29540 (להלן: חלקות 6, 22 ו- 23). במקביל התחייב חסן להעביר לידי עלי ומוסא רבע מחלקה 38 שבגוש 29532 (להלן: חלקה 38). בפועל לא נעשה דבר מכוחו של ההסכם, והעסקאות לא דווחו לרשויות, למעט רישום הערת אזהרה לטובת חסן על חלקות 6, 22 ו- 23 שנעשה ביום 3.3.93.
5. ביום 21.9.95 פנו עלי ומוסא בתביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 506/95 עלי דיאב סלאח ואח' נ' חסן דיאב סלח ואח'; להלן: ההליך הקודם) בגדרה בקשו להצהיר כי שטר המתנה היווה עסקת חליפין, מכוחה עליהם להקנות לחסן את חלקות 6, 22 ו-23 ועליו להקנות להם רבע מחלקה 38. בפועל התברר כי בשל נפקדותו של חסן הועברה הקרקע לאפוטרופוס על נכסי נפקדים ונמכרה לידי רשות הפיתוח כבר בשנת 1955, כפי שניתן ללמוד מנסח הרישום. עלי ומוסא טענו שחסן הונה והטעה אותה ולא מסר להם עובדה חיונית זו ערב כריתת הסכם המתנה, ועל רקע טענה זו וטענות נוספות טענו לביטול הסכם המתנה. כן טענו כי המסמך מיום 3.8.95, בגדרו העביר חסן את כל זכויותיו בחלקות לבתו אמנה (התובעת), לא נחתם על ידי המנוח.
6. בפסק-דינו של כבוד השופט [כתארו אז] ד' חשין בהליך הקודם, שניתן ביום 20.8.95, נדחו טענות עלי ומוסא. נקבע כי בשטר המתנה נכללו אמנם שתי מתנות אולם לא מדובר בעסקת חליפין אלא בשטר להענקת מתנות הדדיות, ללא תמורה: האחת בגדרה העבירו עלי ומוסא לחסן את החלקות 6, 22 ו- 23 לקיום ציווי הוריו ועל רקע מתנה שנתנו לחסן מחיים; והשניה – מתנה של חסן לעלי ומוסא, לגביה טענו המשיבות כי היא ניתנה ביוזמתו וללא כל תמורה ובכפוף לכך שבעתיד יאפשר זאת האפוטרופוס על נכסי נפקדים (כאשר ההנחה היתה שהסיכוי לכך אינו גבוה). השופט חשין הבהיר כי גרסת המשיבות באותו הליך (התובעת ויורשת נוספת) נאמנה עליו, ואילו את גרסת עלי ומוסא מצא כלא מהימנה. כן נקבע בפסק-הדין כי המנוח חתום על "חוזה מתנה וויתור סופי" שנערך לטובת התובעת ונחתם ביום 3.8.95. אשר לטענה לפיה על חסן הוטל להעביר לידי עלי ומוסא רבע מחלקה 38, שכאמור הוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים ונמכר לרשות הפיתוח כבר בשנת 1955, קבע השופט חשין כי אינו נדרש להיכנס לעניין זה במסגרת פסק-הדין וכי "אין מניעה שהמבקשים יגישו תובענה נפרדת כנגד עזבונו של המנוח בגין התחייבותו בשטר המתנה להקנות להם את זכויותיו (רבע) בחלקה 38... אך זהו עניין נפרד; כי כאמור, שטר המתנה לא היווה עיסקת חליפין ולא היתנה את זכותו של המנוח על החלקות הנ"ל בתמורה כלשהי מצידו, אלא הוא שימש אמצעי משפטי להקנות מתנות הדדיות בחלקות הקרקע נשוא השטר, בלי שהמתנה האחת מהווה תמורתה של השניה" (פסקה 7 לפסק-הדין; ההדגשה במקור – ר.ו.).
7. פסק-הדין בהליך הקודם ניתן ביום 20.8.98. ביום 11.9.98 פנה ב"כ התובעת לעלי ומוסא בדרישה לדאוג לרישום המקרקעין על שם התובעת. ממועד זה ועד לשנת 2007 לא נעשה דבר. התובעת לא נקטה בפעולה אלא בשעה שרשויות המסים פתחו בהליכים למכירת חלקות 22 ו-23 בשל חובות של עלי ומוסא (שנותרו הבעלים הרשומים של המקרקעין). יצויין כי עלי ומוסא הלכו לעולמם בשנת 2002 (בתאריכים 25.6.02 ו- 12.7.02, בהתאמה). לאחר קבלת דרישת רשויות המס פנה ב"כ הנתבעים לרשויות המס והבהיר כי החלקות הן בבעלות התובעת, תוך שהוא נשען על פסק-דינו של השופט חשין. ב"כ התובעת פנה אף הוא לרשויות המס, ולאחר מכן פתח בהליכים שונים, כאשר הוא מצהיר במכתביו, בבקשות ובתצהיר הנלווה להן, כי חלקות 6, 22 ו- 23 נמצאו בבעלותו ובחזקתו הבלעדית של המנוח חסן עד לפטירתו בשנת 1995 ולאחר מכן היו בחזקתה ובבעלותה הבלעדית של התובעת (ראו לדוגמא האמור בבש"א 6497/07 ת.א. 9381/07 (מחוזי י-ם) אמנה חסן זועבי נ' עזבון המנוח חסן, שהגישה התובעת ביום 5.8.07, בסעיפים 2(ב), 5(ב), 8(ג), 9(ב)-(ג) לבקשה ובסעיפים 2(ב), 5(ב) ו- 9(ג) לתצהיר שנתנה התובעת באותו הליך). לחיזוק טענות אלה הגישה התובעת לבית המשפט המחוזי מסמכים המעידים על כי אביה שילם את המסים עבור הקרקע החקלאית מינואר 1994, וקבלות מהן עולה כי ביצע פעילות חקלאית (לטענתה – במקרקעין מושא התובענה), שהמוקדמת בהן היא מיום 28.7.91. מכל מקום, רק בעקבות פתיחת ההליכים נעשה דיווח לרשויות המסים על העסקת שבשטר המתנה מיום 21.10.87, כאשר דיווח זה נעשה על ידי ב"כ התובעת ביום 6.8.07 (נספח ח' לתצהיר הנתבעים שכנגד).
8. לאחר שסולקו חיובי המסים הוגשה התובענה שלפני, ביום 16.5.10. כאמור, התובעת עתרה להצהיר עליה כבעלת הזכויות בחלקות 6, 22 ו- 23. הנתבעים טענו כי מאחר וחסן לא העביר לידיהם רבע מחלקה 38 יש לראותו כמי שהפר את שטר המתנה שכלל "מתנות הדדיות" ולפיכך אין הוא זכאי לרישום עד לעצם היום הזה. ממילא לא יכול היה להעביר לתובעת בשנת 1998 את הזכות להירשם כבעלים, כאשר זו טרם השתכללה. בכתב התביעה שכנגד תבעו את יורשיו של חסן, בתביעה חלופית, לתשלום ערכה של רבע מחלקה 38 אותה שמו בסכום של 590,000 ₪. הנתבעים שכנגד הכחישו את עצם זכאות התובעים שכנגד לסעד. לחלופין טענו שיש לקזז מתביעה זו את שווי דמי השימוש של עלי ומוסא ויורשיהם ברבע מחלקה 38 שהיתה אמורה להיות בבעלות חסן, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט; את שווי דמי השימוש את עלי ומוסא ויורשיהם בחלקות 6, 22 ו- 23, עוד משנת 1975 (השנה בה שב חסן מירדן לאחר שיצא מהארץ במלחמת השחרור); ואת ירידת הערך לחלקות מכך שלא נרשמו על שם חסן.
9. כאמור, הצדדים הגיעו לכלל הסכמה לפיה ההכרעה תינתן על בסיס הנמקה קצרה. ככלל, מתן הנמקה במסגרת פסק-דין המושתת על הוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט היא החריג, ויש בה אף כדי לחתור במידת מה תחת יסודות מתווה דיוני זה, שכל כולו נועד לסיום ההליכים בדרך פשרה ולמעט בהליכי ערעור. פסק-דין על דרך הפשרה אינו אלא ריכוך של הדין המהותי, שהרי "הרעיון הנאצל של פשרה קשור ברגיל לעוגן הדין במובנו הרחב, והוא מהווה ריכוך ועידון שלו כדי להשיג תוצאה ששני הצדדים יוכלו לחיות עמה בתחושה טובה" (רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' סגל, פ"ד נח(6) 894, 900ד (2004)). הוא מאפשר לבית המשפט "למצוא נקודת איזון במתח הקיים לעיתים בין תחושת הצדק לגבי התוצאה הראויה, לבין דרישותיו של הדין" (ע"א 9887/04 מ.ד. נאור בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, מיום 9.3.05, בפסקה 5 לפסק-הדין; על הטעמים הפרקטיים התומכים בהכרעה על דרך הפשרה, הנלווים לתפיסה העקרונית, ראו ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר, מיום 23.3.08, בפסקה 6 לפסק-הדין, והאסמכתאות שנזכרו שם). לפיכך תובא להלן ההנמקה בקליפת אגוז, באופן שיאפשר להבין את הלך המחשבה המביא לתוצאה, אך אין לראות באמור להלן כפירוט של כל אותן הנמקות שניתן היה לפרוש בפסק-דין שהיה ניתן במסגרת הליך רגיל.
10. לאחר ששבתי ועיינתי במסמכים הרבים שבתיק התובענה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבל את התביעה העיקרית ולהצהיר כי התובעת היא הבעלים של חלקה 6 בגוש 29525 ושל חלקות 22 ו- 23 בגוש 29540. כמו כן הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה שכנגד להידחות. תמצית הטעמים יובאו להלן.

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי פסק-דינו החלוט של השופט חשין מחייב אותם. על רקע הקביעות שבפסק-דין זה יש לקבוע כי אין תלות בין המתנות ההדדיות, וכי זו משמעות הקביעה לפיה אין המדובר בעסקת חליפין. יתירה מזו: ההנחה כי העברת רבע מחלקה 38 לידי עלי ומוסא היוותה תנאי או תמורה להעברת חלקות 6, 22 ו-23 לחסן אינה עולה בקנה אחד עם המצב העובדתי שהיה בודאי ידוע לצדדים. אין מחלוקת כי חסן עזב את הארץ בעת מלחמת השחרור ושב לה, במסגרת איחוד משפחות, בשנת 1975. אין גם מחלוקת כי הוכרז כנפקד וכתוצאה מכך זכה האפוטרופוס על נכסי נפקדים לחלקו בחלקה (ולחלק של אח נוסף, שאף הוא נפקד). ההנחה כי לכך לא היו מודעים עלי ומוסא אינה סבירה כלל ועיקר. היא נראית משוללת יסוד מכל וכל לנוכח העובדה כי עיון בנסח מעלה כי רבע מחלקה 38 רשום על שם עלי ורבע ממנה רשום על שם מוסא מיום 7.12.1946 ואילו מחצית ממנה רשומה על שם רשות הפיתוח מיום 1.11.1955. אין להניח כי עלי ומוסא לא היו מודעים למצב זה של הרישום בשנת 1987, למעלה מ- 30 שנה לאחר שהוקנתה לאנ"נ מחצית מהקרקע שמחצית ממנה בבעלותם, וזה מכר אותה לרשות הפיתוח. בודאי שלא ניתן לשמוע טענה זו מפיהם או מפי יורשיהם שעה שבשטר המתנה נרשם במפורש "שני הצדדים מצהירים שכל צד קיבל את המסמכים השייכים לקרקע שקיבל מתנה מהצד שכנגד" (סעיף 5 לשטר המתנה). מכאן שהנסח הרלוונטי נמסר להם באותו מעמד. לכל אלה יש לצרף את קביעת בית המשפט בהליך הקודם לפיה הועברו חלקות 6, 22 ו-23 לידי חסן לקיום מתנה שקיבל מהוריו מחיים, קביעה שהושתתה הן על דברים שיוחסו לאמו והן על הודאת בעל-דין של עלי. לא הובאה כל הנמקה ולא ניתן כל הסבר מדוע על חסן להעניק לאחיו מתנה נוגדת בתמורה לחלקות שהוריו העבירו לו, ושעלי ומוסא החזיקו בהם למעשה כמעין נאמנים עבורו ולא כבעלי זכויות במקרקעין. יש בכך גם כדי לתמוך בגרסת התובעת, שנמצאה מהימנה בהליך הקודם. יש גם מקום להעניק משקל לעובדה כי בכל השנים מאז 1998 ועד להגשת התביעה הנוכחית לא פעלו הנתבעים בכל דרך שהיא לממש את "המתנה" שהעניק להם חסן. אם לא די בכל אלה, נראה כי גם אותם השיקולים שרשאי בית המשפט לשקול בבואו לפסוק על דרך הפשרה תומכים בקביעה זו. מכאן המסקנה כי מתנתו של חסן אכן היתה כפופה לכך שניתן יהיה לשחרר את הקרקע מידי האנ"נ. בפועל נעשו לאחר פסק-הדין פעולות על ידי ב"כ התובעת כדי להביא לשחרור המקרקעין או לקבלת פיצוי, אך ללא הועיל. מאחר והתברר כי התנאי לא התקיים – פקעה המתנה.
2. לנוכח קביעה זו נשמטה ממילא הקרקע מתחת לכל טענות הנתבעים, הן בכתב ההגנה והן בתביעה שכנגד. שעה שהוכח כי אין אפשרות להוציא את הקרקע מידי האנ"נ או לקבל פיצוי תמורתה, אין לחייב את יורשי חסן בתשלום עבור המתנה, כאשר זו הותנתה מלכתחילה באפשרות שניתן יהיה לזכות בקרקע בחזרה מידי האנ"נ.
3. מעבר לנדרש אעיר כי אף אם היה נקבע שחסן התחייב להעביר לידי הנתבעים את תמורת המקרקעין אם התנאי בדבר שחרור הקרקע לא יתקיים, דבר שכלל אינו נתמך בלשון ההסכם ושספק אם ניתן למצוא לו תימוכין בטענות הנתבעים, הרי שלא היה בכך כדי לשלול מהתובעת את הסעד שבכתב התביעה. כפי שנקבע בפסק-דינו של השופט חשין לא היו המתנות תלויות זו בזו. לפיכך היה על עלי ומוסא להעביר את המקרקעין לידי חסן ללא כל תלות בקיום חיוביו במסגרת המתנה השניה.
4. לנוכח כל האמור לעיל אין עוד צורך להידרש לטענות השונות בנוגע לקיזוזים הנטענים בכתב התשובה שכנגד. אסתפק איפוא באמירה לפיה נראה שלעניין מרבית טענות אלה הדין עם התובעים שכנגד. דווקא על רקע טענת יורשי חסן בהליך הקודם, המהווה לעניין זה "השתק שיפוטי", לא ניתן לטעון לצורך התגוננות מהתביעה שכנגד כי הפרת הסכם המתנה בגדרו הוענקו חלקות 6, 22 ו-23 על ידי עלי ומוסא פוגעת בזכותם של עלי ומוסא לקבל את חלקה 38, שהרי לשיטת יורשי חסן מדובר בשתי עסקאות נפרדות לחלוטין. מכאן שלא התקיים יסוד הפרת ההסכם (שכן ההסכם שהופר אינו ההסכם הנוגע לחלקה 38) ולא ניתן לראות בפעולת עיבוד המקרקעין כהעדר זכות שבדין כנדרש לצורך הקמת העילה מכח עשיית עושר ולא במשפט, שהרי עלי ומוסא עשו שימוש בחלקה שהוענקה להם כדין על-ידי חסן (ככל שהיה לו הכח להעניקה). דברים אלה נאמרים הרבה מעבר לצורך, שהרי בפועל נקבע לעיל שכל התחייבותו של חסן לא היתה אלא להעביר את הקרקע אם יתאפשר הדבר, אולם הדבר לא התאפשר וחוזה המתנה פקע. אשר לטענה בעניין השימוש בחלקות חסן: על רקע ההודאה הפורמאלית בהליך שעניינו בחיוב המסים לא ניתן לשעות לטענות בעניין השימוש בחלקות 6, 22 ו-23, מה גם שאלו עומדות בניגוד לראיות שהציגה התובעת באותו הליך. גם הטענות בעניין ירידת הערך מעוררות קושי של ממש. כאמור, בכל אלה אין צורך להכריע במקרה דנא.
5. לפיכך אני מורה על קבלת התביעה העיקרית ומעניק סעד הצהרתי לפיו התובעת, אמנה חסן זועבי אבו גוש, ת.ז. 081012015, היא הבעלים של חלקה 6 בגוש 29525 ושל חלקות 22 ו- 23 בגוש 29540. אין מקום למתן צווים כלפי רשם המקרקעין, שלא צורף כצד להליך. התביעה שכנגד נדחית.

1. בעת קביעת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דינם של התובעת ושל הנתבעים שכנגד יש לתת את הלב למכלול נסיבות העניין, ובכלל זה למתווה הדיוני שבחרו הצדדים שקיצר את ההליכים וחסך שעות רבות של התדיינות, כמו גם לריבוי הליכי הביניים (שניתן היה לייתר את חלקם). על רקע כל אלה אני מחייב את הנתבעים בהוצאות המשפט של התובעת ושל הנתבעים שכנגד (קרי: אגרה ועלות חוות-הדעת – הסכומים ששולמו ומגובים בקבלות; סכומים אלה יושבו בצירוף הצמדה וריבית), ובשכ"ט עורך-דינם בסכום כולל של 25,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט בחשון תשע"ג, 04 בנובמבר 2012, בהעדר.