1. תביעה בגין נזקי גוף שאירעו לתובעת, ילידת 1953, מזכירה במקצועה, בתאונה שאירעה ביום 7.1.08 בשטח שיפוטה של הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת).

תביעתה של התובעת הסתיימה בפשרה, ונותרה לדיון תביעתו של המוסד לביטוח לאומי.

נסיבות ואחריות

2. התובעת העידה כי ביום 7.1.08 בשעה 8:30, עת הלכה ברחוב הציפורן בחולון, מאחורי סניף קופת חולים כללית, לא הרחק מהגדר, בדרך סלולה באספלט, נתפסה רגלה בבור או בשקע שנוצר עקב חוסר באספלט. התובעת ציינה כי לא ניתן היה להבחין במפגע, שכן המפגע וסביבתו נראו כאספלט אפור. התובעת ציינה כי הגיעה מאזור פח האשפה, לאחר שהשליכה אשפה והתכוונה ללכת לדואר.

3. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של יובל אוזן, מנהל עבודה בצוות דרכים באגף התשתיות. אוזן ציין כי הוא משמש בתפקידו זה כעשרים שנה, ובנוסף משמש ככונן של אגף התשתיות 24 שעות ביממה, כל יום. אוזן ציין כי העירייה עושה כל שביכולתה למניעת היווצרות מפגעים, והיא משקיעה משאבים, הן בתקציב והן בכוח אדם, לצורך מטרה זו. אוזן ציין כי אגף התשתיות מחולק למחלקת דרכים ותאורה, האחראית על כל הפרויקטים המתבצעים בעיר, כגון שיקום מדרכות, ציפוי כבישים ותחזוקת התאורה הקיימת, וליחידת אחזקה הממונה על אחזקתן התקינה של מערכת התשתית העירונית. בתוך יחידת האחזקה קיים מרכז הפעלה, הקולט פניות תושבים בנושא תשתיות, ודואג לניתוב הפנייה לגורם המבצע באגף. הפניות למרכז מתקבלות ישירות מהתושב או דרך המוקד העירוני. ישנם עובדים באגף התשתיות המשמשים כוננים של האגף 24 שעות ביממה, וברשותם מכשיר קשר במשך כל שעות היממה. אם מדובר בעניין המצריך טיפול דחוף, העניין מטופל על ידי האגף באופן מידי, גם באמצע הלילה או בשבת וחג. המחלקה פועלת בהתאם לרמת הדחיפות. כל תושב הנתקל במפגע מודיע למוקד העירוני, ואם המפגע קשור למחלקת התשתיות, העניין מועבר לטיפולה. אוזן התייחס למוקד העירוני המאויש 24 שעות ביממה. תפקיד המוקד הוא לנהל מערכת דיווח, קליטת פניות וקבלת התראות בנושאים הקשורים להפעלת תשתיות העיר ולתחומים אחרים המצויים באחריות העירייה. למוקד מוזרמות פניות הן מתושבי העיר, הן מעובדי העירייה והן מסיירת המוקד. המוקד מתעד את המפגעים ואת הטיפול בהם ומתודרך לחזור לחלק מהתושבים באופן מדגמי, לבדיקת שביעות רצונם. בנוסף לאנשי המוקד, גם אנשי אגף התשתיות מסיירים באופן שוטף וקבוע ברחבי העיר כדי לאתר תקלות ולטפל בהן. אוזן ציין כי הוא עצמו מסתובב ברחבי העיר ברכב עירוני, וכל מפגע שהוא נתקל בו הוא רושם ודואג לתקנו. אוזן ציין כי עובר לתאונה לא התקבלה כל פנייה במוקד העירוני בדבר מפגע במקום בו התובעת טענה כי נפלה, וגם ביומני העירייה לא נרשמה כל פנייה כזו. זאת ועוד, מדובר בשביל הסמוך לביתה של התובעת, והמוכר לה היטב, והיא לא דיווחה לעירייה אודות מפגע זה. אוזן ציין כי מהתמונות שהתובעת צירפה עולה, כי כלל אין מדובר בבור. לדבריו, מדובר בהפרש מינימלי בשולי השביל, שאינו מהווה מפגע. לפי בדיקת מחלקת התשתיות, מדובר בקילופים של אספלט שנגרמו, ככל הנראה, כתוצאה מבלאי טבעי ותופעות טבע. עוד ציין, כי לאחר שנמסר לעירייה אודות נסיבות התאונה, המקום נבדק על ידי צוות מחלקת התשתיות, ונמצאו קילופים של אספלט שאינם מהווים מפגע. המקום תוקן על ידי צוות דרכים באספלט קר. יצוין כי תיקון זה הוא תיקון קוסמטי בלבד, במקום שאינו מהווה כלל מפגע.

דיון

4. אני מוצאת שהוכחה אחריות של הנתבעת.

5. לתיק בית המשפט הוגשו תמונות, נ/2 ו- ת/1, המציגות את השביל שבו הלכה התובעת. ת/1 צולמה על ידי בתה של התובעת, ואוזן אישר כי הן משקפות את השביל במקום.

התמונות משקפות מצב של שביל משובש, שניכר חוסר אחידות בגובהו, כך גם מתוך התמונה שצולמה על ידי נציג הנתבעת – נ/2. עדותה של התובעת לפיה רגלה נתקעה במקום, הייתה אמינה בעיניי. התובעת הסבירה את גרסתה (עמ' 10 ש' 21 ואילך). חקירתה הנגדית הקצרה לא העלתה כל סתירות או תמיהות בגרסתה. הנתבעות לא מצאו לנכון לשאול את התובעת היכן בדיוק נפלה. יתר על כן, ממרחק השנים, לא תמיד נפגעים זוכרים את המיקום המדויק הספציפי שבו נפלו, במיוחד בשביל מהסוג דנן, שכן אין בו ציוני דרך משמעותיים שיכולים לסייע באיתור המיקום בדיעבד. מכל מקום, מתיאורה של התובעת עולה כי מדובר בקטע השביל המודגם בתמונות, ושבו קיים משטח משובש (עמ' 10 ש' 30 ואילך). באותו משטח משובש אכן היה קיים הפרש גבהים, שיכול היה לגרום לכך שרגלה של התובעת תיתקע, ולכך שתמעד לאחר מכן.

באשר לעדים רלבנטיים, עלה מעדותה של התובעת כי עדה אחת לאירוע הנפילה היא עוברת אורח, שהתובעת לא הכירה. עדה נוספת, מקופת חולים, סירבה להגיע (עמ' 10 ש' 12 – 13). ניתן לראות כי מדובר בחבלה ממשית, שטופלה מיד בסמוך להתרחשות. בנוסף, אירוע התאונה אינו מוכחש (גם לעמדת הנתבעות – עמ' 15 ש' 2), ותמונות המקום תומכות בגרסתה של התובעת כי היה זה עקב השביל המשובש. בסופו של דבר, השביל תוקן על ידי הנתבעת, ועובדה זו כשלעצמה מצביעה על קיומו של המפגע, המשתקף אף בתמונות.

אין חולק כי הפסיקה הטילה על רשומת מקומית חובת זהירות כלפי המשתמשים בדרכים שבשטח שיפוטה. על הרשות לדאוג לקיומם של שבילים ומדרכות תקינים, ואם לא עשתה כן, היא חבה ברשלנות.

במקרה זה, התמונות מצביעות על מפגע ממשי, בשטח ניכר, בשביל המשמש למעבר, לאנשים רבים. נוכח מיקום השביל ואופי המפגע, הייתה הנתבעת צריכה לאתר את המפגע ולתקנו מבעוד מועד.

איני סבורה כי מדובר בהפרשי גובה זניחים, וניתן להתרשם באשר לכך מהתמונות עצמן. אף איני סבורה כי התוצאה משתנה עקב רוחב השביל, שעה שחלק ניכר ממנו היה משובש. מכל מקום, העובדה שדובר בשביל רחב רלבנטית לכל היותר לנושא האשם התורם, ולא לשאלת עצם קיומו של המפגע.

6. באשר לאשם תורם, ראיתי להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור 20%. התאונה אירעה באור יום, בשביל המוכר היטב לתובעת, ועל פי הפסיקה הקיימת, עוברים ושבים בדרכים נדרשים לתשומת לב בעת הליכתם.

הנזק

7. עוסקים אנו בתביעתו של המוסד לביטוח לאומי, שלפי חישובו שילם תגמולים בסך כולל של 35,000 ₪, נכון להיום.

נוכח הוראות חוק הביטוח הלאומי, יש לבחון את הנזק שנגרם לתובעת, שכן אין המוסד לביטוח לאומי זכאי ליותר מ- 75% מסכום הפיצוי המגיע לתובעת מהנתבעות.

פגיעות וטיפולים

8.         בתאונה נגרם לתובעת שבר במרפק ימין.

התובעת פונתה על ידי עוברי אורח למרפאת קופת חולים כללית, ומשם הופנתה לבית חולים וולפסון, שם אושפזה עד ליום 8.1.08, ובמהלך האשפוז ידה נותחה והשבר קובע.

נכות

9. הצדדים הסכימו כי חוות דעתו של ד"ר אייכנבלט, המומחה מטעם בית המשפט, תחייב בתובענה זו.

ד"ר אייכנבלט, קבע לתובעת 10% נכות לפי סעיף ליקוי 41(8), בגין הגבלה בכיפוף ויישור מרפק ימין. כן קבע אי כושר מלא מיום 7.1.08 ועד 13.4.08 ו- 30% נכות למשך שלושה חודשים נוספים.

ד"ר אייכנבלט קבע כי להערכתו התובעת אינה מוגבלת בביצוע עבודתה.

בסיס השכר והנכות התפקודית

10. עובר לתאונה התובעת עבדה כמזכירה בחברה העוסקת בביצוע עבודות מחפרון, בבעלותו של בעלה.

11. לפי עדותה, שכרה עובר לתאונה עמד על סך של 3,109 ₪.

12. התובעת שבה לעבוד, לטענתה, משום שהחברה בבעלות בעלה.

לפי תלושים שהוצגו, שכרה בשנת 2010 עמד על סך של 37,038 ₪ (כלומר: ממוצע של 3,087 ₪ לחודש, ובצירוף הצמדה להיום – 3,338 ₪).

הנכות התפקודית

13. התובעת העידה כי היא סובלת מהגבלה בתנועת ידה, מכאבים במרפק ובכתף. לפי עדותה, היא מתקשה בהקלדה, אינה יכולה להניח את כף ידה על השולחן, סובלת מכאבים, מתקשה לנהוג ולבצע פעולות יומיומיות וכן פעולות במשק הבית.

חישוב הנזק

הפסדי שכר לעבר

14. התובעת העידה כי נעדרה מעבודתה במשך שלושה חודשים, והיא עתרה לפיצוי בגין אותם שלושה חודשים ולפיצוי לפי גובה הנכות, מאז שובה לעבודה ועד היום.

15. לא הוצגו תלושי שכר עובר לתאונה. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, שכרה הרבע שנתי של התובעת עמד על 9,327 ₪, כלומר: 3,109 ₪ ומשוערך להיום (הצמדה) 3,661 ₪. נוכח מהות הנכות וקביעתו של ד"ר אייכנבלט, אני מוצאת לפסוק הפסדי שכר בגין 3.25 חודשי אי הכושר המלא, כלומר: סך של 11,898 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 13,221 ₪.

בגין התקופה שלאחר מכן, נוכח שיעורה של הנכות הזמנית, לא ראיתי לנכון לפסוק סכום כלשהו.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

16. בנושא זה קיימים שיקולים שונים. יש לקחת בחשבון שהתובעת עובדת בעסק משפחתי, כך שאין לתת משקל מוחלט וחותך לנתוני ההשתכרות ואת העובדה שלדעת ד"ר אייכנבלט אינה מוגבלת בעבודתה. מנגד, לתובעת נותרו 6 שנות השתכרות, הנכות היא בידה הדומיננטית וחלה ירידה בהשתכרותה. במכלול השיקולים, אני רואה להעמיד את הפיצוי ברכיב זה על סך של 14,000 ₪ (מחצית החישוב האקטוארי (המקדם – 73), היא סך של 13,363 ₪).

נסיעות, עזרה והוצאות עבר ועתיד

17. בהתחשב בכך שעסקינן בתאונת עבודה, ובמסגרת זו נושא המוסד לביטוח לאומי בהוצאות הרפואיות, לרבות נסיעות לטיפולים רפואיים, אני רואה להעמיד את רכיב ההוצאות על סך גלובאלי של 3,000 ₪ לעבר ולעתיד.

18. באשר לעזרת צד שלישי, נוכח אופי הפגיעה (שבר) ותקופת אי הכושר הארוכה, אני פוסקת לתובעת בגין עזרת מיטיבים לעבר סך כולל של 12,000 ₪. ביחס לעתיד, מדובר אמנם בנכות נמוכה, אך ביד דומיננטית ובהתחשב בגילה של התובעת, אני פוסקת פיצוי גלובאלי בסך של 8,000 ₪.

כאב וסבל

19. התאונה גרמה לשבר ביד שהצריך אשפוז ליומיים וגיבוס לתקופה ממושכת. התובעת הייתה באי כושר מלא שלושה חודשים ובאי כושר חלקי שלושה חודשים נוספים. בנסיבות אלו, אני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 50,000 ₪ נכון להיום.

סך הפיצוי המגיע לתובעת

20. נוכח האמור לעיל, סכום הפיצויים עומד על 100,221 ₪. בניכוי האשם התורם שנקבע, סכום הפיצויים עומד על 80,177 ₪.

המוסד לביטוח לאומי

21. המוסד לביטוח לאומי קבע את נכויותיה של התובעת כדלקמן:

אי כושר ונכות זמנית בשיעור 100% עד ליום 13.4.08;

30% נכות מיום 14.4.08 ועד ליום 22.9.08;

10% נכות לצמיתות החל מיום 23.9.08;

בנוסף, הופעלה תקנה 15, ונכותה של התובעת הועמדה על 15%.

בגין תקופת אי הכושר והנכויות שולמו לתובעת תגמולים העומדים, נכון למועד מתן פסק הדין, על הסך של 33,424 ₪. אציין כי קיים הפרש בין חישובי לבין חישוב המוסד לביטוח לאומי, הנובע מכך שלפי מסמכי המוסד לביטוח לאומי, יש להפחית שני סכומים, שכפי הנראה לא הופחתו מהחישוב על ידי התובע (סך של 1,368 ₪ ביום 7.10.08 וסך של 56 ₪ ביום 28.10.08).

חישוב תביעת המוסד לביטוח לאומי

22. לפי הלכת ע"א 3076/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' רמאח סמחי (11.11.09), דרך החישוב של הפיצויים המגיעים למוסד לביטוח לאומי היא זו: תחילה יש לקבוע את שיעור הפיצויים המגיע לתובעת, לאחר מכן יש לנכות את האשם התורם. לבסוף, יש לבחון האם גמלאות המוסד לביטוח לאומי עולות על 75% מהנזק, שאז יש לפסוק למוסד לביטוח לאומי עד 75% מהנזק. זאת, בהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).

23. עיינתי בע"א 3097/02 שביט מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, נח(5) 511 (2004) (להלן: עניין מלמד) שאזכרו הנתבעות, ואני סבורה שהוא עוסק במצב שונה לחלוטין. באותו עניין דובר בתביעת רשלנות רפואית. הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה הנתבעת תישא במחצית מהנזק, כאשר לא הוכרע האם בכלל גרמה לנזק. השאלה שהתעוררה הייתה מה יהיה שיעור הניכוי, בשים לב לאומד דעתם של הצדדים, כפי שעלה מאותה הסכמה. נקבע, כי שעה שלפי המוסכם נזקיו של התובע נגרמו חציים מרשלנות הנתבעת (וחציים מגורמים שאינם קשורים לה), יש לנכות מחצית מהתגמולים (שכן נוכח אותה הסכמה, מחצית מהתגמולים משולמת בשל גורמים שאינם קשורים למזיק).

זאת ועוד, בעניין מלמד, בית המשפט ציין במפורש כי המקרה שלפניו מובחן ושונה מהמקרה של אשם תורם, ואישר כי במקרה האחרון (אשם תורם) יחול הכלל הרגיל, לפיו האשם התורם מופחת משיעור הפיצוי, ולאחר מכן, יופחתו הגמלאות ששולמו (במלואן) (סעיף 18 לפסק הדין).

24. נוכח האמור לעיל, מאחר ש- 75% מהנזק הם סך של 60,133 ₪, וגמלאות המוסד לביטוח לאומי נמוכות מהסכום הנ"ל, המוסד לביטוח לאומי זכאי למלוא תביעתו.

25. יש להעיר כי תביעתה של התובעת הסתיימה בהסדר פשרה בסך כולל של 36,917 ₪. על פי החישובים המקובלים מדובר בסכום נטו הנמוך מסך של 30,000 ₪ (אם לוקחים בחשבון שהתובעת נשאה בשכ"ט מומחים רפואיים).

לכאורה, במקרה זה לא חל איזה מסעיפי המשנה של סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, זאת שכן המוסד לביטוח לאומי הצטרף לתביעתה של התובעת, ולאחר מכן תביעתה של התובעת הסתיימה בפשרה. מאחר שמצרף הסכומים של תגמולי המוסד לביטוח לאומי והפיצוי לתובעת (נטו) אינו עולה על גובה הנזק כפי שנפסק, מהבחינה המעשית לא מתעוררת בעיה של תשלום ביתר על ידי המזיק. לטעמי, בכל מקרה בעיה כזו אינה מתעוררת, שכן, כידוע, בפשרה כל צד נוטל סיכונים מסוימים, גם סיכונים הקשורים לחישוב גובה הנזק.

סיכום

26. אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע (המוסד לביטוח לאומי) סך 33,424 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 4,000 ₪.

סכומים אלה ישולמו בתוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' אדר א' תשע"ד, 4 בפברואר 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ב, 30 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.

חתימה