בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בראשל"צ (כב' השופט אורן שוורץ, סג"נ), מיום 9.5.2012, בת"א 564/06, אשר ניתן בהתאם להחלטתנו בע"א 34918-07-10, בערעור על פסק דין קודם של בית משפט קמא שניתן ביום 23.5.2010.

הרקע לתביעה ולפסקי הדין

המשיב (התובע בבית משפט קמא) העמיד הלוואות בסכום כולל של 240,000 ₪ למערערים ולמשיב הפורמאלי, שהוא אחיו של המשיב, אשר היו בזמנים הרלוונטיים לתביעה בעלי מניות בחברה לבנייה. המשיב עתר בתביעתו לפירעון ההלוואות בצירוף הריבית המוסכמת, שני אחוז לחודש, והעמיד את תביעתו על סכום של 1,775,808 ₪.

בפסק הדין שניתן ביום 23.5.2010 נקבע כי התביעה מתקבלת בחלקה העיקרי, והמערערים חויבו, כל אחד לחוד, לשלם למשיב 25 אחוזים מסכום התביעה "בצירוף ריבית חודשית של שני אחוז מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל".

בפסק הדין מיום 9.5.2012 נקבע, כי שיעור הריבית הוא שני אחוזים לחודש "בחישוב שנתי, היינו 24 אחוז לשנה בריבית המצטברת לקרן אחת לשנה. בהתאם לקביעה זו סכום התביעה ליום הגשתה הוא 1,560,595 ₪".

הערעור שבפנינו התמקד בשאלה אם אכן תנאי ההלוואה היו כי הקרן תישא ריבית בשיעור שני אחוזים לחודש, שהם 24 אחוזים לשנה, ריבית מצטברת כל שנה, היינו ריבית דריבית, כטענת המשיב, או שמא הכוונה הייתה שההלוואה נושאת ריבית חודשית שאינה מצטברת כלל. על מנת לסבר את האוזן יצוין, כי ההבדל הכספי בין שיטות הצדדים כאמור, מגיע לסכום של יותר מארבעה מיליון ₪.

בערעור שכנגד טוען המשיב כי שגה בית משפט קמא כאשר חייב את המערערים לשלם את החוב כל אחד לחוד, היינו כל אחד רבע מהחוב, בשעה שהיה על המערערים להחזיר את ההלוואה ביחד ולחוד.

דיון

הריבית

בית משפט קמא קבע כי שיעור הריבית המוסכם הוא שני אחוזים לחודש. עוד קבע:

"על יסוד קביעה זו, ניתן לחשב את הריבית החודשית בשתי אפשרויות עיקריות: הראשונה, לערוך חישוב של ריבית דריבית חודשית. בשיטה זו, הריבית מצטברת אל הקרן אחת לחודש. השנייה, לערוך ריבית מצטברת של 12 חודשים, היינו ריבית כוללת של 24 אחוז לשנה, כאשר ריבית זו תצטבר לקרן אחת לשנה".

בית המשפט מצא כי החישוב שאליו כיוונו הצדדים הוא חישוב שנתי של 24 אחוזים לשנה, כשריבית זו תצטבר לקרן אחת לשנה. בית המשפט תמך קביעתו בכך שדרך חישוב זו עולה מכתב התביעה שבתיק.

אין אנו רואים את פני הדברים כפי שראה אותם בית משפט קמא. קיימת אפשרות נוספת, אשר בית משפט קמא לא העלה לדיון, והיא שמדובר בריבית חודשית שאינה מצטברת כלל, הא ותו לא. אנו סבורים כי את ההסכם שבין הצדדים יש לפרש על פי אפשרות זו. ההסכם נעשה בעל-פה, הצדדים הסכימו כי הריבית תהיה שני אחוזים לחודש וכי החוב ייפרע עם דרישה. אין זה סביר בעינינו כי הלוואה מסוג זה, אשר ידוע היה מראש שאין לה תקופה קצובה והיא תלויה גם בהכנסות החברה המשותפת, תישא ריבית דריבית, העלולה להפוך את הריבית לריבית דרקונית כפי שנתבעה.

לא הייתה בפני בית משפט קמא ראיה לפרש את ההסכמה בדבר ריבית חודשית כריבית מצטברת על בסיס שנתי, כשם שלא הייתה בפניו ראיה לפרש את ההסכמה כריבית מצטברת על בסיס חודשי. משלא הובאה ראיה שמדובר היה בריבית מצטברת, על בסיס שנתי, הרי שיש לראות את ההסכמה כהסכמה לריבית שאינה מצטברת. הסכמה שכזו אף מתיישבת עם הגיון הדברים כאשר מדובר בשיעור ריבית גבוה יחסית שאינו משתנה במשך שנים.

לפיכך אנו מקבלים את הערעור בעניין זה, וקובעים כי החוב ייפרע כשהוא נושא ריבית חודשית בשיעור שני אחוזים שאינה מצטברת, מיום מתן ההלוואה ועד לפירעונה בפועל, כפי שהתבקש בסעיף 11 בכתב התביעה.

חיוב ביחד או ביחד ולחוד

סעיף 24 בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע: "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד".

בפסק הדין קבע בית המשפט חיוב לחוד של כל אחד מהחייבים, מבלי שנדרש לדיון כלשהו בעניין זה, ומבלי לנמק מדוע לא חל הכלל שבסעיף 54 הנ"ל.

אמנם, המערער 1 טען, בסיכומיו בבית משפט קמא, כי החיוב הוא לחוד, אך הוא תמך טענתו זו אך ורק בהסכם שבין המערערים לבין עצמם, שהמשיב לא היה צד לו. דין הוא כי טענה שחיוב מסוים הוא חיוב לחוד ולא יחד "צריכה להיות מוכחת על ידי בחינת מערכת היחסים שבין החייבים לנושה, ולא על ידי הסתכלות על מערכת היחסים שבין החייבים לבין עצמם" (ע"א 4664/90, חממי נ' אייזנקוט, פ"ד, מ"ז1 52 ,57)

בנסיבות אלו, משלא נדונה כלל שאלת הפרכתה של החזקה שבסעיף 54 הנ"ל, ולא כל שכן שזו לא הופרכה, יש מקום להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 54.

על כן אנו מקבלים את הערעור בעניין זה וקובעים כי החיוב יהיה ביחד ולחוד.

מאחר שהתקבלו ערעורי שני הצדדים, יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ג, 29 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.