התובעת, ילידת 24.3.1930, נפגעה בתאונת דרכים ביום 25.7.2009 בהיותה הולכת רגל. אין מחלוקת כי על הנתבעת מוטלת החובה לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת הנזק שנגרם לתובעת.

הנכות הרפואית

נכות אורתופדית

מומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר רוזנר, העריך כי נותרה לתובעת נכות משוקללת צמיתה בשיעור 20.62% כדלקמן:

• 10% לפי סעיף 35- 1- ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן- "התקנות") בגין שבר בשוק שמאל, ההפרעה התפקודית בעקבות השבר והמתכות שנותרו באזור השבר.
• 10% לפי סעיף 35- 1- ב לתקנות, בגין שבר בקרסול ימין, ההפרעה התפקודית בעקבות השבר והמתכות שנותרו בקרסול.
• 2% לפי סעיף 75- 1- ב לתקנות בגין צלקות.

המומחה העריך, כי התובעת סבלה מנכויות זמניות: 100% 3 חודשים, עד למועד הניתוח החוזר 50%, חודשיים נוספים 100%, חודשיים נוספים 50% וחודשיים נוספים 30%.

בתחום הדימות, מונתה מטעם בית המשפט, ד"ר נורית הילר, בכדי שתחווה דעתה ביחס לדרגת החומרה של השברים, לפי הסיווג המקובל, ולתוצאות הטיפולים שעברה התובעת בנוגע לשברים. המומחית העריכה כי השבר בשוק הוא מטיפוס שצקר 6 בטיביה. בנוגע לצילומי כתף שמאל, העריכה המומחית, כי "צילום כתף ימין מדגים שבר בשליש הדיסטלי של עצם הבריח עם תזוזה קרניאלית של החלק הדיסטלי של העצם בשיעור כל רוחב העצם וסובלוקציה (תזוזה) במיפרק ACJ (צילום מיום 26.7.09) תזוזה ניכרת של השבר בעצם הבריח וסובלוקציה של ACJ (צילום מיום 6.9.09)." לגבי צילומי הקרסול "תהליך ציסטי סובקורטיקלי בטיביה הדיסטלית ... כנראה על רקע טראומטי/ניווני." ממצא שלא הוזכר בחוות דעתו של ד"ר רוזנר.

לאחר שהתקבלה חוות הדעת בתחום הדימות, השיב ד"ר רוזנר לשאלות הבהרה, כי פענוחי הצילומים כפי שפיענחה המומחית נהירים וברורים וכי נכויות צמיתות נקבעות לא על פי חומרת הפגיעה ביום התאונה ולא על פי צילומי רנטגן אלא על פי מצב קליני לאחר שיקום הנפגע ומצבו בעת בדיקתו הקלינית. עוד השיב, כי אף המומחית בתחום הדימות השיבה כי ביחס לשבר הטיביה יש חיבור טוב וכי עצם הפיבולה פחות חשובה.

התובעת חלקה על חוות הדעת של ד"ר רוזנר, שלחה אל המומחה שאלות הבהרה וביקשה לחוקרו. לאחר החקירה, התובעת עתרה למינוי מומחה נוסף בתחום האורתופדיה וביקשה להתמקד בטענות הנוגעות להערכות ד"ר רוזנר ביחס לשבר בשוק שמאל. בית המשפט נעתר לבקשה אף שנקבע כי חוות דעתו של ד"ר רוזנר נותרת ומחייבת את הצדדים.

מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, שמונה כמומחה נוסף, פרופ' פייזר, העריך כי נותרה לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור 51.96% כמפורט:

• 10% לפי סעיף 48- 3- 2 לתקנות בגין שבר בקרסול ימין שקובע ניתוחית והותיר כאבים ואי יציבות.
• 20% לפי סעיף 35- 1-ג לתקנות בגין שבר בשוק שמאל המקורב עם מעורבות מפרקית מדיאלית שקובע ניתוחית אך לא התחבר. המומחה ציין כי התובעת עברה שני ניתוחים נוספים לצורך איחוי השבר, וכי כיום לאחר שתהליך החיבור הצליח, נותרה הפרעה תפקודית בינונית בשוק ובברך שמאל.
• 5% לפי סעיף 35- 1- ב לתקנות בגין רגישות מקומית באגן הגורמת להפרעה תפקודית מזערית לאחר נטילת שתל עצם מהאגן משמאל.
• 20% לפי סעיף 41- 4-ב- ג לתקנות בגין הגבלת בתנועות כתף שמאל, מתוכם יש לייחס שני שליש, 13.3% בגין התאונה ושליש מהנכות בגין מצב קודם.
• 10% לפי סעיף 49- 2- ו לתקנות בגין מצב לאחר שברים ללא תזוזה בבסיסי המטטרזים בכף רגל שמאל שהותירו הגבלת תנועה חלקית במפרקים הטרזלים.
• 10% לפי סעיף 75- 1- ב לתקנות בגין צלקות רגישות ומכערות.

בבדיקה מצא המומחה, בין היתר, הגבלה חלקית בתנועות מיד טרזליות בכף רגל שמאל וליקוי בתחושה בחלק הגבי של בוהן ראשונה משמאל. המומחה פירט כי בסופו של תהליך ההחלמה הממושך, נותרה התובעת עם קשיים תפקודיים רבים. בכללם, היא סובלת מכאבים בזרוע שמאל, קושי בהרמת כתף שמאל, כאבי גב, חולשה בקרסול ימין, זרמים בכף רגל שמאל עם מגבלת תנועה ומגבלות בברך שמאל.

במענה לשאלות הבהרה ששלחה הנתבעת, השיב פרופ' פייזר, כי מגבלת הניידות היא בשל בעיות ברגליים לה מצטרפת נכות ביד, אשר אצל אישה מבוגרת הנזקקת לתמיכה, היד המוגבלת מפריעה גם היא לניידות.

המומחה ציין, כי במהלך הבדיקה התובעת נזקקה לעזרה בהורדת הבגדים ולבישתם. כן השיב, כי אדם מבוגר ששלוש גפיים שלו נפגעו, מאבד מעצמאותו. המומחה העריך, כי התובעת זקוקה לעזרה רבה יותר מאשר שעתיים ביום וכי היא זקוקה לעזרה ברוב שעות היום.

התובעת טוענת, כי יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' פייזר שכן, כי לפי בדיקות הדמיה שהוצגו למומחה, השבר בשוק שמאל שעמד בבסיס המחלוקת, הינו שבר מסובך וקשה מהמתואר בחוות הדעת של ד"ר רוזנר. מדובר בשבר מדרגה 6 לפי הסיווג של Schatzker, כפי שהעריכה ד"ר הילר.

לעומתה, טענו הנתבעים כי בהשוואה בין הפגימות בשתי חוות הדעת האורתופדיות, לגבי שוק שמאל וכן כף רגל שמאל ישנו פער בשיעור הנכות של 10% לכל אחד ואין הבדל בנוגע לנכות בגין קרסול ימין בשיעור 10%. לשיטת הנתבעים, היות והגורם המכריע ביחס לניידות ולהליכה הוא מצב גפיים תחתונות, הרי שממוצע הנכויות של גפיה התחתונות של התובעת, בין חוות דעתו של ד"ר רוזנר (19%) ובין חוות דעתו של פרופ' פייזר (35%) הוא 27%. בנוסף, ממוצע הנכויות לגבי מצב של כתף שמאל הוא נכות בשיעור 6.65%, ממוצע הנכויות לגבי רגישות באגן הוא נכות בשיעור 2.5% וממוצע נכויות בגין צלקות הוא נכות בשיעור 6%. משכך, נותרה לתובעת נכות ממוצעת צמיתה בשיעור 38% במעוגל לשיטת הנתבעים.

בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו לשני המומחים ומחקירת ד"ר רוזנר הבהירו המומחים, כל אחד, את עמדתו בנוגע לקביעת הנכות ובפרט ביחס לשבר בשוק שמאל. עם זאת, החלטתי כי יש להעדיף את חוות הדעת של פרופ' פייזר מכיון שחרף טענות הנתבעים ביחס להערכת הנכויות על ידי פרופ' פייזר, הנתבעים לא שלחו אליו את חוות הדעת של ד"ר רוזנר למתן התייחסותו ולא ביקשו לחוקרו ומשכך חוות הדעת של פרופ' פייזר לא נסתרה.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי שיעור הנכות האורתופדית היא בהתאם לנכויות כפי שהעריך פרופ' פייזר בחוות דעתו ולפיכך יש להעמיד את הנכות האורתופדית הצמיתה בעקבות התאונה על שיעור של 55.68%.

נכות נפשית

מומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר דורסט, העריכה כי נותרה לתובעת נכות נפשית צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 34- ב- 3 לתקנות בגין תגובת הסתגלות דכאונית חרדתית למצבה החדש והאלמנטים הפוסט-טראומתיים הקיימים בתמונה הקלינית.

בחוות הדעת, פירטה המומחית, כי התובעת היתה אישה עצמאית ופעילה עד התאונה ואיבדה את התקווה לחזור להיות כפי שהייתה ונעזרת בעובדת זרה. פעילויותיה הצטמצמו, וכך למשל אינה משתתפת עוד במקהלה. התובעת נעשתה תלותית ועצבנית יותר, נוטה לבכי, סובלת מחלומות וסיוטים וממחשבות חודרניות על התאונה. התובעת דואגת למצבה הקיומי ולמצבה הכספי.

המומחית העריכה, כי לאחר שהתובעת איבדה את עצמאותה, חלה אצלה נסיגה בציר של תלות עצמאות, חשה דיכאון ובדידות, וזאת נוכח תפקודים קוגנטיביים שמורים והתמצאות תקינה בכל המובנים, נתונים המעצימים את מידת הסבל נוכח האובדנים.

המומחית לא נחקרה על חוות-הדעת ולא נשלחו לה שאלות הבהרה, ומשכך הם פני הדברים, יש לאמץ את הערכתה ולקבוע כי לתובעת נותרה נפשית צמיתה בשיעור 20%.

סיכומו של דבר, כתוצאה מהתאונה, נותרה לתובעת נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 64.54%.

הפיצוי

נזק לא ממוני

לתובעת נקבעה כאמור, נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 64.54%. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, על הנתבעים לפצותה בסכום של 114,071 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני ובכלל זה בגין 137 ימי אשפוז ובניכוי גיל. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.

הפגיעה התפקודית ועזרת הזולת

נכות תפקודית משמעה מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על התפקוד הכללי, והיא באה להצביע על מידת ההגבלה שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובעת, בכל תחומי החיים (ע"א 07/9721 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' חנניה גוזלן, לא פורסם). עוד נפסק, כי נוכח מגמת ההאחדה בדיני הנזיקין אנו מוצאים, כי קיימת נטייה לזהות נכות רפואית עם הנכות התפקודית בהיעדר ראיות אחרות (ע"א 06/4946 צל דוד נ' אליהו, לא פורסם, 31.1.2008).

הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש לבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על תפקוד הנפגע תוך התחשבות בגילו ומצבו הבריאותי קודם לתאונה.

ממכלול הראיות עולה, שהתאונה ערערה את מצבה הבריאותי והנפשי של התובעת, היו לה השלכות גופניות ונפשיות והתובעת לא הצליחה לחזור לתפקוד שהיה לפני התאונה. עם זאת הנתבעים, כמזיקים, אמורים לשאת אך ורק בנזק שגרמו.

אין מחלוקת, כי התובעת יכלה ויכולה לתפקד ולו באופן חלקי ואין המדובר במי שאיבדה לחלוטין את יכולת התפקוד בגין התאונה. אכן, המגבלות התפקודיות מהן סובלת התובעת בתחום האורתופדי והנפשי בשל התאונה, מגבילות אותה בסוג הפעולות אותן יכולה לבצע, אולם אין משמעות הדבר שהתובעת נעדרת כל יכולת לתפקד ללא עזרה במשך כל שעות היממה. פרופ' פייזר העריך שנדרשת בעזרה ברוב שעות היום ואולם לא פירט את היישום המעשי של הערכתו והמליץ שימונה מומחה בתחום השיקום.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את חוות דעת המומחים ושמעתי את העדויות בפניי, החלטתי כי בהערכת הנכות התפקודית יש להתחשב בנכות האורתופדית והנפשית הכוללת המביאה לכדי "מסה קריטית". עם זאת, לתובעת מצב מנטלי תקין ובנוסף ראוי היה לבחון גם את צרכיה לאור גילה המתקדם עד לתוחלת חייה. למרות האמור, בנוגע להשלכות התפקודיות של נכויותיה התובעת הודיעה התובעת כי אינה מבקשת כי ימונה מומחה בתחום רפואת הגריאטריה השיקומית בכדי לתמוך את טענותיה וביקשה כי יינתן פסק דין ולא יעוכב לאור גיל התובעת.

ביחס לעזרת הזולת, נותרה בין הצדדים מחלוקת בנוגע להיקף העסקת עזרה בשכר. מתצהיר התובעת עולה, כי עובר לתאונה, היתה אישה פעילה ועצמאית, התגוררה בגפה, הלכה ברגל, ערכה קניות, בישלה וכו'. על פי מצב הדברים כיום, לטענת התובעת, היא שרויה במצב סיעודי; אינה מסוגלת לדור בגפה, נזקקת בעזרה בהלבשה, והיא תלויה בעזרת הזולת ברוב שעות היממה.

פרופ' פייזר השיב בתשובות הבהרה כי התובעת נזקקת לעזרה משך רוב שעות היממה ונתמך ברישומיה של ד"ר אולגה גורדון מיום 16.7.2013, כארבע שנים לאחר התאונה, בהם כתבה, כי התובעת מוגבלת בתפקודים משמעותיים בפעולות יום יומיות וזקוקה לעזרת הזולת בתפקוד היום יומי ועבודות משק הבית. הצדדים לא חקרו את המומחה ותשובתו לא נסתרה ואולם בהיעדר חוות דעת בתחום הגריאטרי שיקומי נותרה בין הצדדים מחלוקת בנוגע להיקף עזרת הזולת.

התובעת העידה בנוגע לצורך שלה במטפלת משך כל שעות היממה:

"ש. את יכולה להיות לבד, או להביא מישהי במקומה.

ת. אתה יודע כמה זה עולה להביא מישהו במקום. יש לי חוזה ואני משלמת 4,000 ש"ח אבל אם זה לפי שעה זה הרבה יותר.

ש. השאלה כמה את צריכה.

ת. אני צריכה את העזרה שלה. היא עושה הכל.

ש. נכון מאד נוח שיש עובדת אבל את לא צריכה 24 שעות סביב השעון.

ת. אני לא יכולה לצאת מהמקלחת לבד, להתפשט לבד, להתלבש לבד.

ש. לא נכון. גם המל"ל חושב שאת יכולה ונתן לה 10 שעות רק.

..

ש. את לא צריכה עוזרת 24 שעות".

ת. אני צריכה אותה, היא נותנת לי את התרופות, אני לוקחת הרבה ויטמינים, היא קונה לי ועוזרת לי ואני מחלקת אותם." (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 13 ש' 22- 29, עמ' 14, ש' 7- 9).

עוד העידה כי: "ת. אני לא יכולה להרים סיר..." (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 10, ש' 22), וכי בעבר נהגה ללכת לקניות בשוק ברגל ובישלה. נוסף על כך, העידה כי היא אישה דתייה ונהגה להתארח אצל חברים בשבת, ובעקבות מגבלותיה אינה מוזמנת לשבת:

"ת. אני כמו בבית כלא. אני לא מוזמנת לשבת.

ש. אז את נוסעת עם נהג מונית אם את רוצה?

ת. אבל אני לא נוסעת בשבת וצריכה להזמין אנשים אליי הביתה וזה עולה הרבה יותר אבל כך יש לי חברה.

ש. את אומרת שהיית עצמאית לגמרי, אבל לא היית בריאה?

ת. הייתי מאד בריאה. הייתי נוסעת לארה"ב. עליתי לארץ בשנת 2003. התאונה הייתה בשנת 2009. שבוע לפני התאונה הלכתי ברגל מתלפיות לרחביה דרך עמק רפאים. הייתי מטיילת העירה למרכז שלוש פעמים בשבוע. גרתי בבן מיימון והייתי יורדת לעמק רפאים לאכול עם חברים" (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 11, ש' 9- 16(.

בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בגין הצורך בעזרה בעבר ובעתיד שומה עליו לבחון את טיב הנכות, את מצבו הכללי של הנפגע ואף את גילו. על כן, לאור טיב הנכויות האורתופדית והנפשית ותקופת אי הכושר ובכלל זה תקופת האשפוז הממושכת עד לתום השיקום, הוכח כי התובעת נזקקה לעזרה בשכר מעבר לחובתם המוסרית של בני המשפחה. עם זאת, לא הוברר מהו המועד בו הוטב מצבה. בשים לב למהות הפגיעה, לתיעוד הרפואי, חוות הדעת והעדויות, נראה כי התובעת נזדקקה בתקופה הראשונה לאחר התאונה במשך כשנתיים לעזרה מוגברת בדמות מטפלת צמודה ולאחר מכן כשמצבה השתפר לעזרה מתונה יותר גם בהתחשב במצבה המנטלי התקין.

ממכלול העדויות עולה, כי עובר לתאונה התובעת ניהלה אורח חיים עצמאי ופעיל מאד, חרף גילה, ובעקבות מגבלותיה ונכויותיה הגבוהות שנגרמו בעטיה של התאונה, חייה של התובעת השתנו מן הקצה אל הקצה. למרות נכויותיה הגבוהות, גם המומחה בתחום האורתופדי סבר שנכותה אינה מצדיקה עזרה בכל שעות היממה. עם זאת, לטענת התובעת עלות העסקת עובדת זרה זולה מהעסקה לפי שעות ומשכך תיערך השוואה ביניהן.

בנוגע לעלות העסקת העובדת הזרה, העידה הגב' סימה טורנר, נציגת חברת הסיעוד "גולדמן" והציגה מסמך המפרט את עלות העסקת העובדת הזרה (הוגש בדיון מיום 4.2.2016 וסומן ת/1). גב' טורנר העידה כי המטפלת, הגב' איבנז, מועסקת על ידי חברת גולדמן החל מינואר 2010. עוד הבהירה בעדותה, כי התובעת מקבלת מהמל"ל גמלת סיעוד וכי הסכומים המופיעים בתלוש השכר של המטפלת מייצגים את הסכום שמגיע למטפלת לפי גמלת המל"ל שאושרה, וכי התובעת משלימה למטפלת את השכר ומוסיפה סכומים נוספים:

"ש. אני מציג לך תלוש משכורת של וירג'ינה איבנז לחודש אוקטובר 2015. הסכום שמופיע הוא 1,092 ש"ח ולא כפי שאמרת שצריך לשלם את השכר מינימום במשק.

ת. התובעת מקבלת גמלת סיעוד ושעות סיעוד, 9.75 שעות שבועיות. בשכר היסוד אנו משלמים על פי חוק 25 ש"ח לשעה. על פי השעות שמאושרות על ידי המל"ל. זה לא המירב שהמל"ל נותן יש שני מבחנים בל"ל – כחוק, יש מבחן הכנסה" (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 4, 29- 30, עמ' 5, ש' 5- 6).

אם כך, עולה מעדותה של הגב' טורנר כי 9.75 שעות שבועיות הרי שחברת גולדמן משלמת למטפלת שכר של 1,092 ש"ח בחודש.

בנוגע לניכויי המל"ל, התובעת הצהירה (ס' 16 לתצהיר) שביטוח לאומי החל להשתתף ב1000 ש"ח בשכר המטפלת, וכי היא משלימה למטפלת את שכרה וכך השכר שהיא משלמת מופחת ביחס לתשלומים בעבר. התובעת הצהירה, כי השכר האחרון ששילמה למטפלת בסך של 2,909 ש"ח לחודש, ו100 ש"ח מידי יום שישי. בנוסף משלמת 200 ש"ח למחליפה של המטפלת מידי יום ראשון. לטענת התובעת, התשלום עבור המטפלת בסך 5500 ש"ח בחודש הינו מעבר לתשלומי המל"ל וכולל הוצאות מחייה עבור המטפלת, כפי שהעידה:

"ש. את כל החשבונות והחישובים עם וירג'ינה, את מנהלת את זה?

ת. אני משלמת לה.

ש. את כל החישובים את עושה.

ת. החשבונות אני עושה לפי גולדמן.

ש. איך זה עובד?

ת. אני מתקשרת עם גולדמן בעשירי לחודש בערך אני שואלת מה אני מקבלת עבור החודש שעבר והם אומרים לי ואני מורידה את הסכום הזה- הסובסידיה". (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 12, ש' 8- 14).

ש. כשאת מתקשרת עם גולדמן הם אומרים לך כמה לרשום בשיק או שאומרים אנו נתנו לה 1,092 ש"ח ואת תתני לה את ההפרש.

ת. המשכורת שלה 4,000 ש"ח לחודש אז אני מורידה.

ש. אם את מורידה 4,000 ש"ח פחות 1,092 ש"ח זה המל"ל. זה נותן 2,908 ש"ח.

ת. זה משתנה מחודש לחודש. זה לא אותו סכום." (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 13, ש' 9- 15).

התובעת טוענת בסיכומיה, כי קצבת הסיעוד שהעביר המל"ל לחברת גולדמן, לפי 9.75 שעות שבועיות הינה סך של 2,039 ש"ח בחודש 10/15. מסכום זה שילמה חברת גולדמן למטפלת 1,092 ש"ח. נטען, כי ההפרש בין קצבת הסיעוד ששילם המל"ל בחודש 10/15, לבין הסכום שהועבר למטפלת, נובע מתשלומי ביטוח לאומי לעובד, הפרשות לגמל ופיצויים, רווח של חברת הסיעוד, עלות הדרכת עובד ומע"מ. משכך, לשיטת התובעת, רק כמחצית מהסכום שהמל"ל מעביר לחברת גולדמן מועבר למטפלת, ועל התובעת להשלים את שכר המטפלת לשכר מינימום בסך 4,650 ש"ח.

הגב' וירג'ינה איבנז, המטפלת של התובעת הצהירה, כי בתחילה קיבלה שכר מהתובעת בסך של 3,300 ש"ח בחודש ודמי כיס בסך 100 ש"ח מידי שבוע ודמי הבראה. בשנת 2011 החלה לקבל מהמל"ל 1,000 ש"ח מידי חודש והתובעת משלימה לה את השכר. כך עלה גם מעדותה, כי החלה לעבוד אצל התובעת בינואר 2010, וכי בתחילת שנת 2011 שכרה עלה ל4,000 ש"ח בחודש (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 17, ש' 27- 29). עוד הצהירה, כי זכאית ל14 ימי חופשה בשנה אך אינה יוצאת לחופש והתובעת משלמת לה עבור ימים אלה. בנוסף, התובעת משלמת עבור ביטוח הרפואי וקונה לה מתנות בחגים. לתצהירה צורפו דרכון, תלושי שכר: ינואר עד אוקטובר 2015 לפי ממוצע 1148 ש"ח מחברת גולדמן סיעוד ירושלים, טפסי 106 של המטפלת מחברת גולדמן סיעוד: ממוצע 2014: 1098 ש"ח, 2013: 1042 ש"ח, 2012: 1109 ש"ח, 2011: 1098 ש"ח.

התובעת פירטה כי היא משלמת למטפלת 3,550 ש"ח ובנוסף משלמת את כל הסכומים על פי הדין; דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, פנסיה, ופיצויי פיטורין עם סיום העסקה. התובעת עותרת לתשלום בגין עלות העסקת המטפלת מעבר לתגמולי המל"ל ומשכך, לשיטתה, אין לנכות את תגמולי המל"ל. כך פירטה התובעת את עלות העסקת המטפלת מידי חודש, טענה שלא נסתרה על ידי הנתבעים:

• השלמת שכר לשכר מינימום מעבר לשכר המשולם ע"י חברת גולדמן- 3,550 ש"ח (4650-1,100).
• דמי הבראה: 378 * 7 ימים * חלקי 12= 220 ש"ח
• פדיון יום חופשה= 186 ש"ח
• ביטוח רפואי= 263 ש"ח
• אגרות= 40 ש"ח
• עמלה שנתית לחברת הסיעוד= 70 ש"ח
• הוצאות מחיה בגין מגורי התובעת= 645 ש"ח
• תשלום לעובדת מחליפה בימי ראשון 800 ש"ח
• סה"כ- 5,774 ש"ח

בגדר האמור, נכלל פיצוי בגין העסקת המטפלת בעבר ובכלל זה בגין עלות ביטוח רפואי, ביטוח לאומי, אגרות העסקת עובד זר, השלמת שכר לשכר מינימום (קבלות במוצג ג') ובגין העסקת מחליפה למטפלת בימי ראשון (200 ש"ח ליום) בסך של 79,421 ש"ח והטענה כי עקב מגוריה עם המטפלת הוצאות המחייה גדלו, ובכלל זה, בגין חשמל, מים ומזון בסך 43,470 ש"ח.

לאור הפער בין גמלת הסיעוד לבין המשולם לעובדת, שמעיון בדרישת המל"ל עולה כי הגמלה הינה 1,900-2,400 ש"ח ומתוכה מועבר לעובדת רק כ1,100 ש"ח הרי שלעלות העסקת העובדת יש להוסיף את גימלת המל"ל כולה ובכללו את הפער בממוצע 1,100 ש"ח. בנוסף, עתרה התובעת גם לפיצוי בגין הוצאות נוספות בגין יציאת התובעת מחוץ לביתה ופירטה כי היא נזקקת לליווי ותמיכה של המטפלת עת היא יוצאת מידי פעם לבית קפה או תיאטרון. התובעת העריכה כי תשלום פיצויי פיטורים והפרשות פנסיה עם סיום העסקתה למשך 12 שנה יסתכמו בסך 78,631 ש"ח ולכן יש להוסיף לעלות החודשים סכום נוסף של כ-750 ש"ח.

לאור האמור העלות הכוללת של העסקת עובדת זרה לשיטת התובעת (ללא ניכוי גמלת המל"ל) הינה כ8,724 ש"ח במעוגל לחודש.

התובעת הינה אישה מבוגרת בת 86 וברור כי בשל גילה המתקדם תהא זקוקה לעזרה ממילא בשלב כלשהו. אומנם הנחה היא, שבשנותיה האחרונות היתה נזקקת התובעת לעזרה גם ללא קשר לתאונה, אך ההפחתה שיש לעשות בגין הנחה זו, תוך התחשבות בעובדה כי בגין נכותה תזדקק התובעת לעזרה, הינה מסוימת בלבד (ע"א 185/88 אבו-ג'עפר נ' אבו-ג'עפר, פ"ד מה (3) 117, 122).

לשיטת הנתבעים העזרה הנדרשת לתובעת היא 4 שעות ביום, בהן נדרשת עזרה פעילה. לפי חישוב של 4 שעות ביום, בשכר של 45 ש"ח לשעה, 1,100 ש"ח בשבוע, לפי 6 ימים בשבוע ובסה"כ לחודש 4,400 ש"ח. בדיון שנערך בפניי ביום 8.5.2016 טענו הנתבעים, כי עזרה משך רוב שעות היום היא 5- 6 שעות ביום. בהנחה כי עלות עזרה במשך 6 שעות ביום משך 6 ימים בשבוע לפי 45 ש"ח לשעה לפי 4.2 שבועות בחודש מסתכם בסך של 6,804 ש"ח. דהיינו, עלות עובדת זרה כפי שעותרת התובעת לתשלום, אינו בעלות מופחתת ביחס להעסקת עזרה על פי שעות.

פיצוי בגין עזרת הזולת

בתצהיר עדותה הראשית, הצהירה התובעת כי היא אם לשתי בנות ועלתה ארצה בספטמבר 2009.

ביחס לנסיבות התאונה, הצהירה כי ביום האירוע חצתה את הכביש ורכב שנסע מהר העיף אותה.

התובעת תיארה כי נפגעה בראשה, ונגרמו לה שברים בקרסול ימין, בצלעות ובטיביה משמאל. ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים הדסה עין כרם ואושפזה. כעבור מספר ימים עברה ניתוח לקיבוע השברים ברגליים עם מתכות ואושפזה במחלקה האורתופדית עד ליום 6.8.09 בהדסה ולאחר מכן הועברה לשיקום בבית החולים הדסה הר הצופים.

במהלך האשפוז בנותיה שהו עמה כל הזמן. התובעת הושמה בבידוד מספר ימים עקב חשש לוירוס, ושילמה למטפלת עד שהוחזרה לשיקום. בעת השחרור מהשיקום נמסר לה כי היא זקוקה לעזרה בכל שעות היממה ופנתה למשרד הפנים לקבלת אשור לעובדת זרה. התובעת שוחררה מהשיקום ביום 4.11.09 וביום 13.1.10 הגב' איבנז החלה לטפל בה ועברה להתגורר עמה עד היום.

התובעת הצהירה כי השבר ברגל לא התחבר והיא אושפזה שוב ביום 24.6.10 ועברה ניתוח ברגלה. ביום 28.10.10 נותחה שוב והושתלה לה עצם ברגל. היא שהתה בבית החולים 10 ימים ולאחר מכן הגיעה אחות מידי יום להחליף לה צינור להחדרת אנטיביוטיקה בעלות 100 ש"ח ליום ללא קבלות.

התובעת מתארת מצב סיעודי בהיותה נכה שסובלת מכאבים בכתף, ברגל שמאל, בקרסול ימין ובאגן, סובלת מכתף קפואה ואינה יכולה להרים את יד שמאל הדומיננטית וכי היא סובלת מדיכאונות וחרדות.

התובעת הצהירה, כי עד התאונה היתה עצמאית, פסנתרנית מקצועית ובעבר זמרת אופרה. עד התאונה התגוררה בגפה, הלכה ברגל, ערכה קניות, בישלה וכו'. כן הצהירה, כי היא משלמת עבור העזרה בשל מצבה עקב התאונה 5500 ש"ח בחודש וכי מאז התאונה אינה יכולה להתארח בשבת, מארחת לעיתים ומשלמת למטפלת 100 ש"ח כדי שתבשל.

עוד הצהירה, כי שילמה לפרופ' ליברגל באופן פרטי כדי שינתחה וכי עקב התאונה אושפזה בסך הכל 136 ימים וכי היו לה הוצאות רבות בשל כך כמו השכרת טלוויזיה, רכישת מזון, רכישת נעלי נוחות, תשלום למלונית בהדסה עבור לינת בתה.

בדיון ביום 8.5.16 הודיעה התובעת כי לא מבקשת כי ימונה מומחה בתחום השיקום לאור מכלול הראיות ותשובות פרופ' פייזר ולפיכך שאלת כימות העזרה הנדרשת לא הוכח כנדרש. מהראיות עולה, כי לאחר תום השיקום, נבדקה התובעת על ידי מומחית בתחום השיקום, ד"ר אולגה גורדון מיום 16.7.2013, כארבע שנים לאחר התאונה, בהם כתבה, כי התובעת מוגבלת בתפקודים משמעותיים בפעולות יום יומיות וזקוקה לעזרת הזולת בתפקוד היום יומי ועבודות משק הבית. עוד עולה מהראיות, כי בעקבות השיקום התובעת השיגה יכולת הליכה עצמאית עם הליכון, והגיעה לעצמאות בפעילות יומיומית בסיסית. משכך, ביחס לדיור, סביר שהתובעת נזקקה לדירה בקומת קרקע או קומה אחרת ללא מדרגות או דירה בבניין עם מעלית. בנוגע לתחבורה וניידות סביר שהתובעת זקוקה לליווי מחוץ לבית, להסעה וליווי לטיפולים.

לאור מגבלותיה הקשורות לתאונה נראה שהתובעת זקוקה לעזרת הזולת בעבודות משק הבית: קניות, נקיון, בישול, שטיפת כלים, כביסה ותלייתה ותחזוקת הדירה. עוד זקוקה התובעת לעזרת הזולת לצורך ליווי לטיפולים וביקורים במרפאה וכי יכולה להיות עצמאית בתפקוד היום יומי הבסיסי עם התאמת התנאים (ישיבה ואביזרי עזר).

הגב' איבנז, בת 44, ילידת הפיליפינים הצהירה, כי הגיעה לישראל בשנת 2005 כמטפלת והחלה לעבוד אצל התובעת בחודש ינואר 2010. היא גרה עם התובעת בחדר משלה וביום החופשי שלה, ג'ודי בלום עוזרת לתובעת כעולה גם מעדותה ועדות התובעת (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 10, ש' 11, עמ' 18, ש' 3- 4). הגב' איבנז הצהירה, כי בתחילה היה מצבה הבריאותי של התובעת גרוע מאד, ובכללו ישבה בכסא גלגלים, ונדרש היה לרחוץ אותה, להעבירה מהכסא לשירותים ולמיטה וללוות אותה בנסיעות לטיפולים רפואיים. התובעת עברה שני ניתוחים והיא לנה בבית החולים וטיפלה בה. בהמשך, מצבה השתפר מעט וכיום התובעת זקוקה לסיוע להיכנס ולצאת מהמקלחת, להתלבש ובכל עבודות הבית. הגב' איבנז העידה כי בליל יום חופשתה התובעת נותרת לישון לבד (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 18, ש' 8-1). כן העידה לגבי היקף עבודתה וסיכמה כעבודה לא קשה המתפרסת על פני השבוע, מלווה את התובעת כשיוצאת, יוצאת לקניות פעם-פעמיים, מנקה פעמיים את הבית ואת השירותים מדי יום, מכבסת במכונת כביסה ומייבשת במייבש, ישנו מדיח (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 18).

בשים לב לאמור לעיל ובהיעדר חוות דעת גריאטרית שיקומית, החלטתי כי התובעת זקוקה לעזרה של 30 שעות בשבוע וכי פיזור שעות העזרה יכול להשתנות בהתאם לצרכיה. בהתאם לעלות המשולמת כיום לפי תעודת עובד הציבור של אגף סיעוד במוסד לביטוח לאומי, שכר שעה לעזרה המשולמת למטפלים מבוגרים מעל גיל 70 הינו סך של 51 ש"ח כולל מע"מ ומכלול התנאים הסוציאליים והנלווים. משכך עלות עזרה בחודש הינה 6,426 ש"ח לחודש.

לעניין זה הנחתי כי ככל שתזדקן התובעת כך תקשה עליה מגבלתה וכי בשנים האחרונות לחייה היתה התובעת נזקקת ממילא לעזרה רבה, ללא קשר לתאונה.

כמוסכם על הצדדים, תוחלת החיים של אישה יהודייה בגיל התובעת, 86 שנים, בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוא 91 שנים ו- 11 חודשים (24.2.2022) דהיינו, 66 חודשים מיום מתן פסק הדין.

לאור האמור יש לחשב את עלות העסקת העזרה בשכר בעבר בסך של 8,000 ש"ח בחודש לשנתיים הראשונות - פיצוי בסך 192,000 ש"ח. בגדר האמור, נכלל פיצוי בגין העסקת עזרה בשכר עד להעסקת העובדת הזרה וכן בגין העסקת המטפלת בעבר ועזרת משפחה מעבר לחובתם המוסרית (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, לא פורסם, ניתן ביום 4.8.05).

ליתר התקופה יש לחשב לפי עלות עזרה בחודש הינה 6,426 ש"ח לחודש הפיצוי בסך 385,560 ש"ח. משכך, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין עזרה לעבר בסך 577,560 ש"ח.

בנוגע לעזרת הזולת בעתיד, בשים לב לעלויות העסקת עזרה בהיקף האמור, בהתחשב בתוחלת החיים של התובעת על פי הלוחות הסטטיסטיים כמוסכם על הצדדים, אני פוסקת כי הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 398,412 ש"ח לעתיד עבור עזרה בשכר לפי 6,426 ש"ח לחודש במקדם היוון עד סוף תוחלת חיים שהוסכם על שני הצדדים.

בסך הכל פיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד 975,972 ש"ח.

לא מצאתי להחיל שיעור היוון שונה משיעור 3% שקיים היום לאור תקנה 7 לתקנות הביטוח לאומי (היוון) תיקון, התשע"ו-2016, שכותרתה "תחילה ותחולה" הקובעת כי: "תוקפן של תקנות אלה ב-1 בחודש שבתום שלושה חודשים מיום פרסומן (להלן – יום התחילה), והן יחולו על חישוב ערך מהוון הנעשה מיום התחילה ואילך" ומשכך יחולו החל מאוקטובר 2016, ככל שיכנסו לתוקף.

הוצאות רפואיות

באשר להוצאות רפואיות, התובעת פירטה בסיכומיה את ההוצאות הרפואיות שנגרמו לה, ובכלל זה עלויות בגין תיקון מכשיר שמיעה, משקפי ראייה וטבעת שניזוקו בעת התאונה, רכישת אביזרים רפואיים, טיפול פסיכולוגי, בדיקת שמיעה בביתה, ניתוחים פרטיים, תרופות והוצאות באשפוז. קבלות בגין הוצאותיה הרפואיות הוצגו בתיק המוצגים מטעם התובעת.

הנתבעים טענו כי בתקופה שבה התובעת הייתה מאושפזת, סביר להניח שחלק מצרכיה סופקו על ידי בתי החולים.

במסגרת תיקון מספר 23 לחוק הפלת"ד (תיקון עקיף) הוסף סעיף 2(ב1), הקובע כי האחריות למתן טיפול רפואי לתושב ישראל שנפגע בתאונת דרכים מוטלת על קופת החולים. הטיפול הרפואי כולל שירותי בריאות הנכללים בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות ממלכתי"), וסל התרופות כמפורט בצו ביטוח בריאות ממלכתי (תרופות בסל שירותי הבריאות), תשנ"ה-1995 (להלן: הצו). התיקון נעשה בהתאם לסעיף 39 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), תשס"ט-2009. יתרה מזאת, בסעיף 40 לחוק נקבע, כי קופת חולים לא תגבה מנפגע תאונת דרכים תשלום השתתפות עצמית עבור שירותים רפואיים הכלולים בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ובצו (תיקון מספר 46 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, במסגרתו הוסף סעיף 8(א2)(3) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי). תחולת תיקוני חקיקה אלה נקבעה ליום 1.1.2010. לפיכך, שירותים רפואיים ותרופות הנכללים בסל שירותי הבריאות ובסל התרופות (בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ובצו) הינם באחריות המימונית של קופת החולים בלבד, מבלי שנפגע תאונת דרכים נדרש לשלם עבורם דמי השתתפות עצמית. ככל שנפגע תאונת דרכים נזקק לשירותים רפואיים ולתרופות שאינם כלולים בסל שירותי הבריאות ובסל התרופות, על המבטחת לשאת במימונם.

אף שלא הונחה תשתית לנטילת תרופות הקשורות לתאונה, הרי שיש להניח כי התובעת נזקקה ותזדקק לרכוש תרופות בעתיד אף שלא הוכח כי אינן כלולות בסלי הבריאות והתרופות.

בחוות הדעת בתחום הפסיכיאטריה, ציינה ד"ר דורסט כי רצוי שהתובעת תהיה בקשר רציף וקבוע עם המטפל האישי, אחת לחודש. התובעת טענה בסיכומיה כי עלות מפגש עם המטפל, ד"ר שמעון שירי, הינו 300 ש"ח לשעה והציגה קבלות לעבר.

התובעת ביצעה ניתוחים פרטיים ואף שנקבע בפסיקה שאינה זכאית להיפרע מהנתבעים את הסכום ששילמה בשל רצונה לקבל טיפול במסגרת פרטית, מכוח החובה להקטנת הנזק, הרי שלאחר שמצבה הסתבך אין להחיל הלכה זו לגבי שני הניתוחים הפרטיים האחרונים.

לאור האמור לעיל, לאור התיעוד שצורף לתיק המוצגים אני פוסקת לתובעת סכום כולל בגין הוצאות רפואיות בסך 90,000 ש"ח לעבר ולעתיד.

הוצאות ניידות

ביחס להוצאות בגין ניידות, התובעת הצהירה כי בתקופת אשפוזה הראשון נזקקה התובעת להסעה באמבולנס פרטי לצורך העברתה מבית החולים הדסה עין כרם לבית החולים הדסה הר הצופים. עוד הצהירה, כי יצאה פעמיים במהלך האשפוז ושילמה עבור אמבולנס פרטי לשם כך. במהלך השיקום עברה טיפולים רבים, ובין היתר, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וטיפולים פסיכולוגים ולקראת סוף השיקום יצאה מספר פעמים מבית החולים. נהג מונית פרטי הסיע אותה ולאחר מכן נסעה עם המטפלת שלה במונית רגילה. התובעת הוסיפה, כי מתניידת במוניות בלבד בעלות של כ500 ש"ח בחודש.

מנגד, טענו הנתבעים כי התרבות האמריקאית ממנה באה התובעת, המקדשת נסיעות במוניות, מה שהיה ממילא מטביע עליה את חותם השימוש הנוח והיעיל במוניות, וצורך זה היה הולך וגובר עם הזדקנותה.

התובעת העידה שטרם התאונה הלכה ברגל מרחקים, גם לשוק וגם להיפגש עם חבריה ברחבי העיר. בעניין זה, העריך פרופ' פייזר, כי מגבלת הניידות היא בשל בעיות ברגליים להם מצטרפת נכות ביד ולכן לאישה מבוגרת הנזקקת לתמיכה היד המוגבלת מפריעה גם היא לניידות.

מאחר ונראה מחד כי התובעת אינה יוצאת מביתה בתדירות גבוהה כל עיקר, ומאידך יש להניח כי מפעם לפעם נוסעת גם לנסיעות ארוכות מעט יותר ומאחר ובמצבה אין באפשרותה לנסוע באוטובוסים, יש לפסוק לה סכום של 60,000 ש"ח לעבר, בהתאם לקבלות, המניח גם נסיעות בהיקף רב יותר בתקופה הראשונה (לצורכי טיפולים וכד'), וסכום של 20,000 ש"ח לעתיד, המשקף פיצוי חודשי של 350 ש"ח למשך שש שנים נוספות מהיום, בהתחשב בכך שככל שיתקדם גילה ממילא תזקק לתשלום הוצאות ניידות במידה רבה יותר.

משכך, על הנתבעים לפצות את התובעת בגין ניידות לעבר ולעתיד בסך של 80,000 ש"ח.

הוצאות בגין מעבר דירה

התובעת הצהירה, כי עובר לתאונה התגוררה בדירה בקומה ראשונה, אליה מובילות 30 מדרגות. משכך, מגבלותיה של התובעת שנגרמו בגין התאונה, הובילו אותה לעבור אל דירה בבניין עם מעלית המתאימה לצרכיה. התובעת טענה בסיכומיה כי דמי השכירות החודשיים ששילמו בדירה הקודמת עמדו על 1,000$ וכי בדירה הנוכחית דמי השכירות הינם בסך של 2,200$, ועותרת לפיצוי בגין הפרש שכר הדירה בסך של 304,000 ש"ח. לטענתה, לצורך עריכת הסכם השכירות התחייבה לשלם 2,200$ שכר טרחת עורך דין. בנוסף, נטען כי התובעת שכרה שירותי הובלה כולל פירוק והרכבה בסך של 19,000 ש"ח, שילמה עבור דמי תיווך בסך משוערך 9,632 ש"ח וכן נזקקה לשירותי פירוק וסידור תכולה בסך של 3,500 ש"ח משוערך. נוסף על כך, טענה כי נאלצה לבצע שינויים והתאמות לדירה הנוכחית בסך של 11,061 ש"ח. ובסה"כ 56,767 ש"ח הוצאות בגין מעבר דירה. בתיק מוצגי התובעת הוגש תיעוד רפואי, פירוט תשלומים למטפלת מחברת גולדמן, קבלות, מסמכים לגבי מעבר דירה, קבלות בגין רכישת מזון ופרטי רכוש שניזוקו בתאונה.

לעומתה, טענו הנתבעים כי הדירה הקודמת של התובעת היתה גדולה לצרכיה ויתכן וממילא היה עליה לעבור דירה שכן הוליכו אל הדירה מדרגות רבות וכן כי הדירה נמכרה. הנתבעים הפנו לעדותה של התובעת, כדלהלן: "ת. גרתי בבלפור בחוזה של שלוש שנים אבל אחרי חצי שנה מכרו את הדירה". (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 14, ש' 32).

מעיון בחוזה הזכירות של הדירה הקודמת עולה כי נחתם בשנת 2005 למשך 5 שנים ומשכך לא ברור כלל אם היתה ממשיכה להתגורר בה. יתירה מכך לא הוצגו ראיות בנוגע למחירי השכירות לעת סיום תקופת השכירות בשנת 2010. התובעת העידה כי ממילא רגילה היתה לגור בדירה גדולה ובה חדר נוסף ולפיכך לא הגדילה את דירתה לאור העזרה שנזקקה לה לפחות עד למצב השתפר כפי שנקבע (פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2016, עמ' 15, ש' 24-32). בנוסף, בשלב מסוים, בהתקדם גילה סביר שהיתה עוברת לדירה נגישה יותר לה לא היתה נדרשת לעלות 30 מדרגות.

לאור טענות הצדדים, ובהיעדר חוות דעת גריאטרית שיקומית לא ברור מהן עלויות ההתאמות שבוצעו למצבה הבריאותי ומחלקן ההוצאות עולה שאינן קשורות לכך אלא למעבר שהיתה מבצעת בשלב כלשהו. לאור מכלול השיקולים ובשים לב לגילה המתקדם, החלטתי כי יש לפצות את התובעת בסך של 50,000 ש"ח הכולל את הקדמת מעברה לדירה נגישה יותר ומשכך חלק יחסי מהפרש בין דמי השכירות הקודמים לדמי השכירות הנוכחיים, חלק מההוצאות הנלוות למעבר והתאמות דיור.

ניכויים

בהתאם לדרישת המל"ל, ששולמה הנתבעת, יש לנכות מהפיצוי לו תזכה התובעת את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסכום של 158,336 ש"ח.

סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל אני מורה כי הנתבעים ישלמו לתובעת את הפיצוי כאמור בסך 1,151,707 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% ואת הוצאות המשפט.

הסכומים כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק-הדין שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ט' אב תשע"ו, 13 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.