רקע וטענות הצדדים

בפני תביעת נזיקין. מר ח.א. , יליד 1970 (להלן: "התובע") טוען כי נגרמו לו נזקים עקב פגיעה שארעה ביום גיבוש מטעם העבודה ביום 24.8.2004 במתחם שבאור עקיבא המנוהל על ידי "פעלתון ספורט בע"מ" (להלן: "הנתבעת 1"). במהלך יום הגיבוש התובע השתעשע עם חבריו במקפצה-טרמפולינה, ולאחר קפיצות ממושכות על המתקן, נפל התובע על פינת הטרמפולינה, ונפגע בפניו ובעיקר באפו (להלן: "התאונה"). הנתבעת 2 ביטחה את הנתבעת 1 עובר לאירוע (להלן: "הנתבעת 2").

התביעה הגישה תחשיבי נזק ביום 12.3.14, ההגנה מנגד הגיבה תחשיבי נזק ביום 23.3.14.
לאחר עיון בתחשיבים, הצעתי לצדדים ביום 28.7.14 להגיע להסדר המבוסס על שקלול הסיכויים והסיכונים כפי שאלו השתקפו בעיני בית המשפט נכון לאותו שלב ,בבחינת "מִִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" [זכריה, ח, טז]. אולם הצדדים לא השכילו להגיע להסדר, ולכן לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של "ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').

דיוני ההוכחות התקיימו ביום 3.5.15 בו העידו מומחה ביהמ"ש ד"ר בלום, התובע בעצמו, ומנכ"ל הנתבעת 1 מר הירש תמיר, וביום 3.6.15 בו העיד גיסו של התובע מר נפתלי מאיר, ומפעיל המתקנים מטעם הנתבעת 1 מר אליאב.

התביעה הגישה סיכומים ביום 4.2.16 וההגנה הגישה סיכומיה ביום 26.7.16.

ב"כ התובע המלומד טוען כי על הנתבעת לשאת במלוא האחריות לאירוע. ראשית לאור העובדה כי הנתבעת 1 לא קיבלה אישור פר-שנתי ממכון התקנים הישראלי באשר למתקניה. בנוסף עולה מחקירתו של התובע והעד מטעמו, כי הברזל על הטרמפולינה היה חשוף.
בנוסף לטענת התביעה ראוי שמטעם הנתבעת 1 יהיה מצוי אדם שישגיח על הפעילות בטרמפולינה ויימנע נזקים מעין אלה.

הנתבעת 1 מאידך כופרת בטענות התביעה באשר לבטיחות הטרמפולינה, ומשלא הוגשה לביהמ"ש חוות דעת הנדסית באשר לתקינות הטרמפולינה, אין לשמוע לטענות אלה כלל.

בנוסף, התמונה שהוצגה מראה את סוג הטרמפולינה המדוברת ומעלה כי מצויים ספוגים המגנים ומרככים את הברזלים.

בנוסף יש לייחס את האחריות לאירוע לתובע לבדו שכן עולה מדו"ח הפגיעה שכתב מר אליאב עופר, כי דווח לו על התקוטטות בטרמפולינות, בנוסף העיד בעצמו שראה מבוגרים מתקוטטים על הטרמפולינה. לאור האמור ההגנה סבורה כי יש לראות בהיאבקות כהסיבה היחידה לפגיעה, או לחלופין לראות בתובע כבעל אשם תורם משמעותי עד למוחלט באשר לפגיעה.

באשר לדו"ח הפגיעה, מציינת התביעה כי מדובר בעדות שמועה, ומכחישה שהתובע התקוטט עם מנדהו.

דיון והכרעה

קביעה עובדתית

לאחר בחינת העדויות, התמונות וטענות הצדדים בבחינת שקלא וטריא, סבורני שגרסת התביעה קוהרנטית ואמינה בעיני והיא מועדפת על פני גרסת ההגנה. אני מסכים עם ההגנה באשר לשיהוי, ולגרימת נזק ראייתי כתוצאה מכך, ושנטל ההוכחה מוטל על התובע שכן "המוציא מחברו עליו הראייה", אך זה לא יכול לפגוע בעילת התביעה, כשעדויות התביעה עדיפות בעיני. גם אם קיים אישור מכון התקנים על אותה הטרמפולינה, זה אינו מעניק "חיסיון" מפני תביעות נזיקין.

באשר לדו"ח הפגיעה, אני מסכים עם התביעה כי כאשר אדם רושם קטטה מפי מה שסיפרו לו נוכחים, מבלי שהוא ראה זאת במו עיניו יש לראות בכך "עדות מפי השמועה" שאינה קבילה כלל וגם אם כן, משקלה כמשקל נוצה. גם עדותו של מר אליאב בדיון ההוכחות מיום 3.6.15 כי אכן "מבוגרים (יהיו אשר יהיו) התקוטטו" על הטרמפולינה, אינה יכול לסייע להגנה שכן יש נתק זמנים בין מה שהוא טוען שראה לבין הפגיעה נשוא דיוננו אנו. וכפי שהעיד (עמ' 23 שורות 4-8 לפרוטוקול):

"ש. מה אתה ראית ועשית?

ת. זוכר שראיתי צמד של אנשים מבוגרים משחקים בהתקוטטות על המתקן, לא יודע כמה סמוך לארוע, קצת זמן אחר כך הגיע מישהו ואמר שמישהו נפגע, את הפגיעה לא ראיתי, זוכר שראיתי צמד מתקוטט, גם מי שהזעיק מעמדת המציל אמר שהבחור נפגע כתוצאה מהתקוטטות או במהלך התקוטטות במתקן."

וכן חוזר על כך מר אליאב שנית בעדותו (עמ' 24 שורות 3-4 לפרוטוקול):

"ש. כשכתבת בדוח שהיתה פגיעה מקטטה, זה סיפרו לך, לא ראית?

ת. ראיתי צמד מתקוטט על המתקן, התאונה הייתה זמן אחר כך."

המדובר באירוע שמיועד לפורקן מעבודה, מבוגרים משתעשעים ומשחקים על מתקנים שמיועדים מתחילה לבני נוער. סבורני כי הבעיה האמתית במקרה היא אי-ההשגחה והפיקוח על הנעשה באתר, וניתן היה למנוע את הנזק.

יישום נורמטיבי

עסקינן בתביעה על פי עוולת הרשלנות. בבואנו לבחון את עוולת הרשלנות, עלינו לעשות זאת בכמה שלבים: השלב הראשון הוא בחינת קיומה של חובת זהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על הנתבעת 1 כלפי התובע. שנית, יש לבחון את הפרת אותה חובת זהירות קונקרטית. בשלב השלישי עלינו לבחון מהו הנזק שנגרם והשלב הרביעי הוא הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק הנטען ולבסוף לבחון האם לתובע אשם תורם בנסיבות העניין ואם כן כיצד לכמתו (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113,122 להלן "עניין ועקנין").

חובת הזהירות המושגית

במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית יש לבחון האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. לענייננו אין חולק כי קמה חובת זהירות מושגית בין הנתבעת 1 לבין המשתמשים במתקניה, ובכללם גם התובע.

חובת הזהירות הקונקרטית

חובת הזהירות הקונקרטית לעומת זאת, הינה חובה פרגמטית והיא נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה כפי שהוכחו בפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמנועו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע" נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619).

לעניין חובת הזהירות הקונקרטית צוין בעניין ועקנין, בעמ' 125:

"הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית. היא עוסקת בקטיגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני".

מן הכלל אל הפרט

לאחר שקבעתי שהנני מאמץ את גרסת התביעה, נקל להגיע למסקנה שהתקיימה רשלנות מצד הנתבעת 1, לאור העובדה שמתקיימים כלפי התובע הן חובת הזהירות המושגית והן הקונקרטית והן הופרו ונגרם נזק כתוצאה מכך.

מקובלנו כי חובת הזהירות הקונקרטית משתנה בהתאם לניזוק, נתוניו, גילו, ובריאותו. (השווה ל:ע"א 715/79, דניאלי נ' אורט, פד"י לה [2] 764 , וע"א 2061/90, מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פד"י מז [1] 802]). בענייננו המדובר בניזוק שהוא בוגר בשנים, אב לילדים, אינטליגנט, ולכן על אף שמדובר במתקן שיש בו סיכוני נפילה ופגיעה, לא נדרש בכל רגע ורגע שישגיחו עליו ועל חבריו.

אולם כפי שציינתי לעיל, כשאחראי במקום רואה שישנם מבוגרים שמתקוטטים, אפילו אם זה לא היה התובע בעצמו אלא מבוגרים אחרים, הוא יכל, והיה עליו- למנוע זאת ולא להתעלם מכך.

לדידי ניתן לראות במר אליאב במקרה הקונקרטי כ-"האחד שהיה עליו לצפות את התרחשות הנזק", ולעניין זה נאמר בעניין וקנין בעמ' 114:

"אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק? אם התשובה לכך שלילית, אין חובת זהירות, ואילו אם היא חיובית, נשאלת שאלה שנייה, נורמאטיבית באופיה וקשורה בהכרעה ערכית, לאמור, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק."

השופט ד' לוין התייחס לכך בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח(1) עמוד 72 :

"הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית".

מסקנה זו מתחזקת לאור עדותו של מר אליאב ממנה עולה שהוא סבר כי על הנתבעת 1 לבדוק את תקינות המתקנים בלבד (עמ' 24 שורות 18- 20 לפרוטוקול) :

"ש. באותו יום לא הגעת לבדוק אם המתקן תקין בזמן שאנשים השתוללו?

ת. אין קשר בין השתוללות על המתקן ותקינותו. הבדיקה שהמתקן תקין עושים אחת לכמה זמן, או שיש סיבה לחשוש שיש תקלה."

סבורני כי ברגע שצוות הנתבעת 1 מזהה שהמבלים נוטים להתקוטט על מתקניה, עליה החובה למנוע זאת, ואם היתה עושה זאת, אולי גם פגיעתו של התובע הייתה נמנעת, ללא נפקא מינה אם הוא זה שנִצפה מתקוטט.

שאלת האשם תורם

אחריותו של אדם על שלמות גופו ונשמתו כבר נקבעה בתורה לאמור: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" ( דברים ד', ט"ו). כך גם במשפט המקובל ממנו ינקנו את פק' הנזיקין (להלן: "הפקודה") הקובעת בסעיף 65 כך:

"נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחובתו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק."

אשם תורם הינה טענה ולפיה ההתנהגות מצדו של התובע עולה לכדי התנהגות רשלנית וחסרת זהירות, כזו שגרמה או לכל הפחות תרמה חלקית לנזק שנגרם. על בית המשפט לבחון האם התובע הניזוק נהג כאדם זהיר ואחראי תוך זהירות סבירה (ראו בעניין זה- ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343).

לדעתי לאור נתוני התובע כפי שציינתי לעיל, יש לייחס לו רשלנות תורמת בהתאם, גם אם לא הוא זה שהתקוטט.

ברי הוא כי בענייננו יש לייחס לתובע רשלנות תורמת, שכן לא נזהר בהיותו משחק, על אף שהינו בר דעת להבין כי ייגרם נזק מקפיצות מסוכנות על צדדי הגוף.

ולכן לאור הנסיבות ולאור נתוני התובע, יש לייחס לו רשלנות תורמת באשר לאירוע בשיעור של 40%.

שאלת הנזק

הנכות הרפואית

ביום 5.6.14 ביהמ"ש מינה את ד"ר יוסף בלום, מומחה ומנתח בתחום א.א.ג לקביעת נכותו של התובע. המומחה קבע כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% בגין שינוי חיצוני באפו, כאשר מחצית מהנכות האמורה יש לייחס למצב ראשוני טרם התאונה.

ב"כ התובע חולק על ממצאי המומחה, ובין יתר טענותיו אינו מבין כיצד ייתכן שמומחה ההגנה קבע נכות גבוהה יותר משל מומחה מביהמ"ש. ההגנה מנגד דוחה את טענות התביעה, ומציינת כי גם שאלות ההבהרה שנשלחו למומחה וגם חקירתו הנגדית לא גרמו לשינוי בחוות דעתו ועל כן אין לקבל טענות אלו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחוות דעת המומחה, בשאלות ההבהרה ובחקירתו הנגדית, ונתמך בפסיקה לפיה באין סיבות טובות-חריגות לכך, לא יסטה בית המשפט מקביעת הנכות הרפואית שקבע המומחה הרפואי (ראו ע"א 1156/92 סגל נ' סגל וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך בפסקה 5, ובע"א 3212/03‏‏ יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח), מצאתי שחוות דעת המומחה מקצועית, אובייקטיבית ואמינה בעיני.

משכך תעמוד נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 2.5%.

הנכות התפקודית

התובע טוען כי עקב הנכות שנקבעה לו, אינו שולט על האף ולעיתים הפרשות מהאף יוצאת בצורה בלתי מורגשת, ובהיותו סוכן מכירות לפגיעתו פועל יוצא תפקודי. הנתבעות מנגד טוענת כי לנכות השפעה אסתטית בלבד, ולא תפקודית.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סבורני כי אין לקבל את שיטת ההגנה לפיה לפגיעה אסתטית אין כל השפעה על תפקוד ניזוק ועל השתכרותו, גם מראה חיצוני הינו בר השפעה בהתנהלות חייו, ובכלל זה גם סביבת עבודתו, הדברים מקבלים ביטוי כאשר עסקינן בניזוק שהינו סוכן מכירות פרונטליות (ראו למשל מה שקבעתי בת"א (ת"א) 33197-01-11 יעקב לקסר נ' אברהם פלדמן).

סבורני שיש ממש בטענות ב"כ התובע לעניין האפשרות הממשית של פגיעה בכושר ההשתכרות על אף שמדובר בפגיעה אסתטית "בלבד". מחקרים שנעשו בחו"ל הוכיחו קשר של מובהקות סטטיסטית בין יופי ושלמות פני האדם לרמת השתכרותו (ראו למשלThe truth about why beauty pays, Post published by Dario Maestripieri Ph.D. On Mar 08, 2012 in Games Primates Play). במקרה דנן כשהתובע צריך להיות בקשרי עבודה ופגישות עם אנשים באופן תכוף, בהחלט ניתן לייחס השלכה התפקודית כתוצאה מהנכות הרפואית-האסתטית שנקבעה לו.

לאור האמור יש להעמיד נכותו התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה, קרי 2.5%.

הפסדי שכר בעבר

התובע טוען כי נעדר מעבודתו במשך 140 יום, ועל כן יש לשלם לו על תקופה זו במכפלת שכרו עובר לתאונה-5,000 ₪ ובסה"כ 31,818 ₪. מאידך הנתבעת טוענת כי באין אסמכתאות להפסד האמור, אין לפצות בגין ראש נזק זה.

מקובלנו כי כאשר עסקינן בראש נזק מיוחד, יש להוכיחו בראיות של ממש. התובע לא הראה לביהמ"ש תלושי משכורת מסודרים המעידים על הפסדי השתכרות.

לטעמי יש בעיה בלהסתמך על אישור רופא משפחה לעניין הפסד השתכרות. עם זאת, במקרה ספציפי זה, לאור השבר שנגרם לתובע באפו, ניתן להאמין שהוא לא יכל לעבוד באופן רציף ואכן נאלץ לא לעבוד\ לקחת ימי חופשה בגינן ( לעניין פיצוי בגין דמי חופשה ראה: ת"א (חיפה) 211/92 שרון גלט ו-2 אח' נ' ברוך כהן ואח'. תק-מח 2003(2), 11338; ת"א (חיפה) 11293/97 גאנם נעים נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ. תק-מח 2001(3), 4651).

נראה כי סביר שהנתבעות יפצו את התובע בראש נזק זה בסכום גלובאלי בשיעור של 5,000 ₪ בגין תקופת האשפוז וההחלמה מהפגיעה.

הפסדי שכר לעתיד

כבר נאמר בעבר שבחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו "מהלכים בארץ הפלאות של עליסה" (ע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י (פ"ד מז (ח) 802, 822) ואכן המלאכה לא קלה היא.

ב"כ התובע סבור כי יש להעמיד את הפיצוי בגין הפסד השתכרותו של התובע לעתיד בסך של 320,685 ₪ תוך שהוא מבצע חישוב אקטוארי המגלם בתוכו 33 שנות השתכרות צפויות עד לגיל פנסיה, ותוך שהוא מחשב את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 25%.

ב"כ הנתבעות טוענת בסיכומיה כי לאור העובדה כי התובע שילש את שכרו, ולכן אין לפצות אותו בגין ראש נזק זה. שכרו עומד כיום על סך של כ 14,000 ₪ בעוד שעובר לתאונה השתכר כ 5,000 ₪, מה גם שלנכותו אין משמעות תפקודית כפי שצוין לעיל.

לאחר עיון בטענות הצדדים, ובתלושי שכרו של התובע, השתכנעתי כי אכן אין מקום לביצוע חישוב אקטוארי, אך איני סבור שהפגיעה אינה עשויה לפגוע במידה מסוימת בהשתכרותו של התובע בעתיד כפי שציינתי לעיל ולכן, סבורני כי על הנתבעות לשלם לתובע סכום סביר, גלובאלי והוגן בגין ראש נזק זה (ראה ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג (3), 845), בסך של 40,000 ₪ המבטא בתוכו גם הפסדי פנסיה צפויים.

נזק שאינו ממוני

התובע טוען כי בעקבות האירוע, נגרמו לו כאב וסבל רב ועדיין הינם מנת חלקו, ומגיע בחישובו לסך של 50,000 ₪. הנתבעת מנגד סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪. לאחר שעיינתי בחישובי הצדדים, סבורני כי לאור הפגיעה הטראומטית שחווה התובע, תשלמנה הנתבעות סך של 18,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ונסיעות

התובע טוען כי בעקבות הפגיעה מושא התביעה נדרש לעזרה מבני משפחתו, בדגש על אשתו וזאת על מנת לבצע פעולות יומיומיות. לאור זאת התביעה סבורה כי יש להעמיד פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד בסך של 10,000 ₪. בנוסף טוען התובע כי בעקבות התאונה נגרמו לו הוצאות רפואיות בגין תרופות ונסיעות לטיפולים בסך של 45,000 ₪ (סעיף 60 לסיכומי התביעה). הנתבעת מאידך מתנגדת לפיצוי בגין עזרת צד ג' או הוצאות בהיעדר הוכחות, בנוסף אין לשמוע לטענה כי התובע נעזר באשתו, מאחר ונעזר תמיד באשתו כחלק משגרת חייו, מה גם שלא הביא אותה לעדות להוכיח את חסרון הכיס שנגרם לה.

לדידי, אע"פ שעסקינן בראש נזק מיוחד, יש להפעיל את סמכות ביהמ"ש לפסוק גם בהיעדר הקבלות האמורות (ראה: לעניין זה ע"א 525/74 אסבטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 251, בעמ' 284). וכפי שנקבע בע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3) 919, בעמ' 922 (1997):

"כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא ייהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחויב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם".

בהיעדר קבלות כאמור ייפסק סכום גלובאלי והוגן בגין עזרת צד ג' בסך של 1,000 ₪ - סכום המבטא הפסדי שעות צפויות לבן זוג מעבודתו בתקופה הראשונה לפגיעה, בעיקר הפרשים צפויים שאינם מכוסים במסגרת חוקי העבודה. בנוסף הנתבעות תשלמנה לתובע סך של
1,000 ₪ בגין משככי כאבים ונסיעות.

סיכום

הנתבעת תשלמנה לתובע את הסכומים שלעיל תוך שיש להפחית מהם את האשם התורם שנקבע בשיעור של 40% . בסיכום סופי ישלמו הנתבעות לתובע סך של 39,000 ₪.

כמו כן תשלמנה הנתבעות את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

המזכירות תמציא פסק דין זה בדואר רשום לצדדים.

ניתן היום, ד' אב תשע"ו, 08 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.