1. הנתבעת בקשה לדחות את התביעה על הסף. הוחלט לקבל את הבקשה, ולהלן הנימוקים.

2. התביעה הינה תביעה בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע לטענתו, עקב תאונה בה נפגע ביום 27.10.04.

התביעה הוגשה במקור ביום 25.10.11, נגד מעבידתו של התובע עובר לתאונה, ונגד חברת הביטוח, אשר בטחה את המעבידה, בביטוח אחריות כלפי צדדים שלישיים.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 13.11.12, הודיע ב"כ התובע על הסכמתו למחוק את התביעה נגד הנתבעות המקוריות, ללא צו להוצאות. ביום 29.11.12 (לאחר קבלת תשובת הנתבעת לעמדת ב"כ התובע, ותשובת התובע לתשובתן) ניתן פסק דין, אשר מחק את התביעה נגד הנתבעות המקוריות, תוך התניית הגשת תביעה נוספת נגדם באותה עילה בעתיד, בתשלום הוצאות.

עוד קודם מתן פסק הדין, אשר מחק את התביעה המקורית, הגיש התובע ביום 24.10.12, כתב תביעה מתוקן, במסגרתו נתבעה, רק הנתבעת - "קרנית".

3. עם הגשת כתב ההגנה, הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף, בטענת התיישנות, וזאת, באשר התביעה נגדה, הוגשה כמעט שמונה שנים לאחר אירוע התאונה.

בתשובתו לבקשה, טען ב"כ התובע, כי עילת התביעה טרם התיישנה, עובר להגשת התביעה, שכן לטענתו יש להחיל בענייניו את הוראת סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, הקובעת, כי מירוץ ההתיישנות ביחס לתביעה, שעילתה היא נזק, אשר נגרם ע"י מעשה או מחדל יחל - מקום שלא התגלה הנזק ביום שבו אירע – ביום גילוי הנזק (ובכל מקרה תתיישן התביעה, אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק).

בהקשר זה הוסיף ב"כ התובע וטען, כי בחינת שאלת ההתיישנות, מחייבת שמיעת ראיות.

כן טען, כי לתובע נקבעה דרגת נכות במסגרת תביעתו למל"ל, בחלוף תקופה ארוכה מיום התאונה.

4. ההלכה הפסוקה קבעה, לעניין היקף הנזק, אשר עם גילויו יחל מירוץ ההתיישנות, ע"פ הוראת סעיף 89 (2) לפקודת נזיקין: "...ההלכה הנוהגת בעניין זה היא כי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין להסתפק בגילוי נזק כלשהו שהוא בבחינת "נזק של מה בכך"; מנגד, אין מקום שתובע ימתין בהגשת תביעתו לגיבוש מלוא הנזק, ובלבד שנתקיים נזק בהיקף ממשי. תקופת ההתיישנות אינה נפתחת, אפוא, כל עוד לא נתגלה נזק בהיקף ממשי; אך משנתגלה, אין צורך להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו ... בחינת היקפו של הנזק לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות מתבססת על מבחן של סבירות: נזק של מה בכך, אשר אדם סביר לא היה מגיש בגינו תביעה לערכאות, לא ייחשב כנזק שעם גילויו ייפתח מרוץ ההתיישנות. לעומת זאת, התרחשותו של נזק ממשי שאדם סביר היה תובע בגינו, פותחת את מרוץ ההתיישנות במועד היוודעו של נזק כזה..." [ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ ואח' (ניתן ביום 12.7.10), בסעיפים 32 ו-33 לפס"ד].

כן נפסק, כי מבחן גילויו של הנזק לעניין הוראת סעיף 89 (2) לפקודה, "...הוא מבחן אובייקטיבי, המניח כי ההגנה הניתנת לתובע שגילה במאוחר את עובדת קיומו של נזק המהווה חלק מעילת התביעה נפרשת על מי שלא התרשל בגילוי, ונקט באמצעים סבירים כדי לגלות עובדת שהיו קיימות ב"כח" ביחס לנזק..." [ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (ניתן ביום 11.7.10), סעיף 24 לפסק דינה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה].

ביחס לטיב האמצעים, שעל תובע לנקוט, כדי שיראה כמי נקט זהירות סבירה בעניין גילוי הנזק נפסק: "...עומס האחריות וטיב האמצעים שעל תובע לנקוט בהקשר זה נגזרים מטיב הענין. התשובה תלויה בנטל הכללי המוטל על תובע להקטין את נזקיו, ולפעול באופן סביר למימוש זכויותיו. "על התובע הסביר מוטל הנטל להעמיד עצמו ואת רכושו לבדיקות מסוג ובתדירות ההולמים את הסיכונים אליהם נחשף"... ככל שגדלות ההסתברות האובייקטיבית בקיום עילת תביעה וחשיבותה לתובע, כך גדל עומס החקירה והדרישה... סבירות האמצעים הננקטים לגילוי הנזק עשויה להיות מושפעת מהנסיבות המיוחדות האופייניות לתחום בו מדובר – כגון מחלות סמויות, ולנוהגים המקובלים בתחום גילויין... הימנעות התובע מנקיטת אמצעים סבירים לברר סימני נזק, ולעמוד על טיבם, עשויה להילמד מהצטברות סימני מחלה גלויים; מאבחנה רפואית ברורה על כשל גופני, ומבהירותה של אבחנה זו; ...אשר לאמצעים שעל המטופל לנקוט, ככל שההסתברות האובייקטיבית לקיומה של עילת תביעה גדלה, וככל שהסימנים לסיכון ממשי הינם ברורים ומוחשיים, כך גדלה חובתו של התובע להעמיד עצמו לבדיקות מסוג ובתדירות ההולמים את הסיכונים אליהם נחשף, כדי לאתר את מקורות הנזק ולהקטינו... כאשר בבירור או בדיקות נגישות עשויים לחשוף פרטים מהותיים על נזק שהיתכנותו צפויה, ושהמאמץ והעלויות הכרוכות בהם אינו רב, לא יוכל אדם שהתעלם מסימני נזק גלויים להתגונן בטענה כי "לא ידע" אודותם, ולהביא בכך לדחיית מרוץ התיישנות תביעתו [ע"א 2206/08 האמור לעיל, בסעיפים 25-27]".

5. התובע נפגע כאמור, ביום 27.10.04. בכתב התביעה המתוקן נטען, כי התאונה התרחשה, כאשר רכב צד ג' התנגש בטרקטור חלוד ומקולקל, עליו ישב התובע, וגרם להתהפכותו. כתוצאה מכך נחבל התובע באיברים שונים, ובכללם, רגל שמאל.

מן המסמכים שצורפו לכתב התביעה המקורי עולה, כי התובע פונה לחדר המיון בבית החולים סורוקה, ושוחרר בו ביום, לאחר שנבדק ע"י אורטופד. בין היתר, אובחנה נפיחות קלה בברכו, ורגישות בברך ובשוק. התובע שוחרר עם המלצות לטיפול ומעקב רופא. ביום 18.4.05, נערכה לתובע בדיקת MRI של ברך שמאל, ואובחנו: "1/ קרע בACL 2/נזק, ללא קרע מלא, ב PCL 3/כנראה קרע קטן במנסקוס המדיאלי". דהיינו, במועד זה, לכל המאוחר, נודע לתובע, כי נגרם לו עקב התאונה קרע ברצועה, וכי קיים חשד לקרע במניסקוס. ברי, כי אין מדובר ב"נזק של מה בכך", אלא בנזק משמעותי, ועל כן, נוכח ההלכה הפסוקה כפי שצוטטה לעיל, נכון לקבוע, כי במועד זה, לכל המאוחר, התגלה לתובע דבר קיומו של הנזק המהווה חלק מעילת התביעה.

טענה, לפיה לא הבין התובעת כי נגרם לו נזק משמעותי, במועד בו אובחן הקרע ברצועה כאמור לעיל, אינה יכולה לעמוד, נוכח ההלכה שצוטטה לעיל, לפיה המבחן בעניין הגילוי לנזק הינו מבחן אובייקטיבי, וכאשר תוצאות הבדיקה מיום 18.4.05 גילו באופן ברור, כי לתובע נגרם נזק של ממש עקב התאונה.

יתרה מזאת, כפי שטענה הנתבעת בתשובתה לתשובת התובע, בהודעת התובע למל"ל על פגיעה בעבודה, מיום 14.2.05, נטען, כי התובע לא עבד במהלך כל התקופה, שחלפה ממועד התאונה ועד הגשת ההודעה, דהיינו, כשלושה חודשים וחצי. על פני הדברים, מדובר בעובדה שהייתה צריכה להוביל את התובע למסקנה, כי נגרם לו נזק של ממש, עקב התאונה, ועל כן ייתכן שמירוץ ההתיישנות, ע"פ הוראת סעיף 89 (2) לפקודה, החל עוד קודם המועד האמור לעיל.

מכאן שעילת התביעה התיישנה לכל המאוחר ביום 18.4.12, כחצי שנה קודם הגשת כתב המתוקן, בו נתבעה לראשונה הנתבעת, ועל כן יש לקבל את בקשתה, ולדחות את התביעה על הסף.

6. התביעה נדחית אפוא על הסף. בהתחשב בכך שהנתבעת כבר הגישה כתב הגנה ואף הגישה תשובה לבקשה למינוי מומחים רפואיים (אשר נדחתה, משום שדרגת נכותו של התובע נקבעה ע"פ דין), ישלם התובע לנתבעת שכר טרחת עו"ד, בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ניתן היום, ח' ניסן תשע"ג, 19 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.