| 4667-08-12 |
בפני כב' השופטת שרית זמיר | |||
המאשימה | מדינת ישראל | ||
נגד | |||
הנאשם | אלמוג הזמי (אסיר) | ||
<#2#>
נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד גיל יואש
הנאשם באמצעות השב"ס – לא הועלה
ב"כ הנאשם עו"ד מוטי אדטו
פרוטוקול
הערת בית המשפט:
למרות פניות חוזרות ונשנות לשב"ס להעלות את הנאשם להקראת הכרעת דינו הנאשם לא הועלה וזאת משום שהוא מסרב בתוקף לעלות מזה זמן מה וטוען כי הוא אוכל סנדוויץ' לאטו . כך מפורשות נמסר לבית המשפט מפיו על ידי נציגי שב"ס.
בנסיבות הללו יקריא בית המשפט את הכרעת הדין בהעדרו עד אשר ואם יחליט הנאשם כי הוא מעוניין להיות נוכח בהמשך הדיון בעניינו.
הדבר נמסר מפורשות גם לנאשם באמצעות נציגי שב"ס.
עוד אציין כי הדיון היה קבוע לשעה 08.30. השעה כעת 09.30 בכל זאת ולמרות ההמתנה הארוכה, הנאשם מסרב לעלות.
<#3#>
הכרעת דין
כמצוות המחוקק הריני מודיעה בזאת על זיכוי הנאשם מחמת הספק מביצוע עבירת התקיפה, על זיכויו מעבירת היזק בזדון והרשעתו חלף עבירה זו בעבירת השחתת פני מקרקעין והרשעתו בעבירת הפרת הוראה חוקית.
כנגד הנאשם הוגש כתב-אישום המייחס לו עבירות של:
היזק בזדון – עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין);
הפרת הוראה חוקית – עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין (בשני אישומים);
ותקיפה סתם – עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.
על פי עובדות כתב האישום, הנאשם הינו בנם של אריאלה היזמי (להלן: המתלוננת) ושל אריאל בן ארי (להלן: המתלונן).
בתאריך 3.6.12 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בת.פ. 1928-06-12 בבימ"ש השלום בראשל"צ, בו יוחסה לו עבירת איומים כלפי המתלוננת.
לצד כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (מ"ת 1941-06-12), ובצדה הסכמה לשחרורו בחלופה, באותם תנאים בהם שוחרר במ"י 56329-05-12, ובהם בין היתר הרחקה מהכתובת ראובן 5 בנס ציונה (להלן: הבית) ואיסור יצירת קשר עם המתלוננת.
בתאריך 5.6.12 במסגרת דיון בבקשת המעצר (מ"ת 1941-06-12), הורה בית המשפט על שחרורו של הנאשם בתנאים הכוללים בין היתר, הרחקת הנאשם מהבית ברדיוס של 1 ק"מ ממנו, הרחקה ואיסור יצירת קשר עם המתלוננת וזאת עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (להלן: ההוראה החוקית).
בתאריך 20.7.12 בשעת צהריים, הגיע הנאשם ליחידת הדיור בה מתגוררת המתלוננת.
בנסיבות הללו ריסס הנאשם על קירות הבית ועל רצפתו את הכיתובים הבאים: "נעלה אותי מחוץ לבית שהייתי קטן אז לקחתי לך"; "דין גהנום"; "לשכוח אותך שטן"; "פעם אחרונה"; "בוגדת בבעל ובילדים"; "שטן" (להלן: האישום הראשון).
בתאריך 25.7.12 בין השעות 17:00-18:00 נכנס המתלונן ליחידת הדיור בה התגורר הנאשם ברח' ראובן 5 בנס ציונה (להלן: המקום).
המתלונן ביקש מהנאשם את הטלפון הנייד שלו, אותו הוא שכח במקום, והעיר לו: "המצב הזה לא יכול להמשך, לא מוצא חן בעיניי ההתנהלות שלך".
בנסיבות אלו, התקרב הנאשם למתלונן וחנק אותו בצווארו באמצעות שתי ידיו תוך שהוא אומר למתלונן "אתה לא שפוי אתה לא שפוי".
בנסיבות הללו ביקש המתלונן מספר פעמים מהנאשם לחדול ממעשיו, אולם הנאשם המשיך ואף הידק את החניקה עד שהמתלונן הצליח להשתחרר מידיו (להלן: האישום השני).
בישיבת המענה ביום 20.01.13, כפר הנאשם, באמצעות בא כוחו, במיוחס לו.
הנאשם הודה בקיומם של הצווים השיפוטיים שעמדו בתוקף באותה העת. יחד עם זאת, כפר בהפרתם בכל צורה ודרך, שכן לדבריו, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום המתלוננת לא התגוררה כלל בכתובת ראובן 5 בנס ציונה.
הנאשם הודה כי ריסס את הכתובות המפורטות בכתב האישום, אך טען שתוכנם היה אמת וכי הכתובות לא רוססו על בית המתלוננת, אשר כאמור לשיטתו, כבר לא התגוררה שם יותר.
אשר לאישום השני, טען כי אביו נכנס ליחידת הדיור בה התגורר משך 7 השנים האחרונות, ללא רשותו ותוך שהוא מסיג את גבולו.
הנאשם הוסיף כי האב "הפך" את יחידת הדיור והשתמש באלימות, לפיכך ככל שאחז הנאשם באב עשה כן מחמת הגנה עצמית, תוך שימוש בסמכות הנתונה לו להשתמש בכח לצורך הרחקת פולש, לפי חוק המקרקעין.
הנאשם הדגיש כי לא חנק את האב אלא לכל היותר אחז בדש חולצתו על מנת שיפנה את דירתו.
הנאשם הוסיף כי גם המתלונן וגם המתלוננת פגעו בו בילדותו בצורה אנושה.
פרשת התביעה
מטעם התביעה העידו האב מר אריאל בן ארי (המתלונן), האם הגב' אריאלה היזמי (המתלוננת), החוקרת רס"מ רוית רוטבורד והשוטר רס"ל בלאי אספאו.
לתיק בית המשפט הוגשו בהסכמה המוצגים הבאים:
עדות המתלוננת – הגב' אריאלה היזמי
הגב' אריאלה היזמי הינה אמו של הנאשם.
בעדותה בבית המשפט מסרה המתלוננת כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, ועד עצם היום בו מסרה עדותה בבית המשפט, התגוררה ומתגוררת ברחוב ראובן 5 בנס ציונה.
לדבריה, בתאריך 22.7.12 הגישה תלונה במשטרה כנגד הנאשם בשל כך שריסס על קירותיו החיצוניים של הבית ברח' ראובן 5, ועל שמיכות שתלתה לאוורור בחצר, כתובות שהופנו אליה, ובהן בין היתר: "דין גהנום", "לשכוח אותך", "שטן", "בוגדת בבעל ובילדים" ועוד.
העדה הבהירה כי באותה תקופה לא היה כל קשר בינה לבין הנאשם, אשר סרב אפילו לדבר איתה.
העדה מסרה כי היא והנאשם התגוררו באותה העת, טרם הרחקתו ע"י ביהמ"ש, באותו מתחם – מגרש ברח' ראובן 5 בו היו מס' יחידות דיור צמודות זו לזו, כאשר היא התגוררה באחת מיחידות הדיור, הוא ביחידה אחרת, יחידה נוספת הושכרה באותה עת על ידה לדיירת נכה, ויחידה נוספת הייתה פנויה.
העדה שללה מכל וכל את גרסת הנאשם, לפיה השמיכות עליהן רוססו הכתובות היו שמיכות שלו שהיא גנבה מיחידת הדיור שלו בעבר.
בחקירתה הראשית מסרה העדה כי כשיצאה מהבית ביום בו רוססו הכתובות לא היה כל כיתוב במקום, וכשחזרה לביתה כ-3 שעות מאוחר יותר ראתה את הכתובות (פרוט' עמ' 60 שו' 11-12).
בחקירתה הנגדית הבהירה כי כאשר חזרה באותו יום הביתה היה כבר חשוך, ולפיכך הבחינה רק בכיתובים על גבי הקירות ולא הבחינה באלה שעל השמיכות. בבוקר כשהתעוררה ראתה גם את הכיתובים על גבי השמיכות והזעיקה משטרה (פרוטו' עמ' 66 שו' 6-12).
העדה נחקרה ארוכות בחקירתה הנגדית בנוגע למועד בו רוססו הכתובות והשיבה כי אינה שוללת את האפשרות כי חלק מהכתובות רוססו עוד קודם, אך תחמה זאת לפרק זמן של כשבוע טרם הגשת התלונה (פרוטו' עמ' 71 שו' 15-17), למעט אולי כיתוב אחד שרוסס קודם לכן (עמ' 71 שו' 25-26).
העדה שללה בחקירתה הנגדית את טענת הנאשם, לפיה במועד הרלוונטי עזבה את הבית והתגוררה במקום אחר ועמדה נחרצות על גרסתה לפיה התגוררה בבית באותה תקופה ומתגוררת בו עד עצם היום הזה, וכי לא היה ואין לה (נכון למועד מסירת עדותה בבימ"ש) כל מקום מגורים אחר (פרוטו' עמ' 66 שו' 23-24, עמ' 67 שו' 5-6).
העדה הוסיפה כי במועדים הרלוונטיים היה תלוי ועומד כנגד הנאשם פסק-דין שאסר עליו להתגורר בבית.
העדה נשאלה בחקירתה הנגדית אם חרף פסק הדין אישרה לנאשם להתגורר בבית והשיבה: "זה לא אישור נמנעתי מלהתלונן".
עדות המתלונן – מר אריאל בן ארי
מר אריאל בן ארי הינו אביו של הנאשם.
בעדותו בבית המשפט מסר כי במועד הרלוונטי לכתב האישום היה הבעלים של המתחם והבית ברחוב ראובן 5, זאת לאחר שזכה במכרז כינוס הנכסים, ורכש בהתאם את זכויותיה של גרושתו המתלוננת במקום בינואר 2012.
עם זאת, בהתאם להחלטת בית-הדין הרבני, היתה המתלוננת רשאית להמשיך ולהתגורר במקום עד ליום 01.08.12.
העד מסר כי ביולי 2012 התגורר במתחם לסירוגין יחד עם הנאשם. לדבריו, המתלוננת התגוררה ביחידה אחת, הוא והנאשם ביחידה אחרת, דיירת נכה ביחידה שלישית, ושאר היחידות היו פנויות.
לדבריו, חזר להתגורר במקום יחד עם בנו – הנאשם, כשנה עובר לאירועים נשוא כתב האישום, אם כי בשלב מסויים התגורר אצל ידידה שלו, והנאשם גר לבד במקום, כשהוא עצמו היה "מדלג" מהיחידה של הנאשם לדירה של אותה ידידה.
אשר לאירוע נשוא כתב האישום, תיאר כי ביום 25.7.12 בשעות אחר הצהריים הגיע ליחידה בה התגורר הנאשם ונכנס אליה דרך הגג, מאחר ולא ניתן היה להכנס דרך הדלת הראשית, שנחסמה ע"י הנאשם מצידה הפנימי, באמצעות קרשים, על מנת שהמתלוננת לא תפרוץ ליחידה.
לדבריו, הגיע למקום גם על מנת לפגוש בנאשם ולראות "מה קורה" וגם על מנת לקחת את מכשיר הטלפון הנייד שלו שהיה במקום.
העד תיאר כי פגש בנאשם כשהוא שוכב בספה ובוהה בטלוויזיה, פנה אליו ושאל אותו איפה מכשיר הטלפון שלו והנאשם לא הגיב. לפיכך, החל מחפש בעצמו אחר המכשיר. בשלב מסוים החל להעיר לנאשם כי לא יתכן ש"יבלה" את ימיו בשינה ואת לילותיו בצפיה בסרטים.
בתגובה קפץ הנאשם וניתר "כמו נמר" תפס אותו בצווארו בחוזקה, תוך שהוא מדגים לפיתה של הצוואר באמצעות שתי כפות הידיים, ואמר לו "אתה לא שפוי" ועוד מלל של דברים שלא הבין את הקשרם.
העד תיאר כי הלפיתה בצוואר היתה חזקה והוא הרגיש לחץ, אך נמנע מלהגיב כי הבין שהשגעון עלה לנאשם לראש (כלשונו).
בשלב מסוים הלחץ שהפעיל הנאשם על צווארו פחת והוא שמט את ידיו, או אז ניצל העד את הסיטואציה ונמלט מהמקום.
העד הדגיש כי בשום שלב לא הפעיל כח ולו מינימלי כנגד הנאשם, ולא הגיב לתקיפתו אותו.
העד הוסיף כי לכשיצא מהבית אמר לנאשם: "תשמע אני מודיע לך בשבוע הבא אתה לא נמצא פה. מהשבוע הבא אתה לא תהיה פה".
לשיטתו של העד, האופן בו נהג בו הנאשם נבע מהעובדה שהנאשם הבין כי כעת מתחם הבית שייך באופן בלעדי למתלונן, וחשש שהמתלונן ייקח שליטה על המקום, ויגזול מידיו את השליטה במקום.
המתלונן הוסיף כי מרגע שבית הדין הורה למתלוננת כי עליה לפנות את המתחם ב-1.8.12, פיתח הנאשם אובססיה למקום, שהתבטאה בין היתר בעובדה כי ריסס בכתובות גרפיטי את כל קירות יחידות הדיור במתחם, ואפילו ריסס את קירות השכן.
העד תיאר כי הוא עצמו היה זה שצבע את קירות המתחם לצורך הסתרת ומחיקת הכתובות, יום לפני ששמאי מטעם הבנק היה צריך להגיע לנכס לצורך שמאות, וזאת על מנת להימנע מבושות.
בחקירתו הנגדית עומת העד עם העובדה לפיה מספר ימים לפני שהגיש תלונתו במשטרה פנה לבית המשפט ועתר להוצאת צו הגנה במעמד צד אחד כנגד הנאשם - עתירה שנדחתה.
העד אישר כי פנה בבקשה שכזו לבית המשפט, בהמלצת קצין החקירות של משטרת ראשל"צ – פקד ליאור גרכט, וכי בקשתו סורבה (פרוטו' עמ' 39-40).
העד אישר בנוסף, כי רתם את הנאשם למאבקו על הבית ועל הרכוש כנגד גרושתו המתלוננת, וכי הנאשם אסף עבורו חומר שסייע לו בהליך המשפטי שניהל ומנהל כנגד המתלוננת (פרוטו' עמ' 40 שו' 8-17), עד כי הנאשם פיתח אובססיה בנושא המאבק המשפטי מול המתלוננת (פרוטו' עמ' 48 שו' 13-15).
דו"ח הפעולה של השוטר רס"ל בלאי אספאו
דו"ח הפעולה שערך השוטר (ת/4) הוגש בהסכמה. ממנו עולה, כי השוטר הגיע למתחם הבית ביום 22.7.12 שם פגש במתלוננת, שמסרה לו כי הוציאה שמיכות לאוורור, וראתה היום את השמיכות מקושקשות בטוש או בספריי והיא חושבת כי הנאשם עשה זאת.
השוטר הבחין במקום בשלוש שמיכות עליהן הופיעו הכיתובים "אין לך ילדים". כמו כן, הבחין בקירות, ברצפות ובדלתות הבית מרוססים בכיתובים שונים אותם כינה קללות ואיומים, כדוגמת "אשה מורדת", "אמא זונה" וכו'.
המתלוננת מסרה כי הנאשם עשה זאת, הגם שהדגישה כי לא ראתה אותו עושה זאת.
השוטר הוסיף כי פקח שהגיע יחד עמו למקום צילם ותיעד את המקום.
לתיק ביהמ"ש הוגשו בהסכמה התמונות שצילם הפקח שי ישראלי (ת/5) ובהן מתועד המתחם עם הכתובות על גבי קירות, רצפות ודלתות היחידות.
בנוסף, הוגש לבית המשפט פרוטוקול ישיבת יום 5.6.12 במ"ת 1941-06-12 (שלום ראשל"צ), ובו החלטת כב' השופטת סילש, אשר הורתה על שחרורו של הנאשם בתנאים מגבילים ובהם, בין היתר: "ניתן בזאת צו הרחקה ואי יצירת קשר של החשוד מן המתלוננת וזאת עד לתום ההליכים המשפטיים. כן ניתן בזאת צו במסגרתו ימנע המשיב מלהגיע מרחק של קילומטר מבית המתלוננת".
פרשת ההגנה
במסגרת פרשת ההגנה העידו הנאשם ועדת ההגנה הגב' פז היזמי – אחותו.
לתיק בית המשפט הוגשו:
עדות הנאשם
החלק הארי של עדות הנאשם התמקד בתיאור מערכת היחסים החולה והכאוטית בינו ובין הוריו. הנאשם העיד על ילדותו העגומה במסגרתה חוו הוא ואחיותיו הזנחה פיזית ונפשית, ספגו אלימות קשה פיזית ומילולית, ונפלו קורבן למאבקים המרים שניהלו הוריהם זה מול זו. הנאשם הוסיף ורימז בדבריו כי נפל קורבן גם למעשים מיניים כאלה ואחרים מצד שני הוריו, אם כי התקשה עד מאוד לפרט הדברים ולמסור אותם באופן ברור.
הנאשם תיאר את אמו כמרשעת, שהרוע שיש בה אינו ניתן להגדרה וכינה אותה בדיון "מלאך המוות" ו"שטן".
אשר למערכת היחסים עם אביו – תיאר כיצד כבר מגיל צעיר (6-7) שימש ככלי בידיו לבלוש ולהשיג מידע אודות המתלוננת - התנהלותה ומהלכיה, כיצד תמורת ממתקים הפך אותו המתלונן לבלש וגייס אותו ל"משימות" שכל מטרתן היתה לאפשר לאב לקבל חזקה בלעדית על המתחם ויחידות הדיור, ובלשונו הפך אותו "למודיע".
הנאשם הוסיף כי בשלב מסויים אף עלתה הצעה ספציפית מצד המתלונן, לפיה הציע האחרון לנאשם כסף תמורת זה שיהרוג את המתלוננת והנאשם סירב.
הנאשם סיכם במילותיו את הדברים: "בסופו של דבר אף אחד מהם לא יותר טוב מהשני, אין מישהו שעשה משהו שאני יכול להגיד עליו שהוא ניצח בתחרות האכזרית" (פרוטו' עמ' 83 שו' 20-21).
הנאשם מסר כי בשלב מסוים, בשל התערבות מחלקת הרווחה ובית המשפט, הוצאו כל ילדי המשפחה מהבית ופוזרו בפנימיות. הוא עצמו הוצא מהבית בסוף כיתה ב', עבר מספר פנימיות, שהה זמן מה במעון "מצפה ים" ובסופו של דבר הגיע לפנימיית צמח-בר שם סיים לימודיו עם תעודת בגרות מלאה. לאחריהם, התגייס לצה"ל ושירת בתחילה בתור לוחם בשייטת ולאחר מכן בחיל הלוגיסטיקה.
לדבריו, בשלהי שירותו הצבאי התעוררה בעיית מגורים, שבסופו של דבר הביאה אותו לחזור ולהתגורר באחת היחידות במתחם הבית, מה שהביא לחידוש הקשר עם הוריו.
הנאשם תיאר כי מגוריו במקום היו לצנינים בעיני אמו, שתכננה להשכיר את היחידה בה התגורר, והכנסה זו נמנעה ממנה עקב מגורי הנאשם במקום.
אשר לאביו – זה דווקא צידד במגוריו במקום, שכן באופן הזה יכל לפקח, דרכו, על התנהלות המתלוננת במקום, לאסוף מידע, ולתכנן מהלך שיביא להוצאתה מהמתחם וכניסתו במקומה.
לדבריו, במהלך השנים 2007-2012 פנתה המתלוננת אינספור פעמים למשטרה והתלוננה כנגדו, גרמה למעצרו 7 פעמים, ופעלה בכל דרך אפשרית כדי להרחיקו מהמתחם.
אשר לאירועים נשוא כתב האישום –
בעדותו בבית המשפט אישר הנאשם קיומו של צו ההרחקה שהוצא כנגדו (ת/7) ואישר כי היה מודע לתוכנו והבינו.
בנוסף, הודה מפורשות כי חרף קיומו של הצו, מיד עם שחרורו ממעצרו ביום 11.06.12, חזר להתגורר ביחידה שלו במתחם, וזאת עד למעצרו ביום 31.7.12 בגין האירועים נשוא כתב האישום שבפניי.
עוד הודה הנאשם מפורשות וללא כל סייג, כי הוא זה שריסס את הכתובות על גבי קירות המתחם והשמיכות.
להגנתו טען, כי אף שחזר להתגורר במתחם, להבנתו, לא הפר את הצו, שכן באותה עת המתלוננת עצמה לא התגוררה במתחם, הגם שחפציה בחלקם עדיין היו שם.
הנאשם טען כי באותה תקופה התגוררה המתלוננת בבית אחותה בראשון לציון.
אשר לכתובות שריסס, טען כי אחרי שהוא והמתלונן זכו במכרז והפכו הבעלים של הנכס, הרשה לעצמו לתת דרור לרגשות הקשים שהיו חבויים בו כל השנים ולהוציא לאור את האמת, ובלשונו: "אם מישהו ראה את הכל ושמע את הכל משהיינו ילדים, מה נעשה במתחם, זה רק אני היא ואלוהים יודע. אם מישהו ראה את זה, זה הקירות. ובמקרה שלנו הקירות דיברו ואני נשבע שהם לא שיקרו".
אשר לאירוע נשוא האישום השני – המייחס לנאשם תקיפת אביו, תיאר כי כשבוע וחצי לפני התלונה במשטרה ניסה המתלונן להוציא כנגדו צו הגנה במעמד צד אחד, זאת במטרה להוציאו מהמתחם ולאפשר למתלונן לקבל חזקה על כל היחידות במתחם, מיד עם עזיבת המתלוננת את המקום באוגוסט 2012, בהתאם להחלטת ביה"ד הרבני.
אלא שבית המשפט לא נעתר לבקשה ודחה אותה על הסף.
בנסיבות הללו הבין המתלונן, כך לשיטת הנאשם, כי רק תלונה במשטרה תסייע לו להרחיק את הנאשם מהמקום, ויזם אירוע שיהווה תשתית לתלונה.
לפיכך, ביום 25.7.12 המתלונן הגיע בלא כל הודעה מוקדמת ליחידה שלו ונכנס אליה דרך הגג. המתלונן נכנס לתוך היחידה, ונהג בה כבשלו, ישב, אכל מתוך האוכל שהנאשם בישל והחל מבצע חיפוש ביחידה תוך שהוא פותח וטורק מגירות בארונות.
הנאשם הדגיש כי כל אותה העת לא הגיב, התעלם ממעשיו ומקיומו של המתלונן ונשאר שכוב בספה. בשלב מסויים ניגש אליו המתלונן לספה והחל מנער אותו בכתפו עם היד שלו. הנאשם התעלם והמשיך לצפות בסרט, אז התכופף אליו המתלונן נצמד לפניו תוך שהוא מטיח בו דברים קשים כמו ש"הוא לא יגיע לשום דבר בחייו", "שלא כדאי לך לעשות ילדים כי הם יצאו חרא כמוך" ובנוסף מטיח בו כי גנב לו את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו.
בשלב הזה לדברי הנאשם הוא התרומם, אמר למתלונן שיירגע והחזיק אותו בצווארון חולצתו, והנאשם מצידו עשה תנועה של הנפת ידיים על מנת להעצים את מימדיו.
לדבריו, כל חטאו באותו האירוע היה בכך שהחזיק בצווארון חולצתו של המתלונן וביקש ממנו להירגע תוך שקורא לעברו "תירגע אתה לא שפוי".
הנאשם הוסיף כי נמנע מלתקוף את המתלונן שכן ידע, עקב אירוע קודם שהיה ביניהם, כי הוא חזק יותר מהמתלונן.
הנאשם הדגיש כי לא נגע בצווארו של המתלונן בשום שלב וכי מעשיו התמצו בהחזקת צווארון החולצה במשך 5 שניות לכל היותר, אז הוריד את ידיו והלך צעד אחורה, והמתלונן עזב את הבית כלעומת שבא תוך שהוא קורא לעבר הנאשם "נגמר הסיפור, אתה תוך שבוע לא תהיה פה" (פרוטו' עמ' 94).
עדות הגב' פז היזמי – אחות הנאשם
העדה פז היזמי – אחות הנאשם ובתם הבכורה של המתלוננים.
העדה לא העידה בפניי בכל הקשור לשאלות השנויות במחלוקת בתיק זה, שכן לא הייתה עדה או מעורבת בדרך כלשהי באף אחד מהאירועים נשוא כתב האישום.
העדה זומנה ע"י ההגנה במטרה לשפוך אור על מערכת היחסים בין הוריה לבין ילדי המשפחה והנאשם בתוכם, כמו גם במטרה לתאר את התנהלות המתלונן לאחר מעצרו של הנאשם, שיש בה כדי להאיר את המניע להגשת התלונה מצידו.
העדה תיארה את הבית המשפחתי כבית "כאוטי וחולה". סיפרה כיצד כאחות הבכורה פנתה מיוזמתה, בגיל 14, ללשכת הרווחה וביקשה שיוציאו אותה ואת אחיה מהבית, שכן המצב בלתי נסבל והיא ואחיה מצויים בסיכון ממשי לשלומם הגופני והנפשי. בעטיה של הפניה, התערבו רשויות הרווחה ובית המשפט ובסופו של דבר כל הילדים הוצאו מהבית.
אשר למתלונן, טענה כי מיד עם מעצרו של הנאשם, תפס המתלונן את החזקה ביחידת הדיור בה התגורר הנאשם, והוא מתגורר בה עד עצם היום הזה תוך עשיית שימוש בחפציו וברכושו של הנאשם.
לדבריה, בתום עדותו של המתלונן בבית המשפט ביום 4.2.13, הסכים המתלונן להחזיר לידי ב"כ הנאשם את מכשיר הטלפון הסלולרי של הנאשם, וב"כ הנאשם העבירו לידיה. או אז החלה לקבל אין ספור שיחות לאותו מכשיר, כאשר בכולן חיפשו וביקשו את המתלונן. מה שמלמד שהמתלונן עשה שימוש במכשיר הטלפון של הנאשם בתקופת מעצרו.
עוד מסרה, כי בתקופת מעצרו של הנאשם היא שטיפלה בדואר שהגיע לתיבת הדואר של הנאשם ולפיכך נחשפה לחובות שנצברו על שם הנאשם בחברות התקשורת ומול מעריב מנויים - שעה שהנאשם שוהה במעצר. זאת בעטיו של השימוש שעשה המתלונן בתקופת מעצרו של הנאשם באותם טלפונים ובמנוי העיתון שרכש ומימן הנאשם. לדבריה, היא זו שבסופו של דבר שילמה והסדירה את החובות שנצברו.
לתמיכה בדבריה אלה הגישה המסמכים הרלוונטיים (נ/6 – נ/12).
העדה הוסיפה ותיארה כי המתלונן עושה שימוש בתיבת הדואר הפרטית של הנאשם, אליה מתקבלים מכתבים הממוענים אליו ישירות.
לתמיכה הציגה חוברת שנשלחה למתלונן והגיעה לתיבת הדואר של הנאשם, על גבה צויין כי היא מיועדת לטוען הרבני בן-ארי אריאל. העדה הדגישה בעניין זה כי אביה המתלונן שינה את שמו אין ספור פעמים, בפעם האחרונה לשם בן ארי אריאל, שם זהה לשמו של שופט בית משפט לענייני משפחה, ומתייצג כטוען רבני, אף שאינו כזה ומעולם לא היה כזה.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את עדויות העדים, שקלתי מהימנותם על פי דבריהם והתרשמתי מהם, עת העידו על דוכן העדים, ולאחר שעיינתי בראיות הנוספות שהוגשו לתיק בית המשפט מצאתי לזכות את הנאשם מעבירת התקיפה, לזכותו מעבירת היזק בזדון ולהרשיעו חלף עבירה זו בעבירת השחתת פני מקרקעין, ולהרשיעו בעבירת הפרת הוראה חוקית.
עבירת הפרת הוראה חוקית:
כאמור אין מחלוקת כי במועד הרלוונטי לכתב האישום עמד בתוקפו צו ההרחקה (ת/7). הצו ניתן במ"ת 1941-06-12, במסגרת בקשה למעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, במסגרתה הסכימה התביעה לשחרורו של הנאשם בתנאים.
בקשת המעצר נלוותה ונסמכה על כתב אישום שהוגש כנגד הנאשם בת"פ 1928-06-12 (שלום ראשל"צ), שייחס לו עבירה של איומים כלפי המתלוננת.
החלטת בית המשפט מיום 5.6.12 בדבר שחרורו של הנאשם בתנאים קובעת כהאי לישנא: "ניתן בזאת צו הרחקה ואי-יצירת קשר של החשוד מן המתלוננת וזאת עד לתום ההליכים המשפטיים. כן ניתן בזאת צו במסגרתו יימנע המשיב מלהגיע מרחק של קילומטר מבית המתלוננת".
אין חולק כי הנאשם היה מודע לקיומו של הצו ולטיבו, והבין את האיסור שהוטל עליו.
דא עקא, כי חרף קיומו של הצו, מיד עם שחרורו של הנאשם ממעצרו ביום 11.6.12, לאחר שעמד בערבויות שנקבעו, חזר הנאשם מיד להתגורר ביחידת הדיור במתחם בה התגורר עובר למעצרו. הנאשם הודה בכך מפורשות וברורות מיוזמתו בבית המשפט: "שחררו אותי ביום 11.6.12 מהמעצר ואחרי המעצר אני נסעתי לבית" (פרוטו' עמ' 97 שו' 14).
גם כשנשאל בחקירה הנגדית "מהרגע ששוחררת ממעצר ביום 11.6.12, חזרת להתגורר ברח' ראובן 5, נכון?"
השיב: "חיובי".
הנאשם אף אישר כי התגורר שם עד למעצרו הנוכחי ביום 31.7.12 (פרוטו' עמ' 101 שו' 3-6).
אלא שלטענת הנאשם הגם שכך, לא הפר את הצו. שכן, לשיטתו, באותו מועד היה הנכס שייך לאביו ולו, למתלוננת לא היתה כל זכות במקום. מה גם שבפועל היא כלל לא התגוררה שם באותה העת, אלא התגוררה בבית אחותה כרמלה בראשון לציון.
אדון בטענות הנאשם כסדרן:
צא ולמד, כי למתלוננת הייתה זכות להמשיך ולהתגורר במקום לכל הפחות עד ליום 1.8.12, עפ"י החלטת בית-הדין הרבני, הגם שהמתלונן היה הבעלים ובעל הזכות הקניינית במקום.
למעלה מן הצורך אציין, כי גם לו היתה המתלוננת מתגוררת במקום שלא כדין ומבלי שהייתה לה זכות לעשות כן, עדיין לא היה בכך כדי הצדקה להפר צו של בית משפט המרחיק את הנאשם ממקום מגוריה.
ראשית, המתלוננת עצמה העידה בבית המשפט כי באותו מועד התגוררה במקום (פרוטו' עמ' 53 שו' 26-27; עמ' 57 שו' 27-28; עמ' 58 שו' 26-28). המתלוננת שללה מכל וכל את האפשרות שעזבה את הבית באותה תקופה והשיבה: "איך הוא יכול לחשוב שעזבתי? הבית שלי לאן אני יעזוב?" (פרוטו' עמ' 66 שו' 23-24).
לשאלת בית המשפט האם עובדתית גרה באותה תקופה בבית השיבה:
"איפה אני אגור? יש לי בית אחר?" (פרוטו' עמ' 67 שו' 5-6).
זאת ועוד, המתלונן בעצמו טען כי המתלוננת התגוררה באותו המועד בבית, והוסיף כי היא ממשיכה ומתגוררת שם עד עצם היום הזה, חרף העובדה שהייתה צריכה לפנות את המקום כבר ביום 1.8.12.
יתר על כן, המתלונן נשאל והשיב בחקירתו הנגדית:
ש. "באותה תקופה חשבתם שהיא כבר בראשון.
ת. לא.
ש. לא חשבת שהיא גרה בראשון באותה תקופה
ת. לא". (פרוטו' עמ' 41 שו' 3-6).
לשאלת בית המשפט האם הבחין בשלב מסוים כי המתלוננת פינתה את הדירה, הוציאה ציוד, הראתה כוונה לפנות את היחידה, השיב נחרצות: "לא. המאבק שלי עד היום איתה שהיא תפנה את הבית. היא עדיין לא פינתה את הבית" (פרוטו' עמ' 41 שו' 11-14).
הנאשם מצידו טען אומנם כי המתלוננת לא התגוררה במקום, אך לא הביא כל ראיה או ראשית ראיה לתמיכה בטענתו זו, שנותרה טענה בעלמא.
הנאשם סומך טענתו זו על העובדה כי לדבריו לא הבחין במתלוננת במתחם בכל אותה תקופה, על העובדה כי מעת לעת פונו חפצים כאלה ואחרים מהיחידה שלה, על העובדה כי העתיקה את הכתובת למשלוח דברי דואר, כמו גם על העובדה כי נודע לו מבן משפחה (שאת פרטיו לא מסר) כי עברה להתגורר אצל אחותה.
ייאמר מיד, כי אין בדבר מאלה כדי להקים לנאשם ההגנה לה הוא טוען.
צו בית המשפט הוא ברור וחד משמעי, והוא מתייחס למקום מגורי המתלוננת המתוארים בכתב האישום, המהווה בסיס לצו, (ת"פ 1928-06-12) בכתובת ראובן 5 נס-ציונה.
לו היה לנאשם בסיס עובדתי מוצק להשערתו (ואולי לתקוותו) כי המתלוננת עזבה את מקום מגוריה בכתובת האמורה, היה עליו לפנות לבית המשפט על מנת שתשונה החלטתו והדברים יובררו.
בוודאי שלא ניתן לקבל התנהגות שבבסיסה הפרת צו שיפוטי על בסיס השערות והנחות, שמבוססות על תחושת הנאשם נוכח פרשנות סובייקטיבית שנתן להתנהלות כזו או אחרת מטעם המתלוננת.
זאת ועוד, גרסת הנאשם לפיה המתלוננת עזבה את המתחם הינה גרסה כבושה, שבאה לעולם לראשונה במעמד מסירת עדותו בבית המשפט.
בחקירתו במשטרה (ת/1 ות/2), אין זכר לגרסה זו או לטענה ממין זה.
הנאשם גם לא הציג אף פרוטוקול, מהדיונים הרבים שהתנהלו במסגרת הליך מעצרו, שיש בו לתמוך בטענתו כי מסר בבית המשפט שהמתלוננת אינה מתגוררת יותר במתחם, ובוודאי שלא הציג פרוטוקול ממנו עולה התייחסות בית משפט לטענה שכזו, וככל הנראה לא מחמת שיכחה או טעות.
יתר על כן, הנאשם לא טרח לזמן ולו עד הגנה אחד שיהיה בעדותו כדי לתמוך בטענתו העובדתית כי המתלוננת העתיקה את מקום מגוריה.
הנאשם יכל לזמן כעדים מטעמו את אותו בן משפחה עלום, שלדבריו מסר לו את המידע, או את הדודה כרמלה – ובחר, מטעמיו שלא לעשות כן, והמשמעות של הימנעות צד מלזמן עד שיכול לתמוך בגרסתו ברורה.
במכלול הנסיבות הללו הספק שאותו ניסה ב"כ הנאשם להקים לזכותו של הנאשם, נטול אחיזה של ממש ודינו כדין השערה גרידא.
משעה שהובאו בפניי ראיות מוצקות, שלא הופרכו ואפילו לא עורערו כי המתלוננת התגוררה במקום במועד הרלוונטי, משעה שאין מחלוקת על קיומו ותוקפו של הצו, ומשעה שהנאשם מודה כי חזר להתגורר במתחם מיד לאחר שחרורו ממעצרו, הוכיחה התביעה מעבר לכל ספק סביר את העובדות הנטענות בכתב האישום ואת ההאשמות המיוחסות לנאשם בכל הנוגע לעבירת הפרת הוראה חוקית ולפיכך אני מרשיעה אותו בעבירה זו.
עבירת היזק בזדון:
הנאשם מודה כי הוא שריסס את הכתובות המתוארות בכתב האישום.
2 טענות בפי הנאשם בעניין זה. ראשית, כי העבירה המתאימה למעשיו הינה השחתת פני מקרקעין לפי סעיף 196 לחוק העונשין;
שנית, כי מעשיו של הנאשם בעניין זה עולים כדי זוטי דברים.
עבירת היזק בזדון לנכס בהתאם לסעיף 452 לחוק העונשין, הינה עבירה תוצאתית, באשר היא מדברת בהגנה על נכס ואוסרת את "הריסתו" או "פגיעה בו".
אשר ליסוד העובדתי המעשה האסור הינו "ההורס או פוגע בו".
הפסיקה פרשה את המונח "הורס" – כהורס לחלוטין ואת המונח "פוגע" – כגורם נזק (ראה קדמי, על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק שני עמ' 1008-1009).
בעניינינו, אין חולק כי מעשי הנאשם לא הרסו לחלוטין את הנכס, ולכל היותר ניתן לטעון כי גרמו לו נזק.
אלא שעיון בהגדרת העבירה של השחתת פני מקרקעין – לפי סעיף 196 לחוק העונשין, מלמד כי המחוקק ייחד עבירה ספציפית למעשי הנאשם.
הסעיף האמור קובע: "הכותב, מצייר, משרטט או חורט על מקרקעין של זולתו שלא כדין....דינו-מאסר שנה אחת".
צא ולמד, כי למעשיו של הנאשם, קרי, כתיבה/ציור/שרטוט על גבי המקרקעין יוחדה עבירה ספציפית ומיוחדת בחוק העונשין. בכך, הוציא המחוקק מעשים אלה והחריג אותם מגדר עבירת "הסל" הכללית של היזק בזדון.
משנמצאה עבירה ספציפית למעשי הנאשם, צריכה הייתה המאשימה בהגינות, לעשות שימוש באותה עבירה ספציפית ולא לבחור להאשים את הנאשם ב"עבירת הסל" שהינה עבירה חמורה יותר בהיותה עבירת פשע.
משכך, משעולה הביצוע של עבירת השחתת פני מקרקעין מתוך חומר הראיות, משיסודות העבירה כלולים ביסודות העבירה החמורה יותר שיוחסה לנאשם בכתב האישום – עבירת היזק בזדון, ולא ניתן לומר כי לא הייתה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה בעבירה האמורה, אני בוחרת לעשות שימוש בסמכות בית המשפט להרשיע אדם בעבירה שאשמתו נתגלתה בחומר הראיות, אף שלא הואשם בה, על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982.
יצויין, כי סמכות בית המשפט בעניין זה אינה מוגבלת למקרים שהתביעה ביקשה זאת, ובית המשפט רשאי לעשות כן אף מיוזמתו (ראה בעניין זה ע"פ 807/99 מד"י נ' עזיזיאן).
משכך, יש לדון בשאלה האם השחתת פני המקרקעין ע"י הנאשם באה בגדר זוטי דברים כטענת ההגנה.
ב"כ הנאשם טען כי בשים לב לעובדה כי הנאשם היה קורבן של הוריו משך שנים ארוכות, כי שימש עבורם לא יותר מאובייקט וחפץ באמצעותו ניגחו האחד את רעהו, כמו גם בשים לב כי הימים הקשים שהיו מנת חלקו של הנאשם הותירו בו פגיעות קשות וצורבות שלא ניתן להתעלם מהן, הרי שאין מקום להכתימו בפלילים באשר בכיתובים הללו זעק את דם ליבו, וגרם לקירות שהיו עדים למעשים הקשים שנעשו בו "לדבר".
ב"כ הנאשם סבור כי בנסיבות הללו ובשים לב לרצף האירועים וטיבו של המעשה קמה לנאשם הגנת זוטי דברים.
סעיף 34 יז' לחוק העונשין קובע לאמור:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".
בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר בהקשר זה:
"סייג זה הנובע מכך שהחוק אינו עוסק בזוטות".
בהמשך מוסבר כי מטרת התיקון היא לתת בידי בית המשפט אותה סמכות שקיימת בידי הרשות התובעת לסגור תיקים בשל חוסר עניין לציבור.
בע"פ 807/99 מד"י נ' עזיזיאן, מאמץ בית המשפט העליון את הדברים שנקבעו בע"פ (ת"א) 1720/05 מד"י נ' יוסף וקובע:
"באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות הענין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי (סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט 1969), הרי שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו 'נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי'. עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של 'העדר ענין לציבור'.
כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים 'מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות', אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בחינה זו צריכה להיעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהתחשב בתוצאה המחוייבת מקבלת ההגנה, שהינה זיכויו של הנאשם".
קדמי כותב בספרו הנ"ל, בענין סעיף 34 יז', את הדברים הבאים:
"התנאים ליישום הסייג מפורטים בגוף ההוראה והם: אם טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי מלמדים כי המעשה הוא קל ערך; והגישה...היא שמדובר בתנאים מצטברים, כאשר האחרון שבהם – האינטרס הציבורי הוא המכריע".
כשבוחנת אני את מעשיו של הנאשם באה אני לכלל מסקנה כי מעשיו אינם חוסים בצילה של הגנת זוטי דברים כלל ועיקר. את המעשים יש לראות כחלק ממכלול התנהגותו הפסולה של הנאשם, המתבטאת בין היתר בכך כי מיד עם שחרורו ממעצרו, ועוד טרם יבשה הדיו על החלטת השחרור ותנאיה, שב להתגורר במפגיע במקום ממנו הורחק. אקט התרסתי, שמתיישב עם התנהלותו של הנאשם לכל אורך תקופת מעצרו – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקולים שהוגשו לתיק בית המשפט. באותו הזמן העדיף הנאשם להשאר עצור, על אף החלטת שחרור עקרונית שניתנה בעניינו, זאת מתוך ראיה צרה ודווקנית כי יש להשקיף על האירועים בהם הואשם אך ורק ב"משקפיו" הוא, ואין אמת זולת האמת שלו.
מעשיו של הנאשם אומרים כל כולם התרסה וזלזול כלפי כולי עלמא, כולל כלפי רשויות אכיפת החוק תוך ניסיון בוטה ליצור "עובדות בשטח" לפיהן הוא ניצח במאבקו נגד אמו.
לא ניתן לנתק את הכיתובים האמורים מהאופן בו בוצעו, מהנסיבות בהן בוצעו ובעיקר מהעובדה כי בוצעו במקום מגורי המתלוננת, משם היה מורחק אותה העת, באמצעות צו בית המשפט.
דומה כי הניסיון לייחס את הכיתובים לרקע הקשה ממנו בא הנאשם בילדותו ולהשקיף עליהם במשקפי "הקורבן" שפעל כפי שפעל תחת השפעת החוויות הקשות שחווה בעברו, דינו להכשל, נוכח ריחוק הזמן בין המעשים הקשים שנעשו בנאשם בילדותו לבין עיתוי ריסוס הכתובות.
מהראיות שהובאו בפניי סביר הרבה יותר שהכתובות רוססו באותו עיתוי דווקא על רקע התנהלותו המתריסה של הנאשם כלפי המתלוננת בהקשר של הבעלות על הבית, כשהוא מבקש במעשיו להראות ולהוכיח מיהו "בעל הבית".
בעניין זה אוסיף ואציין כי באופן מובהק הופנו הכיתובים אך ורק כלפי המתלוננת, אע"פ שלנאשם טענות קשות לא פחות כלפי המתלונן.
בעובדה זו, כשלעצמה, יש ללמד כי הכיתובים לא באו על רקע חוויות הילדות הקשות דווקא, אלא על רקע תחושת הנצחון על המתלוננת, כשהנאשם סובר, כי הוא ואביו, אותו ראה באותו שלב בטעות כבן בריתו, גברו על המתלוננת וניצחו במערכה נגדה.
זאת ועוד, די להעיף מבט חטוף בתצלומי הבית, לאחר ריסוס הכתובות, כפי שהם משתקפים בת/5, כדי להביא למסקנה כי אין מדובר במעשים קלי ערך.
מדובר בכיתובים גדולים, חשופים לעין כל שרוססו בכל פינה בבית, כתובות נאצה עם תכנים קשים ובוטים ביותר כשחלקם בקונוטציה מאיימת גם אם אינם עולים כדי איום ממש.
לא ניתן לראות במעשים אלו, שנעשו במופגן תוך הפרת צו שיפוטי, מעשים קלי ערך שאין בהם אינטרס ציבורי.
בכגון דא קיים אינטרס ציבורי ברור, שאם לא כן, נמצא כי אין קיום לסדר הציבורי.
בשולי הדברים אציין כי אינני מתעלמת מטענת הנאשם כי כתב את הדברים מ"דם ליבו", אלא שנסיבות אלה יכול ומקומן יפה לטיעונים לעניין העונש ולא לעניין אחריותו לביצוע העבירות בהן הורשע.
לפיכך, אני קובעת כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את העובדות הנטענות בכתב האישום בנוגע לעבירת השחתת פני מקרקעין וכי לנאשם לא קמה כל הגנה על פי דין, ולפיכך הנני מרשיעה אותו בעבירה זו.
עבירת התקיפה
בכל הנוגע לאירוע התקיפה הנטען, עסקינן במקרה מובהק של גרסה מול גרסה. המתלונן טוען כי במהלך דין ודברים בינו לבין הנאשם ניתר עליו הנאשם, אחז בצווארו בחוזקה וחנק אותו. הנאשם מאשר קיומו של אירוע, אך שולל מכל וכל חניקה, ומוסיף כי המתלונן הוא שנכנס ללא רשות ליחידת הדיור בה התגורר מספר שנים, האשים אותו בהאשמות שווא, עלב בו קשות ואף ניער אותו בכתפו, כשהוא מצידו לכל היותר אחז בצווארון חולצתו של המתלונן על מנת לסיים את האירוע באיבו ולמנוע הסלמה שיכול ותסתיים בהפעלת אלימות מצד מי מהם.
המאשימה כאמור מתבססת על עדות המתלונן, אשר הינה עדות יחידה.
בבוא בית המשפט לבחון את הראיות עליו להזהיר עצמו כי הרשעה על פי עדות יחידה אפשרית רק מקום שהעדות היא כה משכנעת וחסרת פרכות או סתירות עד כי יש בכוחה, וכשלעצמה, להסיר כל ספק סביר. במסגרת בדיקת העדות תר בית המשפט אחר אותות אמת מתוך העדות עצמה וגם מנסיבות אחרות הקשורות בעדות ואלה שלכאורה אינן קשורות באופן ישיר, אך יכולות לתמוך או לסתור גרסה כזו או אחרת.
העמדת עדות המתלונן במבחנים האמורים, מעלה כי קיימים קשיים אשר אינם מאפשרים להשתית על עדות זו הרשעה בפלילים.
בעדותו של המתלונן עולים תהיות וספקות רבים, ודי באלה כדי לטעת ספק בשומע כי האירוע עליו התלונן אירע באמת באופן המדווח על ידו, הכל כפי שיפורט להלן:
1. בתיק שבפניי לא התרשמתי כי המתלונן נאמן תמיד לאמת באופן מלא ומדוייק. ממכלול הראיות שהוצגו בפני עולה תמונה ברורה ועגומה של מערכת יחסים קשה וחולה בין המתלונן לבנו. כאשר לאורך שנים משמש הבן ככלי בידיו של אביו לצורך ניגוח המתלוננת – אם המשפחה.
מהימנה עליי לחלוטין גרסת הנאשם לפיה כבר בילדותו המוקדמת "גייס" אותו אביו באמצעות דברי מתיקה, לתפקיד "בלש", שמטרתו להתחקות אחר מעשי האם ולהעביר אליו המידע.
הנאשם שביצע את "התפקיד" במסירות ובהצלחה שב וקיבל עליו תפקיד זה שוב בשנים האחרונות, עובר להגשת כתב האישום כנגדו, עת האב חזר לתמונה, לאחר שנים רבות של נתק. אז החלו התדיינויות משפטיות ומאבקים משפטיים קשים בינו לבין המתלוננת בעיקר בנוגע לשאלות ממוניות ורכושיות, ובלבם אותו מתחם שהיה בבעלות המתלוננים ובו התגוררו בפועל המתלוננת והנאשם.
התרשמתי כי המתלונן "השתמש" בנאשם, כדי לקדם את ענייניו, נטע בו את האמונה כי הם "יד אחת" במאבק כנגד המתלוננת, וזאת עד אשר המתלונן השיג את מבוקשו ורכש את הבעלות המלאה במתחם. או אז, היה צריך לסלק את "אבן הנגף" האחרונה שעמדה בדרכו להפוך בעל המתחם, מחזיקו ומנהלו באופן בלעדי – הוא הנאשם, שהתגורר במקום ברשות המתלוננת מזה מספר שנים.
2. המתלונן מסר בבית המשפט כי על פי החלטת בית הדין הרבני, המתלוננת הייתה אמורה לפנות את המתחם ביום 1.8.12, או אז יהפוך הוא למחזיק הבלעדי בשטח.
עוד אישר המתלונן, כי מספר ימים עובר להגשת תלונתו במשטרה, פנה לבית המשפט בבקשה להוציא צו הגנה כנגד הנאשם (פרוטו' עמ' 39 שו' 19-26).
המתלונן אישר כי בית המשפט דחה את הבקשה וסירב ליתן לו את הצו (פרוטו' עמ' 40 שו' 1-2).
מדובר בהתנהלות שמעלה תמיהות, וזו בלשון המעטה.
המתלונן אישר כי באותה תקופה התגורר בשכירות אצל ידידתו, בעוד הנאשם התגורר ביחידה במתחם, הגם שהוסיף כי מעת לעת היה מגיע לישון ביחידה. עוד תיאר, כי מערכת היחסים באותה תקופה עם הנאשם היתה תקינה ובלשונו "היינו צמודים" (פרוטו' עמ' 40 שו' 3-4).
אם כך לגרסתו, מדוע יפנה בבקשה לצו הגנה/הרחקה כנגד בנו הנאשם?
הנאשם נשאל על כך בחקירה נגדית, ולא ידע ליתן הסבר למעט התבטאותו כי ראה ש"דברים מתחילים להסריח" (פרוטו' עמ' 39 שו' 21).
אלא שבעדותו הראשית שפך אור, על המניע האמיתי שעמד בבסיס פנייתו בבקשה לצו הגנה, וכפי שמסר בלשונו:
"האמת...לפני האקט הזה (החניקה – ש.ז.) היו כבר סימפטומים של להרחיק אותי או הנוכחות שלי לא טובה לא מתאימה לו.....
זה חוזר פעם שניה. לפני 15 שנה זה היה עם האמא עם אלימות כלפיי, עד שנאלצתי לא להיות בבית ועכשיו זה חוזר בגרסה של הבן. אותה התנהגות אותו הדבר בדיוק. הבן והאמא אותו הדבר בדיוק.....
הוא ידע שרכשתי את חלקה של האשה אז האמא לא בתמונה. היו לו הרבה עימותים עם האמא, לגור לא לגור, סילקה אותו...הוא גר שם מאז שהשתחרר 8-10 שנים ופתאום אני מופיע זה לא מתאים.....זה לא מתאים כי השליטה היתה כולה ביד שלו" (פרוטו' עמ' 26-27).
דבריו אלו של המתלונן מדברים בעד עצמם ומאירים את הסיבה האמיתית במסגרתה פנה המתלונן בבקשה לצו הגנה/הרחקה נגד הנאשם.
המתלונן אשר היה קרוב מתמיד לקבל בעלות וחזקה במתחם, חשש כי יצטרך להשלים עם המשך מגוריו של הנאשם במקום, ואולי אף הבין כי נוכח הזמן הרב שמתגורר שם הנאשם בפועל יאלץ לנהל מאבק משפטי לא פשוט לפינויו. בנסיבות הללו, העדיף לנקוט ב"קיצור דרך" פשוט ומהיר וביקש הרחקה/הגנה מפני בנו, כשהוא מציין בבקשתו כי הוא עצמו מתגורר באותה כתובת – ראובן 5, וברור מאליו כי אם ינתן הצו כמבוקש על ידו, הנאשם יורחק משם ויפנה את המקום.
אלא שהמהלך – כך שמענו מהמתלונן, לא צלח.
והנה ימים ספורים לאחר מכן פונה המתלונן ומגיש תלונה במשטרה אודות התקיפה.
קשה להשתחרר מן התחושה כי הפנייה למשטרה בעיתוי בו בוצעה, קרי מיד לאחר דחיית הבקשה חסרת הבסיס לצו הגנה, וימים ספורים טרם המועד בו גם המתלוננת היתה אמורה לעזוב את המתחם ולפנותו, באה לפנות את השטח מכל גורם מפריע אחר.
3. המתלונן כאמור הגיע מיוזמתו לדירת הנאשם ונכנס בדרך לא דרך, תוך שהוא מטפס על עצים ונכנס דרך הגג. נכון כי נשמעה טענה לפיה היה קושי להכנס בדרך המלך מהדלת, אך מהצד השני לא הייתה מחלוקת כי לו רצה הנאשם יכל לפתוח הדלת ולאפשר כניסה דרכה.
המתלונן לא הודיע לנאשם על בואו, לא פנה אליו, לא טלפונית ולא בכל דרך אחרת, ונכנס כגנב בלילה.
התנהגותו זו אינה מובנת בפרט בשים לב לעובדה כי אך ימים ספורים טרם לכן פנה לביהמ"ש על מנת שהאחרון יגן עליו מפני בנו.
אם כך, ואם המתלונן פוחד מבנו ומבקש הגנה מפניו, מה לו כי יזום הגעה לדירתו יתגנב אליה בלי ידיעתו ויטיח בנאשם דברים קשים אשר עלולים להרגיזו ולגרום לו להתפרץ?
לטעמי אין הדבר מלמד אלא על כך שהמתלונן ביקש לזמן סיטואציה טעונה, שיהא בה כדי לבסס תשתית להגשת תלונה מצידו במשטרה.
4. גם האופן בו התנהל ומתנהל המתלונן ממועד מעצרו של הנאשם, כפי שנחשפה בפניי במהלך הדיון והוכחה במסמכים, מעוררת יותר מספק שמא מניע זר עמד מאחורי תלונתו.
במהלך עדותו של המתלונן בבית המשפט הסתבר כי הוא מחזיק ועושה שימוש במכשיר הטלפון הסלולרי של הנאשם.
מעדותה של האחות-פז עלה כי מס' חודשים לאחר מעצרו של הנאשם התברר כי בתקופת מעצרו נעשה שימוש רצוף במכשיר הטלפון הסלולרי שלו, וכי חיובים בגין השימוש המשולמים דרך קבע באמצעות כרטיס האשראי של הנאשם מחויבים בחשבון הבנק שלו.
לתמיכה בכך הוצגו תדפיסי כרטיס האשראי של הנאשם מהחודשים אוגוסט עד אוקטובר 2012 (נ/6 – נ/8 בהתאמה) מהם עלה כי כרטיס האשראי של הנאשם חוייב בגין שימוש בטלפון באותם חודשים – בכל חודש בסכום משתנה.
כאמור המתלונן הודה כי החזיק בטלפון באותם מועדים, והנה מתברר כי עשה בו שימוש שוטף לצרכיו.
העדה פז, שעדותה היתה מהימנה עליי לחלוטין, הוסיפה כי לאחר שהמכשיר נמסר לידיה קיבלה אין ספור שיחות טלפון שהיו מיועדות למתלונן, וגם בכך יש אינדיקציה כי המתלונן עשה שימוש שוטף במכשיר לצרכיו.
עוד התברר, כי גם במנוי לעיתון שרכש ושילם עבורו הנאשם, המשיך המתלונן לעשות שימוש לאחר מעצרו של הנאשם (ראה נ/12 –נ/13), וכי בנוסף הוא עושה שימוש בתיבת הדואר הפרטית של הנאשם לצורך קבלת דברי דואר עבורו (עבור המתלונן) – ראה נ/14.
במהלך הדיון הסתבר כי מיד עם מעצרו של הנאשם, נכנס המתלונן לגור ביחידת הדיור בה התגורר הנאשם עד למעצרו, ובפועל הוא עושה שימוש בכל הציוד במקום השייך למתלונן.
התמונה הכללית המצטיירת מכל האמור הינה גם היום כי כמו בילדותו, שימש הנאשם כלי בידיו של המתלונן אשר גרם לו להאמין כי הם "יד אחת" כהגדרת הנאשם.
אלא משהשיג המתלונן את מטרתו – רכש את הבעלות על המתחם ואת הזכאות להחזקה בלעדית בו, לא היה עוד צורך בנאשם, ונוכחותו במקום הפכה מטרידה ובעייתית בעיניו.
בנסיבות הללו תר המתלונן אחר פתרונות אפשריים – שיחה עם קצין החקירות במשטרה, פנייה בבקשה לצו הגנה – ומשכל אלה לא עזרו פנייה בתלונה למשטרה.
התלונה הביאה לתוצאה אופטימלית מצד המתלונן, באופן שבקלות וללא כל מאמץ כזה או אחר, מיד עם מעצרו של הנאשם, נכנס להתגורר ביחידת הדיור המדוברת, תוך שהוא עושה שימוש בציוד של הנאשם, שאף נאלץ להמשיך ולממן זאת בתקופת מעצרו.
נכון הוא שמבחינה קניינית המתלונן הוא הבעלים של המקום, וככזה זכאי להתגורר במקום ולהחזיק בו אלא שלא יכול להיות חולק כי הגם שכך, לו היה הנאשם מסרב לפנות את היחידה בה התגורר בפועל שנים ארוכות, לא ניתן היה לפנות אותו מהמקום בלא נקיטת הליך משפטי כזה או אחר. עוד ידוע שהליכים מסוג זה מטבע הדברים הם מורכבים, אורכים זמן ודורשים משאבים, וזאת בניגוד להגשת תלונה במשטרה שיכולה לזמן פתרון קל ופשוט.
5. בנוסף, מוצאת אני קושי באופן בו תיאר המתלונן את האירוע. כך לדוגמא, בעוד על פי כתב האישום, שמן הסתם נוסח בהתבסס על דברי המתלונן במשטרה, נטען כי "התקרב הנאשם למתלונן, חנק אותו בצווארו באמצעות שתי ידיו... ביקש המתלונן מספר פעמים מהנאשם לחדול ממעשיו. אולם הנאשם המשיך ואף הידק את החניקה, עד שהצליח המתלונן להשתחרר מידי הנאשם".
בעדותו בבית המשפט, מסר המתלונן תיאור שונה. כשנשאל מה עשה כשהנאשם חנק אותו השיב:
"בהתחלה הייתי מופתע, השתהיתי מה עושים, בינתיים האחיזה....אני מרגיש את הלחץ בצוואר, אני מרגיש שהוא לא יכול לשמור על אותה מידת לחץ קבועה. אז אמרתי אני אנצל את הרגע שטיפה, הוא בא בלחץ מקסימלי, אתה לא יכול להשאר במקסימום, הלחץ הולך ויורד. ברגע שזה טיפה ירד ואני מסתכל עליו בעיניים....ברגע מסויים פשוט הוא שמט את האחיזה. ברחתי לו מהידיים" (פרוטו' עמ' 25 שו' 28-30 ועמ' 26 שו' 1-4).
הנה כי כן, המתלונן מוסר 2 תיאורים שונים בנוגע ללב ליבו של אירוע האלימות הנטען. בראשון נטען כי הנאשם חנק אותו וככל שנקף הזמן הידק את החניקה. מהתיאור האחר שמסר בבית המשפט עולה כי הנאשם חנק בלחץ ובאופן מקסימלי מיד בתחילה ועם הזמן אחיזתו נחלשה והתרופפה עד ששמט את ידיו.
זאת ועוד, קשה להלום את תיאור המתלונן לפיו בעוד הנאשם חונק אותו ולוחץ על צווארו באופן מקסימלי הוא מצליח לדבר ואומר לנאשם מספר פעמים "תוריד את הידיים".
מעבר לכך, ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי אדם שחונקים אותו על דרך לחיצה חזקה בצווארו, באופן אינסטנקטיבי ובלתי נשלט ומתוך יצר ההשרדות הקיים בו באשר הוא יצור חי, יגיב פיזית וינסה להשתחרר מהחניקה בכח.
משכך תמוה בעיניי תיאור המתלונן לפיו לא הגיב כלל ועיקר לתקיפה אלא עמד במקומו ללא תזוזה תוך שאומר לנאשם "תוריד את הידיים, תוריד את הידיים".
בנוסף תמוהה העובדה כי על גוף המתלונן לא נצפו כל סימנים לאחר האירוע.
מכל המקובץ, גרסת המתלונן לא עוררה בי אמון, ומשכך לא מצאתי להשתית עליה הרשעה בפלילים.
בשולי הדברים, אציין כי אף גרסתו של הנאשם בכל הנוגע לאירוע לא הותירה בי רושם חיובי, ואינני מתעלמת מהקשיים הקיימים בה.
עוד אציין, כי בניגוד לרושם אותו ניסה ליצור הנאשם במהלך הדיון בפניי כבחור חלש וכנוע שנפל קורבן למערכת דורסנית שאינה ערה למצוקותיו, התרשמתי כי הנאשם הינו אדם שתלטן, בוטה, לא סובלני, רגזן, נחרץ בדעותיו, מתקשה להתנהל ביציבות במסגרות חייו השונות, אשר יש לו תרומה מכרעת למצבו הנוכחי, והוא נעדר תובנה, ולו בסיסית, לצורך האקוטי להתנתק מ"חבל הטבור" של הוריו ורכושם, ולפתח לעצמו חיים נפרדים ועצמאיים כאדם בגיר האחראי למעשיו ולחייו.
עם זאת, במשפט פלילי לא על הנאשם להוכיח חפותו, אפילו הנאשם מותיר רושם בלתי אמין, אפילו הסתבך באי התאמות ואפילו בשקרים, לא על אלו ניתן להשתית הרשעה בפלילים.
במצב דברים זה, משנתעורר ספק סביר בתשתית העובדתית שהציגה המאשימה, ספק זה פועל לטובת הנאשם, אשר יזוכה מעבירת התקיפה מחמת הספק.
<#4#>
ניתנה והודעה היום כ"ט ניסן תשע"ג, 09/04/2013 במעמד הנוכחים.
שרית זמיר, שופטת |
הערת בית המשפט:
במחצית הקראת הכרעת הדין הועלה הנאשם לאולם בית המשפט .
ב"כ הנאשם:
לשאלת בית המשפט האם אנחנו מעוניינים לטעון לעונש היום, אני משיב שאני מבקש לטעון לעונש היום. במידה והלקוח חושב שאני פועל נגד האינטרס שלו שיפנה לבית המשפט ויבקש את השחרור שלי. אין אפשרות בנסיבות התיק לדחות את הטיעונים לעונש. אני גם לא רואה סיבה עניינית לדחות את הטיעונים לעונש. לו הנאשם מבקש לדחות את הטיעונים לעונש שהמשמעות היא שהוא יישאר עצור, אבקש להשתחרר מייצוגו.
הנאשם:
אני רוצה לדחות את הדיון. אני מבקש דחיה וזה סופי. מובן לי שהדחיה היא בהתאם ליומנו של בית המשפט.
מובן לי שבתקופת הדחיה אני חוזר למעצר.
הסיבה שאני מבקש דחיה כי יש משקל מאוד משמעותי לעד שצריך לבוא לכאן. היו התפתחויות חשובות וקריטיות בתיק. אני לא מצפה שהדברים שלו ישנו את הכרעת הדין אבל ייתנו תמונה גורפת להמשך התיקים שמתנהלים נגדי והן לגבי תביעות אזרחיות. אני חוזר למעצר בסבבה.
ב"כ הנאשם:
טרם הטיעונים לעונש אבקש להשמיע עדות קצרה לאופי.
כב' הרב נדיר ג'אמיל מוזהר כדין:
אני מנהל מחלקת תרבות תורנית בעירית נס ציונה.
אני מטפל בנוער שיש איתם בעיות ויש לי מרכז תורני לנוער. אלמוג היה בתקופה של שלוש ארבע שנים אחורה איתנו. אני קצת דיברתי איתו על העניינים האישיים שלו. היו לו בעיות קשות עם הוריו. לעניות דעתי אם הוא הגיע לפה זה בגללם. המצב הוא כזה, הם שיחקו בו שניהם, כל אחד לאינטרס שלו, פעם אחת האמא. פגשתי את אביו ואמרתי לו ששמעתי שאלמוג בבית סוהר, לך תשחרר אותו הוא עזר לך כמה שנים. במשך השנים אלמוג סיפר לי על הבעיות של אבא שלו ואמא שלו שהוא היה בצד אבא שלו וחשב שאמא שלו לא צודקת ועזר לאבא שלו כל השנים ואבא שלו הבטיח לו שאם יצליחו זה יהיה לשניהם. כל השנים הוא הלך עם אביו נגד אמו. וששאלתי את אבא שלו, שאלמוג נכנס למעצר, הוא אמר שאלמוג עשה טעות אז אמרתי לו לך תשחרר אותו, כל השנים הוא דאג לך ולאן שהוא הגיע זה בגללכם. הוא אמר לי אין בעיה אני אטפל בו. והוא לא מטפל בו. בסוף התברר לי שזה לא ככה, היום אבא מנצל את האינטרס והוא גרם לו להיות פה. אני שמעתי את זה לפני מס' ימים מאחותו של הנאשם, להכניס אותו עכשיו למסגרת כזו זה יפיל אותו עמוק. אני חושב שצריך לתת לו הזדמנות, אני מוכן לעזור לו את זה, אפילו דרך העיריה. אני גם עשיתי את זה בבית משפט ברחובות בתיק אחר.
אבא שלו אמר לי שהוא ידאג לו ויעזור לו. אמרתי לו תן לו תמיכה, הוא אמר לי אני אטפל בו זה בסדר. אמרתי לו תדאג לו לעו"ד ותוציא אותו משם. כל השנים הוא היה זרוק כמו כלב ברחובות. בסוף התברר שהוא הכניס אותו.
האינטרס שלו כזה לנצל אותו ואת אמא שלו, הוא מסתובב במקומות מסויימים, הוא לא אמין כמו שאת חושבת.
לא יכול להיות הוא אומר לי שהוא עוזר לי ומצד שני הוא הכניס אותו .
צריך להרחיק את אלמוג מהם, לעזור לו, אני מוכן לטפל בו אישית. יש עוד רבנים שמוכנים לעזור לו. להכניס אותו בפנים זה להוריד אותו למטה.
שניהם אינטרסנטיים. הילד הזה נפל בין הכסאות, אין הצדקה לא לזאתי ולא לזה להכניס אותו.
ב"כ המאשימה טוען לעונש:
הנאשם יליד 1985 – הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות של הפרת הוראה חוקית והשחתת פני מקרקעין. הנאשם עצור עד תום ההליכים בגין תיק זה, בנסיבות הקשורות רק בו.
הנאשם פעל בעקשנות יתר "עם הראש בקיר" עד הסוף לשם העיקרון ולמרות שהיו לו הזדמנויות להשתחרר בדרך ממעצר לחלופה פסל את האפשרויות הללו ועל כן הוא עצור עד היום.
מבחינת מתחם העונש ההולם בגין העבירות בהן הורשע על פי פסיקת בית המשפט הנוהגת מדובר בעונש של מאסר על תנאי עד מספר חודשים בודדים.
ברור שהנאשם כבר עבר את רף העונש הראוי בתיק זה וההולם.
לחובת הנאשם יש שתי הרשעות קודמות משנת 2007.
מגיש גליון הרשעות קודמות. מתקבל ומסומן טל/1.
הערך המוגן בבסיס העבירות אותן ביצע הנאשם ברור. החלטות בית המשפט יש לכבד. ויש לשמור על רכוש הציבור ולא לפגוע בו.
אשר על כן עמדתנו העונשית בתיק זה בהתבסס על כל האמור הזה הינו עונש מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו ומאסר על תנאי.
נבקש להסתפק בימי מעצרו כעונש מאסרו. בשל נסיבות חיים קשות שעבר הנאשם לא נעתור לסנקציה כספית.
ב"כ הנאשם טוען לעונש:
אנחנו הגשנו עתירות לבית המשפט המחוזי ועלינו לבית המשפט העליון ולא קיבלנו רשות ערעור, הסיבה היתה שאין חלופה ראויה. עשינו הכל כדי לנהל את התיק כשהוא משוחרר.
זה שעמדת התביעה אומרת שמתחם הענישה הוא מאסר על תנאי עד חודשים ספורים של מאסר בפועל.
לאחר שזוכה מתקיפת אביו ונשארנו עם שתי הפרות הוראה חוקית וגרימת היזק, אני לא חושב שאנו מגיעים למאסר בפועל של מס' חודשים. אין במתחם עונש כזה.
המתחם כולו נע בין אי הרשעה להרשעה, מקסימום של"צ.
בנסיבות האלה אני סבור שבית המשפט צריך לבחון את העונש ההולם את העבירה והוא עונש צופה פני עתיד בלבד.
הנאשם ניהל תיק מתוך סיבה אחת ברורה, הוא רצה פעם אחת לספר את הסיפור המשפחתי שלו כי במשטרת ישראל מעולם לא קראו את הדוחות הסוציאליים. העבירות שם ברובן לא התיישנו למרות גילו של הנאשם.
בנסיבות האלה אבקש לגזור עונש שלא יכלול מאסר בפועל.
הנאשם:
מה זה השטויות האלה?
נראה לי שלא הוגן לדלג על נשוא המשפט כאשר חייבת להינתן לו הזדמנות בין היתר להראות את הצד שלו כאשר בית המשפט מטיל עליו את העונשים, זה השלב שהחליטו שבחצי מהאשמות נגדי אני אשם ובחצי מהם אני זכאי.
לגבי תקופת מעצרי, אני יושב 8 חודשים ואל לה לשופטת להסתפק בתקופה שאני יושב במעצר למען שחרורי כיוון שבבואה של השופטת לשפוט אדם אין היא צריכה לשים בראש שיקוליה מה הסטטוס אם הוא עצור או משוחרר , היכן הוא שוהה בימים אלה.
היא צריכה לבחון את התיק ואת הראיות, טיב העבירה וטיב העבריין ולקבל על ידי זה שיקול כללי בהיבט המשפטי של התיק ולהסתמך על מקרים דומים ושהעונש יינתן בשכלול ובצורה דומה לתיקים אחרים שמתנהלים.
ישנו אדם שאני מכיר באופן אישי מהמעצר שאני נמצא כעת שבעברו 4 מאסרים בפועל והוא הואשם באותן עבירות כמוני וקיבל 3 חודשים. סיום העבירות אצלו היו באופן חמור הרבה יותר. הם לא באו ממניע של סבל , הם באו ממניע של רווח .
<#5#>
החלטה
הנאשם יטען טיעונים הנוגעים לעצמו ולא טיעונים הנוגעים לעניינם של עצורים אחרים.
<#6#>
ניתנה והודעה היום כ"ט ניסן תשע"ג, 09/04/2013 במעמד הנוכחים.
שרית זמיר, שופטת |
הנאשם:
כוונתי שבית המשפט לא יתייחס למוצר המוגמר של העבירה שאני עדיין לא מסכים איתה ולא יסתכל באיזה צורה המעשים הפכו להיות עבירה. הם באו ממניע של ביטוי עצמי וכל 150 דפים במהלך ההוכחות יכולים להוכיח את הדברים האלו.
במהלך השמונה חודשים האחרונים שהייתי בכלא עברתי דברים לא פשוטים ונתקלתי בהרבה מקרים ששמעו עליהם בטלוויזיה וממש הרגשתי שהייתי בלב הכותרות. ישנתי באותה מיטה עם אנשים רוצחים, גנבים , למדתי את השפה שלהם ואת דרך החיים שלהם. את כל הדרכים שבהם הם מנהלים את החיים שלהם ביום יום.
שנכנסתי לשם הייתי פשוט נער שכל החיים שלו לפניו והבית סוהר במשך השמונה חודשים האלה זו היתה חוויה אפשר להגיד מלמדת אם המטרה שלי היא להשתחרר היום ולהיות עבריין. בחרו לקחת אותי תמים, טהור ונקי ולשים אותי בבית ספר לעבריינות, איך לעשן פעם ראשונה בחיים שלי, איך להכין דוקרנים , אני בוחר להגיד את הדברים כי זה לא משהו שעבריין היה אומר אותם. זה לא משהו שמישהו שהיה מחפש ללכת הביתה היה בוחר להגיד אותם אלא מישהו שרוצה לתקן ולצאת החוצה מהמערכת.
בסופו של דבר אני יוצא לחיים כאשר החיים שלי נהרסו לגמרי. אם זה כל הרכוש הממוני שהיה לי שצברתי במשך הרבה שנים ועבודה קשה נגזל ונרמס ואני יודע באופן וודאי שרכוש כגון מחשבים ופלאפונים וציוד שהייתי אמור למכור וטלוויזיות ומסכי מחשב, דולרים שהיו לי בבית, אפילו הדרכון שלי, כל הדברים האלה נלקחו על ידי אנשים ששמו אותי כאן. הרי בסופו של דבר המטרה שלהם היתה ברובה רווח כלכלי כמו שאריאלה עשתה ב-7 שנים האחרונות.
<#7#>
גזר דין
הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של הפרת הוראה חוקית והשחתת פני מקרקעין.
נסיבות האירועים פורטו בהרחבה בהכרעת הדין שניתנה זה עתה, ואין טעם וצורך לחזור עליהם.
התביעה עותרת לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח שיחפוף את תקופת מעצרו עד כה (כשמונה חודשים) ולצידו להשית עונש צופה פני עתיד בדמות מאסר על תנאי.
ההגנה מנגד עותרת להסתפק בעניינו של הנאשם בעונש צופה פני עתיד, בשים לב לנסיבותיו האישיות הקשות ולמסכת המשפחתית העגומה שנחשפה בפני בית המשפט, שהיא הפלטפורמה לכלל האירועים נשוא כתב האישום.
דומה כי אין צורך להכביר מילים בדבר העבירות בהן הורשע הנאשם שהינן חמורות ביותר, הן בפן של הפרת התנאים המגבילים שהוטלו עליו על ידי בית המשפט והזלזול בהחלטות השיפוטיות באופן כה בוטה ומתריס ממקום מודע ודווקני. כמו גם בהיבט של עבירת השחתת פני מקרקעין שבוצעה על ידי הנאשם, זאת ונוכח תוכן כתובות הנאצה הבוטות שרוססו על קירות ביתה של המתלוננת, שחלקם בקונוטציה מאיימת גם אם אינם עולים לכדי איום ממש.
מדובר במעשים שנעשו במופגן תוך הפרת צו שיפוטי ויש בהם כדי הפרה בוטה של הסדר הציבורי.
משכך סבורני כי מתחם הענישה אותו הציגה המאשימה בטיעוניה הנע בין עונש צופה פני עתיד לבין עונש מאסר בפועל בן מס' חודשים הוא ראוי והולם את נסיבות המקרה שבפניי.
בגזירת העונש המתאים לנאשם שבפניי וכמצוות המחוקק יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם אשר אינן קשורות בביצוע העבירה. נסיבות העולות מדברי הסנגור, מדברי הנאשם ומהתמונה הכללית אליה נחשף בית המשפט במהלך שמיעת הראיות.
הנאשם שבפניי בחור צעיר כבן 27 אשר לחובתו עבר פלילי בדמות שתי הרשעות קודמות, האחת בעבירות של סיכון בטיחותי של נוסע ונהיגת רכב ללא רישיון, בגינם נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים לעונש מאסר בפועל של שנה, והשניה בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
נסיבות חייו של הנאשם קשות ומורכבות והן פורטו בהרחבה בהכרעת הדין כך שבית המשפט מודע אליהן היטב, ואין צורך לחזור עליהן בהרחבה גם במסגרת גזר הדין.
יחד עם זאת והגם שנסיבות חייו של הנאשם קשות אין בהן כדי להצדיק את המעשים המכוערים בהן הורשע הנאשם.
זאת ועוד דומה כי הנאשם, גם בשלב הזה, מתקשה להשלים עם הפסול שבמעשיו, אינו מבין אותו, אינו מקבל אחריות להתנהלותו ולא מביע חרטה או צער על מעשיו.
צר לי כי הנאשם בוחר להתבצר בעמדתו הדווקנית, כאשר הוא נעדר תובנה ולו בסיסית לכך שבאופן בו הוא בוחר להתנהל ובמשקפיים בהם הוא בוחר להשקיף על המציאות הוא גורם נזק רב בראש ובראשונה לעצמו.
אין לי אלא תקווה כי לאחר שהנאשם ייקרא את הכרעת הדין וינסה להפנים את המסר שבית המשפט ביקש להעביר ממנה, הוא ישכיל להתנתק מ"חבל הטבור" של הוריו ורכושם ולפתח לעצמו חיים נפרדים ועצמאיים כאדם בגיר האחראי למעשיו ולחייו ולוקח עליהם אחריות מלאה.
מכל האמור לאחר ששקלתי את השיקולים השונים שוכנעתי כי יש לגזור על הנאשם עונש הכולל רכיב של מאסר בפועל משיקולי גמול והוקעת המעשים ובעיקר מהטעמים של הרתעה אפקטיבית, אישית וכללית, ולצידו מאסר על תנאי.
לפיכך ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לענין אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
1. 8 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו של הנאשם 31.7.12.
2. 6 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר על העבירות בהן הורשע.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.
<#8#>
ניתנה והודעה היום כ"ט ניסן תשע"ג, 09/04/2013 במעמד הנוכחים.
שרית זמיר, שופטת |
הוקלד על ידי חדווה ינר
| תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
|---|---|---|---|
| 04/09/2012 | פרוטוקול | אברהם הימן | לא זמין |
| 20/09/2012 | החלטה | ארז יקואל | צפייה |
| 18/10/2012 | החלטה מתאריך 18/10/12 שניתנה ע"י איטה נחמן | איטה נחמן | צפייה |
| 01/11/2012 | החלטה | איטה נחמן | צפייה |
| 07/11/2012 | החלטה מתאריך 07/11/12 שניתנה ע"י איטה נחמן | איטה נחמן | צפייה |
| 07/11/2012 | הוראה למוטב להגיש חוו"ד פס | איטה נחמן | צפייה |
| 29/11/2012 | החלטה | איטה נחמן | צפייה |
| 27/12/2012 | החלטה מתאריך 27/12/12 שניתנה ע"י שרית זמיר | שרית זמיר | צפייה |
| 23/01/2013 | החלטה מתאריך 23/01/13 שניתנה ע"י רפי ארניה | רפי ארניה | צפייה |
| 09/04/2013 | פרוטוקול | שרית זמיר | צפייה |
| תפקיד | שם | בא כוח |
|---|---|---|
| מאשימה 1 | מדינת ישראל | שירלי ברזילי |
| נאשם 1 | אלמוג הזמי (אסיר) | מוטי אדטו |