לפני בקשה לביטול פסילה מנהלית של רישיון נהיגה למשך 60 יום שהוטלה על המבקש בתאריך 9.6.13 בגין גרם תאונת דרכים.

שמעתי את טיעוני הצדדים ותיק החקירה הוגש לעיוני. טרם הוגש כתב אישום כנגד המבקש.

על בית המשפט הדן בבקשה לביטול פסילה מנהלית לבחון קיומן של ראיות לכאורה ומסוכנות בהמשך נהיגת המבקש, כפי שנפסק בבש"פ 8450/02 זינגר יהודה נ' מדינת ישראל :

" שיקול הדעת הניתן לאיש משטרה לעניין זה בנוי משני רבדים : האחד-רובד ראייתי שעניינו בשאלה האם קיים חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת הנהג בעבירה המיוחסת לו. השני-עיקרו בשאלה האם קיימת מסוכנות לציבור מהמשך נהיגתו ".

לעניין קיומן של ראיות לכאורה מתוך תיק החקירה עולה כדלקמן :

לפי הודעת המבקש במשטרה, בתאריך 7.6.13 בשעה 16:30 לערך נהג רכב מסוג סקודה מס' 8878976 ברחוב צ'לנוב בראשון לציון ממזרח למערב במהירות של 20 קמ"ש לערך ומסר תיאור של נסיבות התאונה :

" ופתאום ילד רץ לתוך הכביש מבין 2 מכוניות חונות. אני ניסיתי לעצור ולחצתי ברקס אבל פגעתי בילד עם חזית הרכב באזור המרכז.....הילד נפל לכביש בצד שמאל, ונפל על רכב חונה בצד שמאל כי הוא היה בריצה. אני עצרתי ויצאתי מיד מהאוטו וניגשתי לילד, הילד קם לבד. ואני בדקתי אותו בכל הגוף וראיתי שאין שום דבר חריג. ראיתי שביד שמאל היה לו שפשוף באזור כף היד. עד המרפק. וזהו. אני ראיתי שילד בסדר ואז נסעתי והמשכתי לבית שלי..."

המבקש תיאר כי לילד נגרם : " שפשוף עם קצת דם ".

המבקש אמר בהודעתו כי הואיל וראה כי מצבו של הילד תקין, הילד קם על רגליו והלך, ולכן עזב גם המבקש את המקום.

על פי דו"ח בוחן, מדובר בכביש חד סטרי ורכבים חונים משני צדי הכביש. בכיוון נסיעת המבקש שדה ראיה פתוח לפנים למרחק של 70 מ' לפחות והמדרכה מוסתרת בחלקה על ידי הרכבים החונים. הילד חצה את הכביש מבין שתי מכוניות חונות. על מכסה המנוע נמצאו משיכות אבק ושפשופים המתאימים למקום הצבעת המבקש על הפגיעה בילד. נערכה הצבעה של המבקש על מקום הפגיעה של הרכב בילד.

לדו"ח הבוחן צורפו צילומים של מקום התאונה ושל הפגיעה שנגרמה לילד ותרשים.

הבוחן ערך חישוב של זמן החצייה של הילד ושיחזור התאונה והגיע למסקנה כי זמן החצייה של הילד מרגע שהוא נגלה לעין המבקש ועד לפגיעה בו, קצר מזמן תגובת המבקש, וקבע:

" לאור זאת התאונה בלתי נמנעת מצד נהג הרכב ".

אבין של הילד מסר הודעה לפיה נמסר לו על ידי הילד כי חצה את הכביש בריצה, הרכב פגע בו והפיל אותו לעבר רכב חונה. נהג הרכב ירד מרכבו וצעק עליו ולאחר מכן נסע מהמקום מבלי לבדוק אותו.

נמסרה הודעה של בעלת הרכב החונה אליו נהדף הילד. לרכבה נגרמה מכה כתוצאה מהדיפת הילד.

קיים אישור רפואי לפיו נגרם לילד שפשוף במרפק יד שמאל וכן נחבל בראש.

מדו"ח פעולה של שוטר עולה כי אחד השכנים במקום הבחין בתאונה ומסר למשטרה את מספר הרכב הפוגע.

לעניין חומר הראיות לכאורה לעניין אחריותו של המבקש לגרם התאונה עולה ממסקנת הבוחן המשטרתי כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת מצד המבקש. המבקש לא יכול היה למנוע את התאונה שכן זמן התגובה שעמד לרשותו היה קצר ממשך הזמן בו שהה הילד בכביש מרגע שניתן היה להבחין בו כאשר חצה את הכביש בריצה מבין שתי מכוניות חונות.

לכן, לפי מסקנות הבוחן המשטרתי בתיק החקירה לא קיימות ראיות לכאורה לאחריותו של המבקש לגרם התאונה.

תיק החקירה מצביע על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירות לפי ארבעת החלופות של תקנה 144 לתקנות התעבורה, הזזת רכב ממקום תאונה, אי הגשת עזרה לנפגע, אי מסירת פרטים, ואי מסירת הודעה במשטרה. טענת המבקש כי הילד קם מבלי שנזקק לעזרה ועזב את מקום התאונה כשמצבו טוב, אינה פוטרת את המבקש מקיום הוראות החוק שבבסיסן חובה מוסרית כלפי הנפגע.

יחד עם זאת, למרות חומרת העבירות לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה, אין הן מקימות כשלעצמן, בהעדר ראיות לכאורה לאחריות לגרם התאונה, סמכות קצין המשטרה לפסילה מנהלית.

סעיף 47 (ב) לפקודת התעבורה קובע את סמכות הקצין לפסילה מנהלית כדלקמן :

היה לשוטר יסוד סביר להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית, או כי בשל עבירה שעבר הנהג אירעה תאונת דרכים שבה נהרג אדם או נחבל, או ניזוק רכוש, רשאי השוטר לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הנהיגה שלו.

הואיל והתאונה לא נגרמה בשל עבירה לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה לא קמה לקצין המשטרה סמכות לפסילה מנהלית.

בנוסף לכך, המבקש נוהג משנת 1978 ולחובתו 14 הרשעות קודמות כולן מסוג ברירות משפט. עברו התעבורתי של המבקש תקין , אינו מצביע על מסוכנות בהמשך נהיגה ומעיד על כך שהאירוע הנוכחי חריג ואינו מאפיין את התנהגותו בכביש בדרך כלל.

בנסיבות אלה אני נעתרת לבקשה.

רישיון הנהיגה יוחזר למבקש.

המזכירות תעביר את החלטתי לצדדים.

ההחלטה תועבר לב"כ המבקש לפקס' מס' 072-2222131.

ניתנה היום, ה' אב תשע"ג, 12 יולי 2013, בהעדר הצדדים.