בפני שתי בקשות, שאוחדו יחד, שעניינן עתירת המבקשים לביטול צו פסילה מנהלית של רישיון הנהיגה של המבקש מס' 1 ולביטול צו השבתת רכבה של המבקשת מס' 2 - על פי סעיפים 48 ו- 57.ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961.

ביום 03/5/14 ניתנו כנגד המבקשים צווים מנהליים כמפורט, למשך 30 יום, זאת בתוקף סמכותו של קצין משטרה על פי סעיף 47 (ה) (3) לפקודת התעבורה.

הצווים ניתנו בהקשר לדו"ח הזמנה לדין מס' 20-2-5036486-4 מיום 03/5/14 שנרשם כנגד המבקש מס' 1 בחשד לעבירה של נהיגה ברכב (בבעלות סבתו, המבקשת מס' 2) בהיותו שיכור, לאחר שבבדיקת נשיפה נמצא לכאורה ריכוז אלכוהול של 460 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף.

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשות אלו: ראשית, קיום ראיות לכאורה בדבר העבירה המיוחסת לנהג. שנית, האם יש בהמשך נהיגתו כדי לסכן את שלום הציבור.

ביום 07.05.14 התייצבה המשיבה לדיון שנקבע לשעה 08:30, בלא שבידה תיק החקירה או העתק ממנו. ב"כ המשיבה בקשה ארכה קצרה על מנת שחומר החקירה יועבר לידיה מענף התנועה. לדיון התייצבו המבקשים ובא כוחם, אשר המתינו באולם בית המשפט כשעתיים, ולאחר שהחומר לא הועבר שוחררו לבקשתם והדיון נדחה בהסכמת ב"כ המבקשים למחרת, על מנת לאפשר הצגת חומר החקירה בביהמ"ש. ב"כ המשיבה התחייבה באופן אישי כעולה מפרוטוקול הדיון, לדאוג להעברת חומר החקירה עד לדיון.

אכן באותו יום בסמוך לשעה 13:30 הועבר חומר החקירה (בחלקו) באמצעות פקסימילה וב"כ המשיבה בקשה להותירו בידי עד לדיון שנדחה למחרת.

ביום 08.05.14 התייצבו המבקשים יחד עם חברו של המבקש מס' 1 אשר נכח עימו ברכב בעת רישום הדו"ח נגדו וביקש להעיד לטובתו. לאחר עיון קצר בחומר הראיות שנשלח בפקס' כאמור מצאתי כי מדובר בחומר חסר, כאשר למעשה צורף בטעות דו"ח הזמנה לדין של נאשם אחר וכן אין בחומר דו"ח פעולה של השוטר שראה את המבקש מס' 1 נוהג ואין פלטי בדיקת ינשוף של המבקש 1.

ב"כ המשיבה בקשה שוב ארכה וכעבור המתנה של כשעתיים התקבל בידה שוב חומר החקירה שנשלח בפקסימיליה מענף התנועה. מעיון בחומר הוברר כי אין בידה של המשיבה להציג בפני ביהמ"ש את פלט בדיקת הנשיפה של המבקש מס' 1.

ב"כ המבקשים התנגד לכל דחייה נוספת של הדיון, זאת מאחר והמשיבה קיבלה שתי הזדמנויות להציג את חומר החקירה והדיון אף נדחה לשם כך, ומאחר והמבקשים ועד מטעמם התייצבו בביהמ"ש פעמיים. בנוסף לב"כ המבקש טענות לגופו של עניין, על פי גרסתו של המבקש מס' 1 שטוען כי כלל לא שתה אלכוהול, ומשום כך ומאחר ולשיטתו אין ראיות לכאורה בקש ב"כ המבקשים לקיים את הדיון והורות כמבוקש.

בחינת ה- "ראיות לכאורה":

חומר החקירה כפי שהוא בידי ב"כ המשיבה הוגש לעיוני והוא כולל את המסמכים הבאים: דו"ח הזמנה לדין וכתב אישום כנגד המבקש מס' 1; דו"ח עיכוב ; דו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות ; טופס דין וחשבון על בדיקת שכרות ; פלט בדיקת כיול ובדיקה עצמית של המפעיל לפני ובסיום משמרת ; טופס תחקור החשוד (המבקש 1) - שנערכו ע"י רס"ל יוסף מזרחי, וכן מזכר לגבי נסיבות הנהיגה ברכב וטפסי שימוע והחלטה על פסילה מנהלית של רישיון הנהיגה והשבתת הרכב – שנערכו בידי מפקח עמי הררי.

בחומר הראיות שהוגש כאמור חסרים פלטי בדיקת הנשיפה של המבקש מס' 1. אמנם קיים טופס דין וחשבון על בדיקת שכרות באמצעות "ינשוף" ובו מופיע מס' הבדיקה 1708 והתוצאה 460 אולם פלט הבדיקה עצמו לא הוצג.

ועוד, לא מצאתי בחומר החקירה שהוגש טופס "תחקור חשוד בנהיגה בשכרות" של המבקש מס' 1, שהוא חלק מדו"ח הפעולה באכיפת שכרות [העמוד הרביעי בדו"ח הפעולה].

בנוסף, בבדיקת מאפיינים לא נמצאו כל מאפיינים המעידים על שכרות, פרט לכך שהשוטר מציין כי מפיו של הנהג נדף ריח קל של אלכוהול. המבקש מס' 1 עמד בהצלחה בכל מבחני הביצוע וההופעה, ואף השוטר בהגינותו רשם כי על פי בדיקת המאפיינים שערך, לא ניתן לקבוע אם המבקש 1 שיכור.

לא למותר לציין כי גרסתו של המבקש 1 כפי שנרשמה בתגובתו בדו"ח עצמו היא כי לא שתה כלל אלכוהול. כך מסר גם בעת ביצוע בדיקת המאפיינים. על פי ההלכה הנוהגת, ניתן להרשיע נהג בהתאם לבדיקת מאפיינים, אולם נדרשים לפחות 2 מאפיינים. ריח אלכוהול לבדו אינו מספיק כדי להעיד על שכרות. יש לזכור כי צריכת אלכוהול טרם נהיגה לא נאסרה כליל אלא מרמה מסוימת כקבוע בחוק. ריח קל של אלכוהול מהפה לבדו אינו יכול לשמש ראיה כי הנאשם עבר את סף האכיפה (290 מיקרוגרם בליטר אויר נשוף).

לאור האמור, טוען הסנגור כי קיים כרסום ממשי בראיות המאשימה, לטענתו סיכויי ההרשעה של המבקש מס' 1 בעבירה של נהיגה בשכרות קלושים, זאת ללא פלט בדיקה ועמידתו בהצלחה בכל בדיקות המאפיינים.

בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון פ"ד נח(2) 406 (2003), עמדה כב' השופטת ד' ביניש על מהותו של המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" וקבעה כך (שם, 412):

"מהבחינה המשפטית המבחן לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט – לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן – יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (להלן – בש"פ 8087/95 זאדה [8]), בעמ' 151). אמנם, במסגרת בחינה זו על השופט לעיין בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם (שם, בעמ' 148), אך השאלה הנבחנת אינה מהימנותה של גירסת הנאשם, או 'האם ניתן כבר בשלב זה לבטל את גירסתו של הנאשם', אלא אם בידי התביעה חומר חקירה בעל פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להביא להרשעה בתום המשפט. יתרה מזאת, אין בקיומה של גירסה מכחישה של נאשם כדי לשלול מניה וביה את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו אף שתמיד קיימת האפשרות שבסוף המשפט הפלילי ייתן בית-המשפט אמון בגירסתו של הנאשם ויזכה אותו בשל כך. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין בחינת הראיות לצורך הליך המעצר לבין בחינת הראיות במשפט גופו (וראו: שם, בעמ' 149, 152; וכן בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה [פורסם בנבו] (להלן – בש"פ 2182/95 מהאג'נה [9]), בעמ' 230)."

המבחן הוא מבחן גמיש הבוחן את התמונה כולה המופיעה לפני בית המשפט. אמנם בית המשפט בשלב הביניים לא עומד על טיבה של גרסת הנאשם, אך ככלל, היא נבחנת בתוך מכלול הראיות, שהצטברותן עומדת בבסיס החלטת בית המשפט בשאלת קיומו של "סיכוי סביר להרשעה".

סיכום והחלטה:

לאחר שעיינתי בראיות שהציגה המשיבה בביהמ"ש עד כה, אני סבור כי תמונת הראיות כפי שתוארה אינה מצדיקה המשך פסילתו של המבקש מס' 1 מנהיגה וכן אינה מצדיקה המשך איסור השימוש ברכבה של המבקשת מס' 2.

לאור כל האמור לעיל ומהנימוקים המפורטים, ובהתאם לסמכותי, הנני מורה כדלקמן:

אני מקצר את משך הפסילה המנהלית של רישיון הנהיגה של המבקש מס' 1, ל- 7 ימים מיום 03.05.14. בהתאם לכך אני קובע כי הפסילה הסתיימה.

אני מורה כי רישיון הנהיגה של המבקש מס' 1 שנלקח ממנו בקשר עם דו"ח משטרה מס' 20-2-5036486-4 יושב לו ע"י המשטרה - לאלתר.

אני מורה על קיצור תקופת ההשבתה המנהלית של רכב המבקשת מס' 2, ל- 7 ימים מיום 03.05.14. הודעת איסור השימוש שניתנה כנגד רכב מס' 66-059-50 (פרטית מיצובישי) מבוטלת לאלתר.

אני מורה כי המשטרה תשיב לידי המבקשת מס' 2 את הרכב מיד, וזאת בכפוף ולאחר הסדרת כל התשלומים החלים בגין גרירה ואחסנת הרכב במגרש.

זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

מזכירות תעביר החלטתי לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י' אייר תשע"ד, 10 מאי 2014, בהעדר הצדדים.