המבקשים הגישו בקשה בדרך של טען ביניים, להורות להם אופן חלוקת הכספים המעוקלים וכיצד לנהוג בהם, באופן שיגן על המבקשים מפני תביעות או טענות בדבר העדפת נושים.

המבקשים טוענים כי התקשרו עם הטוענים 2 ו – 3 בעסקת מקרקעין לרכישת דירה מגורים של הטוענים 2 ו – 3, ושולמו כל תשלומי התמורה, למעט פיקדון בסך 100 אלף ₪, אשר מוחזק בנאמנות בידי ב"כ המבקשים, לגביו מבוקשות ההוראות בטען הביניים.

הטוען 1 הגיש הודעת פרטים מטעמו, וטען כי לטובתו קיים עיקול זמני, וניתן פסק דין כנגד הטוענים 2 ו – 3, וכן הוטל עיקול על נכסי הטוענים 2 ו – 3 בתיק הוצל"פ.

הטוען 1 טען כי הטוענים 2 ו – 3 ביחד עם המבקשים הבריחו את התמורה שהתקבלה ממכירת דירת המגורים, ללא פירעון החוב לטוען 1, באופן שהמבקשים הסכימו להקדים את מועדי התשלומים, ובכך הלכה למעשה נתנו המבקשים יד להברחת נכסים, על מנת לסכל את צו העיקול.

הטוען 1 טוען כי הגיש תובענה של בקשה לאישור העיקול כנגד המבקשים בבית המשפט השלום בפתח תקווה, וניתן פסק דין בתיק זה, כאשר הוגשה מטעם המבקשים בקשה לביטול פסק הדין.

הטוען 1 טוען כי הגיש בקשת נושה כנגד הטוען 2 למתן צו כינוס בתיק פשיטת הרגל, אולם, בקשה זו טרם נדונה, וטרם ניתן צו כינוס.

הטוען 1 הגיש בקשה לסילוק על הסף של טען הביניים, וטען כי המבקשים אינם צד ניטרלי בהליך, מאחר ותלויה ועומדת נגדם תביעה מסוג בקשה לאישור עיקול, והמבקשים הבריחו יחד עם הטוענים 2 ו – 3 את התמורה שהתקבלה ממכירת דירת המגורים.

המבקשים הגישו תגובה לבקשה לסילוק על הסף, וטענו כי החתימה על הנספח הייתה לשם הקדמת קבלת החזקה בדירה בלבד, והפחתת הסכום של 10,000 ₪ נעשתה עקב הקדמת תשלום התמורה, כאשר במועד הנספח, המבקשים לא ידעו ולא יכלו לדעת על קיומו של צו העיקול.

המבקשים טוענים כי אין להם אינטרס לשתף פעולה בהליך בין הטוען 1 לטוענים 2 ו – 3, והם אינם בקנוניה עם מי מהטוענים.

הטוען 2 הסכים להודעת הפרטים של הטוענת 3, וטען כי יש להעביר אל הטוענת 3 את הכספים נשוא הדיון בשל חוב המזונות שיש לטוען 2 כלפי הטוענת 3.

הטוענת 3 הגישה הודעת פרטים מטעמה, וטענה כי אין לה כל קשר לחובותיו של הטוען 2, וכי הדירה הייתה בבעלותה ובבעלות הגרוש שלה, הטוען 2, בחלקים שווים, ובהסכם המכר לא נרשם כי הדירה נמכרת ביחד ולחוד, ועל כן, היא זכאית למחצית מהתמורה, סך של 50,000 ₪, ומהמחצית השנייה, השייכת לטוען 2 היא אמורה לקבל את הכספים מכוח צו עיקול שהטילה בגין חוב מזונות שעולה על סכום של 80,000 ₪.

הטוענת 3 טענה כי בהתאם לדיני הקדימויות בסעיף 76 לחוק ההוצל"פ, הרי שעיקול המזונות גובר על העיקול של הטוען 1, ולעניין העיקול של טוען 1 כלפי טוענת 3, היא טוענת שפרעה את רוב החוב, ונותר חוב של כ – 17,000 ₪, שהטוענת 3 חבה לטוען 1.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, אני קובעת כי אין מקום לסילוק על הסף של הבקשה בטען ביניים.

לבית המשפט סמכות לדון בהליך של טען ביניים, והבקשה הוגשה לבית משפט זה כדין, ואין בעובדה שהוגשה בקשה לאישור עיקול, כדי לאיין את סמכות בית המשפט לדון בהליך של טען הביניים.

אשר לטענה בעניין קנוניה, והעדר ניטרליות של המבקשים, אין מקום לקבל טענה זו, ולא הוכחה בפני בית המשפט קנוניה מצד המבקשים.

אמנם, הטוען 1 הגיש בקשה לאישור עיקול כנגד המבקשים, בקשה אשר טרם נדונה לגוף העניין, אך אין בטענות הטוען 1 כנגד המבקשים בכל הנוגע לעיקול, כדי להצביע על העדר ניטרליות בהליך זה, וטענות הטוען 1 כנגד המבקשים בעניין העיקול, תתבררנה במסגרת הבקשה לאישור העיקול, אם יבוטל פסק הדין.

לגופו של עניין, במחלוקת בין הטוענים לגבי הכספים נשוא הבקשה, קובע סעיף 76 (א3) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז – 1967, את קדימותו של החוב הפסוק ממזונות.

בהתאם לסעיף 76 הנ"ל זכותה של הטוענת 3 כבעלת חוב מזונות בדין קדימה גוברת על זכותו של טוען 1 כנושה רגיל.

הטוענת 3 הציגה בפני בית המשפט תדפיס חוב מתיק ההוצל"פ, ממנו עולה כי קיים חוב בסך 84,815 ש"ח בתיק מזונות של הטוען 2 כלפי הטוענת 3, וחוב זה הינו בדין קדימה.

יחד עם זאת, הטוענת 3 הודתה בקיומו של חוב שלה לטוען 1 בסך 17,000 ₪ , על כן זכותה לקבל את הכספים המגיעים לה עבור חלקה ממכירת הדירה עומדת בסך 33,000 ₪ בלבד , בנוסף ל-50,000 ₪ בגין חוב המזונות, ובסך הכל –סך 83,000 ₪.

לפיכך, על המבקשים להעביר את הסך 83,000 ₪ לידי הטוענת 3, באמצעות בא כוחה, וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

לאחר התשלום לטוענת 3, המבקשים יעבירו את יתרת הכספים שבידיהם בסך 17,000 ₪ , לטוען 1 , באמצעות בא כוחו, בהתאם לעיקול שהטיל בהיותו נושה רגיל ללא דין קדימה וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן בזה צו גודר לטובת המבקשים, לגבי הכספים נשוא הבקשה כלפי כל הטוענים.

כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, כ"ז תשרי תשע"ה, 21 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.