1. בתביעה שבפנינו טוען התובע, מבקש מקלט מאריתראה, כי הועסק אצל הנתבעת באתרי בניה בפרוייקטים שונים מ-6.11.09 ועד 16.11.14 (60.5 חודש). עד 10.2012 השתכר 250 ₪ ליום (28 ₪ לשעה) ומ-11.2012 סך 350 ₪ ליום (39 ₪ לשעה), סכומים שקיבל במזומן וללא תלוש שכר.

התובע טוען כי הנתבע ניהל את הנתבעת בחות"ל, תוך ניצול מסך ההתאגדות וע"מ להמנע מלשלם לו את זכויותיו הסוציאליות ומשכך יש לו חבות משפטית כנגד התובע.

2. הנתבעים בהגנתם עתרו לדחיית התביעה.

התובע מעולם לא היה עובד אלא היה משתתף חופשי בנתבעת על בסיס קבלני נקודתי, לפרקי זמן קצרים וספורדיים, כשהתמורה (לפי משימה) שולמה עם סיום המשימה, כשגם בשנים שביצע עבודות בהיקף "גדול", ימי עבודתו בפועל לא עלו על 60 יום, שנפרסו על פני השנה כולה, תוך שנהג לשכור עובדים נוספים להם שילם בעצמו.

הנתבעת היא חברה קבלנית ומועסקים בה רק עובדי הנהלה, כשמשימות הבניה מבוצעות ע"י קבלני משנה, שהתובע מדי פעם היה אחד מהם, ומעולם לא הועסק על ידה כעובד, אלא כעצמאי לחלוטין, שעיסוקו עבודות שיפוצים בבתים פרטיים. כך, במקרים לא מעטים, סרב לבצע משימות שונות בשל התחייבויות קודמות ללקוחותיו.

הנתבעים עתרו לדחיית התביעה תוך שטענו אף לקיזוז חובו לנתבע בגין שכירות ולנתבעים בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

3. ביום 2.6.15 התקיים דיון מוקדם בפני כב' השופט ת. סילורה, שקבע התיק להוכחות בפנינו, לאחר שדחה טענת הנתבעים לפיצול הדיון וקיבל בקשת התובע למתן צו לחברת פרטנר באשר לשיחות מטלפון של התובע.

ביום 17.5.15 הגיש התובע הקלטה, תמלול לשיחה ותצהירו, בו טען כי הקליט שיחה בינו לנתבע ב-24.12.14 במכשיר הנייד שלו.

ביום 19.11.15 הגיש התובע תצהירו, תצהיר מר BEYENE BEREKE ("בֶּרֶקֶה") ותצהיר מר GEBREKIDAN GEBREAB ("גֶבְּריאב"). גבריאב בתצהירו טען כי התובע עבד עמו במרבית הימים שעבד אצל הנתבעת, כשטען שעבד אצלה מסוף ינואר 2010 "למשך 6 חודשים לערך" וכי התובע היה עובד מקצועי שהרויח יותר ממנו.

יצוין כי ברקה לא העיד בפנינו.

ביום 15.6.16 הגישו הנתבעים תצהיר הנתבע, תצהיר מר שלמה סגל (בביתו ביצע התובע ב-2014 תיקונים ובמפעלו ב-2013; "סגל"), ותצהיר מר רחמים בן חיים (בביתו ביצע התובע שיפוצים ב-2013; "בן חיים"); תוך ששניהם טענו כי שילמו ישירות לתובע בגין העבודה שביצע בביתם, כשסגל ציין כי בעבודה במפעלו שילם לנתבעת כנגד חשבונית.

עדויות הצדדים נשמעו בפנינו ביום 23.6.16.

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

4. ולהכרעתנו –

כללי

ראוי להתחיל הכרעתנו בהתייחסות כללית לעדויות.

בהנתן כי התובע נדרש למתורגמן ע"מ לקיים הדיון – וכך אכן ראוי – קשה להבין הכיצד הוא (ודאי, העדים מטעמו) חתמו על תצהיריהם, בלא שתורגמו להם.

ודאי כך, לאור תשובת התובע עצמו בפנינו, עת נשאל אם מישהו הקריא לו את תצהירו (ולמצער, כך לא רשום ע"ג התצהירים) הוא משיב: "אני הייתי אצל עוה"ד ואמרתי לו והוא רשם" – מה שאין בו הסבר לסיטואציה בה חתם על תצהירו.

ודאי כך באשר לעד מטעמו.

אמרנו ודאי, משמהתמליל שהציג התובע (ת/1) עולה כי שוחחו התובע והנתבע בשפה העברית (משההקלטה תומללה ע"י המומחה ואין אזכור לתרגום). לאחר שהאזנו להקלטה שהוגשה, מצאנו כי התמליל שנראה בעינינו מלכתחילה כחסר (לאור ריבוי הנקודות, תוך ציון שם הדובר) משקף פחות או יותר את ההקלטה, ומכל מקום, לא ניתן היה לשמוע מעבר לאמור.

בהקשר זה ומשהנתבע לא התייחס בתצהירו להקלטה אלא לתמליל (ס' 25) ובעדותו השיב כי לא שמע את ההקלטה, יש להבהיר כי בפועל, אין בפנינו ראייה כי הדברים שנאמרו בשמו בתמליל, הם אכן דבריו, כשהתייחס למה שנרשם בתמלול (כמילה "סיבובים", שטען שאינו משתמש בה). משלא הושמעה ההקלטה באזניו ובפנינו ומשלא נדרש ל"זיהוי קולו" אין לנו אלא להתייחס לתמליל, ככזה ובלא שנקבע "מסמרות" כי אכן הנתבע הוא הדובר בתמליל.

מנגד, נציין לאחר שהאזנו להקלטה כי נשמעה המילה "סיבובים"(שמא, דומה לה) בהקלטה.

עוד יש לומר כי עיון בתמליל טרם הדיון, במהלכו ושוב עתה, לא הוביל למסקנה בענין כלשהו בו עלינו להכריע, למעט, רצונו של הנתבע (כשכאמור, לא הוכח כי הוא הדובר) לנסות ולעזור לתובע, תוך שאישר כי אם טוב יותר לתובע למצוא מקום קבוע לעבוד בו, זה לא בעיה עבורו וכי החדר בבית הנתבע עומד לרשותו (עמ'1) – הא ותו לא (סיפא עמ' 1 - רישא עמ' 2).

ונבהיר: אף אין איזשהי ראייה בתמלול, ולוּ מפי התובע, כי היה עובד של הנתבעת (או הנתבעים), כי הועסק תקופה של 6 שנים, כי התקופה היתה רצופה, כי השתכר סכום כזה או אחר, כי הנתבעת הפסיקה עבודתו, או מתי הנתבעת הפסיקה עבודתו, או כי עבודה ב"לכיש" הופסקה או כל עובדה הרלוונטית לתביעה.

מנגד, אף לא הוכח כי הנתבע "השכיר" לתובע יחידת דיור (או חדר, כאמור בתמליל), אף כי ניתן להבין כי נתאפשר לו לקחת את המפתח של הבית" (עמ' 2 לתמליל).

אגב כך, אין בפנינו, בהקלטה עצמה(או בתמליל), אינדיקציה לעיתוייה, ובתצהיר התובע (או בחווה"ד!) אין בפנינו כי עסקינן בהקלטה מטלפון נייד, מאיזה מספר ומכשיר ולאן או איך! – וניתן היה להתרשם מהקלטת כי עסקינן(לכאורה!) בשיחה פא"פ בין השניים.

חשיבות נוספת יש לכך, לאור בקשת התובע בפני שופט הקד"מ (שנסתרה) וכשלא הוגשו לנו ראיות כלשהן, חרף החלטתו.

הנה כי כן –אין בפנינו ראיות פוזיטיביות ברורות כלשהן בתמליל לכל מערכת העובדות הנדרשות דנא!

עובד מעביד – קבלן

טוען התובע כי הועסק כעובד ע"י הנתבעת בתקופה (כ-60.5 חודשים) מ-6.11.09 ועד 16.11.14.

הגם שהנתבעים לא הכחישו הקשר ביניהם (לטענתם, קבלני וספורדי) – הכחישה הנתבעת את תקופת העבודה (ולו לאור הכחשת יחסי עובד מעביד; ס' 23 להגנה). מנגד, התייחסה ל"שנים" בהן ביצע עבודות (ס'3) ולכך שמדי פעם היה התובע קבלן משנה למשימות בנייה שביצעה הנתבעת.

בתצהירו חזר התובע על טענתו דלעיל, טען כי עבד מדי חודש במתכונת עבודה (הכוללת ש"נ), כי קיבל את שכרו במזומן וכי לא קיבל תלושי שכר.

התובע אינו מצרף אסמכתא אחת לטענותיו (למעט התמלול ולכך נתייחס בפרק הרלוונטי): לא לתקופת העבודה, לא למִשכה, לא למיקומיה (בכל עת רלוונטית), לא להיקף העבודה ואף לא לסכומים שקיבל.

הנתבע בתצהירו טען כי הגם שהתובע אינו רשאי לעבוד בישראל, "מטעמים הומניים" הציעה הנתבעת לתובע, שהציג עצמו כנותן שירותים עצמאי, עבודות על בסיס מזדמן ואכן ביצע שירותים/משימות על בסיס קבלני, לפרקי זמן קצרים, ספורדיים, כשהתמורה שולמה מיד בתום המשימה הספציפית שביצע.

עוד נטען כי "גם בשנים" בהן נתן שירותים בהיקף "גדול" – שירותיו (במהלך שנה כאמור) לא עלו על 60 ימים במצטבר; כשהתמורה כאמור שולמה על בסיס משימה וכי התובע, ע"מ לסיים משימה מהר יותר, נהג לשכור שירותים של חבריו ושילם להם בעצמו.

עוד נטען כי הקשר נוצר "בסוף שנת 2009", עת הגיע התובע לאחד מאתרי הבניה בהם סיפקה הנתבעת שרותים וביקש לעבוד אצלה.

משהנתבעת מתקשרת באמצעות קבלני משנה מטעמה ואינה מעסיקה עובדים במישרין – לאחר מו"מ, הגיעה עם התובע להסכמה ולפיה יספק מדי פעם, משימות כאמור. התובע ביצע מספר מטלות וכשסיימן לאחר 3 ימים, שולמה לו התמורה; משביצע משימותיו בצורה טובה ומהירה, זמן מה אח"כ פנה הנתבע לתובע והציע לו לבצע משימה נוספת על בסיס קבלני שאורכה יומיים-שלושה.

התובע הסכים (אין טענה כי בוצעה או כי שולם עבורה).

בשל "מערכת יחסים מיוחדת ויחידה בין הצדדים" הציע לתובע שהתעניין בדבר – להתגורר ביחידה הנפרדת הצמודה לביתו וכך היה (לנטען בהקשר זה נתייחס אח"כ) עד שלקראת סוף 2014 הודיע לו התובע כי הוא עוזב לעיר ת"א, כדי למצוא שם עבודות, כי שמע שקבלני שיפוצים מרוויחים בת"א יותר מבאזור גדרה (השיחה שהקליט התובע), שיחה שהתקיימה כשבועיים – שלושה לאחר שהתובע כבר עבר לת"א. עוד טען כי התובע מונע ע"י "גורם חיצוני".

התובע נתן לנתבעת, פעמים ספורות ולא באופן קבוע, שירותים כקבלן עצמאי, לפי זמינותו, כשהנתבעת לא קבעה את סדר יומו ולא כיצד יבצע משימותיו, לא פיקחה עליו בכל צורה, כשהתובע קיבל התמורה שהוסכמה ויכול היה לבצע המשימה כראות עיניו ולפי לוחות הזמנים שקבע לעצמו, כשיכול היה להחליט שלא להעמיד שירותיו לנתבעת למשימה ספציפית ואף דחה לא פעם הצעות הנתבעת לאספקת שרותים, בשל התחייבויות קודמות לאחרים. כך היה כשפנו אליו כדי לקבל המלצות על התובע וכך אף הפנה את התובע לאנשים שביקשו לבצע עבודות שיפוץ. הנתבעת, חברה קבלנית, מבצעת משימות בנייה רק ע"י קבלני משנה, שהתובע היה אחד מהם, ולעתים רחוקות. בוודאי לא נתן שירותים לנתבעת באופן רצוף בתקופה שטען, תוך שאינו יודע "מהיכן שואב התובע את התאריכים הנ"ל". למיטב זכרונו, דרש התובע סביב 3,000-4,000 ₪ למשימה בת 2-3 ימים.

כעולה מנספח 1 לתצהיר הנתבע (הודפס 8.5.15) לתובע אשרה [ס'2(א)5]; "משוחרר בתנאים" שהודפסה ב-15.3.11 ברחובות ובתוקף עד 15.6.11.

פרטנו לעיל הנטען לענייננו בתצהירי העדים (גבריאב מטעם התובע וסגל ובן חיים מטעם הנתבעים). ראוי להזכיר גם כי גבריאב העיד "עבדנו חצי ביחד", מה שגם מטיל ספק רב ב"משקל" שיש ליתן לגרסתו בתצהירו ...

בעדותו הוסיף התובע וטען כי כשעבד "אצל מוטי" עבד בבניין וגם 3 ימים בחודש ניקה את ביתו, היה עושה עבודות לאנשים שבאו דרך מוטי ומוטי היה משלם לו, היה שולח אותו, היה מבצע העבודה, לא יודע כמה שילמו למוטי והיה משלם לו מזומן, 250 ₪ ביום, ב-2012.

גבריאב הוסיף בעדותו כי לא הגיע לעבודה אצל הנתבעת דרך התובע, כי היו ימים שעבד עם התובע והיו ימים שהוא (עצמו) עבד במקום אחר, התובע לא היה מנהל שלו ומי ששילם לו (לעד) זה מוטי. באותו יום קיבלו המשכורת, עזב אותם "אחרי שנה" (בניגוד לנטען בתצהירו).

בן חיים אישר שהכיר התובע דרך הנתבע, שלא הביאוׂ אליו. הוא אסף את התובע מביתו של הנתבע, התובע חיכה לו בחוץ ובשמונה בערב החזירו. ידע שהתובע עובד אצל מוטי ככלבויניק לפעמים ועושה עבודות אצל אחרים, וכשיסיים יבוא לעבוד אצלו (בן חיים). התובע עובד מצויין אך לא עשה אצלו עבודת בניין, עבד אצלו לפני למעלה מ-3,4 שנים, לפני כחמש שנים פלוס מינוס (עדות שנשמעה ביוני 2016).

סגל העיד כי התובע עשה בביתו עבודה שנמשכה יום ובעבודה אחרת חצי יום ועוד חצי יום, שנמשכו כשבועיים שלושה, לא ברצף. יום – עשה חרסינות במטבח. אח"כ הייתה נזילה במרתף, חפר בור, בעלי מקצוע שמו זפת, אחרי כמה ימים הוא כיסה הבור. קיבל עבור זה 4,000 ₪. לא ביצע אצלו עבודות גבס, בלוקים וצבע (בניגוד לנטען בתצהירו, ס'7); עם זאת, עסקינן בעבודה המתאימה לנטען ברישא ס' 3 לתצהירו.

הנתבע בעדותו אישר כי מסגרת הקשר ביניהם היתה מ-11/09 עד 11/14 וכי 60 יום שטען להם היו בכל שנה מהשנים הנ"ל. ב-5 השנים התובע עבד בגדרה וביבנה. לא זוכר לפרט יותר ולא יודע היכן עבד התובע כעצמאי; התובע עבד אצל מנהלי עבודה מטעמו (הנתבע) באזורי גדרה, קרית גת, גן יבנה, לכיש, בנימין, אלפי מנשה. לא בבית שמש. לא תמיד התובע הגיע לשם באמצעות כלי רכב של מנהלים מטעם הנתבעים (למעט אלפי מנשה ולכיש). התובע מאוד מוכשר, ידע לבצע כמעט כל משימה. עשה צבע, ריצוף, גבס ושפכטל, קרמיקה ורובה, בניית בלוקים; לא זוכר שעשה אינסטלציה או טיח. לא יכול לרדת לפרטים – כשנשאל על חציבה בקונגו (לתעלות חשמל/הריסה).

מנהלי העבודה לא בהכרח היו עם התובע באתרים בהם עבד; מנהל עבודה לא התעסק עם התובע. גבריאב היה עובד של התובע, קיבל כסף רק מהתובע.

גם העד השני (ברקה) היה עובד של התובע ולא אצל הנתבעים, שניהם הודו בתצהיריהם שקיבלו הוראות מהתובע ולכן גם תצהירו של ברקה הוסר. הם גם עבדו בשבתות אצל התובע. משימות התובע היו שבוע-שבועיים בהתאם לסיכום בין התובע למנהלי העבודה.

לא מדדו זמני עבודתו. לא ניהלו כרטיסי עבודה מולו. העבודה התבצעה קבלנית. שילם לתובע מכספו הפרטי ואז לא חייב שום דיווח. לנתבעת אין דרך חוקית/אפשרית לשלם לתובע שאינו רשאי לעבוד. התובע ביצע עבודות עבור הנתבעת ב-60 הימים בשנה. יכול להיות שמנהלי העבודה יֵדעו להגיד אלו כלים סיפקה הנתבעת לתובע בעבודות שביצע עבורה. כל החומרים ניתנו ע"י הנתבעת לכל הפרוייקטים של הנתבעת. חומר לבן ושחור שביצע התובע, רכשה הנתבעת. כתב 60 ימים, לא יכול לדייק לא בימים ולא בעבודות. לוּ הביא כל הלקוחות עבורם עבד התובע יתכן שהיינו מגיעים לפחות מ-60 יום בשנה. הוא עבד אצל הרבה אנשים בגדרה וקיבל מהם תשלום.

התובע בא אליו לאתר ב-2009 ביקש עבודה, שוחחו והתפתחו "יחסי חברות מיוחדים". התובע מעולם לא ביקש תלושים. ביקש לעשות רשיון רכב ולקנות טנדר להיות קבלו שיפוצים. מעולם לא העסיק שכירים בחברה. מעסיקים קבלני משנה פלשתינאים. אין לו רישום עבודות ומִשכן שהתובע ביצע.

קבלני משנה שעובדים אתו יש מפרט טכני ומפרט ביצוע, כשעובדים עם חומרים שלהם. קבלני ביצוע שמבצעים עבודות ללא חומרים (רצפים, טייחים, בנאים, צבעים) הנתבעת קונה החומרים. כאשר עסקאות גדולות נעשות עם קבלני ביצוע (פלשתינאים), היכול לגייס 10 פועלים – וזה נרשם בכתבי כמויות.

בעסקאות קטנות (עד 20,000 ₪) עושים בע"פ. לא זוכר כמה שולם לתובע בכ"א מהשנים. זוכר ימים ומחירים (לצבע 18 ₪ למטר; 15 ₪ למטר ריקדל; 70 ₪ למטר גבס. מנהלי עבודה לא יכלו להעיד על העבודות שביצע התובע. התובע יכל לעבוד איפה שרוצה. ואם רוצה לעבוד עם מוטי, צריך לנסוע איתו מלכיש. בין לכיש לגדרה זה כ-30 ק"מ.

הרחבנו לעיל בפירוט גרסאות הצדדים.

איננו מקבלים טענות התובע בסיכומיו כי משנמנעו הנתבעים מהצגת עדותם של מנהלי העבודה/רו"ח או מנה"ח של הנתבעת , או כי נמנעו מהצגת מסמך חוזי התקשרות/התחשבנות מִיסויית/דיווח ברשויות על התקשרות עם התובע/חשבוניות מס/דיווח על העסקת קבלן משנה – ייחשב הדבר לחובתם, משהנתבע נמנע מהבאת ראייה שהיה מצופה כי יציג לביה"ד – כמדומה , "נתהפכו" לתובע היוצרות בדיני ראיות:

ראשית, הנתבע לא הצהיר כי היתה התחשבנות מיסויית או דיווח ברשויות על ההתקשרות עם התובע (כנטען בס'6 לסיכומי התובע) אלא לא אישר שלא הייתה התחשבנות כאמור, תוך שהבהיר כי שילם לתובע מכספו האישי, וככזה אינו חב בדיווחים.

ונבהיר: עדות הנתבע (עמ' 15 שורות 22-23) לא "נסתיימה" בשורה האמורה ונכון וראוי היה להפנות לתשובה המלאה בנדון!

שנית, והעיקר – הנטל על התובע להוכיח עבודתו בנתבעת, התקופה, משכה, רציפות העסקה וכיוצ"ב. התובע עצמו לא טען לעובדות מהותיות ורלוונטיות לכך. אין די בטענה הסתמית עבדתי, במתכונת וכיוצ"ב, כשלא התמודד כלל עם ואף לא התייחס בתצהירו לגרסת הנתבעים בהגנתם!

שלישית, עניין כה מהותי לא יכול שיוכרע על בסיס הטענה "היעלה על הדעת", או תמיהות כאלה או אחרות שהתעוררו.

ורביעית, עדי הנתבעים שהעידו כי התובע ביצע עבורם עבודות "אשר היו קשורות איכשהו לנתבע" – ברורה היא, אך אין בה דבר לענייננו, שהרי סגל ובן חיים אישרו כי הנתבע הפנה אותם לתובע, מחד אך מאידך, כאנשים פרטיים אינם נדרשים לחשבוניות...

ואגב, סגל לא העיד כי התובע עבד רק בביתו אלא העיד כי התובע רק ביצע עבודות בביתו – כשבתצהירו טען כי התובע ביצע עבודות במפעלו, עבודה שהוזמנה מהנתבעת והתשלום עבורה שולם לנתבעת כנגד חשבונית על בסיס קבלנות; כשאכן לא אישש הנטען בתצהירו באשר לעבודות גבס/בלוקים/צבע!

ועוד – הנתבע לא העיד כי מנהלי העבודה סיפקו לתובע כלים, אלא הגיב כפי שנשאל כי "יכול להיות" (בניגוד לטענת התובע בס' 11 לנטען בסיכומי התובע), אלא שלחלק מהמקומות אכן נסע עם מנהלים ולחלק לא (לטעמנו, אין מדובר בגרסה זהה בנטען בסיכומי התובע מול העדות!).

אכן הנתבע אישר כי החומרים, מסוג החומרים שהתובע עבד בהם, הנתבעת מספקת לקבלני המשנה – בכך לכשעצמו, ודאי אין ללמוד כי היה "עובד" שלה.

אלא שאין חולק כי התובע ממש לא הוכיח את העובדות הנטענות להיותו עובד שכיר. אין חולק כי ניסה בח.נ. של עד הנתבעים לאשש גרסה, שהוא עצמו נמנע לתִתַה! אין חולק כי יש ואפשר אכן לנסות להוכיח עובדות רלוונטיות באמצעות הצד שכנגד – אלא שלא כך הוכח בפנינו!

גם בעדות גבריאב – אין כדי תימוכין לענייננו, שהרי מעבר לכך שקשה היה לומר כי עדותו לכשעצמה היה בה לסייע, עד שהעיד כי הוא והתובע קיבלו שכר כשסיימו והתובע קיבל יותר ממנו (ולא הוסבר כיצד, ממי וממתי יודע הוא כך) – אך ברי כי לא ידע להסביר מכח מה "חרץ" כי התובע עובד שכיר ואינו קבלן... והעיקר – גרסתו שלו בתצהירו לפיה הועסק כ-6 חודשים, נסתרה בעדותו, בה טען שעבד שנה (מה שוודאי לא מסביר טענתו, כביכול בשל התקופה הקצרה, לא עמד על זכויותיו...).

אין חולק כי הקשר בין הצדדים התקיים בתוך מסגרת זמן ארוכה – אך לא הוּכח (גם בהתעלם מעדות הנתבע בדבר כ-60 יום לכל שנה) כי יחסי הצדדים "היו במשך תקופת זמן ארוכה".

אין כל ראייה בפנינו כי התובע "נמנה עם גרעין הקבע של עובדי הנתבע בנתבעת" (התובע בסיכומיו) – לא הוכח גרעין, לא הוכח גרעין קבע, ודאי לא הוכח כזה של הנתבע, או של הנתבע בנתבעת...

אין חולק כי התובע התגורר ביחידה/בחדר בביתו של הנתבע – דא עקא, אין בין זה לבין יחסי עובד מעביד – דבר, ודאי לא ראייה "להשתלבות". [במאמר מוסגר נציין כי הנתבעים מציינים עוד בהגנתם כי "נרקמו יחסים מיוחדים" בין התובע לנתבע/"התפתחה מערכת יחסים מיוחדת" ביניהם, עד כי התובע הפך לבן בית בבית הנתבע, הסתובב בו בחופשיות והשתמש בשירותי האינטרנט (הנושא היחיד שהתובע הכחיש, מיזמתו), סעד על שולחנו וכו'" – וכל זה, שמא, כך יש להבין, "הוליד" הבקשה שהועלתה בשם הנתבעים בדיון המוקדם ... (עמ. 2 שורות 10-9)]. ודאי אין ללמוד מכך, "הסתמכות כלכלית" של התובע על הנתבעים, כמעסיקים.

כללית נזכיר כי לא הוכחו כלל וכלל כל הסממנים הנטענים ע"י התובע, כאילו התקיימו ביחסי הצדדים. הגם שנטען ע"י הנתבע בעדותו (ואגב, לא נטען כלל לסממן כלשהו ע"י התובע), כי הנתבעת סיפקה החומרים לעבודת קבלני משנה (שעסקו בתחומים הנדונים: צבע, טיח וכיוצ"ב). – לא הוכח בכך כי הפך התובע לעובד שכיר.

אין חולק כי הנתבע לא הציג איזשהו מסמך (כטענות התובע בסיכומיו) – אלא, שאף התובע לא הציג כאמור, איזשהי אסמכתא, ולטעמנו, אף לא עדות (משכנעת) לקשר של עובד מעביד עם הנתבעת/הנתבע! למצער, התובע אף לא הציג בדל ראייה, לכספים (במזומן) שקיבל מדי יום/חודש מהנתבע/ת ואף לא, למצער, ראייה כי שלח הכספים למשפחתו במולדתו או כי הפקידם כולם ואף לא, בהקשר זה כי עבד "יומם וליל".

ודאי אין שחר לנטען כי מאזן ההסתברויות נוטה לטובת התובע, שהרי הנטל להוכחת העובדות הנטענות – על התובע ולא היה בעדותו או בראיותיו (גם לא בח.נ. של עדי הנתבעת) – כדי לשכנענו, ולוּ במעט מטענותיו דנא.

ונבהיר – אין חולק כי גרסת הנתבעים היתה "לעומתית", אך ניתן היה להבין כי סברו כי אינם נדרשים להוכיח דבר, ודאי אינם נדרשים לסתור או להפריך, מה שכלל לא הוכח ע"י התובע. אין בפנינו ראיות לכאורה, להיפוך נטל הראייה כך שעל הנתבעים "להוכיח" טענותיהם או "לסתור/להפריך" טענותיו של התובע.

ערים אנו לכך כי אין בפנינו חשבוניות/קבלות וכיוצ"ב, "ספרי חשבונות" של התובע, הגם שאך ברי כי כך. ומנגד, יש (גם)בינינו כתושבי ישראל, לא מעט המתנהלים באופן האמור, "לצידן" של רשויות המס (במקביל להן) וללא כל דיווח, לא למ"ה, לא לבטל"א ולא למע"מ וממילא, אין להם רישומים/כמויות/קבלות/חשבוניות/הסכמים כתובים וכיוצ"ב.

לא נדע מהיכן – באמת – הכיר גבריאב את התובע. האם מעבודתו אצל/עבור הנתבעת, האם מהכרותו את התובע, כשָכן לו (בנתבעת בסיכומיה), שהביאו לעבוד עמו אצל הנתבעת – אך ברי כי לא ניתן היה לרכוש אמון לעדותו, שכאמור כלל לא היתה משכנעת לכשעצמה (ודאי תמוה שלא תבע הנתבעת, אם כטענתו בפנינו, עבד אצלה שנה!).

מנגד, איננו מקבלים טענת הנתבעים בסיכומיהם, כי נהגו "בתמימות" ביחסיהם עם התובע (כטענתם בסיכומיהם).

אין חולק עם זאת, כי ניהול הליך והתמודדות עם התביעה, הינו בהחלט "מחיר" שעליהם לשלם על האופן בו התנהלו!

אלא שאין באלה (תהיות או אי התאמות קלות) כדי שינוי סדרי בראשית ולפיהם, על התובע הנטל להוכיח תביעתו ועובדותיה.

התובע חדל מהוכחת כל העובדות שבבסיס תביעתו, כמפורט לעיל.

אין בפנינו נתון כלשהו באופן משכנע, מבוסס ומלא שיהא בו כדי יישום מבחני הפסיקה לקביעת יחסי עובד-מעביד, במובחן מקבלן.

לא הובא ולוּ בדל ראייה להיותו עובד, לתקופת העבודה או מִשכה, לרצף עבודתו, לאופי עבודתו, היקפה, מיקומה, שעות העבודה, ימי העבודה, תשלום בגינה, עם מי עבד, מי נתן לו הוראות בכל יום, תקופה, סוג העבודה וכו'. נזכיר כי גם בתמליל לא הצליח התובע להוכיח עובדה כלשהי הרלוונטית לקבלת טענותיו.

לאחר ששקלנו כל האמור – משלא שוכנענו כלל כי בפנינו עובד של הנתבעת ומשאין בפנינו עובדות מוּכחות ומפורטות, שיוכיחו כי היה עובד של הנתבע (והתובע לא ממש טען כך, הגם שטען לחבות הנתבע מכח "הרמת מסך") – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב זה.

לטעמנו, אין בכך כי התובע "החריש" במשך 5 שנים (כנתבעים בסיכומיהם) כדי ללמד דוקא כי עסקינן ביחסי מזמין-קבלן; עם זאת, קשה עד מאד להבין הגשת התמליל (כתימוכין לתביעה), כשהתובע עצמו אינו טוען דבר בהבטים האמורים בדבריו-הוא בתמליל!

ודאי אינו "מוציא" מהנתבע גרסה שתסייע לו כהוא זה – בטענתו המרכזית והיסודית בתביעתו.

לאור כל האמור – נדחית התביעה.

ולוּ על מנת שלא תהא מלאכתנו חסרה נתייחס להלן,ולמעלה מן הצורך, ליתר הטענות שהועלו. כך, נתייחס לכ"א מהרכיבים שנתבעו, גופא, לוּ קבענו קיומם של יחסי עובד ומעביד.

סיום היחסים

טוען התובע בתביעתו כי ביום 6.11.14 או סמוך לכך, הודיע מנהל העבודה, מוטי, כי מקום עבודתו משתנה, התובע השיב לו כי קשה לו מאד להגיע לשם בתחבורה ציבורית, מה שיגזול שעות רבות כל יום, שאינו מתוגמל עליהן, אז השיב מנהל העבודה כי אם אינו מסכים "למתכונת החדשה" "הרי הוא מפוטר לאלתר".

הנתבעת טענה כי התובע הוא שנעלם יום אחד, בהפתעה גמורה ואם היו מתקיימים יחסי עבודה בין הצדדים, היה עליו לפצותם בגין אי מתן הודעה מוקדמת (נטען לקיזוז).

עוד נטען כי התובע עזב במפתיע את היחידה הנפרדת בביתו של הנתבע, לקראת סוף 2014.

בתצהירו (לענין התמליל) טען התובע כי ההקלטה בוצעה ב- 24.12.14.

בתצהיר ע"ר חזר על טענתו בתביעה, תוך שטען כי מוטי הציע לו לעבוד באתר בנין הנמצא בחבל לכיש, לתימוכין הגיש התמליל. התובע אמר למוטי כי קשה לו מאד להגיע ללכיש, כי אין אוטובוס מגדרה לשם, כי הנסיעה תקח זמן רב עליו אינו מתוגמל ובתגובה אמר לו מוטי שאם אינו מסכים לעבודה החדשה הוא מפוטר. כך פוטר באופן מיידי.

כאן המקום להזכיר כי בנגוד לנטען בתביעה ובתצהירו כאילו פוטר מיידית ב 6.11.14 – בס' 2 לתצהירו (ובס' 5 לתביעה) טען כי הועסק עד 16.11.14.

אין בפנינו הבהרה כלשהי/הסבר כלשהו לפער זה.

ואם לא די בכך – בסיכומיו טוען התובע (סעיף א 3 (עמ. 1) כביכול "התובע העיד ועדותו לא נסתרה כי הוא עבד בשורות הנתבעים ... עד סוף חודש 11/2014", גרסה שאין לה כל שחר בכתביו, ודאי לא הוּכחה!

ונזכיר – עובדות הן דבר מדוייק; טענות עובדה יש להוכיח. התובע הרי טען כי פוטר לאלתר ב- 6.11.14. מנגד, טען כי סיים יחסי העבודה היו 16.11.14 – אף לוּ כך או כך, ודאי אין בפנינו כי הועסק עד סוף החודש!

די בכך לטעמנו לדחיית טענותיו בהקשר האמור.

אלא שבכך אין די, שהרי – אין בפנינו הוכחת שיחה כאמור, היכן התרחשה (פנים אל פנים, טלפונית וכו').

יתר על כן, התמליל לא רק שאינו מוכח הנטען, אף לא מדברי התובע עצמו, אלא דוקא יש תימוכין לטענת הנתבעים – התובע אינו טוען פיטרתם אותי ומנגד, הנתבע אומר לו, יש עכשיו עבודה אצל מוטי, אתה יכול לנסוע אתו כל יום ואם אתה מוצא בת"א מקום קבוע, גם טוב.

"אם אתה מחליט ללכת בחוץ אין בעיה".

בל נשכח כי התובע הוא המקליט, הוא היחיד היודע על ההקלטה, הוא שיזם השיחה והוא שסיים אותה (אגב, בצורה תמוהה, שהרי כיוזם וכמקליט – הוא מפסיק השיחה בפועל, "במהלכה" ואגב, ההקלטה נמשכת).

בעדותו שינה הגרסה שנתן: "העבודה נהייתה רחוקה במקום לכיש. השעות התארכו. אמרתי לו אני לא יכול להמשיך לעבוד ככה הוא אמר לי תחכה שבועיים אני אתן לך עבודה אחרת. חיכיתי שבועיים אפילו חודש חיכיתי אחרי זה. הוא אמר לי אין לי עבודה אחרת. אמרתי לו אם אתה לא משלם לי יותר אני לא יכול להמשיך לעבוד ..." ובהמשך: "הוא כאילו רצה לפטר אותי אם הוא שלח אותי למקום אחר. שבועיים הוא אמר לי לחכות ולא נתן לי תשובה ... תאשר לי שלא פיטר אותך – כן ... שבועיים חיכיתי לו אפילו ויותר מחודש ... אם אין לי עבודה שמה אז מה אני אמשיך ... הוא לא אמר לי לֵך אך הוא עזב אותי, כאילו הוא רצה לפטר אותי" (אגב כך, יש להתייחס לפרוטוקול בכתב יד האב"ד, שהוא הוא המדוייק).

כמדומה – ניתן למצוא בטיעוני התובע (גם אם בלי משים) המענה לכך שהרי "בעקבות כך באו היחסים לסיומם כי לא היתה עבודה אחרת לנתבעת והתובע לא הסכים לעבוד שם. בשל התארכות היום לדעתי הכוונה 13-14 שעות מחוץ לביתו". (התובע אגב טען 12-13/13-14; עמ. 6 שורות 22/13.

שוכנענו מהעדויות (ומהטיעון) כי התובע לא רק שלא פוטר ע"י מוטי, אלא בחר לסיים קשריו עם הנתבעים ע"מ למצוא עבודה באזור ת"א, אליה עבר (כגרסת הנתבעים בהגנתם).

עלה מעדות התובע כי לא הועסק (בעד אותו תשלום) 13-14 שעות (וקודם, לגרסתו, 9 שעות) – אלא שמ"דלת לדלת", מצאתו לשובו – בגין עבודה בלכיש, מדובר ב- 13-14 שעות.

אלא שלכך יש להוסיף – לא נסתר כי עבר לת"א (כשקודם גר בגדרה) ממילא, נסיעה ללכיש ארוכה וממושכת יותר, מאשר מגדרה.

כך או כך, לא הוכח בפנינו כי התובע פוטר, ודאי לא כי פוטר לאור טרונייתו על משך הזמן. כך גם, התובע הציג בפנינו גרסאות חדשות, השונות מגרסתו שבתביעה והעיקר – כי לא פוטר וכי הוא עצמו, משדרש יותר כסף ולא נענה, בחר לעזוב.

משכך שוכנענו, אך ברי כי אין מקום לתביעתו לפ"פ, לחלף הודעה מוקדמת. מנגד, איננו מקבלים טענת הקיזוז ברכיב הודעה מוקדמת, כנטען ע"י הנתבעים – משלא הובהר בגרסתם אם ומתי בפועל כך "עזב", טענה שנטענה אך למען הזהירות ובלא שדרשו כך קודם לכן.

רכיבים שונים

התובע טוען כי יש להחיל על יחסי הצדדים את צו ההרחבה בענף הבנין.

משלא שוכנענו בקיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים – אך ברי כי אין תחולה לצו הענפי (אגב, צו כאמור לא הורחב כנטען על "כלל המשק", אלא במירב, על הענף).

משקבענו כי אין בפנינו יחסי עובד מעביד – בהכרח ראויים הרכיבים שנתבעו – להדחות. (ש"נ, פדיון חופשה, הבראה, חגים, קרן פנסיה, תיקון 24 לחוק הגנת השכר). נזכיר כי אין בפנינו נתוני עובדה מוּכחים כלשהם לחישוב רכיב מהרכיבים שנתבעו.

נציין עוד כי לא רק שאין כל ראייה לשעות עבודתו, ודאי לא הוּכחה "מתכונת", ודאי לא מתכונת נטענת. אין מדובר אלא בחישוב מתמטי סכמטי, שאין לו כל ביסוס בפנינו וכלל לא שוכנענו בקיומו של ביסוס עובדתי לרכיב כלשהו מאלה.

נזכיר גרסת התובע עצמו ולפיה: "אני התחלתי לעבוד במקום 9 שעות ... " (עמ. 6 שורה 22) ובח.ח. "הכוונה לפני כן עבדתי 9 שעות רק" (לפני לכיש; עמ. 7 שורה 28) – מה שודאי מלמד שאין שחר לטענה בדבר עבודה במתכונת קבועה, כשהתובע עבד במקומות שונים, הרחוקים כך או אחרת ממגוריו בגדרה, ומנגד "מתיישב" עם המסקנה כי גרסת 9 שעות, כגרסת 12-14 שעות – הוא "מדלת לדלת" ולא "שעות עבודה".

ואגב, מגרסתו שלו לא עולה כי "ציפו" כי יסע בתחבורה צבורית שכן הוסע למקומות בהם הועסק – ודאי כך לאור הדברים בתמליל.

הנה כי כן – נדחית התביעה בכל "רכיבי השכר" הנזכרים.

הנתבע והמגורים

טוען התובע כי יש להרים מסך ההתאגדות משהנתבע ניהל את הנתבעת בחות"ל תוך ניצול מסך ההתאגדות, כדי להמנע מלשלם לתובע את זכויותיו מכח חוקי המגן הבסיסיים.

הנתבעים דחו הטענות, טענו כי מעולם לא היו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת וממילא, לא היו כלפיו חובות ולא ניתן לייחס לנתבע חובות שאינם מוטלים על הנתבעת.

אין חולק כי מערכת היחסים שנטענה בין התובע לנתבע לא הובהרה "די צרכה".

הזכרנו לעיל טענות הנתבעים ביחס ל"מערכת היחסים המיוחדת" בין התובע לנתבע.

משקבענו כי לא הוכחו בפנינו יחסי עובד מעביד אין חולק כי לא קמה חבות לנתבע, מכח טענת הרמת מסך.

לא נוכל שלא להזכיר כי הנתבע טען בפנינו – לראשונה – כי שילם לתובע ישירות (לא דרך הנתבעת) ומשבפועל, לא הוכחו בפנינו תשלומים כלשהם – אין בידנו להכריע בענין.

לא נעלם מעינינו כי טענת הנתבעים איננה שגרתית – אלא שאין בפנינו עובדות מוכחות (כשממש לא שוכנענו בקיומן) מהתובע, שהיה בהן ע"מ להעביר הנטל לנתבעים, להפרכתן/להוכחות גרסתם.

באשר למגורי התובע – התובע נמנע, משום מה, להתייחס לטענות העובדה שטענו הנתבעים בהגנתם בהקשר האמור.

אין חולק כי הנתבעים מעבר לטענותיהם בנדון – לא הוכיחו בפנינו דבר, למעט מעדות התובע, שלא הכחיש כי גר בבית הנתבע ועולה מהתמליל כי מפתח הבית בידיו וכי הנתבע חוזר ומציעו להשתמש בחדר שבביתו ... וכי "נאסף לעבודה מבית הנתבע" (בן חיים, עמ. 11 שורות 4-5; 20).

כך או כך – אין בפנינו ראיות לכאן או לכאן בהקשר האמור וממילא, לא נעתר לטענת הקיזוז שבהגנה (ס' 18).

מסקנתנו מהמכלול שתואר – איננה כמסקנת הנתבעים בענין (ס' 23), אך בהעדר בסיס משפטי (לחיוב הנתבע עצמו ומנגד בהעדר הוכחות לטענת הקיזוז של הנתבע (מה גם שנדחית התביעה כנגדו) – לאור אלה נדחות טענות הצדדים בהקשר האמור.

לסיכום

התביעה נדחית על כל טענותיה ורכיביה.

נדחות טענות הקיזוז שהעלו הנתבעים.

בנסיבות האמורות – מצאנו להורות כי כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ז, (23 דצמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 23.12.16.

ק/רוניתע/