ניתן ביום 28 אפריל 2015

השופטת לאה גליקסמן:

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט יצחק לובוצקי ונציג ציבור מר צביקה רוזנצויג; סע"ש 53386-07-14) מיום 22.3.2015, שבה נדחתה בקשתה של המבקשת לסעדים זמניים.
2. הצדדים התבקשו להודיע עמדתם בנוגע לאפשרות שבית הדין ידון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פי הרשות, וזאת בהתאם לקבוע בתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991.
3. המבקשת הודיעה כי היא מסכימה לכך, ובמקביל ביקשה כי בית הדין יתן רשות ערעור, ידון בבקשה כבערעור, ויקבע מועד לדיון בערעור.
4. המשיבים הודיעו כי הם מתנגדים לכך, ולטענתם דין הבקשה להידחות מהטעמים שפורטו בתגובתם, ובמיוחד נוכח ניסיונה הבולט של המבקשת לסרבל את הדיון בהליך העיקרי ולדחות את ההכרעה בו. בהקשר זה ציינו כי המבקשת לא הגישה תצהירי עדות במועד, ואף הגישה בקשה לפסילת שופט, שבועות ספורים לפני מועד ההוכחות.
5. החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור על פי תקנה 82, וזאת מנימוקים אלה:
   1. פסק הדין מתייחס לאופן ניהול הדיון על ידי בית הדין האזורי בלבד, ולא למחלוקת לגופה בין הצדדים.
   2. הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בעניין אופן ניהול הדיון, וזאת מבלי להתייחס למחלוקת לגופה. בנסיבות אלה, מן הראוי שפסק הדין בערעור יינתן ללא דיחוי נוסף, על מנת לאפשר קידומה המהיר של ההכרעה במחלוקת בין הצדדים.
   3. הצדדים טענו בהרחבה בבקשת רשות הערעור ובתגובה, ולכן לא נפגעה זכות כלשהי של הצדדים עקב מתן פסק הדין על פי תקנה 82 על יסוד החומר שבתיק.
6. נציין, כי הצדדים טענו בבקשה ובתגובה בהרחבה וצירפו לכתבי הטענות מטעמם מסמכים רבים. נוכח המסקנה אליה הגענו בעניין אופן ניהול הדיון, לא נדון בפסק הדין במחלוקת לגופה. לטעמנו, נוכח אופן ניהול ההליך, בשלב זה אין תשתית עובדתית מספקת, ולו לכאורה, שעל יסודה ניתן להכריע בטענות הצדדים.

השתלשלות ההליכים בבית הדין האזורי:

1. המבקשת היא רופאה בכירה ומומחית בנוירוכירורגיה ילדים, ומועסקת אצל המשיב 2 (להלן – בית החולים) במחלקה לנוירוכירורגיה ילדים (להלן - המחלקה). עובדי בית החולים הם עובדי המשיבה 1 (להלן – העירייה). המשיב 3 הוא מנהל המחלקה (להלן – המנהל או מנהל המחלקה).
2. המבקשת הגישה כנגד העירייה, בית החולים וד"ר יונתן רוט, רופא המועסק במחלקה, בקשה לסעד זמני ותביעה בעניין מכרז לתפקיד מנהל/ת שירות ניתוחים אנדוסקופיים (להלן – התפקיד), שבו זכה ד"ר רוט. הסעדים הזמניים האופרטיביים להם עתרה המבקשת היו בעניין המכרז, ובין היתר ביטול החלטת ועדת המכרזים וצו המורה על עיכוב מינויו של ד"ר רוט לתפקיד. בתמצית, טענה המבקשת כי היא חשופה להתנכלות נוכח העובדה שהתריעה ודיווחה על התנהלות בלתי תקינה המתרחשת במחלקה; במכרז ובהחלטת ועדת המכרזים שבה נבחר ד"ר רוט נפלו פגמים רבים.
3. בית הדין האזורי קיים דיון בבקשה, ובהחלטה מיום 10.11.2014 (להלן – ההחלטה הראשונה) קיבל חלקית את הבקשה, וקבע כי תוצאות המכרז יותלו ותינתן הצהרה כי טרם ניתן לראות בד"ר רוט כזוכה בתפקיד, וזאת עד לסיום הדיון בהליך העיקרי. כמו כן נקבע כי ד"ר רוט לא ישמש בתפקיד כזוכה ב"תקופת ניסיון". עם זאת, בית החולים רשאי לקבוע על פי שיקול דעתו "רופא בעל תפקיד זמני לצרכי השעה בלבד" אשר ימלא פונקציה תפקודית זו או אחרת הדרושה במחלקה.
4. כתב התביעה העיקרי שהגישה המבקשת ביחד עם הבקשה לסעד זמני התייחס גם הוא למכרז, ובנוסף נתבע פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 50,000 ₪. בהמשך, הגישה המבקשת כתב תביעה מתוקן, שבו טענה, בין היתר, כי היא סובלת מהתנכלות, קיפוח ואפליה, הן על רקע מגדרי בשל היותה אישה בין גברים והן בשל תלונותיה על מנהל המחלקה ועל התנהלות בלתי תקינה במחלקה. לטענת המבקשת, הרדיפות וההתנכלות גברו לאחר פנייתה לערכאות בעניין המכרז. הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה המתוקן התייחסו למכרז, ובנוסף נתבקשו צווים קבועים המורים שלא לפגוע במעמדה ובזכויותיה של המבקשת, שלא להפלות אותה לרעה, ולהכיר במעמדה המקצועי והניהולי בהתאם לוותק שלה, הישגיה ותפקודה, ולא על פי מניעים זרים. המבקשת עתרה גם לסעד כספי של פיצויים בגין התנכלות, הפליה ועגמת נפש. סכום התביעה הכולל עמד על סך של 1,786,336 ₪.
5. ביום 8.3.2015 הגישה המבקשת בקשה נוספת לסעד זמני, שבה עתרה כי בית הדין האזורי יפעיל את סמכותו למתן סעד זמני, לרבות מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז – 1997. הבקשה הוגשה כנגד העירייה, בית החולים ומנהל המחלקה. הסעדים להם עתרה המבקשת היו, בין היתר, צו המורה למשיבים לאפשר לה לבצע את תפקידה כרופאה בכירה בבית החולים; צו שיורה למשיבים להימנע מכל פגיעה בתפקידה, במעמדה, בסמכויותיה ובזכויותיה, וישיב לה את סמכויותיה שנשללו ממנה; צו שיורה למשיבים לחדול מלהתנכל למבקשת ולחדול מלהפלותה לרעה. בחלק ניכר מהבקשה פורט אירוע הקשור לניתוח של ילד בן שבע, אשר לטענת המבקשת מנהל המחלקה הורה להעבירו מטיפולה של המבקשת לטיפולו של ד"ר רוט וסירב לאשר את קבלתו לבית החולים לצורך עריכת ניתוח, והכל משיקולים זרים כדי לפגוע במבקשת. בהקשר לאירוע זה, צירפה המבקשת תצהיר של אמו של הילד וכן הקלטות מדיוני הצוות הרפואי שנערכו בעניינו, והקלטת שיחה בין מנהל בית החולים, פרופ' ברבש, לבין אמו של הקטין. בסופו של דבר, לאחר שיחה בין אמו של הקטין לבין פרופ' ברבש נותח הקטין על ידי המבקשת. בבקשה פירטה המבקשת שורה של צעדים שנקט נגדה מנהל המחלקה, לטענתה, עקב העובדה שחשפה שחיתויות והגישה תלונות, צעדים השוללים למעשה את סמכויותיה ויכולתה לבצע את עבודתה כרופאה בכירה במחלקה.
6. בית הדין האזורי לא קבע את הבקשה לדיון, אלא הורה על הגשת תגובת המשיבים עד יום 31.3.2015. לאחר שהוגשה בקשה לעיון מחדש בהחלטה, קבע בית הדין האזורי בהחלטה נוספת מיום 11.3.2015 כך:

"יש להדגיש כי האחריות לניהול ביה"ח מוטלת על המשיבים ולא על המבקשת, שכן הפררוגטיבה הניהולית מצויה אצל המעביד ולא אצל העובד. בתיק זה קוים כבר הליך ממושך של 'סעד זמני' שניתן בחלקו כפי שניתן, תוך הכרעה שיפוטית שאם צד אינו שבע רצון ממנה יכול היה לנסות להשיג עליה לפני ערכאת הערעור, וע"פ הקבוע בדין. אין ביה"ד נזקק לסעדים זמניים דחופים נוספים ואלו יידונו על פי סדרי ביה"ד. אם הצדדים סבורים שיש דחיפות מיוחדת בדיון בסעדים נוספים יפנו לביה"ד בבקשה משותפת שתישקל בהתאם. הבקשה הנוכחית נדחית אפוא כבר מהטעם המודגש ברישא של החלטתי הנוכחית".

1. בעקבות בקשות נוספות שהגישה המבקשת, נקבע בהחלטה מיום 12.3.2015 כי הבקשה תיקבע לדיון לפני מותב, וכי על המשיבים להגיש "עיקרי טיעון כתובים".
2. בהחלטה מיום 15.3.2015 שניתנה בהקשר לבקשה לשנות את מועד הדיון קבע בית הדין האזורי כך:

"בהליך זה קוים דיון ארוך לעניין סעד זמני, נחקרו עדים, ובסופו של יום ניתן סעד זמני חלקי בהחלטה מנומקת המשתרעת על 9 עמודים. אין בכוונת ביה"ד להתיר חקירת עדים נוספת במסגרת של 'סעד זמני' וממילא כל הרופאים המעורבים לרבות המבקשת עצמה פטורים מלהתייצב לדיון מחר. כמו כן אין בכוונת ביה"ד להתיר חקירות של חולים או בני משפחותיהם במסגרת הבקשה הנוכחית, כך שגם הם לא חייבים להתייצב לדיון מחר. כאמור, כבר ניתן סעד זמני, ומחר יאופשר לצדדים לטעון בקיצור מדוע יש מקום לדון בכלל בשינוי כלשהוא שלו. לצורך זה ..יתייצבו הפרקליטים, כאשר הם מצויים בפרטי הטענות. לשם הנוחיות המשיבים ישיבו בקצרה בכתב ..'עיקרי טיעון' כפי שחויבו, והדיון יישאר במועדו".

1. בפתח הדיון שהתקיים ביום 16.3.2015 נתן בית הדין האזורי לצדדים "זכות טיעון בשאלה מדוע יש לפתוח את מסכת ההתדיינות מחדש בקשר ל'סעד זמני' לאחר שהשאלה כבר הוכרעה בהחלטה מפורטת מיום 10.11.2014; ומדוע יש מקום לערב חולים ב'סכסוך עבודה' (ר' תצהיר אם החולה, הקלטות הסתר ותמונות החולה) והאם יש בכך משום עילה משפטית לדיון נוסף ב'טענת התנכלות' טענה שכבר הועלתה בדיון הקודם של 'הסעד הזמני' ".
2. ב"כ המבקשת טענה כי מדובר במסכת עובדתית חדשה, אירועים חדשים ובטענות עובדתיות שלא נדונו ולא הוכרעו ושהם טעוני דיון והכרעה דחופים, וביקשה לקיים דיון ולאפשר חקירות, וכן טענה כי המבקשת סובלת מהתנכלות, נשללו ממנה סמכויות ופוגעים במעמדה. ב"כ העירייה הכחיש את טענות המבקשת. כן נטען מטעם המשיבים כי המצב השורר במחלקה הוא בלתי אפשרי, נוכח התנהלות המבקשת, והועלו טענות רבות כנגד התנהלות המבקשת; הבקשה לא מגוללת אירועים מהעת האחרונה שמצדיקים דיון דחוף, אלא מתייחסת לאירועים בעבר, שניתנה להם התייחסות בכתב ההגנה. ב"כ המבקשת בתשובתה עמדה על כך שהמשיבים לא הגישו תצהיר והטענות העובדתיות נטענות מפי באי כוחם.

החלטת בית הדין האזורי מושא הבקשה:

1. בהחלטה מיום 22.3.2015 קבע בית הדין האזורי שיש לדחות על הסף את הבקשה לסעד הזמני הנוסף. בית הדין האזורי קבע כי עיון בתצהירה של אם הילד, יחד עם בחינה של "הקלטות הסתר" שבהן הוקלטו הרופאים של בית החולים מלמדים על ויכוח רפואי מקצועי לגיטימי בין רופאים. העובדה כי המבקשת ניתחה לבסוף בהצלחה את החולה הקטין אין פירושה שהרופאים האחרים שסברו שיש להמתין עם הניתוח פועלים תוך כדי "התנכלות" אליה או "ממניעים פסולים". הסתייגות של חולה, משפחת החולה, רופא או כל אדם אחר מהתנהלות רפואית מקצועית זו או אחרת בבית החולים נתונה לביקורת משרד הבריאות, של מבקר בית החולים, או כל סמכות רפואית מפקחת אחרת על בית חולים ציבורי, ואינה צריכה לבוא דווקא בדלת אמותיו של בית הדין לעבודה, בתביעה הצהרתית וכספית מול מי מעובדי בית החולים.
2. בהחלטה הראשונה בית הדין לא הסמיך את המבקשת לנהל את המחלקה, ואף קבע כי בית החולים הוא שיקבע מי ינהל את המחלקה באופן זמני. לא חל שום שינוי מהותי שמצדיק שינוי מאותה החלטה, עליה לא הוגש ערעור. מדובר בתביעה עיקרית שהיא כספית והצהרתית בעיקרה, וככזו "סעד זמני" נוסף כלל לא רלוונטי.
3. בית הדין האזורי גם הוסיף כי "חשבנו בלבנו האם היה צורך אמיתי" לערב את משפחת החולה בהליך המשפטי, תוך חשיפת התייעצויות רפואיות ושיחות עם משפחת החולה בשעות קשות, ותמה "האם לא הייתה המבקשת, שהיא רופאה בעצמה, להיזהר בכך זהירות יתרה?"
4. בסיכומו של דבר קבע בית הדין האזורי כי "אין שום יסוד ל'סעד זמני' נוסף במיוחד שעה שבית הדין קבע כי הסמכות הניהולית לניהול המחלקה – וזה כולל כמובן גם לאשר או לשלול ניתוחי ראש – נתונה למנהליה – ולא לתובעת", וכי דין הבקשה להימחק על הסף. בית הדין האזורי חייב את המבקשת בתשלום הוצאות למנהל המחלקה בסך של 3,500 ₪. כן קבע כי יש להטיל על המבקשת הוצאות משמעותיות לטובת משיבים 1 ו- 2, אולם שיעורן הנכון יקבע בסיום ההליך העיקרי, תוך השארת האפשרות להתחשב גם בתוצאותיו.

תמצית טענות הצדדים:

1. המבקשת טענה כי עניינה של הבקשה לסעד זמני מושא הליך זה - התנכלות, רדיפה, וריקון מתוכן של סמכויות המבקשת בשל חשיפת שחיתויות ובשל תלונותיה להנהלת בית החולים על התנהלות בלתי תקינה במחלקה – שונה לחלוטין מעניינה של הבקשה הראשונה לסעד זמני שהגישה – קיומו של מכרז פסול והחלטת ועדת מכרזים פגומה; בית הדין האזורי טעה בכך שלא קבע דיון בבקשה לסעדים זמניים ובכך שלא חייב את המשיבים להגיש תצהיר בתמיכה לתגובה לבקשה; בהחלטה מיום 11.3.2015 בית הדין נקט עמדה והביע דעה עוד בטרם הוגשה תגובה מטעם המשיבים; בית הדין קבע ממצאים עובדתיים והסיק מסקנות בנוגע למבקשת שלא על בסיס ראיות, אלא על בסיס טיעוני ב"כ המשיבים; בית הדין לא נתן משקל לראיות שהובאו לפניו על ידי המבקשת כי מנהל המחלקה מונע ממנה לבצע את תפקידה ועבודתה בבית החולים; בית הדין האזורי פירש באופן שגוי את הבקשה כבקשה להתערב בעניינים רפואיים, בעוד הבקשה התייחסה לשמירת זכויותיה ומעמדה של המבקשת כעובדת.
2. המשיבים טענו כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהחלטתו של בית הדין האזורי בעניין סעד זמני; בית הדין היה רשאי ומוסמך לדחות על הסף את הבקשה, על יסוד המסמכים שהונחו לפניו בלבד; בית הדין היה רשאי לדחות את הבקשה גם לגופה מבלי לחייב את המשיבים להגיש ראיות נוספות, ולא נתקיימו התנאים המחייבים לאפשר לבעל דין לחקור מצהירים בחקירה שכנגד; השתלשלות האירועים בנוגע לאירוע מושא הבקשה הזמנית – הניתוח של הקטין – לא הייתה שנויה במחלוקת. בית הדין האזורי השתכנע כי האירוע המתואר, גם לפי גרסת המבקשת, אינו מצביע על "התנכלות" או הפרעה לעבודתה של המבקשת, כי אם על מחלוקת רפואית; מלבד אירוע זה אין בבקשה הדחופה לסעדים זמניים כל טענה למעשה או מחדל של מי מהמשיבים שמהווה פגיעה בסמכויותיה של המבקשת, וטענות המבקשת בדבר הצרת סמכויותיה נטענו בעלמא, בבחינת כותרות ריקות וסתמיות, והן מסתמכות על התכתבויות מתקופה של למעלה מחודשיים לפני הגשת הבקשה; המבקשת לא צירפה תצהיר כדין לבקשה מטעמה, ולכן לא היה צורך בצירוף תצהיר מטעם המשיבים, ולא קמה למבקשת זכות לחקירה נגדית; בית הדין קיים דיון בבקשה וניתנה למבקשת אפשרות לטעון מדוע אין לדחות על הסף את הבקשה; בית הדין דחה את הבקשה הן מהטעם שאין במסכת העובדות שבבקשה כדי ליצור את העילות הנטענות "התנכלות" ו"מניעים פסולים", והן מהטעם שאין זה בסמכותו לדון בתלונות מטופלים על הטיפול הרפואי שניתן להם. נימוקים אלה נכונים ואין מקום להתערב בהם; בית הדין צדק בקישור שעשה בין הבקשה לסעד זמני מושא הליך זה לבין הבקשה לסעד זמני הקודמת, שכן טענת "ההתנכלות" הייתה הבסיס לבקשה לביטול המכרז, והשוני ביניהן הוא בדוגמאות ל"התנכלות"; עצם הגשת הבקשה הנוספת לסעדים זמניים בעיצומו של הדיון בהליך העיקרי גרמה להשחתת זמנו של בית הדין האזורי, ותביא להתמשכות ההליך העיקרי.

הכרעה:

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה דין בקשת רשות הערעור בעניין אופן ניהול הדיון להתקבל.
2. אנו סבורים, כי נקודת המוצא של בית הדין האזורי, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטותיו מיום 11.3.2015 ומיום 15.3.2015, כמו גם מדבריו בראשית הדיון, שלפיה אין מקום לניהול דיון בבקשה נוספת לסעדים זמניים נוכח העובדה שבהליך כבר נדונה בקשה לסעד זמני וניתנה בה החלטה מוקשית. ראשית, החלטה בבקשה לסעד זמני ניתנת תמיד לעיון מחדש בשל שינוי נסיבות. כך נקבע במפורש בתקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, בה נקבע כי "לבקשת בעל דין רשאי בית המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו". וראו בעניין זה: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 936 – 938 (מהדורה 11, 2013).
3. שנית, וזה העיקר במקרה הנדון, מדובר בבקשה לסעד זמני שונה מהותית מהבקשה הראשונה לסעד זמני שנדונה והוכרעה על ידי בית הדין האזורי. עניינה של הבקשה הראשונה היה טענות המבקשת בעניין מכרז לתפקיד מנהל שירות, ונתבקשו צווים זמניים בנוגע למכרז. לעומת זאת, בבקשה מושא הליך זה טענה המבקשת כי המשיבים פוגעים בסמכויותיה ובמעמדה ולא מאפשרים לה לבצע את עבודתה, והסעדים שנתבקשו היו מתן צווים האוסרים על המשיבים לפגוע בסמכויותיה ובמעמדה. בהקשר זה יש להזכיר כי במהלך ההתדיינות תוקן כתב התביעה, כך שהסעדים שנתבקשו בבקשה לסעדים זמניים נגזרים מהתביעה העיקרית המתוקנת. העובדה שבשתי הבקשות לסעדים זמניים טענה המבקשת ל"התנכלות" אינה יוצרת זהות בין שתי הבקשות. נוכח האמור, השאלות שעמדו להכרעה בבקשה לסעד זמני מושא הליך זה לא הוכרעו בהחלטה הראשונה, והמבקשת לא ביקשה "לפתוח מחדש" את הדיון בהכרעה שניתנה בהחלטה הראשונה, אלא, כאמור, ביקשה סעדים זמניים שונים לחלוטין, שכלל לא נגעו לעניין המכרז, וגם לא נתבקשו בבקשה הראשונה (סעיפים 1.1 עד 1.5 לבקשה השנייה). אכן, בבקשה נטען גם כי המשיבים הפרו את ההחלטה הראשונה בעניין ד"ר רוט, אולם עניין זה לא היה עיקר הבקשה השנייה לסעד זמני.
4. אשר לאופן ניהול הדיון: בעניין אבולהיג'א [בר"ע (ארצי) 10657-12-14 אבולהיג'א – אלוניאל בע"מ (30.12.2014)] ] שב בית דין זה והבהיר כי עת ההכרעה בבקשה לסעד זמני דורשת בירור עובדתי, דרך המלך בעריכת בירור עובדתי זה היא בשמיעת ראיות. זאת, בהמשך לפסיקתו של בית דין זה בעניין פלאפון – סהר [ע"ע (ארצי) הסתדרות העובדים הכללית החדשה – פלאפון תקשורת בע"מ (7.1.2013)], שבו נפסק כך:

"ככלל, ככל שקיימות מחלוקות עובדתיות, על בית הדין האזורי לקיים דיון הוכחות ולשמוע עדויות, ואין להציע לצדדים לקיים דיון ללא שמיעת עדויות. יתר על כן. אפילו אם הצדדים מסכימים לניהול הדיון בדרך זו, על בית הדין להימנע מכך [ראו ע"ע 1441/04 ביטון הדסה חברת לינת הצדק – בית דינה חיפה, מיום 18.6.2006; ע"ע 1005/04 אבו רוקון פהים – אימאן מלאק, מיום 29.1.2006]. אכן, ככל שמדובר בבקשה לסעד זמני, היקף שמיעת העדויות מצומצם יותר, בהתחשב בכך שיש להכריע להגיע להכרעה מהירה ובכך שמדובר בקביעות עובדתיות לכאורה בלבד, ויתכנו מקרים בהם ניתן להכריע בבקשה לסעד זמני ללא שמיעת עדויות. אולם, ככלל, על בית הדין לשמוע עדויות במחלוקות העובדתיות המרכזיות השנויות במחלוקת ולקבוע ממצאים עובדתיים לכאורה. היקף העדויות והראיות בשלב הבקשה לסעד זמני נתון לשיקול דעתו של בית הדין, בהתחשב הן בהיקף המחלוקת העובדתית, הן במהות העניין הנדון והן בסעד המבוקש. עוד יש לציין כי במקרים המתאימים ניתן להורות על הקדמת מועד הדיון בהליך במקום קיום הדיון במעמד הצדדים בבקשה לסעד זמני [תקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, החלה בבית הדין מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991]".

(ההדגשה הוספה – ל.ג).

וראו גם: בר"ע (ארצי) 32542-09-13 העמותה לקידום השחייה והשחיינים קריית ביאליק – ערן גורל (8.10.2013).

1. במקרה הנדון העלתה המבקשת בבקשתה לסעדים זמניים טענות בנוגע להתנכלות ולפגיעה בסמכויותיה ובמעמדה. מעבר לאירוע של ניתוח הקטין, פירטה המבקשת שורה של צעדים שלטענתה ננקטו נגדה (סעיף 30 לבקשה), והמשיבים הכחישו טענות אלה. גם אם בית הדין האזורי התרשם כי האירוע של ניתוח הקטין משקף מחלוקת רפואית לגיטימית ולא התנכלות למבקשת, עדיין נדרש לערוך בירור עובדתי בטענותיה האחרות של המבקשת בדבר פגיעה בסמכויותיה ובמעמדה. ויובהר: לבית הדין האזורי שיקול דעת כיצד ראוי לערוך את הבירור העובדתי, ובכלל זה לקבוע את היקף העדויות או לקבוע כי הדיון בבקשה לסעד זמני יאוחד עם הדיון בהליך העיקרי ולהקדים את הדיון בהליך העיקרי, בהתאם לתקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי. אולם, במקרה הנדון, בית הדין האזורי כלל לא בחן עניין זה, נוכח נקודת המוצא שקבע לדיון, שלפיה אין מקום לקיים דיון בבקשה נוספת לסעדים זמניים. זאת ועוד. בית הדין האזורי צמצם את הדיון בהחלטה לאירוע הניתוח של הקטין, ולא התייחס לטענותיה האחרות של המבקשת בדבר פגיעה בסמכויותיה ובמעמדה. זאת ועוד. מהחלטת בית הדין האזורי (ע' 5, ש' 27 ואילך) עולה כי בית הדין סבר שהמחלוקת בין המבקשת לבין בית החולים היא על ניהול המחלקה, בעוד שלטענת המבקשת היא סובלת מהתנכלות ופגיעה במעמדה ובסמכויותיה, במסווה של החלטות ניהוליות ורפואיות. טענות אלה של המבקשת לא נדונו ולא הוכרעו במסגרת ההחלטה הראשונה, והן טעונות בירור עובדתי.
2. נוכח כל האמור לעיל, אנו קובעים כי בשל אופן ניהול הדיון הערעור על החלטת בית הדין האזורי מתקבל, ודין החלטתו של בית הדין האזורי, לרבות החיוב בהוצאות לטובת המנהל, להתבטל. נדגיש, כי אין בקביעה זו כדי להביע עמדה לגופו של עניין במחלוקות בין הצדדים.
3. אשר להמשך ההליכים בתיק: נוכח התמונה המצטיירת מכתבי הטענות בנוגע למצב הדברים במחלקה ומשלא היתה הסכמה על פנייה לגישור, מן הראוי לקדם את ההכרעה בהליך כך שיסתיים בהקדם האפשרי. מכלל החומר שבתיק, עולה, על פני הדברים, כי נוכח מורכבות התיק והיקפו, ככל שניתן לקיים דיון בהליך העיקרי בתוך זמן קצר יחסית, נכון יותר לפעול בהתאם לתקנה 369 לתקנות סדר דין האזרחי, דהיינו לאחד את הדיון בסעד הזמני עם התיק העיקרי, שהדיון בו יוקדם וינוהל בלוח זמנים מזורז, ולא לנהל דיון נוסף בבקשה לסעד זמני. נוכח האמור, יקבע בית הדין האזורי בהקדם דיון מקדמי בהליך, במסגרתו ייקבעו סדרי הדין ומועדים לדיון בהליך העיקרי. עם זאת, שמורה למבקשת הזכות להגיש בקשה לסעד זמני, ככל שהדיון בתיק העיקרי לא יתקיים בהקדם או אם יחול שינוי נסיבות.
4. סוף דבר: הערעור מתקבל כמפורט לעיל. הוצאות ההליך יובאו בחשבון בעת פסיקת הוצאות במסגרת פסק הדין הסופי בהליך.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ה (28 אפריל 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.