1. לפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 8,297 ₪, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לאוטובוס התובעת, בעטיה של תאונת דרכים מיום 3.2.14 (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה בשעה 18:00 או במועד סמוך לכך, בצומת הרחובות ז'בוטינסקי ומשה דיין בפתח תקווה. בתאונה היו מעורבים אוטובוס התובעת, נהוג בידי מר לביא רחמים (להלן: "נהג האוטובוס") ורכב הנתבעות מסוג קיה סורנטו, נהוג בידי הנתבעת 1. ביום 11.7.16 התקיים לפניי דיון, בו נשמעה עדותם של נהג האוטובוס, מר לביא רחמים ושל הנתבעת 1. בנוסף, הגישו הצדדים כראיה את טפסי ההודעה מטעם הנהגים המעורבים ותמונות נזק בצבע של הרכבים. הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר, ינומק פסק הדין באופן קצר ותמציתי, בהתאם לקבוע בתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
2. הצדדים חלוקים בשאלת אחריות הנהגים המעורבים לגרם התאונה ובשאלת הוכחת הנזק שנגרם לאוטובוס התובעת.

שאלת החבות

1. לגרסת נהג האוטובוס, כפי שזו באה לידי ביטוי בכתב התביעה, בטופס ההודעה ת/1 ובעדותו בבית המשפט, התאונה אירעה עת הוסע אוטובוס התובעת ישר בנת"צ כדין. או אז, רכב הנתבעת 1, פנה שמאלה בצומת, עת רמזור אדום דולק בכיוון נסיעתו, וכתוצאה מכך אירעה התאונה. מנגד, לטענת הנתבעות, בסעיף 6 לכתב ההגנה, התאונה אירעה עת הוסע רכב הנתבעת 1 בחסות אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעתו. או-אז, אוטובוס התובעת התפרץ אל הצומת כשמופע האור האדום ברמזור דולק בכיוון נסיעתו, ופגע ברכב הנתבעת 1.
2. כאן המקום לציין, כי הנתבעות לא צירפו לכתב ההגנה, כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, העתק של טופס ההודעה שמסרה הנתבעת 1 לנתבעת 2 בסמוך לאחר קרות התאונה. טופס הודעה כאמור הוצג לראשונה לב"כ התובעת ולבית המשפט, בדיון מיום 11.7.16. למרבה ההפתעה, כל המעיין בטופס ההודעה (נ/1) יגלה, כי הנתבעת 1 לא כתבה בו, כי חצתה את הצומת, כאשר אור ירוק דולק ברמזור בכיוון נסיעתה.

אדרבא ואדרבא, הנתבעת 1 כתבה, שחור על גבי לבן, כי הרמזורים בכיוון נסיעתה "מבלבלים. שני רמזורים לנתיב אחד. טעיתי. חשבתי שהתחלף לירוק. נזק באוטובוס צד ימין. פנס שבור".

1. אין מחלוקת, כי לאוטובוס התובעת נגרם נזק בחלק ימני קדמי ואילו רכב הנתבעות נפגע בדלת אחורית ימנית (ראו תמונות הנזק לכלי הרכב המעורבים בתאונה, ת/2).

דיון

1. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בחומר הראיות, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן אביא תמצית נימוקיי לקביעתי זאת.
2. מן הראיות שהובאו, ניתן לקבוע במידת ההוכחה הדרושה בהליך אזרחי, כי האחריות הבלעדית לגרם התאונה רובצת לפתחה של הנתבעת 1. הנתבעת 1 העידה בחקירתה בפני בית המשפט, כי ככל הנראה היא התבלבלה בין הרמזורים בצומת בו אירעה התאונה וייתכן כי סברה בשגגה כי מופע האור ברמזור בכיוון נסיעתה הוא ירוק (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 1-5). הנתבעת 1 הוסיפה והעידה, כי איננה מכירה את הצומת וזו הייתה הפעם הראשונה בה נסעה בצומת בו אירעה התאונה (עמ' 3, שורות 13-14). הנתבעת 1 אישרה בעדותה כי היא זו שכתבה את טופס ההודעה נ/1 והיא זו שחתומה עליו (עמ' 3, שורות 28-29). עוד אישרה הנתבעת 1 בעדותה כי בטופס ההודעה רשמה כי טעתה אשר למופע הרמזור הרלבנטי לפנייה שמאלה, מכיוון שבכיוון נסיעתה ישנם שני רמזורים. בכל האמור, ניתן לראות משום הודיית בעל דין של הנתבעת 1 לגבי אחריותה לגרימת התאונה וברי, כי הנתבעת 2, כבולה בהודיה זו ומחויבת לה. מדובר בתאונה המתרחשת בצומת גדול ומרומזר, כאשר בכיוון הנסיעה של רכב הנתבעת 1 מוצבים שני רמזורים: אחד לנסיעה ישר ואחד לפנייה שמאלה. לאור עדותה של הנתבעת 1 ובשים לב למערך הרמזורים בכיוון הנסיעה בו הוסע רכב הנתבעת 1, סביר ומתקבל על הדעת לקבוע, כי הנתבעת 1 סברה בשגגה על יסוד האור הירוק ברמזור המיועד לנסיעה ישר, כי היא רשאית לפנות שמאלה בצומת. כשנשאלה הנתבעת 1 בחקירתה בבית המשפט "יכול להיות שהתבלבלת בין הרמזורים", השיבה: "יכול להיות אבל לא ראיתי אדום"(עמ' 4, שורות 2-3).
3. עדותה של הנתבעת 1 חוזקה בעדותו של נהג אוטובוס התובעת, אותה מצאתי כמהימנה ואמינה. נהג אוטובוס התובעת הציג גרסה פוזיטיבית, יציבה ועקבית, אשר לא נסתרה או קועקעה בחקירתו הנגדית ולפיה, משהתקרב אל הצומת, הבחין במופע אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעתו, האט לפני הכניסה לצומת והמשיך בנסיעה. או-אז, הבחין נהג האוטובוס, ברכב הנתבעת 1 פונה שמאלה ונכנס אל הצומת. נהג אוטובוס התובעת החל לבלום את האוטובוס על מנת למנוע את התאונה, אך זאת עשה ללא הועיל. עוד הוסיף והעיד נהג האוטובוס, כי הנתבעת 1 הסיטה את רכבה לצד שמאל. לכן מוקדי הנזק ברכבים הם בפינה השמאלית של אוטובוס התובעת ובכנף אחורית ימנית ברכב הנתבעת 1.
4. לאור כל האמור לעיל, ראיתי לקבוע כי האחריות לגרם התאונה רובצת לפתחה של הנתבעת 1, אשר ככל הנראה, נכנסה אל הצומת בחסות מופע אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתה וכתוצאה מכך התרחשה התאונה. בנסיבות המקרה דנן, לא ראיתי לזקוף לחובת נהג האוטובוס אשם תורם כלשהו לגרם התאונה משום ששוכנעתי, כי הוא האט את מהירות נסיעת האוטובוס לפני הכניסה לצומת, הופתע מהתפרצות רכב הנתבעת 1 לצומת, ועשה כל שביכולתו בכדי לנסות ולמנוע את התאונה.

שאלת הוכחת הנזק לאוטובוס התובעת

1. אין מחלוקת, כי בתאונה נגרמו לאוטובוס התובעת נזקים בחלק ימני קדמי. הנתבעת 1 אישרה בעדותה נזקים אלה, לאחר שהוצגו לה תמונות נזק של אוטובוס התובעת ת/2 (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 14-15). אף בטופס ההודעה נ/1, עליו חתומה הנתבעת 1, ציינה הנתבעת 1, כי האוטובוס נפגע בצד ימין וכי נשבר לו הפנס במוקד זה. עוד אין חולק, כי אוטובוס התובעת תוקן במוסך הנמצא בבעלות התובעת.
2. טוענות הנתבעות, כי התובעת לא הוכיחה את נזקיה משום שתביעתה נשענת על חוות דעת השמאי יהודה דרומר, אשר נערכה למעלה מחודש לאחר התאונה, ולא צורפו לתביעה קבלות או חשבוניות מס בגין התיקון. לטענת הנתבעות, חוות דעת השמאי דרומר, איננה משקפת את הנזק שנגרם בפועל לתובעת וכי בהתאם לפסק הדין בעניין ע"א (מחוזי-מרכז) 33147-11-14 אוטו שי שירותי מימון והשכרה 2006 בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח', ניתן ביום 23.2.15 (להלן: "פסק הדין בעניין אוטו שי"), דין התביעה להידחות. התובעת, מצדה, טוענת, כי היא קונה חלפים בסיטונאות ובכמויות גדולות וכן מתקנת את האוטובוסים במוסכים שלה. לכן, אין ביכולת התובעת, להמציא קבלה או חשבונית מס ספציפית, בגין כל תיקון ותיקון שנעשה. לטענת התובעת, חוות דעת השמאי דרומר מהווה ראיה מספקת והיא מייצגת נכונה את עלות תיקון האוטובוס בפועל. התובעת מבהירה, כי הנתבעות לא הציגו חוות דעת שמאי מטעמן ואף לא ביקשו לזמן לחקירה את השמאי מטעמה.
3. הנני סבורה, כי אין בחוות דעת השמאי יהודה דרומר כדי להוות ראיה מספקת לעלות התיקון בפועל של אוטובוס התובעת. חוות הדעת נערכה למעלה מחודש לאחר תיקון האוטובוס במוסך. בחוות הדעת הוערך הנזק לאוטובוס התובעת על סמך שחזור ולא על סמך בדיקה בפועל. לו היה שמאי התובעת, מר דרומר, בודק את האוטובוס לפני התיקון ובסיומו וכן היה מציג תיעוד מפורט ועדכני לגבי מחירי החלפים אותם כלל בחוות דעתו, נכון למועד עריכת חוות הדעת, ייתכן וניתן היה לראות בחוות דעתו משום ראיה מספקת להוכחת הנזק לאוטובוס התובעת.
4. אציין, כי בפסק הדין בעניין אוטו שי, נקבע, כי ייתכנו מצבים בהם חוות דעת שמאי תהווה ראיה מספקת, מבחינת משקלה ומהימנותה, לצורך הוכחת נזק. בית המשפט הדגיש (בפסקה 21 לפסק הדין) כי כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו.
5. אני סבורה, כי נסיבות המקרה שלפניי שונות מנסיבות פסק הדין בעניין אוטו שי.
6. בעוד בפסק דין בעניין אוטו שי, דובר בחברת השכרה, אשר באופן שיטתי, לא הציגה קבלות ו/או חשבוניות תיקון לרכבים אשר את נזקיהם תבעה, אלא הסתפקה בהגשת חוות דעת שמאי, בענייננו מדובר בחברת אוטובוסים, המתקנת את האוטובוסים במוסכים הנמצאים בבעלותה. לתובעת, אין, מטבע הדברים, חשבוניות תיקון או קבלות, כמו שהיו בידי חברת אוטו שי, אשר מטעמים השמורים עמה, לא הוגשו. יחד עם זאת, מצופה מן התובעת, כי תסתמך בתביעותיה על שמאות תקנית, המבוססת על בדיקת האוטובוס בפועל וכן תצרף לתביעתה ראיות נוספות, היכולות להוכיח, ולו בקירוב, את עלות תיקון האוטובוס בפועל. בצירוף חוות דעת שמאית המבוססת על הערכת נזק על פי שחזור, לא סגי.
7. נוכח האמור, בשים לב לכך שרכב הנתבעת 1 גרם נזק לאוטובוס התובעת (בצד ימין קדמי), ולאור מסקנתי, כי אין לסמוך על חוות דעת השמאי דרומר כראיה מספקת בתביעה זו, הנני רואה להעמיד את נזקי אוטובוס התובעת, על יסוד אומדנא דדיינא, בסכום כולל של 2,000 ₪. כן אציין, כי לא ראיתי לקבל את רכיב הנזק בענייננו השבתת האוטובוס, משום שרכיב נזק זה לא הוכח.
8. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעת, סכום של 2,450 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה כחוק מיום 21.6.15 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, תישאנה הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, בתשלום אגרת בית משפט בסך ששולם, שכר עד התובעת, כפי שנפסק בדיון ושכר טרחת עורך דין בסכום של 1,500 ₪. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. בנסיבות העניין, אני פוטרת את התובעת מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תואיל לשלוח לצדדים את פסק הדין בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום, ב' אב תשע"ו, 06 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.