17 פברואר 2018

האם התובע זכאי לזכויות שונות הנובעות מתקופת העסקתו בנתבעת וכתוצאה מאופן סיומה והאם הנתבעת זכאית להשבת סכומים, שלטענתה שולמו לתובע ביתר ולפיצוי בגין נזקים שלכאורה גרם לה. אלו הן השאלות בהן עלינו לדון בתביעות ההדדיות שהצדדים הגישו זה כנגד האחר בתיק זה.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

1. הנתבעת היא עמותה רשומה, שעיסוקה ריכוז כל פעילויות הספורט בתחום השחייה בישראל והיא נתמכת כלכלית ע"י משרד התרבות והספורט והמועצה להסדר ההימורים בספורט.
2. התובע, שהועסק על ידה בתפקיד מנכ"ל במשך 19 שנים, נפגע במהלך חודש מרץ 2013, כתוצאה מתאונת דרכים קשה בה היה מעורב, וכתוצאה ממנה סבל מפגיעות רב מערכתיות (להלן: "התאונה").

לטענתו, הוא פוטר מעבודתו ארוכת השנים בנתבעת שלא כדין, וזאת בזמן ששהה בתקופת אי כושר בעקבות התאונה הנ"ל ובעקבות המצב הרפואי אליו נקלע בעטיה.

לפיכך תבע פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בגין תשלום יתרת ימי מחלה לא מנוצלים ובגין הפרשות לקרן פנסיה, לקרן השתלמות ותשלום הפרשי דמי הבראה וביגוד. התובע אף תבע פיצויי פיטורים, ואולם משאלה שולמו לו במהלך ההליך המשפטי, זנח רכיב זה (סעיף 472 לסיכומיו).

1. ביחס לפיטוריו שלא כדין לכאורה, טען התובע כי פוטר ללא שימוע ובניגוד לחוק דמי מחלה, האוסר לפטר עובד מפאת מחלתו. ביחס לרכיב התביעה המתייחס לפדיון ימי מחלה לא מנוצלים, טען התובע, כי עד ליום 01.02.2009, הוא מועד כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – "תיקון 24"), הנתבע לא ניהל פנקס ימי מחלה ופנקס ימי מחופשה ואף לא ציין בתלוש השכר של העובדים, והתובע בכללם, את צבורת ימי המחלה והחופשה ואת ניצולם. יצוין, כי אין חולק, כי בין השנים 1999 ועד לשנת 2013, הוכנו תלושי השכר ודוחות הנהלת החשבונות של הנתבע ע"י עובדי הנתבע, ובכללם, התובע עצמו, וזאת בפיקוחם של יו"ר הנתבע והגזבר, שהנם מורשי חתימה מטעם הנתבע.
2. לטענת התובע, זכאותו לדמי מחלה ולדמי חופשה, לרבות צבירתם, זהה לזכאותם של עובדי מוסדות ההסתדרות וכך גם ביחס לתשלום דמי ביגוד והבראה ואף מוסדרת בהסכם העבודה האישי שנחתם עמו, כמפורט להלן.
3. יחסי העבודה בין הצדדים הוסדרו בחוזה עבודה אישי שנחתם ביום 22.08.1996 (להלן – "הסכם העבודה"), בו סוכם כי התובע זכאי לצבור ימי מחלה ללא הגבלה, או לפדות אותם, על פי בחירתו (נספח ג' לכתב התביעה, סעיפים 4.05.4 ו- 4.5.5).
4. לטענת התובע, הואיל והסכם העבודה לא שונה והצדדים נהגו לפיו במהלך כל תקופת יחסי העבודה, אין כל בסיס משפטי להתנגדותו של הנתבע לאפשר לתובע לנצל את ימי המחלה (460 במספר) שנותרו לזכותו בטרם סיום העסקתו, ולפיכך, הנתבע שמנע זאת ממנו, פעל בניגוד להסכם העבודה.
5. התובע הוסיף, כי פיטוריו נעשו חרף העובדה שהיה ידוע לנתבע כי קיימים חילוקי דעות בין הצדדים בנוגע למספר ימי המחלה הבלתי מנוצלים, וזאת לאור העובדה שכאמור לעיל, לא נוהל רישום של ימי מחלה של התובע עד לשנת 2009, ובשנת 2014 נמחקו ימי המחלה הצבורים שעמדו לרשותו, בניגוד לדין. לפיכך טען, כי פיטוריו השרירותיים נעשו במטרה למנוע ממנו לנצל את מלוא ימי המחלה שצבר ב- 19 שנות עבודתו בתפקיד מנכ"ל הנתבע.
6. לטענתו, הודעת הפיטורים נשלחה אליו בדוא"ל מטעם היועץ המשפטי החיצוני של הנתבע ובאה לעולם אך ורק מפאת מחלתו בגין תאונת הדרכים בה היה מעורב בזמן עבודתו, כאמור לעיל. מטעמים של שמירה על צנעת הפרט, לא נפרט את מכלול הבעיות הרפואיות מהן הוא סובל בעקבות התאונה ונסתפק בציון העובדה, שעליה אין חולק, כי בהתאם למכתב מיום 29.03.15 מרופאה תעסוקתית, נקבע כי התובע אינו כשיר עוד להמשיך בעבודתו ומומלץ על מיצוי זכויותיו (נספח ב' לכתב התביעה).
7. ביחס לפדיון ימי החופשה, טען התובע כי במועד פיטוריו, עמדו לזכותו 98 ימי חופשה צבורים בגין 3 שנות עבודתו האחרונות בנתבע.

טענות הנתבעת והתביעה שכנגד

1. הנתבע הקדים וטען כי דרישתו של התובע לקבלת פדיון דמי מחלה התיישנה בכל הקשור לתקופה העולה על 7 שנים וכי בכל מקרה, התובע, כמנכ"ל הנתבע, היה אחראי, בין היתר, על ריכוז דוחות הנוכחות ודיווחם.
2. הנתבע הוסיף, כי תביעתו של התובע גרמה לו, בין היתר, לנזק ראייתי, וכי הנטל להוכיח כי עד לכניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק, הוא צבר לכאורה דמי מחלה וחופשה, רובץ לפתחו של התובע. כך גם בנוגע לטענתו, כי הרישום בתלושי השכר, אינו משקף נאמנה את צבירת זכויותיו ואת זכותו לתשלומים שונים.
3. ביחס לנסיבות סיום העסקתו של התובע, טען הנתבע כי לאחר התאונה, התובע שב לעבודתו ביום 01.09.13 והחסיר ימים רבים מפאת מצבו הרפואי. בחודש פברואר 2015 ביקש לסיים את העסקתו בנתבע ולכן הנתבע החליט על פרסום מועמדות לתפקיד סמנכ"ל האיגוד ביום 16.02.15 וביום 22.02.15 (נספח 3 לכתב ההגנה), מתוך מטרה שהתובע יבצע חפיפה לסמנכ"ל החדש שעתיד לתפוס את מקומו כמנכ"ל הנתבע. לפיכך, ביום 12.03.15 בישיבת כוח אדם, סוכם עם התובע על סיום העסקתו ביום 01.05.15, כאשר עד למועד הנ"ל היה על התובע לסיים את ההליכים לפרישה לפנסיה בריאותית ולבצע חפיפה למחליף שנמצא לו (פרוטוקול הישיבה צורף כנספח 6 לכתב ההגנה).
4. לטענת הנתבע, התובע עצמו נכח בישיבה ואף רשם את הפרוטוקול. ואכן, ביום 25.03.15 התובע הפסיק להגיע למשרדי הנתבע, למעט פגישה אחת בתחילת חודש אפריל 2015, שארכה שעתיים, והוא אף הוציא מכתב לקרן הפיצויים "אור", בו נכתב מפורשות "... מאחר ואני עתיד לפרוש בקרוב ממקום עבודתי הנוכחי..." (נספח 6/א לכתה ההגנה). לטענת הנתבע, ממלא מקומו של התובע, מר שכנר, אף הודיע לעוה"ד של הנתבע ולכלל חברי הדירקטוריון בדוא"ל מיום 07.04.15 כי שוחח עם התובע וכי השניים אשררו את מועד פרישתו ביום 01.05.15 (סעיף 42 לכתב ההגנה). לאור האמור לעיל, טען הנתבע, כי טענת התובע כי ההודעה על פיטוריו התקבלה אצלו בהפתעה, אינה מתיישבת עם העובדות ועם הראיות.
5. ביחס לרכיבי התביעה המתייחסים לפדיון ימי מחלה וחופשה, טען הנתבע כי לאורך תקופת העסקתו, התובע לא דיווח על חופשה או מחלה, וגם אחרי כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק, התובע נמנע מלדווח או לעדכן את צבירת ימי החופשה והמחלה, כמו גם את ניצולם. עוד נטען, כי ממועד התאונה ועד לסיום העסקתו כשנתיים לאחר מכן, התובע כמעט ולא הופיע לעבודה, כל זאת מבלי להמציא אישורי מחלה או להודיע על חופשותיו, כאשר מנגד – משכורתו שולמה לו במלואה.
6. ביחס להסכם העבודה, טען הנתבע כי הוא הגדיר את תנאי העסקתו של התובע ולכן אין בסיס לטענתו כי הוא זכאי להטבות מחוקת העבודה, מה עוד שהנתבע כלל אינו חתום על הסכם קיבוצי מול ההסתדרות. בנוסף, עיון בהסכם העבודה מלמד כי נקבע בו שהזכאות לימי מחלה היא על פי דין. לפיכך, בהתאם להוראותיו של חוק ימי מחלה, התשל"ו-1976, התובע זכאי לצבירה של 1.5 יום מחלה לחודש ולא יותר מ- 90 יום. עוד נטען בהקשר זה, כי לאור העובדה שהתובע החסיר ימי עבודה רבים במהלך השנתיים שלאחר התאונה, ובעקבות ביקורת של החשב הכללי במשרד האוצר, תוקנה צבירת ימי המחלה בתלושי השכר, בהוראתו של התובע עצמו, ע"י מנהל החשבונות מר אלי וילנר.
7. זאת ועוד. מדוח הביקורת שערך משרד האוצר בינואר 2015 (נספח 9 לכתב ההגנה), עולה כי חישוב ימי המחלה של התובע אינו תקין, שכן בעוד שנרשם בתלוש 12/2013 כי התובע ניצל 8 ימי מחלה בלבד, בפועל הוא נעדר מעבודתו 3 חודשים עקב התאונה שעבר (סעיף 60 לכתב ההגנה).
8. עוד נטען כי בעקבות ביקורת משרד האוצר, מונה לנתבע חשב מלווה. הנתבע הדגיש כי התובע עצמו, כמנכ"ל הנתבע, היה אחראי על איסוף דוחות הנוכחות ותלושי השכר ואישורם והוא זה שהעביר את הנתונים למנהלי החשבונות לצורך הפקת תלושי שכר של כלל העובדים, והוא בכללם.
9. הנתבע הוסיף, כי בעוד שהתובע ערך את חישוביו על בסיס משרה מלאה, הרי שבפועל עבד במקביל גם באיגוד כדור-מים, אשר הוא שימש כמנכ"ל שלו מחודש 10/2011 ועד למועד התאונה בחודש 03/2013.
10. כך או כך, טען הנתבע, התובע מיצה את כל ימי המחלה הצבורים שלו, ואף מעבר לכך וככל שהתובע טוען כי לא נערך חישוב נכון של צבירת ימי המחלה שלו, אין לו להלין אלא על עצמו, מהטעם שכאשר כיהן כמנכ"ל הנתבע לא טרח לדווח כנדרש על ימי מחלה וחופשה, בניגוד לכל יתר העובדים, שעשו כן. לפיכך, ובשים לב לימי המחלה שהתובע ניצל בעקבות התאונה, יש לנכות לו 104 ימי מחלה. בנוסף, בהתאם לאישור מהמוסד לביטוח לאומי, התובע עבד מיום 01.09.2013 עד 01.12.2013, 6 שעות בלבד ועל כן יש להפחית 3 שעות בכל יום לתקופה של 3 חודשים, וסה"כ במצטבר 30 ימי מחלה. החל מיום 22.03.15 ועד ליום 30.04.15 התובע לא הופיע לעבודה, למעט יום אחד, ולכן יש להפחית 38 ימים נוספים.
11. בסה"כ, טען הנתבע, יש להפחית מהתובע 172 ימי מחלה מעבר למגיע לו על פי חוק ומעבר ל- 100 הימים הרשומים בתלוש השכר שלו, טרם הפציעה, תקופה בה הוא ערך בעצמו את תלושי השכר שלו.
12. לסיכום חלק זה, טען הנתבע, כי נכון למועד חזרתו של התובע לעבודה לאחר התאונה ביום 01.09.13, עמדה מכסת ימי המחלה שלו על יתרה שלילית של 14 יום, וזאת בשים לב לכך שניצל 104 ימי מחלה בעוד שבהתאם לחוק, הוא היה זכאי ל- 90 בלבד, וזאת מעבר לעובדה שהרבה להיעדר גם לאחר חזרתו לעבודה לאחר התאונה.
13. במקביל להגשת כתב ההגנה מטעמו, הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד וטענה כי בעקבות מינוי חשב מלווה לנתבע, התגלו אי סדרים בניהול המשרד, שמקורם, לדבריו, "בניהול כושל, אי מילוי הוראות החוק, פעולות ללא אישור התובעת שכנגד, הפרת חובת אמון ונאמנות כלפי התובעת שכנגד והפרת חוזה העבודה" (סעיף 4 לכתב התביעה שכנגד).
14. הנתבע ייחס את הכשלים הנ"ל לתובע ולאופן ניהולו וטען, בין היתר, כי התובע העלה לעצמו את השכר, צבר לעצמו ימי חופשה, מחלה והבראה, בניגוד לקבוע עמו בחוזה ההעסקה (סעיף 6.3 לכתב התביעה שכנגד).
15. הנתבע פרט באריכות את הגילויים שנמצאו ע"י החשב המלווה שהיו, לטענתו, בתחום אחריותו של התובע (סעיף 11 לכתב התביעה שכנגד), באופן שגרם לנתבע נזק כספי של 80,784 ₪ בגין הכפלת שעות עבודתו של החשב המלווה.
16. בנוסף, דרש כי התובע ישיב לו את כל הסכומים שלטענתו שילם לעצמו, ללא אישור בסך מצטבר של 24,425 ₪ (סעיף 22 לכתב התביעה שכנגד) וכן עלויות שכר ביתר ששולמו למוסד לביטוח לאומי וכן בגין העלאת שכרו ב- 7 השנים האחרונות להעסקתו, ללא כל אישור או דיווח להנהלה בסך כולל של 188,960 ₪ (סעיפים 27-30 לכתב התביעה שכנגד).
17. עוד דרש הנתבע פיצוי בגין 69 ימי מחלה ששולמו לטענתו לתובע ביתר בסך כולל של 53,820 ₪, דמי הבראה ששולמו ביתר בסך 16,226 ₪ ועלות טאבלט ומכשירי טלפון סלולארי בסך 1,217 ₪ (סעיפים 46-51 לכתב התביעה שכנגד).
18. הנתבע טען כי במעשיו ובמחדליו, התובע הפר את חובת האמונים המוטלת עליו, פעל בניגוד להוראות חוק העמותות, התש"ם-1980 והפר חובה חקוקה כשלא יישם את הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר.
19. בכתב ההגנה מטעמו לתביעה שכנגד, הקדים התובע וטען כי מדובר בתביעת סרק שהוגשה על מנת להלך עליו אימים וכי שכרו אושר בכל חודש ע"י הממונה הישיר שלו, יו"ר האיגוד מר נועם צבי. עוד נטען כי הדו"ח מטעם משרד האוצר עליו הנתבע השליך את יהבו אינו אלא טיוטה לא סופית, ויועמ"ש הנתבע, עוה"ד ויינברגר, דחה בתגובה שהגיש בשם האיגוד את רובן המוחלט של הטענות. הנתבע הוסיף כי במסגרת תגובה זו, עו"ד וינברגר אף שיבח את תפקודו של התובע וציין כי הנתבע נקלע לסיטואציות לא פשוטות בעקבות השבתתו של התובע מעבודה בעטיה של התאונה שעבר.
20. התובע הוסיף, כי היה זה הוא שבהודעת דוא"ל מיום 09.03.15 טען כי לאור המצב הכספי של האיגוד, הנתבע לא יוכל לעמוד בחובותיו וכי ללא אישור חשב מלווה, "אפשר לסגור את האיגוד" (סעיף 23 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד).
21. הטלת האחריות הבלעדית כיום על כתפיו של התובע, נטען עוד, הנה מהלך טקטי שבא לעולם כתגובה לתביעה שהתובע הגיש כנגד הנתבע. בהמשך כתב ההגנה מטעמו, פרט התובע באריכות את פועלו ודחה את כל רכיבי התביעה הנגדית אחד לאחד.

ההליכים שהתקיימו בתיק

1. ביום 08.07.15 התקיים בפניי דיון בבקשה לסעדים זמניים שהגיש כנגד פיטוריו ובסופו הסכימו הצדדים כי בנסיבותיו של תיק זה, מן הראוי לנסות ולפתור את הסכסוך ביניהם בהליך של גישור וכן הוסכם כי הדיון בבקשה ובתיק העיקרי יאוחד.
2. משניסיון ההידברות בין הצדדים מחוץ לכותלי ביה"ד לא צלח, התקיים ביום 06.10.16 דיון הוכחות.

דיון והכרעה

1. השאלות שעומדות אפוא להכרעתנו הן:
   • 1. האם התובע הוכיח כי חלים עליו התנאים שבחוקת העבודה לעובדי ההסתדרות, וכפועל יוצא מכך, האם עמדו לרשות התובע במועד סיום יחסי העבודה ימי מחלה וחופשה שנתית שלא נוצלו?
     2. האם התובע פוטר בניגוד לדין, או שמא יחסי העבודה הגיעו לסיומם בהסכמה;
     3. האם התובע זכאי להחזר הוצאות;
     4. האם הנתבע הוכיח כי במסגרת מילוי תפקידו, התובע פעל תוך הפרת חובת האמון באופן שיש לחייב אותו בתשלום פיצויים כלשהם לנתבע?
2. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכלל מסקנה, כי דין תביעת התובע ודין התביעה שכנגד להידחות, ואלו הם נימוקינו.
3. הדין החל על יחסי העבודה בין הצדדים
4. נקדים ונציין, כי אין חולק, כי בין השנים 2009 עד מועד התאונה ב- 2013 הוא זה שערך את תלושי השכר בנתבע (עמ' 10 לפרוטוקול).
5. לשאלה על מה הוא מבסס את הטענה כי תנאיו שולמו לפי האמור בחוקת ההסתדרות, השיב התובע כי הדבר מופיע בחוזה וכי כך נהגו עמו בכל הקשור לתשלום זכויותיו השונות, למרות שלא היה חבר בהסתדרות ולא שילם דמי חבר (עמ' 4 לפרוטוקול).
6. התובע אישר כי דמי ההבראה לא שולמו על פי המקובל בחוקת ההסתדרות, אלא על פי דמי הבראה של ההתיישבות העובדת (עמ' 16 לפרוטוקול). כשנשאל מדוע אישר לעצמו תשלום גבוה יותר מהמקובל, השיב:

"... אני מסביר לך, ואני אומר, שכל התנאים והזכויות שלי, שהיו במרכז הפועל, הועברו כמקשה אחת לאיגוד השחייה, כולל הוותק, כולל רצף זכויות מעבידים ב, בקרן הפיצויים, כולל הכל" (עמ' 18 לפרוטוקול).

1. ובהמשך:

"היה סיכום מפורש עם יושב ראש האיגוד, והגזבר דאז, שהתנאים שהיו לי במרכז הפועל עוברים, כולל החזקת רכב, כולל הכל. והתלושים, אני חוזר ואומר, התלושים הללו הועברו, ב-2008 היה כבר נועם צבי יושב ראש האיגוד, התלושים הללו הועברו, נועם צבי גם כן שילם במקום עבודתו משכורות, הכיר את המשכורות, וכנ"ל גם הגזבר, גבי אבידר, דאז, גם הוא הכין משכורות, הוא היה מנהל קאנטרי קלאב. כל החוזרים, כולל החוזר, הכל הועבר אליהם לאישור, ואף אחד לא העיר מילה וחצי מילה" (עמ' 18 לפרוטוקול).

1. עוד טען, כי כל שינוי בשכר הובא לאישור וועדת הכספים וההנהלה וכי לא היה מקרה שהעובדים, והוא בכללם, קיבלו תוספת בלי אישור מוקדם של וועדת הכספים. כשנתבקש להציג את הפרוטוקולים של ההנהלה שמאשרים כי הוא יקבל את התעריף של תנאי ההסתדרות, של ההתיישבות העובדת, השיב: "זה היה משנת 1996, אני חוזר ואני אומר, מ-1996, זה, זה אחד, זה עבר, פרוטוקולים משנה קודמת אני לא בטוח שהם נמצאים, וגם אני לא בטוח שצריכים לשמור אותם על פי החוק." (עמ' 20 לפרוטוקול).
2. מעבר לעדותו בפנינו, התובע לא הביא ראיה שתתמוך בטענתו כי יש לחשב את זכאותו לימי מחלה על חוקת ההסתדרות ולמעשה ביסס את טענתו על האמור בהסכם העבודה האישי שנחתם אתו, לפיו:

"העובד יהיה זכאי לימי מחלה בשנה בתשלום על פי דין, לפי שכרו המלא, וזאת כנגד הצגת אישורים רפואיים (לגבי מחלה מעל 3 ימים). העובד יהיה זכאי לצבור ימי מחלה אלה או לפדותם עפ"י בחירתו".

1. לטענתו, אילו כוונת הצדדים היתה להחיל על תנאי העבודה שלו את הוראות חוק דמי מחלה, הם לא היו כותבים בהסכם העבודה כי התובע זכאי לצבור את ימי המחלה או לפדות אותם על פי בחירתו, שכן הטבות אלה אינן מהוות חלק מהוראות החוק. מכאן, טען, שאין לראות בהסכם העבודה כמפנה לחוק דמי מחלה ולא ניתן להסיק מלשון ההסכם, כי הצדדים התכוונו להחיל על תנאי העבודה שלו את הוראות חוק דמי מחלה.
2. חיזוק לטענתו מצא התובע בכך, שבמהלך 19 שנות עבודתו בנתבע, לא מחקו לו ימי המחלה שצבר מעבר ל- 90 ימי מחלה, וזאת למרות שבמהלך החודשים מרץ עד דצמבר 2013 לא הוא זה שהכין את תלושי השכר של עובדי הנתבע, אלא הגב' אלברט. חיזוק נוסף מצא בכך תלושי השכר שלו אושרו במהלך שנות עבודתו והצבירה של 2 ימי מחלה בכל חודש, ללא הגבלה, כפי שהשתקף בתלושי השכר, נעשתה בידיעתם, באישורם ובהסכמתם של יו"ר הנתבע וגזבר הנתבע.
3. הנתבע הקדים וטען, כי הדרישה לדמי מחלה מלפני 18 שנה התיישנה, שכן עילת התביעה בגין רכיב זה מתחדשת מידי חודש בחודשו ותקופת ההתיישנות ברכיב זה היא 7 שנים. לפיכך, הואיל והתביעה הוגשה ביולי 2015, התקופה הרלוונטית לתביעתו של התובע צריכה להימנות החל מיולי 2008 ואילך.
4. עוד טען, כי התובע הוא זה שערך את תלושי השכר עד למרץ 2013 ולפיכך, כל מחדל בנוגע לאי רישום ימי המחלה, רובץ לפתחו. לחילופין, טען, כי היתרה שהקליד התובע עצמו (בהתאם להודאתו בפרוטוקול הדיון (עמ' 25 מול שורות 19-22) בחודש פברואר 2009, היא היתרה הנכונה למועד זה. אין חולק כי התובע, בתפקידו כמנכ"ל הנתבע, ערך את התלושים במו ידיו, מספר חודשים לאחר תחילת עבודתו, קיבל תלושי שכר וחזקה עליו שידע שלא מתקיים רישום של צבירה וניצול ימי מחלה וימי חופשה לאורך כל תקופת העסקתו.

אשר להכרעתנו –

1. מצאנו לבכר את גרסת הנתבע ביחס לפלוגתאות דלעיל, מן הטעמים הבאים:
   • 1. לשון ההסכם

לשון ההסכם ברורה, ולפיה: "העובד יהיה זכאי לימי מחלה בשנה בתשלום על פי דין". חזקה על הצדדים, כי אילו התכוונו להחיל על התובע הסדר ספציפי מסוים, מטיב, היו מציינים זאת במפורש, כפי שעשו בסייפא של אותו סעיף בהסכם העבודה, שם ציינו מפורשות, כי התובע "יהיה זכאי לצבור ימי מחלה אלה או לפדותם עפ"י בחירתו".

• • 1. בנוסף, מחומר הראיות שהוצג בפנינו, לא השתכנענו כי התובע הניח תשתית ראייתית שניתן יהיה לקבוע על בסיסה, כי בכל הנוגע לימי מחלה, חל עליו דין אחר מאשר חוק דמי מחלה בתוספת ההטבה המתייחסת לצבירה או פדיון, כאמור לעיל.
    2. התיישנות

הצדק עם הנתבע, כי התביעה המתייחסת לדמי מחלה בתקופה שלפני יולי 2008 (7 שנים לפני מועד הגשת התביעה) – התיישנה. לא מצאנו טעם משפטי של ממש בטענת התובע, לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הוצאת האישור הרפואי מהרופאה התעסוקתית בדבר אי כושרו של התובע לעבוד, דבר שהוביל בסופו של דבר לסיום מערכת היחסים.

• • 1. תלושי השכר

כאמור לעיל, אין חולק כי התובע היה זה שערך את תלושי השכר בחלק הארי של תקופת עבודתו בנתבעת. לאור זאת, ומשאין חולק כי התובע מילא תפקיד בכיר בנתבעת, מקובלת עלינו טענת הנתבע, כי ככל שחלו כשלים באופן דיווח ימי המחלה בתלושי השכר, יש לתובע חלק מכריע בכך. כפי שנבהיר בהמשך, בפרק הדן בתביעה שכנגד, לא מצאנו כי יש בקביעה זו כדי להשית עליו חיוב כספי כלשהו לטובת הנתבע-התובע שכנגד, ואולם, אין התובע רשאי להיבנות מהטענה, הנכונה כשלעצמה, כי לא נערך רישום מסודר של ימי מחלה וחופשה.

אכן, מרגע כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נטל ההוכחה לצבירת ימי מחלה וחופשה, וניצולם, עבר למעסיק, ואולם, מקובלת עלינו טענת הנתבע, כי באופן התנהלותו כמנכ"ל הנתבע וכאחראי על הפקת תלושי השכר, התובע גרם לנתבע נזק ראייתי ואין זה צודק לזקוף עובדה זו לחובתו, שעה שכיום הוא טוען כי בשל אי הרישום, נגרע ממנו תשלום.

כפועל יוצא מכך, גם דין טענתו של התובע כי תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את המציאות – להידחות. כידוע, תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לנכונות האמור בהם, ועל הטוען אחרת, להרים את נטל הראיה. התובע לא הרים נטל זה, שכן מעבר לעדותו, לא המציא מסמכים כלשהם לתקופה שעד לתאונה בחודש מרץ 2013.

• • 1. באשר לטענה כי חישוב זכויותיו בנוגע לדמי מחלה וחופשה שנתית, צריכים להיות מחושבים בהתאם לתנאים החלים על עובדי מוסדות ההסתדרות, הרי שבהיעדר הוראה מפורשת בהסכם העבודה, נטל השכנוע מוטל על התובע, והוא לא עמד בו, ובמה דברים אמורים?

ראשית לכל, מטעם התובע לא הובאה כל עדות שיהיה בה כדי לתמוך בעדותו. מקובלת עלינו עמדת הנתבע, לפיה התובע הוא זה שהיה צריך להעיד את מר צבי נעם, יו"ר הנתבעת בזמנים הרלוונטיים.

שנית, התובע לא הציג גרסה אחידה וטען לחילופין, כי יש לחשב את תנאי העסקתו לתנאים החלים על עובדי ההתיישבות העובדת. סעיף 4.4 להסכם העבודה קובע כי ההסכם כולל את כל מרכיבי השכר ולא חלים עליו הסדרים נורמטיביים אחרים, מעבר לאמור בו ולדין הכללי. התובע אף לא הוכיח זיקה כלשהי למוסדות ההסתדרות, מעבר לעובדה, שאין עליה חולק, כי עבד במרכז הפועל בטרם התחיל לעבוד בנתבע. בנקודה זו נציין, כי דווקא עובדה זו היא הנותנת, כי אילו הצדדים התכוונו להחיל הסדר נורמטיבי הנהוג בסקטור אליו השתייך התובע קודם לכן, חזקה עליהם שהיו נותנים לכך ביטוי מפורש בהסכם העבודה שכרתו ביניהם.

לא נעלמה מעינינו טענת הנתבע, כי התובע שינה את גרסתו גם ביחס למיהות העובדים האחרים שחוקת ההסתדרות חלה עליהם לכאורה. אלא, שממילא לא הובאו בפנינו ראיות לכך, נהפוך הוא. הנתבע הוכיח באמצעות תלושי השכר של אותם עובדים, כי הרישום מורה אחרת (עמ' 15-16 לפרוטוקול. ראו גם סעיף 56 ואילך לסיכומי הנתבע וכן עדותה של הגב' אלברט). בעיקר, לא הובאה ראיה של ממש ע"י התובע, שיהיה בה כדי להוכיח שהוא עצמו היה זכאי לכך. ודוק. הנתבע אף הוכיח כי ממילא הצבירה הן של התובע והן של חלק מהעובדים האחרים, כלל לא התנהלה בהתאם לאמור בחוקת ההסתדרות, מבחינת כמות ימי הצבירה החודשית.

נמצאנו למדים כי מעבר לעדותו של התובע, לא הובאה כל ראיה של ממש לתמיכה בטענתו כי על הסכם העבודה חל הסדר נורמטיבי מטיב כלשהו, כל זאת כשברקע הדברים, אין חולק, כי הוא היה זה שבמשך רוב רובה של תקופת העסקתו, הקליד את הנתונים שעל בסיסם הופקו תלושי השכר.

1. לאור כל האמור לעיל, ראינו לדחות את תביעתו של התובע בנוגע לרכיבי השכר השונים ונפנה עתה לבחון את טענתו כי פוטר שלא כדין.

נסיבות סיום העסקת התובע

1. בכתב הסיכומים מטעמו, טען התובע כי לא מסר הודעת התפטרות בכתב ולא היתה לו כוונה להביא את יחסי העבודה לכדי גמר, במיוחד לנוכח העובדה שנותרו לזכותו מאות ימי מחלה שצבר, אותם היה זכאי לנצל על פי דין ואף ביקש לעשות כן. עוד הוסיף, כי התנהלות הנתבע היתה מבזה ומשפילה וכי הוא פוטר באופן שרירותי ע"י מר שכנר, שקבע את ה- 1 במאי כמועד סיום יחסי העבודה במטרה להתחמק מתשלום ימי המחלה אותם היה מחויב לשלם לתובע.
2. התובע הוסיף, כי אילו נערך לו שימוע, היתה ניתנת לו האפשרות לטעון מדוע אסור לפטרו, שעה שעומדים לרשותו ימי מחלה בלתי מנוצלים. התובע הושלך לעת זקנה מפאת מחלתו בלבד (סעיף 239 לכתב הסיכומים).
3. הנתבע בסיכומיו הקדים וטען כי יש לדחות את הטענה לפיה התובע פוטר בשל מחלתו, שכן אין חולק כי תאונת הדרכים, שבעטיה הורע מצב בריאותו עד שאיבד את כושרו לעבוד לצמיתות, ארעה בחודש מרץ 2013 ואילו יחסי העבודה הסתיימו בחודש מאי 2015.
4. אשר להכרעתנו –ביום 29.03.15 קיבל אישור מטעם רופאה תעסוקתית, בו נקבע כי אינו כשיר עוד לעבוד וכי מומלץ למצות זכויות. סיום העסקתו בנתבע נקבע לחודש מאי 2015, היינו שנתיים וחודשיים לאחר התאונה.
5. מקובלת עלינו טענת הנתבע, אשר לא נסתרה, כי בתחילת חודש פברואר 2015 התובע עדכן את מר שכנר, כי בשל מצבו הרפואי המתדרדר, הוא נמצא בתהליך של פרישה לפנסיה רפואית ובהתאם לכך, פורסם מכרז (נספח 54).
6. זאת ועוד. טענת הנתבע, לפיה התובע עצמו ריכז את קורות החיים שנתקבלו ממועמדים שונים, לא נסתרה. הדבר מקבל חיזוק גם מפרוטוקול הישיבה שנערכה ביום 12.03.15 בוועדת כח אדם, אז נקבע המועד 01.05.15 כמועד פרישה, בהנחה כי עד לתאריך הנ"ל, התובע יסיים את ההליכים הרפואיים לקראת פרישה רפואית (נספח 5). גרסת הנתבע קיבלה חיזוק בעדויותיהם של מר שכנר והגב' דורית לימור (עמ' 175 לפרוטוקול מול שורה 1 ואילך ועמ' 177 מול שורה 9 ואילך). הדבר אף מצא ביטוי בפרוטוקול ישיבת ההנהלה מיום 22.03.15, בה נכח התובע עצמו ורשם את הפרוטוקול (נספח 60). זאת ועוד, גם מר בן בסט, שהעיד מטעמו של התובע, אישר זאת בחקירתו (עמ' 107 לפרוטוקול מול שורה 17 ואילך).
7. בנוסף, טענת הנתבע כי התובע הפסיק להגיע למשרדי הנתבע החל מסוף חודש מרץ 2015, לא נסתרה, כשברקע החל מר אמיר נפתלי למלא את תפקיד ממלא מקום האיגוד.
8. גם אם בוחנים את מועד קבלת ההחלטה על מועד הפסקת עבודתו של התובע (12.03.15) ביחס למועד בו קיבל התובע את האישור מהרופא התעסוקתי, לפיו הוא איבד את כושר עבודתו (29.03.15), המסקנה המתבקשת היא כי סיום העסקתו לא היה קשור למחלתו, אלא לעובדה שרצה לצאת לפנסיה רפואית. בנוסף, לכל האמור לעיל, מקובלת עלינו טענת הנתבע, כי התובע לא הוכיח כי נפל פגם בהסכמתו למועד סיום העסקתו (סעיף 325 לסיכומי הנתבע) וגם מן הטעם הזה, אין בידינו לקבל את טענתו, לפיה הדבר היה שלא על דעתו ונעשה בניגוד לחוק.
9. נמצאנו למדים, כי בשל הנסיבות שנוצרו בעטיה של התאונה ומצבו הרפואי המורכב של התובע, הצדדים הגיעו כדי הסכמה הדדית כבר בחודש פברואר 2015 על אודות סיום יחסי העבודה ביניהם. מכאן, ובהתאם להלכה הנוהגת, משמצאנו כי סיום העסקתו אכן היה בהסכמתו, חרף העובדה שהיו חילוקי דעות בנוגע לתשלומים שמגיעים לו, אנו דוחים את הטענה כי הפיטורים נעשו שלא כדין (ע"ע 1036/00 מיכל צוקרמן נ' עירית נשר).
10. סיכומו של דבר – אנו דוחים את רכיב התביעה המתייחס לפיטורים שלא כדין.

החזר הוצאות

1. התובע דרש החזר הוצאות בסך 1,27.24 ₪, שלטענתו הוציא במסגרת תפקידו. בהתאם לחוזה ההעסקה עמו, זכאי התובע להחזר הוצאות בגין הוצאות שונות המפורטות שם, כנגד הצגת חשבוניות מס או קבלות.
2. משלא הוצגו בפנינו חשבוניות או קבלות מס כאמור על הסכום הנ"ל, ראינו לדחות רכיב זה.

אחרית דבר

1. לאור כל האמור לעיל, תביעתו של התובע נדחית על כל רכיביה.

התביעה שכנגד

1. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה, כי דין התביעה שכנגד להידחות, ולהלן נימוקינו.
2. ראשית, תביעה זו מתבססת על דו"ח הביקורת של החשב המלווה שמונה לנתבע, שמצא ליקויים חמורים בהתנהלותם של חברי הנהלת הנתבע, והתובע בכללם. מטבע הדברים, כתב התביעה שכנגד התמקד בחלקו של הנתבע והתמקד בתשלומים שונים שהעניק לעצמו ולאחרים, לכאורה, ללא אישור כנדרש. הנתבע טען אפוא, כי התובע הפר את חוזה העבודה (סעיף 363 ואילך לסיכומי הנתבע) לסיכומי הנתבע, הותיר בחזקתו ציוד השייך לנתבע (טאבלט ומכשירי טלפון נייד – סעיף 465 ואילך לסיכומי הנתבע), הפר את חוק העמותות (סעיף 468 ואילך לסיכומי הנתבע), הפר את חובת האמונים ותום הלב (סעיף 482 ואילך לסיכומי הנתבע) ולא יישם את תיקון 24 לחוק הגנת השכר (סעיף 491 ואילך לסיכומי הנתבע).
3. בעדותו בפנינו, אישר מר וייספלד מטעם הנתבע, כי אלמלא הגיש התובע את תביעתו, הוא לא בטוח כי הנתבע היה מגיש תביעה שכנגד (עמ' 129 לפרוטוקול הדיון מול שורה 27 ואילך).
4. בנוסף, אין חולק, כי מבין כל חברי הנהלת הנתבע, התביעה דנן הוגשה כנגד התובע בלבד, ולא מצאנו תשובה לשאלה מדוע הנתבע, שזעק חמס על התנהלותו של התובע, לא מצא לנכון לבוא חשבון בערכאות משפטיות עם יתר חברי ההנהלה, ובעיקר עם שומרי הסף שלה, שהיו עדים להתנהלות המתוארת והסכימו לה, אם במפורש ואם בשתיקה.
5. המסקנה המתבקשת היא, כי התביעה שכנגד הוגשה כמשקל נגד לתביעתו של התובע, ואידך זיל גמור. נוסיף עוד בהקשר זה, כי הדברים מקבלים משנה תוקף למקרא עדותו של מר וייספלד.
6. לאור כל האמור לעיל, ובנסיבות העניין, באנו לכלל מסקנה כי מן הראוי לדחות את התביעה שכנגד על כל חלקיה.

סוף דבר

1. התביעה והתביעה שכנגד נדחות בזאת.
2. לאור התוצאה אליה הגענו, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ח, (17 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.