בפני בית הדין בקשת התובע להרמת מסך בין הנתבע 1 לנתבעים 2-3 ולחייב את הנתבעים 2-3 בסכום החוב הפסוק שניתן נגד הנתבעת 1.

בתאריך 7.3.17 התקיים דיון אליו הוזמן התובע כדין ולא התייצב.

ההליך היה קבוע לשעה 14:30 עד השעה 15:00 לא הייתה התייצבות התובע או מי מטעמו. הזמנה לדיון נשלחה בדואר רשום כבר ביום 1.2.17. על פי הנט ההחלטה נשלחה לכתובתו של בא כח המבקש ולא חזרה. בנסיבות אלה, של מסירה כעולה מנט המשפט, יש מקום ליתן פסק דין.

טענות הצדדים

1. התובע טען כי הנתבעת 1 הנה חברה בע"מ שהוקמה ביום 5.3.06, הפעילה מסעדה בשם "מרבד הקסמים" והפעילה סטקיה. התובע עבד בנתבעת 1, לא שולמו לו זכויותיו כדין והוא הגיש נגדה תביעה במסגרת תע"א 1607/09. לאחר שמיעת ראיות ניתן פסק הדין כנגד הנתבעת 1, אך זו לא שילמה את חובה בהתאם לפסק הדין. התובע פנה ללשכת ההוצאה לפועל, אולם לא עלה בידו לגבות את החוב.
2. לטענת התובע התברר לו כי ביום 9.11.10 הקים בעליה של הנתבעת 1, מר יחזקאל מור (מורן), את הנתבעת 2 והוא בעל מניות ומנהל בחברה. כתובתה של הנתבעת 2 – במסעדת מרבד הקסמים ושמה דומה לשמה של הנתבעת 1.
3. לטענת התובע, בעל המניות של הנתבעות 1-2 זהה, כמו גם מקום עסקן ושתיהם ניהלו מסעדה בשם מרבד הקסמים, אין כל הבדל בין החברות מבחינת ניהול, עיסוק, כתובת, שם העסק, בעל המניות והמנהל, ומכך מסיק כי מדובר באותו גוף כלכלי עסקי והעברת הזכויות נועדה להברחת נכסיה של הנתבעת 1 והשתמטות מתשלום חובותיה לתובע. התובע ביקר במקום ונוכח לדעת כי הנתבעת 2 מנהלת את עסקיה באותה שיטה, ציוד ומקום שבו ניהלה הנתבעת 1 את מסעדת מרבד הקסמים והסטקיה. לטענת התובע, אין הבדל בין האישיות המשפטית של הנתבעות ואף בינן לבין הנתבע 3, וההפרדה ביניהן מלאכותית, ועל כן מוצדק לטעמו להורות על הרמת מסך בין הנתבעות 1-2 ובינן לבין הנתבע 3.
4. לטענתו, הבקשה נועדה לשמור על טובת הציבור ולמנוע מהנתבעים 2-3 ניצול לרעה של ההליכים המשפטיים והתנהגות בחוסר תום לב. ועתר להורות על חיובן של הנתבעים 2-3 בחובה של הנתבעת 1, בהתאם לפסק הדין נגדה ובגובה החוב של תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד הנתבעת 1, על סמך פסק הדין שניתן.
5. הנתבעים התנגדו לבקשה וטענו כי הבקשה הוגשה ללא תצהיר, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. עוד טענו הנתבעים כי מדובר בהליך שמטרתו לעקוף את פסק הדין שניתן בעניין התובע, תוך מקצה שיפורים לרבות תיקון כתבי הטענות והוספת נתבעים. לטענתם התובע מבקש לגרור את הנתבעים להליך, מבלי שניתן להם יומם בבית הדין ותוך שלילת זכות הטיעון. הבקשה מתחמקת, אינה מכירה בסמכות בית הדין ובעקרון סופיות הדיון, וקבלת הבקשה תגרום להמשך ההליך הגם שניתן פסק דין חלוט. התובע מבקש "לדוג" בעלי דין נוספים, שלא הייתה בינם לבינו כל יריבות במועד הרלוונטי להגשת התביעה. לטענת הנתבעים, התובע ידע על קיומם של הנתבעים 2-3 אולם לא ביקש לצרפם להליך. הנתבעים טענו כי הליך זה הוגש בחוסר תום לב קיצוני, ובשיהוי ניכר, לאחר כ-5 שנים ממועד מתן פסק הדין, כאשר סכום החוב גדל.
6. לטענת הנתבעים, בניגוד לנטען, לאחר שהנתבעת 1 נקלעה לקשיים כלכליים, הנתבע 3 הקים את הנתבעת 2, נוכח כניסתם של שותפים חדשים לניהול עסקי המסעדה, על מנת לסייע לנתבעת 1 לצאת מהקושי הכלכלי. ראיה לכך היא כי בטרם פורקה הנתבעת 1 מרצון ביום 27.6.12, הוקמה הנתבעת 2, ביום 9.11.10, כשנה וחצי קודם לפירוק הנתבעת 1, כאמור. בשל קשיים כלכליים נסגרה המסעדה והנתבעת 2 אינה פעילה כיום. לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח כי התקיימו עילות של מרמה, ומשכך לא קמה עילה להרמת המסך. הנתבעים טענו כי הרמת מסך ההתאגדות מהווה חריג לכלל ומשמש למקרים מיוחדים בהם הגבלת האחריות מביאים לתוצאה בלתי צודקת ומקוממת. במקרה זה פעל הנתבע 3 בתום לב, ומעבר לנדרש, הזרים כספים לנתבעת 1 בניסיון לאושש אותה ופעל לצרף שותפים נוספים שהזרימו כספים לטובת הנתבעת 1. עוד טען הנתבע 3 כי לא ביצע כל פעולה לטובתו האישית ולהבטחת הונו, אלא ניסה להציל את הנתבעת 1.
7. בתאריך 13/11/16 נתנה החלטת בית הדין ולפיה:

"בפני בית הדין בקשת התובע להרמת מסך ותגובת הנתבעים המתנגדת לה.

הצדדים יודיעו עד ליום 15/12/16 אם ברצונם לקיים דיון בבקשה או שהם נותנים הסכמתם כי יינתן פסק דין על סמך כתבי הטענות שהוגשו בהליך.

לא תוגש תגובת צד במועד, יראה זאת בית הדין כאילו נתן הסכמתו למתן פס"ד על סמך כתבי הטענות."

1. התובע הודיע בתאריך 15/11/16 כי הוא מסכים שיינתן פסק דין על סמך כתבי הטענות. הנתבעים בקשו לקיים דיון. נשלחה הזמנה לדיון, אולם לא הייתה התייצבות מטעם התובע וב"כ.
2. הנתבעים לא העלו בפני טענות חדשות מעבר למה שנטען על ידם בכתבי הטענות. אולם עמדו על הוצאות בגין הצורך להגיש תגובה ובגין התייצבותם לדיון.
3. נוכח הסכמת התובע לתת פס"ד על סמך כתבי הטענות לכתחילה, ובנסיבות שנוצרו, להלן החלטתנו.

הכרעת הדין

הפן הנורמטיבי

1. עקרון סופיות הדיון הוא אחד מכללי היסוד בשיטתנו המשפטית. הכלל מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך משפטי, להביא לסיומה המוחלט של התדיינות בין הצדדים להליך, תוך שהוא מקים מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין (ע"א 417/89 אע'בריה ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח' (להלן "עניין אע'בריה"), בעמ' 645-644; נילי זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, 630-629 (1991)).
2. ברע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים נקבע:

"כלל "השתק העילה" הוסבר עוד בפרשת ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני (להלן – פרשת קלוז'נר [13]), בעמ' 584-583 מפי הנשיא אגרנט:

"...מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם 'נבלעה'... בפסק-הדין, אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד... וכן, אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אזי אומרים שקם מחסום... המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת...".

שני טעמים עיקריים לכלל זה: הראשון – מניעת הטרדתו של בעל-דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע; השני – מניעת העמסת-יתר על מערכת המשפט לקיים התדיינויות נוספות בעניינים שכבר הוכרעו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ [14], בעמ' 24; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [36], בעמ' 31). המבחן שעל-פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה, להבדיל ממבחן זהות הסעד (פרשת קלוז'נר [13], בעמ' 585).

הפן העובדתי

1. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת 1, שנידונה בתיק עב 1607/09. (להלן: התביעה הראשונה)
2. ביום 30.11.11 ניתן פסק דין שבמסגרתו התקבלה התביעה בחלקה, והנתבעת 1 חויבה בתשלום פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, דמי חגים, נסיעות, גמול שעות נוספות ושכ"ט עו"ד. פסק הדין ניתן לאחר הליך הוכחות והוא פסק דין מנומק וחלוט.(להלן: פסק הדין). לא הוגש עליו ערעור.
3. ההליך התנהל כאמור בין השנים 2009 ל-2011. הנתבעת 2 התאגדה כדין בישראל ביום 9.11.10, אך התובע לא בקש לצרפה להליך.
4. התובע לא הגיש את התביעה הראשונה כנגד הנתבע 3, הגם שהיה עד עיקרי מטעם הנתבעת 1. התובע אף לא הגיש בקשה לצרפו כנתבע. (ראה תדפיס רשם החברות לסעיף 3 לבקשה ותצהיר מר מור יחזקאל שצורף).
5. לבקשה זו להרמת מסך, לא צורף תצהיר המגבה את הטענות אך גם לתגובה לה לא צורף כך שטענות הצדדים נטענו בלא אסמכתא. גם לו מאמינים היינו לגרסת התובע בבקשה לא היה בכך להועיל משפטית בנסיבות בקשה זו.
6. התובע מציין כי הליך זה הוגש בעקבות העובדה שלא הצליח לממש את פסק הדין באמצעות ההוצאה לפועל. לכך הובאה הפסיקה לעיל בפרק הפן הנורמטיבי ונוכח האמור בה דין הבקשה להידחות. לא למותר לציין כי לא צורפה כל אסמכתא או מספר תיק ההוצל"פ.
7. עוד, אין תפקידו של בית הדין לפעול למימוש פסקי דין שניתנים על ידו. משסיים כתיבתם תמה מלאכתו.
8. היות שהתביעה בעב 1607/09 הוגשה כנגד הנתבעת 1 בלבד, אזי לא ניתן לחייב את הנתבעת 2 ואת הנתבע 3 באופן אישי בחיובה של הנתבעת 1, בהתאם לפסק הדין בתביעה הראשונה.

סוף דבר

1. נוכח כל האמור לעיל , הבקשה להרמת מסך נדחית.
2. שקלתי בכובד ראש את שאלת ההוצאות ושכ"ט עו"ד בהליך זה, נוכח היריעה שנפרסה בכתבי הטענות ובלא תצהירים. כעולה מהתגובה כל הנתבעים יוצגו יחדיו. הנתבעות 1-2 אינן פעילות ומשכך התובע לא יישא בהוצאות או בשכ"ט עו"ד בגין נתבעות אלו. אולם מצאתי כי יש לחייב את התובע בהוצאות שכ"ט הנתבע 3 אשר גם התייצב היום בעצמו לדיון. התובע ישלם שכ"ט עו"ד הנתבע 3 בסך 1,500₪, וזאת בתוך 30 ימים.
3. לא ישולם הסכום במועד יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ט' אדר תשע"ז, (07 מרץ 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

החתימה המקורית של נציג הציבור מצויה בתיק בית הדין.