לאחר שעיינו במכלול הראיות ושמענו טענות ב"כ המערער, לא ביקשנו את תשובת המשיבה.

החלטנו לדחות את הערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. שכן, התקיימו בפסק הדין, נושא הערעור, כל התנאים הנקובים בתקנה האמורה. אין מקום להתערב בממצאי פסק הדין כי המבקש לא הראה ראשית ראיה לכך שיש לו סיכויי הגנה כלשהם כנגד שטרי החוב, הממצאים תומכים במסקנה המשפטית, ואין בפסק הדין טעות שבחוק.

מעבר לדרוש, נציין כי מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא, כי אין ראשית ראייה להגנה כלשהי למערער. הדבר עולה ממכתבי המערער למשיבה – מוצג 5 במוצגי המערער –שם חוזר המערער ומודה בחוב, וטוען כי עיכוב העברת הסכומים המגיעים למשיבה נוצר מעיכוב קבלת כספים ממכירת מגרש בצפון ואינו קושר את העיכוב במכתב הכוונות, מוצג 6 במוצגי המערער – ממנו עולה הודאה בחוב, עדכון לגבי התקדמות לקבלת הלוואה לפרעון ההלוואה למשיבה והודעה על כוונה לסלק את החוב בהקדם.

עוד עולה הדבר מההסכם בין הצדדים שאינו מתנה את פרעון ההלוואה בקבלת מכתב כוונות.

אנו מחייבים את המערער בהוצאות המשיבה בסכום של 15,000 ₪.

סכום ההוצאות יועבר למשיבה מתוך העירבון שהופקד בקופת בית המשפט.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ט, 19 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.