בפני בקשה להורות על היפוך נטל הראייה, כך שהנתבעת תישא בנטל הראייה תחילה.

1. עילת התביעה על פי כתב התביעה היא פרסום לשון הרע במזיד, פגיעה בפרטיות והטרדה מינית בהתייחס לפרסומים שפורסמו על ידי הנתבעת ב"פייסבוק " בנוגע לתובע. בגדרה של התביעה נתבע פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, פיצוי סטטוטורי בגין פרסום במזיד ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 29א(ב)(2) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998, ופיצוי בגין עגמת נפש.
2. על פי הנטען בכתב התביעה הנתבעת פרסמה האשמות שווא כי התובע, שוטר במשטרת ישראל, נקט כלפיה באלימות ואנס אותה, דבר שלא היה ולא נברא, וזאת כנקמה על מעצרה של הנתבעת.

בהתאם לנטען בכתב התביעה, הנתבעת נעצרה לאחר שהתובע ושוטרת נוספת הוזעקו ביום 7.6.2017 על ידי הנתבעת לביתה, בעקבות תלונת הנתבעת על אלימות מצד בעלה. בהגיעם לזירת האירוע כאשר התברר שהנתבעת אינה נחזית לקורבן אלימות, נהגה הנתבעת באלימות, סירבה להתלוות לתובע ולשוטרת שהייתה עמו לתחנת המשטרה, התנגדה להיכנס לניידת המשטרה, נשכה את השוטרת ושרטה שוטרים ואז נעצרה.

1. התובע מפנה לפרסומים שנטען שהנתבעת פרסמה, אשר לטענתו "זכו" לצפיות רבות ולתגובות כנגדו.

פרסום ראשון בעמוד הרשמי של המשטרה בפייס בוק אשר כלל לטענת התובע האשמות כזב אודות אלימות ויחס משפיל מצדו כלפי הנתבעת; פרסום שני בעמוד הפייסבוק של הנתבעת ופרסום שלישי בעמוד הפייס בוק "אימהות מבשלות ביחד" בהם בנוסף לנקיטה באלימות מצד התובע טוענת הנתבעת כי היא עברה אונס אלים על ידי התובע. לפרסום האחרון אף צורף קטע וידאו בו הנתבעת מתארת שעברה אונס על ידי התובע תוך ציון שמו המלא והיותו שוטר בתחנת משטרת פתח תקווה. התובע מוסיף ומתאר בכתב התביעה כי הנתבעת פרסמה את תמונתו בעמוד הפייסבוק הפרטי שלה ולצדה איומים ואף שלחה הודעות פרטיות דרך הפייסבוק לחבריו בהם ביקשה למסור לתובע מסרים מאיימים.

1. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת אין הנתבעת מכחישה את ביצוע הפרסומים מושא התביעה, אולם טוענת כי אין מדובר בפרסום "לשון הרע" ומעלה טענות הגנה ביחס לפרסומים אלה.
2. בתמצית טוענת הנתבעת כי מדובר בתביעה נקמנית של התובע בניסיון להכשיר את האלימות הקשה שנקט כלפיה, את ההשפלה שחוותה מצדו ומעצרה לשווא. הנתבעת מתארת בכתב ההגנה את גרסתה להשתלשלות האירועים ולהתנהלות התובע, בגינם עוכבה ונלקחה לתחנת המשטרה, לאחר שלטענתה נאזקה והופעל כלפיה כוח רב. הנתבעת טוענת שהיא נעצרה בתחנת המשטרה ללילה. שוחררה בבית המשפט ביום למחרת בתנאים מגבילים, שכללו הרחקה מבעלה ומילדיה הקטנים, שלאחריהם הועברה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. הנתבעת טוענת עוד שהיא הגישה ביום 17.9.2017 תלונה כנגד התובע למחלקת לתלונות שוטרים, שעודנה מתבררת.

בנוגע לפרסומים אליהם מתייחסת התביעה, טוענת הנתבעת כי האמירות המיוחסות לה אינן בגדר פרסום לשון הרע, אלא בבחינת הבעת דעה סובייקטיבית ולגיטימית אודות אירוע כואב ומשפיל שהיא חוותה בעקבות התנהלות התובע, עת שהנתבעת הייתה במצב נפשי קשה והורחקה מביתה ומילדיה וכי אמירות אלה חוסות תחת כנפי חופש הביטוי.

לחלופין נטען שמדובר באמירות החוסות תחת הגנת "אמת דיברתי" במובנו של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. לטענת הנתבעת התובע נהג כלפיה באלימות קשה וכי במהלך איזוקה הורמה שמלתה וגופה נחשף וכי המילה "אונס" בה עשתה שימוש באה לתאר אונס פיזי במובן הפיזי, והכוחני של המילה ולא אונס מיני. הנתבעת מוסיפה וטוענת שעומדת לה הגנת תום הלב על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע; ולחלופי חילופין כי מדובר ב"זוטי דברים" לאור פרסומם באינטרנט וכן משרוב הפרסום מתאר את מצבה של הנתבעת ומזהיר את הציבור מהתנהלות דורסנית של התובע ומשטרת ישראל.

הנתבעת דוחה את טענת התובע לפגיעה בפרטיות, הטרדה מינית ועגמת נפש וטוענת לכך שמדובר בתביעה לכפל, שילוש וריבוע של פיצוי בגין אותה עילה.

1. הצדדים חלוקים בשאלה על מי הנטל להתחיל בהבאת הראיות.

התובע טוען כי משאין הנתבעת מכחישה את ביצוע הפרסומים המשמיצים כלפיו או את תוכנם וטוענת אך להגנות שהנטל להוכחתן מוטל עליה, וכאשר פרסומים אלה, על פניו, נחזים כפרסום לשון הרע - על הנתבעת להתחיל בהבאת הראיות.

הנתבעת טוענת מנגד כי על התובע להביא את ראיותיו תחילה. זאת, משתביעתו אינה רק בעילת לשון הרע ובתביעה לפיצוי הסטטורי בחוק איסור לשון הרע, אלא תביעה לפיצוי מוגדל בשל "זדון בפרסום" וכן משהתובע כרך בתביעתו עילות נוספות על פי חוק הגנת הפרטיות והחוק למניעת הטרדה מאיימת.

דיון

1. אקדם ואומר; בחנתי את טענות הצדדים בבקשה, בתשובה ובתגובה לתשובה, ואף שהנתבעת אינה מכחישה את עצם הפרסום ואת אחריותה לפרסום, במקרה זה על התובע להתחיל בהבאת הראיות.
2. בפסק הדין המנחה אליו מפנים שני הצדדים בעניין רע"א 1379/14 עו"ד אריה רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני) (25.8.2014) (להלן: "עניין רוטר") נקבע:

"הסוגיה זו, של היות הפרסום "לשון הרע", אינה נבחנת על פי ראיות ואין להביאן לצורך הכרעה בשאלה האם מדובר ב"לשון הרע" אם לאו. שאלת היותו של הפרסום 'לשון הרע' מוכרעת, כאמור על פי מבחן אובייקטיבי, ולפיכך הוכחת יסוד ה'לשון הרע' צריכה להיעשות באמצעות הפרסום בלבד" (פסקה 9).

בעניין רוטר הנתבעים לא הכחישו את עצם הפרסום ואחריותם לפרסומו, אולם טענו כי אין בו "לשון הרע" וכי עומדות להם הגנות מכוח חוק איסור לשון הרע ובית המשפט העליון קבע:

"נמצא, כי אין התובע צריך "להוכיח" בעובדות ובראיות שהפרסום מהווה "לשון הרע", זאת ייעשה באמצעות טענות משפטיות. אם כך הוא, בשלב זה לא נותר לתובע להוכיח דבר שעה שהנתבע מודה בעצם הפרסום ובאחריותו לו, ועל-כן נקבע, כאמור, כי במצב דברים זה, הנתבע הוא שיחל בהבאת הראיות. מדובר, אפוא, בהיבט מיוחד של "הודאה והדחה" המאפיין הליכים לפי החוק, והמתקיים על-אף שאין הודאה בטענות לעניין הנזק ועל-אף שאין הודאה בטענה המשפטית כי הפרסום מהווה "לשון הרע" (דהיינו, שהוא נועד להשפיל, לבזות וכו')" (פסקה 9).

1. במקרה זה, עילת התביעה על פי כתב התביעה היא פרסום לשון הרע במזיד על פי חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, וכן הטרדה מינית בהתייחס לפרסומים שפורסמו על ידי הנתבעת. עיון בכתב ההגנה מלמד שהנתבעת אינה מכחישה את ביצוע הפרסומים מושא התביעה וכי אלה פורסמו על ידה, אלא טוענת שפרסומים אלה אינן בגדר פרסום לשון הרע ולהגנות על פי חוק איסור לשון הרע.

על פניו, כבר בשלב זה, ניתן לומר כי פרסומים הכוללים האשמות לאלימות פיזית ויחס משפיל של התובע כלפי הנתבעת ובמיוחד הטענה שהנתבעת עברה אונס אלים על ידי התובע, תוך ציון שמו של התובע, עיסוקו ומקום עיסוקו הן אמירות קשות וחמורות. ואולם, גם אם בנסיבות אלה, כאשר הנתבעת אינה מכחישה את הפרסום ואף אם, כפי שנקבע בעניין רוטר אין על התובע להוכיח בראיות ובעובדות את עצם הפרסום והיותו בבחינת "לשון הרע" אלא באמצעות טענות משפטיות, לא ניתן לקבל את בקשת התובע להיפוך נטל הבאת הראיות. זאת, משהתובע תובע את הפיצוי הסטטוטורי המוגדל על פי סעיף 7א(ג) חוק איסור לשון הרע וסעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות, המחייב הוכחת "כוונה לפגוע" - נטל המוטל על התובע (ראו; ע"א (מרכז) 32031-10-12 דנון תקשורת תדמיתית בע"מ נ' הרב אמנון יצחק שליט"א (9.5.2013)) וביתר שאת כאשר התובע כרך בתביעת לשון הרע שהגיש עילות נוספות על פי חוק הגנת הפרטיות והחוק למניעת הטרדה מינית, ואף מבקש פיצוי נזיקי בגין עגמת נפש.

1. יתרה מזו, קביעת בית המשפט העליון בעניין רוטר שהנתבע יחל בראיות הותנתה בפיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק, תוך שנקבע כי כלל ראוי שפיצול הדיון ייעשה במקרים חריגים ו"אם, מטעם כלשהו, ימצא בית משפט השלום לנכון שלא לפצל את הדיון, כי אז יהא על המבקש להתחיל בהבאת הראיות..." (פסקה 12).

במקרה זה לא התבקש פיצול הדיון, ולטעמי אין הצדקה לפיצולו.

התובע, על פי כתב התביעה, תובע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, ומשכך לא נדרש הליך נוסף ונפרד של ראיות, לבירור שאלת הנזק. הנתבעת מכחישה בכתב ההגנה את הנזקים הנתבעים, טוענת כי אין לכך הצדקה וכי מתביעת התובע פיצוי בגין לשון הרע, פגיעה בפרטיות, הטרדה מינית ועוגמת נפש מהווה תביעה לכפל, שילוש וריבוע של פיצוי באותה עילה. בנסיבות אלה, וככל שתיקבע אחריות הנתבעת ולא יתקבלו טענות ההגנה שהנתבעת מעלה, יידרש בית המשפט לשאלת הנזק לשם קביעת הפיצוי הראוי. כאמור הצדדים לא ביקשו לפצל את הדיון, ונמצאתי כי אין בכך תועלת ממשית עניינית, לבד מסרבול והארכת הדיון.

1. למעלה מזה, נוכח הוראת סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע, המתירה לתובע, בכל מקרה וללא קשר לשאלה מי פתח בהבאת הראיות, להביא ראיותיו לשם הדיפת ראיות הנתבע, דומה, שבקשת התובע להיפוך סדר הבאת הראיות, היא במידה רבה, "סערה בכוס מים", כדברי בית המשפט בעניין רוטר. שהרי הזכות המלאה שסעיף 18 לחוק מקנה לתובע, להביא ראיות לסתור את הראיות שהובאו על-ידי הנתבע להוכיח קיומה של הגנה, פוטרת אותו מהצורך להציג ראיות אלה בשלב מוקדם יותר.

הבהיר זאת כב' השופט זילברטל בעניין רע"א 2721/14, פלוני נ. חברה פלונית (4.9.2014):

"פסק הדין בענין רוטר אכן מבהיר את הדברים שיתכן שקודם לכך לא היו בהירים, ובכלל זה את טיעונו של המבקש לגבי זכותו להביא, בהמשך, ראיות סותרות כאמור בסעיף 18 לחוק. כאמור, זכות זו מקהה עד מאד את עוקצה של המחלוקת בשאלה מי יחל בהבאת הראיות. כיוון שכך, ספק אם היה מקום למצות את אפשרויות ההשגה בעניין זה (בענין רוטר כיניתי את ההתדיינות בנושא זה "סערה בכוס מים")...

נושא סדר הבאת הראיות קשור לנושא פיצול הדיון בין שאלת האחריות (לרבות ההגנות) ובין שאלת הנזק. במקרה דנא נראה שלא ניתנה החלטה בענין פיצול הדיון, ואם, מסיבה כלשהי, יראה בית משפט השלום לחרוג מהכלל הרגיל בדבר פיצול הדיון בתביעות לשון הרע, בוודאי שאין לשנות מסדר הדברים הרגיל לפיו התובע מתחיל בהבאת הראיות."

1. מכל האמור, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות ואלה יילקחו בחשבון בסיומו של ההליך.

ניתנה היום, כ"ד אדר א' תשע"ט, 01 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.