1. לפני ערעור על החלטת המנהל המיוחד בתביעת חוב שהגישה המערערת (שתיקרא להלן גם "העירייה").

רקע עובדתי:

2. לטענת העירייה, החייב נמנע מלשלם את חובות הארנונה שנצברו על נכסיו בתחום שיפוטה ואינו מקיים פסקי דין שניתנו בעניינו עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת.

במהלך שנת 2014 רשמה העיריה שיעבוד מכוח סמכותה לפי סעיף 11 א' (1) וסעיף 11 א' (2) לפקודת המסים (גבייה) על אחד מנכסי החייב ברח' יוטבת 22 ביפו הידוע כגוש 7043 חלקה 9 (שייקרא להלן: "הנכס").

בהתאם לשמאות שערכה העירייה לפני חמש שנים' שווי הנכס במימוש מהיר כתפוס' עומד על סך של 1.32 מיליון ₪, דהיינו שווי זכויות החייב בנכס זה הינו כ- 660,000 ₪.

3. הנכס מצוי בעיר יפו בקו ראשון לים, משמש בחלקו למגורי החייב ומשפחתו וחלקו האחר מושכר לשוכרי משנה. במסגרת הליכי מימוש הנכס לסילוק חובותיו של החייב כלפי העירייה, מונה עו"ד אבי נימצוביץ ביום 16.4.14 ככונס נכסים על זכויות החייב בנכס.

או אז הגיש החייב בקשתו לצו כינוס נכסים ונכנס להליכי פש"ר.

4. העירייה טוענת כי בישיבת יום 30.6.15 שהתקיימה בתיק זה לפני כבוד השופטת חנה פלינר, הציע החייב כי תביעת החוב של העירייה תאושר ע"ס 641,000 ₪ וכי החייב ישלם לעירייה דיבידנד בשיעור 100% נטו.

עוד הוסכם, כי החייב יפקיד בקופת הנאמן סך 750,000 ₪ תוך 150 ימים.

דא עקא, זמן קצר לאחר מכן, חזר בו החייב מההסכמות שהושגו ועתר להפחתת סכום החוב.

5. העירייה עתרה בתגובה לבטל את ההפטר מותנה שניתן לחייב, זאת במסגרת בקשה מספר 11 בתיק. היא טענה כי נתגלו נתונים חדשים בדבר יכולתו הכלכלית והוסיפה, כי החוב כלפיה גבוה בפועל יותר מגובה החוב שאושר במסגרת הדיון ביום 30.6.15.

לעומת זאת, סבר המנהל המיוחד כי לכאורה הומצאו נתונים המלמדים כי יש להקטין את גובה חובה של העירייה.

6. כתוצאה מכל הבקשות הללו, התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים ביום 31.3.16 לפני כבוד השופטת חנה פלינר. במסגרתו טענה העירייה, כי החייב הפר את ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים בדיון הקודם; כי התנהלותו בחוסר תום לב כולל הברחת נכסים מצדיקה ביטול הליך הכינוס. בית המשפט נענה לבקשה זו של העירייה והורה על ביטול הליך הכינוס.

7. החייב הגיש ערעור לבית המשפט העליון ע"א 4049/16, אשר נתקבל בחלקו בפסק דין מיום 28.12.16. נקבע שם כי:

"אכן המערער לא נהג כהלכה והתנהגותו אמרה בהחלט דרשני, כמות שציין בית המשפט כאן; ואולם; המדובר בתביעת חוב של העירייה שהתקבלה ובהסכמה. על כן, סבורים אנו כי ביטול הליכי פשיטת הרגל לעת הזאת לא יהא מידתי. מקובל עלינו אפוא כי העירייה תגיש תביעת חוב מתוקנת בנוסף לרכיבים שנשמטו ממנה לפני כן, אשר יחושבו בהתאם לפקודת פשיטת הרגל תוך הפחתת סכומים שיתקבלו. המנהל המיוחד ישמע את המערער ולאחר מכן יכריע בתביעת חוב של העירייה; תוך 30 יום מהיום יופקד מלוא הסכום של 750,000 ₪ וככל שיהיה צורך בתוספת מעבר לכך ישולם הסכום הנוסף, יחד עם שכר הטירחה וההוצאות שיקבע בית המשפט קמא ע"י המערער תוך 30 יום מיום הכרעתה של תביעת החוב המתוקנת; באופן זה ישולם לעירייה דיבידנד בגובה 100%, כך יש לקוות יבוא לקיצו סכסוך רב שנים".

8. לאחר החלטת בית המשפט, הגישה העירייה תביעת חוב על סך 876,571 ₪. בה בעת מצאה העירייה, כי נפלה טעות בידה בכל הנוגע לחישוב הריבית החוב וסכום התביעה גבוה יותר. עוד טענה העירייה, כי בהיותה נושה מובטחת היא זכאית בהתאם להוראות פקודת פשיטת רגל (נוסח חדש) תש"מ-1980 ,(להלן: "פקודת פשיטת הרגל") לתשלום מלא גם בגין הריבית החלה על הנכס.

לשיטתה, לאור הוראות סעיף 137 לפקודת פשיטת רגל מקום בו יש בנכסי החייב די כדי לפרוע את מלוא חובותיו - וזהו המצב לטענתה בענייננו - יש לפרוע את הסכומים המגיעים לה בגין הריבית גם אם היא עולה על הריבית הקבועה בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961.

תביעת החוב המעודכנת מטעם העירייה:

9. לאור זאת, הגישה העירייה תביעת חוב מתוקנת בסך כולל של 1,503,231 ₪, מורכב מהנתונים הבאים:

1. רכיב ארנונה ומים וסך של 1,352,358 ₪
2. חוב בגין גביית אגרות ודמי שירותים בתחום החינוך וברירות משפט בסך 6,201 ₪.
3. אגרת חינוך - 18,800 ₪.
4. הריסת מבנים - 11,002 ₪.
5. שכ"ט בגין תיק המימוש - 74,691 ₪.
6. שכ"ט עו"ד בהליך הפש"ר - 40,259 ₪.

10. המנהל המיוחד הכריע בתביעת החוב ביום 1.8.17, דחה חלק נכבד מן התביעה ואישר סך כולל של 684,282 ₪ בגין הסכומים הבאים:

1. ארנונה ומים – 635,564 ₪.
2. שכ"ט עו"ד בגין הליכי המימוש – 42,557 ₪.
3. שכ"ט עו"ד בגין הליכים משפטיים אחרים- 6,161 ₪.

המנהל המיוחד קבע עוד, כי בהתאם להסדר הפשרה מיום 30.6.15 סכום גובה החוב בגין הארנונה כבר הוכרע וכי העירייה לא היתה רשאית להגיש תביעת חוב על סכום גבוה יותר.

11. העירייה טענה, כי בכך שגה המנהל המיוחד וכי היה מקום לאפשר לה להגיש תביעת חוב, בסכום הנכון בגין חוב הארנונה.

לעמדתה, הכרעה זו עולה בקנה אחד עם הכרעת בית משפט העליון בע"א 4049/16. אומנם נכון שמלכתחילה הוסכם בישיבת יום 30.6.15 על העמדת תביעת החוב בסכום של 635,000 ₪ בלבד, אך כיוון שהחייב חזר בו מהסכמתו, אין לראות את העירייה כבולה להסכם זה.

לדברי העיריה, הכרעת כבוד בית המשפט העליון, לא הטילה מגבלה על סכומי רכיבי החוב, שיש בידי העירייה לתבוע, אלא בהחלטה הוסבר במפורש כי העירייה תגיש תביעת חוב מתוקנת שתיבדק לגופה, כולל בגין הארנונה. עוד טענה העירייה כי המנהל המיוחד התעלם לחלוטין במסגרת הכרעתו מרכיבים בגין אגרת חינוך, חוב לשירותי רווחת העירייה וחוב בגין הריסת מבנים.

12. משכך, טוענת העירייה כי יש לעיין מחדש בהכרעת המנהל המיוחד ולבחון את תביעת החוב שלה כראוי על פי כל הרכיבים.

העירייה סברה, כי המנהל המיוחד החמיר עמה משיקולים לא ענייניים.

עמדת החייב:

13. החייב הצביע על כך שהעירייה תיקנה את תביעת החוב שהגישה למנהל המיוחד כמה וכמה פעמים, כך שהוגשו למנהל המיוחד בגין אותו חוב חמש גרסאות. לטענתו, דבר זה אמור להדליק נורה אדומה ביחס לרצינות ונכונות תביעת החוב של העירייה.

החייב הוסיף, כי הוא מעולם לא ביקש להתנער מן ההסכמות שהושגו בדיון מיום 30.6.15, אלא רצה לוודא שהסכומים ששילם במשך שנים בתיק ההוצל"פ נלקחו בחשבון. הא ותו לא.

14. החייב טוען, כי הכרעת המנהל המיוחד, בעניין דחיית חוב הארנונה מעבר לסכום שהוסכם בישיבת יום 30.6.15, מוצדקת ועולה בקנה אחד עם לשון הכרעתו של בית המשפט העליון, אשר התירה לעירייה להוסיף רק סכומים המתייחסים לרכיבים שנשמטו מתביעת החוב הקודמת, אך לא לפתוח מחדש את כל נושא הארנונה.

עוד מעלה החייב את השאלה, האם חישוב הסכומים בתביעת החוב המתוקנת צריך להיות לפי סעיף 134 א' לפקודת פשיטת רגל כטענת המנהל המיוחד או שמא יש להפעיל גם את סעיף 137 לפקודה כטענת העירייה. אם תתקבל טענת העירייה הדבר מוביל להגשת תביעת חוב אחרת, בסכום כפול מן הסכום המקורי ונוגד את רוח החלטת בית המשפט העליון.

15. למרות עמדת המנהל המיוחד, לפיה העירייה אינה רשאית לפתוח את נושא הארנונה, בפועל המנהל המיוחד בדק את חוב הארנונה, שפורט בתביעת החוב הרביעית, אשר חושבה לפי פקודת פשיטת רגל (להבדיל מתביעת החוב החמישית, שם חוב הארנונה חושב לפי ריבית רגילה). הוא מצא, כי תוספת חוב הארנונה בתביעת החוב הרביעית, מתייחסת להוצאות שהוצאו בגין הליכים משפטיים בסך של 19,200 ₪ אותם הוציאה העירייה לאחר צו הכינוס והפסידה בהם.

16. אשר להוספת רכיבים של שכ"ט עו"ד בהליכי הפש"ר ובהוצל"פ, שיקים חוזרים ואגרת חינוך והריסת מבנים, טוען החייב, כי העירייה בחרה לאורך כל התקופה שלא להתמודד עם רכיבים אלה ועם הכרעות המנהל המיוחד. לכן, אין מקום לשוב ולהתייחס אליהם כאן. מה גם שהמנהל המיוחד בדק והכריע את טענותיה לגבי תוספת חוב שמקורו בשיקים חוזרים, הריסת מבנים ואגרות חינוך אף פסק לטובת העירייה סך של 6,161 ₪.

עמדת המנהל המיוחד:

17. המנהל המיוחד אישר, כי העירייה אכן נושה מובטח ולפיכך יש לחשב את החוב בהתאם לריבית שנקבעה בגין חוב הארנונה. ראו: עע"מ 5625/16 עיריית תל-אביב נ' א.ש. נכסים ובניין (1989) בע"מ. נתון זה פועל לטובת החייב.

לפי המנהל המיוחד, דרישה זו של העירייה היא לגיטימית והוכרה ע"י בית המשפט העליון.

יחד עם זאת, העירייה אוחזת בנכס אותו היא יכולה לממש ולהיפרע ממנו כנכס משועבד. החיסרון הוא כי הריבית ההסכמית תוכר אך ורק עד לשווי הבטוחה. מעבר לסכום זה יש לחדש את החוב לפי פקודת פשיטת רגל. שווי חלקו של החייב בנכס על פי השמאות שהעירייה עצמה המציאה, מגיע עד כדי 660,000 ₪ בלבד.

18. לאור העובדה שמתוך סכום החוב הכולל בסך 1,352,358 ₪, 660,000 ₪ הינם חוב של נושה מובטח ויתרת החוב הינה חוב רגיל, אותו יש לחשב לפי הפקודה הרי יש לחשב את ההפרש בין גובה החוב הכולל, פחות החלק המובטח בשיעבוד ולחלק בגובה החוב הכולל.

מתקבל שיעור של 51%. זהו הסכום של 324,137 ₪. לסכום זה יש להוסיף את שווי הבטוחה בסך 660,000 ₪ ולכן חוב הארנונה עומד על 984,137 ₪.

על פי ההכרעה הקודמת, הוצאות המשפט הכוללות הן בתיק הפש"ר והן בתיקי ההוצל"פ עומדות על 48,718 ₪. סכום זה מתווסף לסכום הארנונה ועומד על 1,032,855 ₪.

שכ"ט והוצאות בהליך הערעור 15% בצרוף מע"מ השקולים כנגד 12% בהתאם לתקנה 8א' ובצרוף מאמץ מיוחד בשיעור 3%, וכן 500 ₪ לשנה, מביא את החישוב לסכום של 213,750 ₪. מכאן על החייב לשלם סך של 1,246,605 ₪.

19. המנהל המיוחד שולל את טענות העיריה המערערת, כי גם אשת החייב שבבעלותה המחצית הנוספת של הנכס, חייבת חובות ארנונה ולכן ניתן להיפרע במסגרת הנוכחית גם מן החצי השני. הוא סבור, כי בענייננו בוחנים את שווי הבטוחה של החייב בלבד והחישוב צריך להיות בהתאם. במיוחד כי העירייה אינה יכולה לחזור בה מההסכמה על פי הסדר הפשרה מיום 30.6.15. שם גם הוסכם כי עם תשלום תביעת החוב, תופטר גם האישה מחובותיה.

תגובת הכנ"ר:

20. תגובת הכנר הובאה מפיו של המנהל המיוחד, במסמך שחזר על הנימוקים שהובאו מפי המנהל המיוחד בלבד.

בישיבת יום 29.5.18 בתיק העיקרי ציינה ב"כ הכנ"ר כי בקופת הכינוס הצטבר סך של 823,650 ₪ וזאת לאחר תשלום שכ"ט ביניים למנהל המיוחד ואגרת השגחה לכנ"ר. עוד הוסיפה כי מוצע לצדדים לנסות ולהגיע להבנות מאחר והפערים אינם גדולים.

הכנ"ר המליץ באותה ישיבה, כי תתקבל הצעת המנהל המיוחד לפיה יוסיף החייב לקופה עוד 450,000 ₪, כך שבכללותה הקופה תעמוד על סך של 1,120,000 ₪.

תגובת החייב לעמדות המנהל המיוחד והכנ"ר:

21. החייב טוען, כי הבקשה להחרגת השיעבוד ניגפת לפני ההסכמה שניתנה ע"י המנהל המיוחד והעיריה להצעה בדיון שהתקיים ביום 30.6.15 ועל כן יש לדחות את העש"א ולכבול את העיריה המערערת להסדר אליו הגיעו הצדדים ביום 30.6.15 גם על פי החלטת בית המשפט העליון מיום 28.12.16.

תגובת עיריית תל-אביב:

22. העירייה מחדדת ומציינת, כי המנהל המיוחד אישר, כי יש לקבל את הערעור בחלקו, כך שתביעת החוב תאושר בסך של 1,032,855 ₪. העירייה מציינת, כי לצורך הדיון היא מוכנה לקבל את העיקרון המנחה לפיו זכותה לקבלת ריבית על חובות ארנונה, מוגבלת לשווי הזכויות בנכס, דהיינו שווי הבטוחה העומדת לרשותה.

אולם, העירייה סבורה כי יש לקחת בחשבון את שווי מלוא הנכס ולא רק את שווי המחצית. משום, שהשיעבוד שלה נרשם על מלוא הנכס ולא על מחציתו ומשום שגם רעיית החייב חבה בתשלום הארנונה.

בנוסף, שווי הבטוחה נסמך על שמאות משנת 2012 ובפועל מחירי הנכסים במיוחד באזור יפו בקו הראשון מול הים שם שוכן הנכס, האמירו עם השנים.

כמו כן טוענת העיריה, כי יש לצרף ריבית לדיבידנד החל מיום צו הכינוס, משום שהחייב בפועל איננו חדל פירעון והוא בעל נכסים רבים.

דיון והכרעה:

23. השאלות המצריכות הכרעה הן כדלקמן:

א. האם המנהל המיוחד כבול בהסכמה שניתנה על ידו בישיבת יום 30.6.15 לפיה הוגבל גובה תביעת החוב לסכום של 635,000 ₪ בלבד?

ב. האם המנהל המיוחד רשאי לחשב את גובה הריבית על מלוא הבטוחה בהתחשב בכך שגם אשת החייב חבה בגין ארנונה, או רק על מחציתה דהיינו חלקו של החייב.

ג. האם המנהל המיוחד לקח בחשבון רכיבים נוספים שלא נזכרו בהליכים קודמים, והם חובות בגין שיקים חוזרים, אגרת חינוך, הריסת מבנים.

אבחן את השאלות אחת לאחת.

ההסכמה הדיונית ומשמעותה:

24. כלל נקוט בידנו, כי ההסכמה הדיונית כובלת את בעלי הדין ואינם יכולים לחזור בהם ממנה, אלא בנסיבות כבדות משקל.

ראו:

ע"א 3915/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה (ניתן ביום, 17.5.05 פורסם ב'נבו'):

"הלכה היא, כי בהליך אזרחי נתונה לבית משפט סמכות רחבה של שיקול דעת בעניינים שבסדר הדין במשפט המתנהל בפניו. במסגרת סדר הדין האזרחי, נתון, מצד אחד, חופש פעולה רחב לצדדים המתדיינים להסכים על שנויים בסדרי הדין הנוהגים באופן שיהלום את צרכיהם ורצונותיהם המיוחדים; דרך כלל, בית המשפט לא יתערב בהסדרים כגון אלה כל עוד ההסכמה לסטות מן המקובל אינה כרוכה בפגיעה בחוק, בתקנת הציבור, בזכויות מי מן המתדיינים. או ביעילות ותקינות ההליך השיפוטי. עם זאת, לבית המשפט שיקול דעת שלא לקבל הסכמה דיונית שבעלי דין גבשו ביניהם, בין מקום שיש בה כדי לפגוע בשורת הצדק כלפי אחד המתדיינים, ובין אם יש בה כדי לפגוע באינטרס ציבורי רחב. מכאן, כי בית המשפט, אף שהוא נוטה לכבד הסדרים דיוניים בהליך אזרחי, מוסמך לסטות מהם מקום שנסיבות בעלות משקל מצדיקות זאת (השוו: רע"א 6092/04 י.מזרחי קבלנות כללית נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (לא פורסם) פסקה 12; רע"א 8781/96 נעלי דאלי אופנת אלפיים נ' הבנק הבינלאומי הראשון (לא פורסם))".

רע"פ 5512/17 סלים אבו רטיוש נ' מדינת ישראל- הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז דרום מפי כבוד השופט אורי שוהם (ניתן ביום 25.10.17 , פורסם ב'נבו'):

" בית המשפט המחוזי עמד על כך שמערכת המשפט אינה יכולה להסכין למצב בו צדדים מגיעים להסכמות דיוניות, וחוזרים בהם ללא הסבר מניח את הדעת. צוין, בהקשר זה, כי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, באשר לתוצאותיו של ההליך, נחתמה על ידי המבקש, וזאת לאחר שבא כוחו אישר כי הסביר לו את משמעותה המשפטית במלואה. מאז נחתם ההסכם, לא התחדש דבר, מלבד החלפת הייצוג, דבר שאינו מהווה עילה מספקת כדי לחזור מהסכמה דיונית".

(שם בפסקה 7 . ראו גם בפסקה 9).

ע"א 17158-02-14 אורן פלדמן נ' עמוס שמעוני, מפי כבוד השופט יעקב שינמן, ניתן ביום 4.4.14, פורסם ב'נבו').

25. בענייננו, ניתנה הסכמה דיונית של כל הצדדים בישיבת יום 30.6.15 להגיע לכלל הסכם מחייב. ואלה היו הסכמות הצדדים:

"1.         תביעות החוב של עיריית תל אביב ומי אביבים תוכרנה ותועמדנה על הסכום של 641,294 ₪. מכיוון שאלו הנושים היחידים בתיק, זהו הסכום שיועמד לחלוקה לנושים וניתנה עליו הסכמת הנושים, החייב, המנהל המיוחד והכנ"ר.

2.         החייב ישלים את קופת הכינוס לסך של 750,000 ₪ תוך 150 יום מהיום, כשמתוך סכום זה יופקד סך של 200,000 ₪ תוך 90 יום מהיום והיתרה הנדרשת בניכוי הסכומים המצויים כבר בקופה תוך 150 יום מהיום.

3.         מובהר כי הסכום הנ"ל יועמד ללא קשר למימוש הנכס שהחייב הודיע שהוא המקור לכספים, לטענתו, לצורך ביצוע האמור לעיל.

4.         יתרת הכספים אשר תהיה בקופת הכינוס לאחר החלוקה של הסכום הנזכר בסעיף 1 לעיל  לנושים (641,294 ₪), תעמוד לצורך שכר טרחתו של המנהל המיוחד, הוצאותיו ואגרת השגחת הכנ"ר. מוסכם כי אגרת השגחת הכנ"ר עומדת על סך של 14,125 ₪, והיתרה לשכר טרחת המנהל המיוחד והוצאותיו. לחייב לא תעמוד כל טענה לעניין שכר טרחתו של המנהל המיוחד.

5.         במידה והסכום האמור לא ישולם תוך 150 יום מהיום, אזי כל צד שומר על כל טענותיו ובכלל זה לעניין הבקשה להגדלת צו התשלומים החודשי.

6.         מובהר כי במידה והחוב הנתבע על-ידי עיריית תל אביב ומי אביבים הוא בגין חשבון המשותף לחייב ולאשתו, אזי ביצוע ההסדר האמור לעיל פוטר גם את האישה מחובותיה. לעומת זאת, אם מתנהל חשבון נפרד לאישה, לא יהיה בתשלום האמור כדי לפטור אותה מחובה כלפי העירייה.

7.         פרוטוקול הדיון יישלח על-ידי המנהל המיוחד לשני הנושים אשר הוזכרו בטופס 5 ולא הגישו תביעות חוב, לידיעתם. יש לצרף אישור מסירה לתיק בית המשפט. נרשמה הצהרתו של ב"כ החייב שיש בידו אישור מסירה של צו הכינוס לנושים אלו, ואם כך הדבר, אזי לכאורה חלף המועד להגשת תביעות חוב.

8.         במידה והחייב יעמוד בתנאי ההסדר הנ"ל ויוצגו אישורי מסירה כי פרוטוקול הדיון נשלח לשני הנושים שלא הגישו תביעות חוב (מבלי להביע דעה האם יש להם מעמד כלשהו), תוגש פסיקתא מתאימה לחתימה והחייב יופטר מכל חובותיו בהליך זה, בכפוף לסעיף 69 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"מ-1980".

26. בית המשפט של פש"ר, כבוד השופטת חנה פלינר, אישר את ההסכמות וקבע כדלקמן:

"ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים.

על הצדדים לפעול על-פי ההסכמות הנ"ל ולעדכן את תיק בית המשפט עד ליום 10/12/15 האם ההסדר בוצע.

אם אכן כך, תוגש פסיקתא מתאימה לחתימה".

27. אין חולק כי ההסדר לא בוצע וכי הפשרה אליה הגיעו הצדדים ביום 30.6.15 , לא השתכללה מן הכוח אל הפועל. מיד בסמוך לכריתת ההסדר, ביום 2.8.15 , הגיש החייב את בקשה מספר 10 בתיק ובה טען, כי יש לקחת בחשבון סכומים נוספים ששולמו על ידו במסגרת ההוצל"פ ולהפחית את הסכום הנ"ל בסך 116,000 ₪ לערך מתביעת החוב של עיריית תל-אביב.

נראה כי החייב עצמו, הוא שתקע מקלות בגלגלי הפשרה וכיום נאחז בה.

לא מקובלת עלי הגישה, כי הסכם הפשרה כובל את העיריה ובה בשעה אינו כובל את החייב. אם הסכם הפשרה נפתח לעיון מחדש. למשל דרישתו להפחתת סכום הפשרה בגין תשלומים ששילם במרוצת השנים לתיקי ההוצל"פ, מן הדין ומן הצדק כי עיון מחדש כאמור, יהיה מותר לשני הצדדים.

כאשר החייב לא עמד בסעיף 2 להסכם הפשרה, לא השלים את קופת הכינוס לסך של 750,000 ₪ תוך 150 יום מיום הדיון 30.6.15, וחלק על סכומה של תביעת החוב, הרי למעשה חזר בו מהסכמתו להסכם הפשרה.

אני מוצאת, כי יש לגזור גזרה שווה לגבי העירייה.

אם הסכם הפשרה מופר ע"י החייב, גם העירייה אינה אמורה להיות כבולה בו.

28. פסיקת בית המשפט העליון שצוטטה בפתח פסק הדין, היא שהשיבה את הליכי הפש"ר אל בית המשפט המחוזי. לא מצאתי בפסק דינו של כבוד בית המשפט העליון את הפרשנות שהחייב מבקש לקרוא לתוכה. אני מוצאת בה היתר לעירייה להגיש: "תביעת חוב מתוקנת בנוסף לרכיבים שנשמטו בה לפני כן, אשר יחושבו בהתאם לפקודת פשיטת הרגל תוך הפחתת סכומים שהתקבלו".

אינני רואה כאן מגבלה והוראה לעירייה, להגיש תביעת חוב מתוקנת על פי סכום הפשרה בלבד, ורק להוסיף לתוכה רכיבים שנשמטו.

חזקה כי אם כבוד בית המשפט העליון, המשנה לנשיאה ( כתוארו אז) השופט א. רובינשטיין שתחת ידו יצא פסק הדין היה סבור כך, היה מפרט את המגבלה ב'רחל בתך הקטנה'.

אני רואה כאן היתר להגשת תביעת חוב מתוקנת והוספת נתונים שחסרו במסגרת הקודמת. אך לא מגבלה כזו שהחייב והמנהל המיוחד בעקבותיו, מוסיפים לתוך הכתב.

29. בשולי הדברים אציין, כי ההסכמה בישיבת יום 30.5.16 נגזרה מן הסתם מגובה השמאות שהציגה העירייה ומהערכת שווי חלקו של החייב בנכס על סך של 660,000 ₪. השמאות היתה רלוונטית לשנת 2012 שאז נערכה. בדוחק, בשנת 2015 ניתן היה עוד להתבסס עליה. מאז אותו דיון חלפו שלוש שנים ויותר. ערך הנכסים באזור הרלוונטי - העיר יפו קו ראשון לים - האמיר פלאים. ההסתמכות על שמאות משנת 2012 מיטיבה עם החייב מעל ומעבר, ואין מקום להוסיף על הטבות אלה.

30. נתון נוסף אותו יש לקחת בחשבון הוא, כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד. גם כאשר מדובר בעירייה, גוף מעין שלטוני, אין לשלול זכויות יסוד אלו ולהגביל את אפשרויות התביעה שלה. העמדת סכום התביעה על סך 635,000 ₪ בלבד, מהווה פגיעה בזכויות מהותיות של העירייה. אין ספק, כי לא לכך כיוון בית המשפט העליון בפסיקתו ואף אנוכי לא אתן ידי לכך.

31. לסיכום פרק זה, אני מוצאת כי העירייה אינה כבולה בהסכמה מיום 30.6.15 שנועדה להביא קץ למחלוקות באותה עת, ולא למשוך את הדיונים בנושא שלוש שנים נוספות.

מאחר והחייב הוא זה שהכשיל את יישום הפשרה, תוך המועד של 150 יום שנקבע בהחלטה המקורית, אין לו להלין אלא על עצמו ולא יוכל לבוא חשבון עם העירייה המבקשת עתה למצות את מלא זכויותיה.

גובה הריבית:

32. המנהל המיוחד בתגובתו, הכיר למעשה בצדקת טענות העירייה בדבר אופן חישוב הריבית על הנכס. אולם סבר, כי מאחר ואשת החייב היא בעלים של מחצית הנכס הנוסף, הרי יש להתייחס בחישוב הריבית אך ורק למחצית של החייב.

33. גם במישור זה, אני רואה לנכון לאמץ את עמדת העירייה.

אכן, הנכס מהווה בטוחה לתשלום החוב, והעירייה הינה בחזקת נושה מובטח. התיק שלפני הינו תיק פש"ר של החייב בלבד. חובותיה וזכויותיה של אשת החייב על פני הדברים אינם אמורים להישקל במסגרתו.

יחד עם זאת, תהא זאת טמינת ראש בחול, להתעלם מן העובדה שגם אשת החייב מתגוררת בנכס, וכבעלים של מחציתו היא חבה במחצית חובות הארנונה בגינו.

כמו כן, אין להתעלם מהסכמת הצדדים כי פירעון חוב הארנונה באמצעות החייב יינתן גם לאישה פטור מחיובי הארנונה והיא לא תידרש להשלים את החלק שיוותר. לכן, מלאכותי ולא נכון בעיני, לחשב את שיעור הריבית אך ורק על מחצית הנכס הרשומה על שם החייב.

אחזור ואזכיר, כי טרם כניסת החייב להליכי פש"ר מונה במסגרת הליכי הוצל"פ, ב"כ העירייה עו"ד אבי נימצוביץ ככונס נכסים על הנכס כולו לצורך מימושו. לכן, שעה שחוב הארנונה שנצבר על הנכס הוא גם של האישה, השיעבוד כולו נרשם על כלל הנכס ולא רק על חלקו של החייב, תהא זו גישה מלאכותית להתעלם מהצטברות הריבית על הנכס כולו ולהחיל את החישוב רק על חלקו של החייב.

34. החיקוקים הרלוונטיים הם כדלקמן:

"ריבית על חובות [63] [1942] (תיקון מס' 1)  תשמ"ג-1983

134.  (א)        הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית מקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

           (ב)        על הדיון בתביעת חוב יחולו כללים אלה:

(1)   כל חשבון בין החייב לבין הנושה שיושב תוך שלוש השנים שלפני היום שבו ניתן צו הכינוס ניתן לבדיקה ואם נראה שיישוב החשבון וחוב המגיע לפי הטענה מתוך נכסי החייב מהווים בעיקרם עיסקה אחת, בין בצורת חידוש הלוואה או היוון ריבית או בירור מילוות ובין בדרך אחרת, אפשר לפתוח את החשבון ולטפל בכל העסקה כאילו היא אחת;

(2)   תשלומים ששילם החייב לנושה לפני צו הכינוס, בין כהטבה ובין בצורה אחרת, וכל סכום שקיבל הנושה לפני צו הכינוס מתוך מימוש ערובה לחובו, יהיו מיועדים, למרות כל הסכם להיפוכו של דבר, לתשלומי קרן וריבית כיחס שבין הקרן לבין הסכום המשתלם כריבית לפי השיעור המוסכם;

(3)   היה החוב מובטח, והערובה מומשה אחרי צו הכינוס או ששוויה הוערך ונכלל בתביעה, הסכום שמומש או הוערך יהיה מיועד לתשלום קרן וריבית כיחס שבין הקרן לבין הסכום המשתלם כריבית לפי השיעור המוסכם.

זכות פושט הרגל ליתרה [66] (תשל"ט) (תיקון מס' 1) תשמ"ג-1983

137.  אחרי שישולם כל המגיע לנושים, עם ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית עד יום התשלום, וכל הוצאות ההליכים עקב בקשת פשיטת הרגל – תשולם היתרה לפושט הרגל".

35. המנהל המיוחד בעניינו בחר בחישוב המקל, לפי סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל.

הסיטואציה שלפנינו סובלת את שתי הפרשנויות. לא ראיתי להתערב בהכרעת המנהל המיוחד בעניין זה ובהסתייגות כי החישוב יחול על מלוא הנכס ולא על מחצית השייכת לחייב.

רכיבים נוספים:

36. לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים בסוגיה זו, אני מוצאת כי לא נפל דופי בהתייחסות המנהל המיוחד, לסוגית הרכיבים הנוספים שהוסיפה העירייה לתביעת החוב. המנהל המיוחד בחן את כל הרכיבים הנוספים, אך מצא לנכון לזכות את העירייה רק בחלקם.

עיון בהכרעה בתביעת החוב מעלה, כי המנהל המיוחד לא התנכר לרכיבים הללו אלא בחן אותם לגופם ולאור זאת החליט ופסק גם בעניין החיובים הנוספים, השיקים החוזרים, אגרת החינוך והריסת המבנים. המנהל המיוחד לא קיבל את תביעות העירייה במלואם בגין ערכים אלה ואישר סכום של 6,161 ₪ בלבד. הווה אומר, המנהל המיוחד בדק אך לא מצא לנכון לאשר – משיקוליו - את כל הדרישות בגין רכיבים אלה.

נתון זה משמיט את הקרקע מתחת לטענות המערערת העירייה, כי המנהל המיוחד כלל לא נדרש והתעלם מתביעותיה דנן.

מעמדו של המנהל המיוחד בהליכי תביעת חוב:

37. אחזור ואזכיר את ההלכה המשפטית הנוהגת ולפיה מעמדו של מנהל מיוחד/נאמן בהליכי תביעת חוב הוא כשל בית המשפט בערכאה דיונית. לפיכך, ההתערבות בהכרעתו תיעשה במשורה ובמקרים נדירים בלבד.

בע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד שושני (פורסם במאגרים, 27.12.10) התייחסה כב' השופטת פרוקצ'יה (פסק הדין ניתן בהסכמת כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין וכב' השופט ג'ובראן) למתחם הביקורת על החלטת נאמן בתביעת חוב, כדלקמן:

"בדונו בתביעות חוב ממלא הנאמן תפקיד שיפוטי (לוין וגרוניס פשיטת רגל 286 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין, גרוניס)). במסגרת תפקיד זה, מכריע הנאמן באופן קולקטיבי בתביעות כלל נושי החייב, המנועים בדרך כלל מלפעול באופן עצמאי למימוש זכויותיהם בבית המשפט...

ריכוז כלל תביעות החוב בידי הנאמן, נועד לקיים מנגנון מרוכז, יעיל, מהיר ושוויוני לחלוקת נכסי החייב בין נושיו בהתאם לכללים שנקבעו בדין. הנאמן מוחזק כבעל מומחיות לדון בתביעות החוב, ובידיו יתרון הטמון בריכוז התביעות בפניו, המאפשר פרישת תמונת החובות הכוללת, המקדמת את הליך החלוקה היעיל בין הנושים...

הדעת נותנת כי הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מיתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בענין זה. השיקולים לענין זה דומים ביחס לפונקציות השונות שהנאמן ממלא, והכרעות הנאמן בתביעות חוב של נושים בכלל זה".

עוד ראו: פסק דינו של כב' השופט שוהם (בהסכמת כב' המשנה לנשיאה השופטת נאור וכב' השופט דנציגר) בע"א 7575/12 יפת נ' זלצמן (פורסם במאגרים, 4.8.14).

הכרעה:

38. בענייננו, אני סבורה כי בכל הכבוד, הנאמן נתפס לכלל טעות כאשר קבע כי העירייה כבולה להצהרותיה בהסכם הפשרה מיום 30.6.15 באשר לגובה תביעת החוב, עת סבר כי אין לחשב את הריבית על הנכס בכללותו, אלא רק על חלקו של החייב. אציין, כי הנאמן עצמו קבע כי אלמלא אותן מגבלות, היה מושת על החייב סכום בגין הוצאות הארנונה והליכי משפט בשיעור של 1,032,885 ₪.

ראו : סעיף 12 לתגובת הנאמן לעש"א מיום 23.5.18 במסגרת בקשה מספר 3.

גובה החוב בהתאם לטענות העירייה, בצרוף הריבית החלה על חובות ארנונה כאשר מעבר לשווי הנכס הסכום מחושב בהתאם לריביות בהליך הפש"ר עומד על 1,352,358 ₪.

אני סבורה, כי יש לאמץ את עמדות העירייה בעניין זה, כאשר הסכום של 1,352,358 ₪ הוא הסכום המחייב באשר לרכיב שווי הנכס וחובות הארנונה.

39. לכך יש להוסיף את הסכום שקבע הנאמן בגין הוצאות משפט בתיקי הוצל"פ בסכום של 48,718 ₪. עוד יש להוסיף את הסכום של 6,161 ₪ בגין רכיבים כלליים.

סך הכל הכרעת תביעת החוב של המערערת, אמורה להסתכם בסכום של 1,407,237 ₪.

סכום זה הוא הסכום שאני פוסקת לזכות המערערת.

40. בנוסף, אני מחייבת את החייב בתשלום הוצאות הדיון בעש"א בסך של 10,000 ₪ כאשר סכום זה יתווסף לחיובים שיושתו על קופת הכינוס לטובת המערערת.

סך כל חובו של החייב כלפי המערערת ,בצרוף הוצאות ההליך הנוכחי, עומד מכאן ואילך על סך של 1,417,237 ₪.

41. לסיום, אביע צער על כך שהצדדים לא הגיעו לעמק השווה, הגם שהשקיעו מאמצים רבים במרוצת השנים לצורך כך. יש לקוות כי ההכרעה השיפוטית דנן תביא לסיום וכיבוי אש המחלוקת בין הצדדים ולפתרון המחלוקות בין החייב לבין המערערת. כאשר תשלום הסכום שנקבע יכלול בחובו גם הסדרת חובות אשת החייב באשר לנכס ברחוב יוטבת 22 יפו.

סיכום:

42. מן המקובץ לעיל, הערעור מתקבל בזה.

.

אני קובעת כי חובו של החייב כלפי המערערת יועמד על הסך של 1,417,237 ₪, כולל הוצאות ההליך הנוכחי שלפני .

הפיקדון, ככל שהופקד ע"י המערערת לצורך קיום דיון בעש"א, יוחזר לידיה באמצעות בא כוחה עו"ד יריב שי ישינובסקי.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ח, 03 יולי 2018, בהעדר הצדדים.