בפנינו ערר לפיו מבקש העורר לחייב את המשיבות בתשלום פיצויים בסך 46,754 ₪ בתוספת ריבית והצמדה בעקבות הפקעת מקרקעין לפי חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, תשי"ח-1957, הכל בהתאם לפסק דין של בית הדין מיום 9.9.15 בעח"ק 11448-12-13.

העורר הוא הבעלים של 1322/18643 חלקים במקרקעין הידועים כגוש 3902 חלקה 24 המצויים במזכרת בתיה. המשיבה 1 הינה רשות ניקוז ומשיבה 2 הינה רשות מקומית שהוציאה לפועל תכנית ניקוז מ"ח/ש/569 שנערכה להסדרת נחל השלושה בקטע שדרות מוטה גור עד רצועת הרכבת במזכרת בתיה.

בערר צוין שלבית הדין הוגשו מספר פניות לתשלום פיצויי הפקעה בגין אותה תכנית ניקוז ובמסגרת התיקים האחרים התבקש בית הדין לאשר את מינויה של שמאית שתכריע במחלוקות בין הצדדים כאשר הוסכם שהמועד הקובע לשומה יהיה מועד אישור תכנית הניקוז ביום 12.4.10. ביום 9.12.14 ניתנה חוות דעת שבמסגרתה נקבע שווי בסך 297 ₪ למטר מרובע (להלן- חוו"ד ספיר). חוות הדעת מתייחסת בין היתר לחלקה 24 בגוש 3902 שהיא החלקה בה עוסק הערר הנוכחי. צוין עוד שביום 30.6.15 ניתנה חוות דעת של השמאי אלכס חפץ שקבע שווי במקרקעין נשוא הערר בסך 294 ₪ למטר מרובע.

ביום 9.9.15 ניתן פסק דין של בית הדין בתיקים האחרים ואומצה חוות דעת ספיר. נטען כי חרף העובדה שהשמאית מונתה בהסכמת הצדדים על מנת שתכריע על המחלוקות ביניהם, הגישו המשיבות ערעור על פסק הדין שבהמלצת בית המשפט העליון נמחק.

במקרה דנן נטען שמדובר בחלקה חקלאית הנכללת ברצועת ההפקעה והממוקמת צפונית לכביש 411 בתחום שטחה של המשיבה 2. נטען שתכנית הניקוז נועדה להטות את נחל השלושה מהתוואי הנוכחי לתוואי דרומי בצמוד לכביש 411. הוחלט להפקיע מהחלקה 2,220 מ"ר ומחלקו של העורר הופקעו 157.42 מ"ר. נטען שחרף הסכמה בנוגע למועד הקובע ומועד תפיסת החזקה (12.12.12) וחרף פסק הדין של בית הדין והמלצת בית המשפט העליון בערעור שנמחק, הציעה המשיבה 2 לעורר לחתום על הסכם פיצויי הפקעה לפיו יפוצה בשווי של 150 ₪ למ"ר בהתאם לחוות דעת שמאית אחרת. העורר בסופו של עניין לא הסכים לכך ועמד על תשלום פיצויים לפי 297 ₪ למ"ר. המשיבה 2 הודיעה שאין היא מוכנה לשלם מעבר לפיצויים שאינם שנויים במחלוקת וגם שהיא חולקת על שומתה של הגב' ספיר. חרף תזכורות שנשלחו אליה לא שולם לעורר מאום עד היום.

נטען ששומתה של הגב' ספיר הינה שומה חלוטה ושעל המשיבות לשלם לעורר פיצויי הפקעה לפי שווי של 297 ₪ למ"ר. הוספו טענות בקשר לחובה לשלם הפרשי הצמדה וריבית.

המועצה טענה שאין מקום להיעתר לערר. נטען שהעורר לא היה צד להליכים האחרים, במסגרתם הוסמכה השמאית ספיר לשמש שמאית מוסכמת ונטען שאין בפסק הדין שניתן בהליכים האחרים כדי להשליך על ההליך הנוכחי.

באשר להליכי ההפקעה המועצה התאימה כי לפני מספר שנים בשיתוף עם רשות נחל וניקוז שורק לכיש יזמו תכנית ניקוז שמטרתה להסדיר את נחל השלושה שחלקים מהתוואי הטבעי שלו עברו בחלקה הדרומי של שכונת מגורים אשר הייתה מצויה בשלבי הקמה ושיפוץ בתחום השיפוט של המועצה אל תוואי מאושר מחוץ לגבולות תכנית הבניין של השכונה. התכנית נוצרה לאור הוראות תקנון תב"ע/זמ/250 משנת 2007 שחייבה כתנאי להוצאת היתר בנייה בחלק הדרומי של השכונה בה עבר הנחל להסדיר את תוואי הנחל על פי תכנית שתיערך בהתאם לחוק הניקוז.

תכנית הניקוז פורסמה למתן התנגדויות ביום 29.1.09 והודעה בדבר הנחת התכנית פורסמה ביום 8.9.08. אישור התכנית פורסם ביום 12.4.10. בהתאם לתכנית הניקוז תוואי הנחל המאושר עבר בעיקר בחלקות לייעוד חקלאי או לייעוד תעשייה בבעלות פרטית. על כן תכנית הניקוז כללה הוראות בדבר תפיסת מקרקעין לצמיתות לצורך ביצועה. על פי צו הניקוז וההגנה מפני שיטפונות (הקמת רשויות ניקוז), תש"ח-1960, חולשת רשות הניקוז על תחומה של המועצה, בין היתר על תחומה של המועצה המקומית מזכרת בתיה ובהתאם לכך הפעילה סמכותה בהתאם לסעיפים 29 ו-30 לחוק הניקוז לשם תפיסת מקרקעין על פי תכנית הניקוז. המועצה מצידה ביצעה את העבודות הנחוצות להסדרת תוואי הנחל מכוח תכנית הניקוז והיא זאת שאמונה על פיצוי בעלי המקרקעין הרלבנטיים. ביום 7.3.12 פרסמה רשות הניקוז הודעה בדבר תפיסת המקרקעין ונשלחו הודעות אישיות בדואר לכל בעלי הזכויות ואלה התבקשו להגיש דרישה לפיצוי הכוללת חישוב של הסכום הנתפס. העבודות מכוח התכנית החלו בחודש נובמבר 2012 והסתיימו בחודש ספטמבר 2013.

בהתאם לשומה שנערכה על ידי שמאי מטעם המועצה המקומית נקבע פיצוי למ"ר בסך 150 ₪ והוצע למבקש תשלום בסך 28,438 ₪. המבקש סירב לחתום על טיוטת הסכם שהועברה לו אך מנגד לא הגיש כל הצעה נגדית. נטען שעל רקע זה הבהירה המועצה במכתב ביום 6.7.14 שככל שלא תתקבל תשובה יועברו כספי הפיצויים בסכום האמור לחשבון נאמנות.

בחלוף כארבע שנים חידש המבקש את פנייתו ובמענה לכך הציע למועצה תשלום פיצוי לפי השומה שצוין לעיל. ביום 25.6.17 התקבלה במועצה בקשה של המבקש באמצעות בא כוחה לפיצויי הפקעה בסכום העולה על הסכום שהוצע לו, דרישה שנדחתה.

המשיבה ביקשה לדחות את הערר על הסף מחמת חריגה מסד הזמנים הקבוע בדין. נטען שעל פי סעיף 35 לחוק הניקוז מוקנית לבית הדין סמכות להכריע בחילוקי דעות בענייני פיצויים בין רשות הניקוז לאדם התובע פיצויים ושסעיף 6 לתקנות המים (סדרי הדין בפני בית הדין לענייני מים בערעורים על החלטותיו, תשכ"ו-1966) קובע שיש להגיש בקשת פיצויים תוך 60 יום לאחר מסירת החלטה. נטען שבמקרה דנן המועד חלף זה מכבר. נטען שגם אם בית הדין רשאי להאריך את לוח הזמנים שנקבע, מדובר בחריג ולא בכלל. נטען שבמקרה דנן ההחלטה התקבלה ביום 28.9.14 והיה על המבקש להגיש את הבקשה עד ליום 27.11.14 כאשר בפועל היא הוגשה רק ביום 4.12.17, בחלוף כשלוש שנים לאחר מועד קבלת ההחלטה. נטען שאין לקבל את הטענה מצד המבקש כי לא ישן על זכויותיו בעקבות התכתבות שניהל. נטען עוד שלא צורפה לערר בקשה להארכת המועד. נטען עוד שיש לדחות את הערר מחמת חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים, כאשר נטען שהעוררים בתיקים האחרים יוצגו על ידי ב"כ המבקש ובאותם הליכים נערכו שאלות הבהרה וחקירות ועלה שנפלו טעויות בשומת ספיר אולם בכל זאת החליט בית המשפט לאמץ את אותה שומה. נטען שבית הדין בשלב מאוחר יותר דן באישור הריבית וההצמדה. נטען שבבקשה הנוכחית ממחזר המבקש את הטענות שנידונו בהליכים הקודמים מבלי שהיה צד בהם. נטען שבית הדין קבע בזמנו שיש לקבל את עמדת המשיבות בסוגית שיערוך פיצויי ההפקעה כך שיהיו ממועד תפיסת החזקה ולא ממועד אישור התכנית. כך נטען שקשה לקבל את טענת המבקש המנסה להיאחז בניסיון להצדיק את עמדתו בעובדה כי המועצה עצמה הציעה לו בהסכם משנת 2013 את הפיצויים שלא שנויים במחלוקת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פרסום התכנית. המשיבה הודתה שאכן כך נהגה המועצה עובר להגשת העררים מתוך תפיסה מוטעית באשר למועד הקובע. נטען שבקשת המבקש נגועה בחוסר תום לב כאשר הוא אינו מציין את כל ההליכים וחילופי הדברים שעלו בבית הדין למים בהקשר לסוגיות השערוך, המע"מ והריבית.

לגופו של עניין נטען שהמבקש מבקש להחיל לגביו שומה שנקבעה על ידי שמאית מוסכמת בהליך אחר, בו לא היה צד, כאשר הוא מעולם לא הגיש שומה נגדית מטעמו. נטען שיש לדחות את טענת המבקש להחיל את שומה ספיר בעניינו כאשר נטען שהמצב העובדתי והמשפטי בעניינו שונה מההליכים בהם הוסמכה השמאית. על כן נטען שיש לדחות את הערר מכל הטעמים שפורטו.

המבקש הגיב כי הטענה שחלף המועד להגשת הערר שגויה מיסודה כיוון שאין עסקינן בערר מים אלא ב"בקשה". נטען שהתאמת הכותרת "ערר" להליך נעשתה מיוזמת המזכירות ונטען עוד שמהות הבקשה היא הקובעת ולא הכותרת הניתנת לה. נטען שהתקנות בהן פורטו המועדים להגשת העררים אינן חלות מסיבה זו.

בדיון שהתקיים חזרו הצדדים על טענותיהם.

דיון

ראשית יצוין שאין בידינו לקבל את טענת העורר בנוגע לאי תחולת סעיפים 35 לחוק הניקוז ותקנה 6 לתקנות המים (סדרי דין בפני בית הדין לענייני מים בערעורים על החלטותיו). טענותיו של העורר בעניין זה אינן ברורות כאשר לטעמו מדובר במעין בקשה כללית שאין לשייכה למסגרת כלשהי בעוד שקיימות הוראות ברורות בדברי החקיקה שצוינו.

במקרה דנן יש לראות את העורר כמי שהלכה למעשה ישן על זכויותיו וויתר עליהן, כאשר לא נקט בפעולה כלשהי במשך כשלוש שנים תמימות. הוא לא סיפק הסבר להימנעותו מלהצטרף כצד להליכים שהתנהלו. יוסף כי המשיבה פירטה שהיא מסתייגת מקביעות רבות שנקבעו באותם הליכים וכי יש להגביל את תוצאותיהם לאותם צדדים שהשתתפו בהם. לא מצאנו הצדקה לאפשר לעורר לצרף את עצמו לאותם הליכים בדיעבד כאשר הוא בחר שלא להיות צד בהם ואין מקום להרחיב את תוצאותיהם כאילו מדובר בקביעות החלות על כולי עלמא.

הערר נדחה. העורר ישלם למשיבות יחד, שכ"ט בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ח, 18 יוני 2018, בהעדר הצדדים.