ניתנה ביום 16 אפריל 2018

בשם המבקשת: עו"ד אורלי לייבו

בשם המשיב: עו"ד שלמה בכור

ה ח ל ט ה

השופט אילן סופר

1. בית הדין האזורי בתל אביב (סגנית הנשיאה הדס יהלום; ת"צ 52452-10-14) בפסק דינו מיום 30.1.18, קיבל את תביעתו של המשיב באופן חלקי, וחייב את המבקשת לשלם לו תשלום בגין תוספת לילה בסך 56,038 ש"ח, תוספת ותק בסך 6,375 ש"ח, ודמי חגים בסך 2,375 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (30.4.14) ועד לתשלום בפועל. בנוסף נקבע כי המשיב זכאי לתשלום בעבור עבודה בשעות נוספות בימי חמישי בהם עבד בפועל, ובהתאם היה על המבקשת לערוך חישוב.
2. בתגובה, המבקשת הודיעה כי היא לא מסכימה עם קביעת בית הדין באשר לעצם זכאות המשיב לשעות נוספות בימי חמישי, ולכך שלא הופחתה מסך שעות העבודה חצי שעה הפסקה. אולם המבקשת ערכה חישוב, בהתאם לתקופת העבודה של המשיב (10/07-8/13), במסגרתה עבד סך הכל 266 ימי חמישי, וטענה כי הגמול המגיע למשיב מסתכם בסך של 49,423 ש"ח (ללא הפחת חצי שעת הפסקה) או בסך של 43,114 ש"ח (לאחר הפחתת שעת הפסקה).

המשיב הודיע כי אף הוא אינו מסכים לקביעת בית הדין לגבי שעות עבודתו, וכפועל יוצא מכך לגבי זכאותו לקבלת התשלום בגין שעות נוספות. עם זאת, הוא ביקש לפסוק לטובתו גמול שעות נוספות בימי חמישי, ללא הפחתת חצי שעת הפסקה.

בהחלטה מיום 1.3.18 (אשר תוקנה ביום 5.3.18), חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב סך של 49,423 ש"ח בגין שעות נוספות, ללא הפחתת זמן ההפסקות. זאת מפני שנושא הפסקות לא נטען בכתב ההגנה ולא התברר במסגרת ההליך.

1. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין במסגרתו מלינה על חיובה בתשלום תוספת לילה בגין 3 שעות ולא בגין 1.75 שעות, וכן בתשלום שעות נוספות בימי חמישי. במקביל, הגישה המבקשת את הבקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין בכל הנוגע לרכיבים אלה.

להשלמת התמונה יצוין כי גם המשיב הגיש ערעור אשר סב על קביעות בדבר שעות עבודתו בימים א', ד' ו- ו', וזכאותו לגמול בגין שעות נוספות בימים אלו (ע"ע 5350-03-18).

הרקע לבקשה

1. בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב כנגד המבקשת לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה. המשיב עבד כנהג חלוקה של מוצרי המאפיה. להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת ההליך הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בגין חלק מרכיבי התביעה, אשר נדחתה בהחלטה מיום 4.9.16. בקשת רשות ערעור שהוגשה נמחקה בהסכמה (בר"ע 49762-09-16).
2. בית הדין האזורי קיבל, כאמור, את תביעת המשיב בחלקה. להלן בתמצית הכרעותיו של בית הדין האזורי הרלוונטיות לענייננו:

א. שעות העבודה של המשיב: בית הדין קבע, בהסתמך על העדויות שנשמעו, ולאור קיומן של הדפסות של "כניסה" ו"יציאה" בפער של דקות ספורות (כ-2 דקות בלבד), כי דוחות הנוכחות שצירפה המבקשת אינם משקפים את השעות העבודה האמיתיות של המשיב. אשר לשעת התחלת העבודה - בית הדין שוכנע, מעדותו של המשיב, שנתמכה בעדויות עדי המבקשת, כי היה מגיע למאפיה בשעה 2:49, הרבה לפני השעה הנקובה בדוח הנוכחות, שעה 04:00, כי החתמת הכרטיס נעשתה רק לאחר שסיים את החזרת סחורות, העמסת הרכב והטענת המסופון. אשר לשעת סיום העבודה – בית הדין דחה את טענת המשיב לפיה סיים עבודה מדי יום בשעה 11:00, וביום ו' בשעה 14:00. בקשר לכך נקבע כי עדותו של מר רונן לוי מנהל העבודה, לפיה המשיב סיים יום עבודה בשעה 08:00 ולאחר מכן נסע לביתו לסדר את ההחזרות, היתה סבירה יותר; וכי לא היה סביר שביום ו' החלוקה מסתיימת בשעות הצהריים. עם זאת, קיבל בית הדין את עדות המשיב לגבי יום ה' (יום חמישי), וקבע כי עבודתו נמשכה עד שעה 14:00. זאת נוכח סתירות בגרסת המבקשת (מחד טענה כי המשיב לא נדרש להגיע בימי ה' אלא במקרים בודדים, ומנגד, שנדרש להגיע וכשלא הגיע, החלו בעיות בעבודה), ומשנקבע כי הדוחות לא שיקפו את שעות העבודה בפועל. כפועל יוצא מכך, קבע בית הדין כי המשיב עבד בימי א'-ד' וביום ו': משעה 2:45 עד שעה 09:00; וביום ה': משעה 2:45 עד שעה 14:00.

ב. שעות לילה: נקבע כי בהתאם לאמור בצו ההרחבה בענף האפייה, נקבעה זכאות לתוספת עבור עבודה בשעות לילה, בין השעות 10:00 בערב עד 06:00 בבוקר, בשיעור 50% מהשכר הכולל. עוד נקבע כי המבקשת אישרה שלא שילמה למשיב תוספת לילה. בית הדין קיבל את תחשיב המשיב לפיו הוא זכאי לתוספת עבור 3 שעות לילה, אך קבע שהחישוב יעשה לפי שכר היסוד בצרוף תוספת ותק, ללא תוספת משפחה, ולפי 1,575 משמרות, כגרסת המבקשת שלא נסתרה. לפיכך, חויבה המבקשת לשלם למשיב תשלום תוספת לילה בסך 56,038 ש"ח.

ג. שעות נוספות: נדחתה טענת המשיב כי עבד מדי יום במשך שעות ארוכות ונוספות. עם זאת התקבלה טענת המשיב כי עבד מדי יום חמישי ברציפות, החל משעה 2:45 עד השעה 14:00. נקבע כי עבור יום חמישי זכאי המשיב לשעות נוספות בחלוף 7 שעות בעבודת לילה, היינו משעה 09:45 עד 11:45, שעתיים בתעריף 125%, ומשעה 11:05 עד 14:00, שעתיים ורבע בתעריף 150%. בהמשך, בהחלטה נפרדת, נפסק למשיב גמול שעות נוספות בגין ימי חמישי, לפי חישוב שנערך על ידי המבקשת, ללא הפחתת חצי שעת הפסקה, כאמור לעיל.

הבקשה וטענות הצדדים

1. המבקשת טוענת כי יש לעכב את פסק הדין הן בשל מאזן הנוחות הנוטה לטובתה והן בשל סיכויי הערעור. בהתייחס למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי הנזק שייגרם לה אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין גבוה בהרבה מזה שייגרם למשיב כתוצאה מהעיכוב המבוקש. בקשר לכך נטען כי הסכום המצטבר בגין שני הרכיבים שבערעור עומד על סך 72,773 ש"ח (קרן), הוא בשווי לא מבוטל לכל אדם ממוצע, קל וחומר המשיב, עובד שכיר ומפרנס יחיד במשפחה. עוד נטען כי המבקשת נקטה הליכי הוצאה לפועל לתשלום הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח, בהם חויב המשיב בעקבות דחיית בקשתו להכיר בתביעתו כתובענה ייצוגית, והוטלו עיקולים על חשבונות הבנק שלו ועל רכבו, ובסופו של יום המשיב שילם את החוב והתיק נסגר. בנסיבות אלה, ככל שבית הדין לא ייעתר לבקשה והמבקשת תזכה בערעור, קיים חשש שלא יהיה באפשרותה להיפרע מהמשיב ולגבות ממנו חזרה את כספיה.
2. המבקשת מוסיפה וטוענת כי סיכוייה לזכות בערעור גבוהים במיוחד. לטענת המבקשת, שגה בית הדין קמא עת פסק לזכות המשיב תשלום תוספת לילה בגין 3 שעות למשמרת, בעוד שבהתאם לדוחות הנוכחות שנחתמו על ידי המשיב בטביעת אצבע, הוא זכאי לתוספת רק בעבור 1.75 שעות. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי לפי דוחות הנוכחות המשיב לא עבד אפילו 2 שעות לילה במשמרת; עדי המבקשת העידו כי נהלי העבודה חייבו את הנהגים להחתים את כרטיס הנוכחות פעמיים (כניסה ויציאה) עם הגעתם למשמרת, וזאת באותה העת, מפני שלא היו חוזרים למאפיה בתום יום העבודה; עדויות עדי המבקשת היו שונות מגרסת המשיב בכל הנוגע לשעת התחלת העבודה; בקביעת בית הדין קיימת סתירה, מחד הוא קבע כממצא עובדתי כי על המשיב היה לסדר את הסחורה המוחזרת בסיום החלוקה, בשעות הבוקר, ומאידך, קיבל את גרסתו לפיה בתחילת המשמרת היה עליו לסדר את ההחזרות. אשר לעבודה בשעות נוספות בימי חמישי נטען כי המבקשת הסבירה כי המשיב לא נדרש לעבוד בימים אלו ברציפות עד השעה 14:00, שכן הנהגים מעבירים בכל משמרת דוחות מכירה, הזמנות והחזרות, וכי ההתחשבנות הינה יומיומית, ללא צורך בהגעה לפגישה עם מנהלת החשבונות, ורק במקרים בודדים, כשהנהג חולק על משהו או שחסרים נתונים, שאז הוא מגיע לפגישה; בית הדין התעלם מעדויות עדי המבקשת מהן עלה כי למשיב היו חוסרים רבים מדי חודש שהסתכמו במאות רבות של שקלים והוא התבקש לפעול להקטנת החוסרים ולבצע התאמות, אך הוא העדיף להתפטר; בית הדין לא הפחית לפחות חצי שעת הפסקה שניתנה למשיב במהלך יום עבודה. בנסיבות אלה, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.
3. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. כן טוען המשיב כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת קלושים, שכן פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות, המבוססות על התרשמות בית הדין מהעדויות ומהראיות שהובאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין האזורי קבע באופן נחרץ כי המשיב הוכיח שהוא היה מגיע לעבודה לפני השעה בו היה מחתים את כרטיס הנוכחות; המשיב לא נדרש לדווח על שעת סיום העבודה, ולא היתה כל מניעה לעשות זאת; דוחות הנוכחות לא שיקפו נאמנה את שעות העבודה בפועל. עוד צוין כי בית הדין פסק לטובת המשיב תשלום בגין עבודתו בשעות נוספות בימי חמישי בלבד, תוך התעלמות מהראיות הברורות המעידות על ביצוע שעות רבות ביתר הימים (ימים א'-ד' וגם יום ו'), טענות שפורטו בהרחבה במסגרת הערעור מטעמו. בכל הנוגע למאזן הנוחות נטען כי המבקשת לא הוכיחה שלא תוכל לגבות את כספה בחזרה מהמשיב אם תזכה בערעור. לטענת המשיב "חשש" המבקשת שלא תוכל להיפרע מן המשיב הוא ריק מתוכן ולא מבוסס כמפורש בדין.

הכרעה

1. נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - סיכויי הערעור להתקבל טובים [ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ. ג'או ויז'ן אינק (10.3.14)]. מטבע הדברים, כי בשלב זה של הדיון עמדתו של בית הדין בנוגע לסיכויי הערעור משקפת את התרשמותו על פני הדברים, ואין בה כדי לקבוע מסמרות בנוגע לסיכויי הערעור (ע"א 6146/00 עיריית תל אביב יפו – בצלאל אהובה (19.11.2000)); השני - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (מאזן הנוחות). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ (10.3.14)).

דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע "רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר", ועם זאת "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.14)).

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה באופן חלקי, מהנימוקים שיפורטו להלן.

סיכויי הערעור - על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, טענות המבקשת ראויות להתברר בערעור. זאת בשים לב לשני הערעורים שהוגשו מטעם הצדדים והמחלוקת בדבר שעות עבודתו של המשיב, היקף שעות הלילה וגמול עבודה בשעות נוספות. לפיכך, לא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי הערעור משוללים כל יסוד.

מאזן הנוחות - המשיב לא הפריך בתגובתו את טענות בדבר מצבו הכלכלי, לא התייחס לכך כלל ובחר שלא לצרף לתשובתו תצהיר באשר למצבו הכספי. כפי שצוין לעיל, הלכה היא כי גובה הסכום שנפסק לטובת המשיב מהווה שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור. בהתחשב בגובה הסכום הפסוק שאינו מבוטל, עולה חשש ממשי כי אם המבקשת תשלם למשיב את הסכום הפסוק באופן מלא ולאחר מכן יתקבל ערעורה, היא תתקשה לקבלו חזרה.

לאור האמור, באיזון בין כלל השיקולים, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, מצאתי לנכון להורות על עיכוב ביצוע מחצית מהסכום שנפסק למשיב בגין תוספת לילה, וכן מחצית מהחיוב בתשלום שעות נוספות בימי חמישי כערכם היום (להלן - הסכום המעוכב). זאת, בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד בקופת בית הדין את הסכום המעוכב (כערכו במועד ההפקדה) או ערבות בנקאית בלתי מותנית בגובה הסכום המעוכב, בתוך 21 יום ממועד קבלת החלטה זו.

1. סוף דבר

ביצועו של פסק הדין יעוכב, כאמור בסעיף 10 לעיל. המבקשת תפקיד בקופת בית הדין של הסכום המעוכב כערכו במועד ההפקדה או הפקדת ערבות בנקאית על הסך האמור, בתוך 21 ימים ממועד המצאת ההחלטה למבקשת. ככל שלא תבוצע הפקדה כאמור – יפקע תוקפו של צו עיכוב ביצוע פסק הדין.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בגין בקשה זו.

ניתנה היום, א' אייר תשע"ח (16 אפריל 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.