בפני

כבוד השופטת רויטל טרנר

בעניין:

המאשימה

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד יוסי עטון

נגד

הנאשמת

רנא אבו עלי עבודות גיזום, דילול וקטיף
ע"י ב"כ עו"ד גנאים עאדל

1. ביום 6.9.21 הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו הודתה הנאשמת בכתב האישום כלשונו, וביקשו לטעון לעונש באופן פתוח.
2. בהמשך, ביום 24.1.22, ביקשו הצדדים לטעון לעונש בכתב ובהתאם לכך הגיש כל אחד מהצדדים את טיעוניו, לאחר מכן התיק הועבר למתן גזר דין.
3. הנאשמת רנא אבו עלי (להלן: הנאשמת) בעלת עוסק מורשה 'רנא עלי עבודות גיזום, דילול וקטיף' בתחום החקלאות (להלן: העסק) הורשעה בשני אישומים: עיסוק במתן שירותי כח אדם של עובדיו לשם עבודה אצל זולתו מבלי שהחזיקה ברישיון, עבירה לפי הוראות סעיפים 2(א), 10א ו- 20 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו-1996 (להלן: חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם), ואי מסירת תלוש שכר לעובד, עבירה לפי סעיפים 24(ג) ו- 25ב(א)(1) לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן: חוק הגנת השכר).
4. על פי עובדות האישום הראשון, בתקופה הרלוונטית לביצוע העבירות נערכה ביקורת על ידי מפקחי משרד העבודה ממנה עלה כי בחודשים ינואר 2018 ועד פברואר 2018, סיפקה הנאשמת שמונה עובדים למזמינת השירות, קיבוץ איילת השחר, בהתאם להסכם ההתקשרות שבין הצדדים ובאותה העת לא החזיקה רישיון לעסוק כקבלן כח אדם או כקבלן שירות כנדרש בחוק.  
5. על פי עובדות האישום השני, בחודש 2/2018 לא מסרה הנאשמת תלושי שכר לשניים מעובדיה, על פי חוק.

טיעוני הצדדים לעונש

1. המאשימה טענה כי הערך המוגן שנפגע כתוצאה מביצוע העבירות נשוא כתב האישום הוא פגיעה בהגנה על זכויות קוונטיות של עובדי קבלן. המאשימה מפנה לסעיף 3 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם אשר קובע את התנאים למתן רישיון, וביקשה להראות כי מדובר בכללים נוקשים אשר נועדו לשמור על זכויותיהם של אוכלוסיות אלו, כמו-כן הפנתה לפסק דין ת"פ (ב"ש) 6730-09-15 מדינת ישראל - ל.טלי שירותים בע"מ (18.08.2016) בו עמד בית הדין האזורי על הערכים המוגנים שנפגעים בביצוע עבירות אלו.
2. גם ביחס לאישום השני טוענת המאשימה כי הערך המוגן שנפגע הוא הגנה על אוכלוסיות העובדים שזכאיות למימוש זכויותיהן הסוציאליות, לצורך תמיכה בטענתה הפנתה לדב"ע 3-237/97 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל נגד רשות השידור, ש"מ (חי') 33081-06-12 מדינת ישראל - מ.ן כיד המלך בע"מ (14.12.2015), ות"פ (י-ם) 35406-10-12 מדינת ישראל - סימפרק בע"מ (29.07.2015).
3. ביחס למתחם הענישה הנהוג לאישום הראשון, טוענת המאשימה כי יש להעמיד את המתחם בין 30% ל 60% מהקנס המקסימאלי. לצורך תמיכה בטענתה הפנתה לת"פ (ת"א) 35528-12-16 מדינת ישראל - "פרח ירוק"- לניהול כ"א הדרכות ושירותים בע"מ 15.12.2018), ולת"פ (ב"ש) 32556-07-14 מדינת ישראל - פוינט א.נ. אבטחה בע"מ (15.12.2015) בהם נקבע מתחם ענישה בין 30% ל 60% מהקנס המקסימאלי, כמו-כן לת"פ (חי') 30397-03-17 מדינת ישראל - א.ג. אור ברק בע"מ (26.07.2017) בו נקבע קנס בשיעור של 60% מהקנס המרבי. ביחס לאישום השני טוענת המאשימה כי יש להעמיד את המתחם בין 20% ל- 50% מהקנס המקסימאלי הקבוע בצד עבירה זו. לצורך תמיכה בטענתה הפנתה לת"פ (י-ם) 35406-10-12 מדינת ישראל - סימפרק בע"מ (29.07.2015), ולת"פ (ב"ש) 7957-08-11 מדינת ישראל - איל גרשון קדמון (21.06.2015) בהם נקבע מתחם בין 20% ל 50% מהקנס המרבי. בהתאם לכל טענותיה מבקשת המאשימה להשית על הנאשמת קנס של 57,600 ₪, היות ולגישתה יש לראות בכל אחד משמונת העובדים עבירה נפרדת. ביחס לאישום השני מבקשת המאשימה להשית על הנאשמת קנס בשיעור של 21,900 ₪, היות ולגישתה, גם כאן, יש לראות באי מסירת תלוש שכר עבור כל אחד מהעובדים עבירה נפרדת.
4. מנגד, טוענת הנאשמת כי על בית הדין להקל בעונשה משום שהודתה בהזדמנות הראשונה וחסכה זמן שיפוטי יקר, אין לחובתה עבר פלילי, ומצבה הכלכלי לא טוב שכן סגרה את עסקה עם הגשת כתב האישום בגין הליך זה, ועברה תאונת עבודה. עוד טוענת הנאשמת כי נפלה קורבן לייעוץ לא מקצועי מרואה החשבון שלה, ועשתה כל שביכולתה על מנת להיות בקיאה בדרישות על פי דין, לכן פעלה בתום לב. בנוסף נטען כי עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים כתוצאה מביצוע העבירה היא נמוכה שכן לא נגרם בסופו של יום נזק לעובדים, וכי יש לראות בכל אחד מהאישומים יחידת עבירה אחת בפרט כאשר העבירה היא אי החזקת היתר, ולא אי העסקת עובדים, וכן מדובר במזמנת שירות אחת, בסוג שירות אחד, בתקופה אחת, ובקבלן אחד. בהקשר זה מפנה הנאשמת לע"פ (ארצי) 12113-04-14 אחים ראני בע"מ - מדינת ישראל (12.03.2019), ע"פ (ארצי) 4910/13 אחמד בני ג'אבר נ' מדינת ישראל ( 29.10.2014), ע"פ (ארצי) 49519-05-19 בוחבוט י. י. א. בע"מ - מדינת ישראל (12.01.2020), ע"פ (ארצי) 57160-01-14 מדינת ישראל - חדוות הורים בע"מ (08.02.2014), ע"פ (ארצי ) 32385-05-14 שמש חי אחזקות בע"מ - מדינת ישראל (13.08.2015). באשר לנסיבות שקשורות בביצוע העבירה נטען ביחס לאישום הראשון כי יש להתחשב בכך שמספר העובדים שהועסקו בקיבוץ הוא מצומצם, העבירות בוצעו בתום לב, לעובדים לא נגרם נזק, וכן ביחס לאישום השני נטען כי מדובר בנסיבות מקלות היות ומדובר בשני תלושי שכר שלא ניתנו למשך תקופה מוגבלת של חודשים. לכן בנסיבות אלו יש לקבוע את שני המתחמים על 20% מהקנסות המרבים, ולתמיכה בטענתה מפנה הנאשמת לת"פ (חי') 26402-06-19 מדינת ישראל - סעיד בדארנה (01.12.2021)

דיון והכרעה

1. חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם מטרתו להסדיר העסקתם של עובדים במגזרים בהם קיימת ניידות גבוהה, על מנת שלא ינוצלו על דרך קיפוח זכויותיהם, כדוגמת שכר הולם ותשלום תנאים סוציאליים נאותים. לצורך כך, קובע החוק כי קבלן כוח אדם יחויב ברישיון לצורך עיסוקו בתחום זה. החוק מבטיח את זכויות העובד באמצעות הדרישה ממבקש הרישיון להוכיח את כשירותו המקצועית לניהול עסק מסוג זה וכן להעמיד ערבות בנקאית או ערובה מתאימה אחרת למילוי חובותיו כלפי עובדיו. ביהמ"ש העליון נדרש לסוגיה בבג"צ 450/97 תנופה שירותי כוח אדם ואחזקות בע"מ נ' אלי ישי שר העבודה והרווחה (27.5.1998), וקבע כי החוק בא להבטיח את זכויות העובד ואת רווחתו, מתוך ההבנה כי קיים שוני מהותי בין דפוס העסקה ישיר, לבין דפוס העסקה באמצעות קבלן כוח אדם.
2. באשר לגזירת העונש - בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) שעניינו הבניית שיקול הדעת בענישה, העיקרון המנחה לגזירת דינו של נאשם הוא עיקרון ההלימה, כפי שנקבע בע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל, סו(2) 772: "עקרון ההלימות מביא בחשבון את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם. כלומר, יש להתחשב לא רק בסוג העבירה שבוצעה, אלא גם בנסיבות שבהן בוצעה ובמידת אשמו של הנאשם בביצועהּ."
3. בהתאם לתיקון 113 יש לפעול במספר שלבים: תחילה, בהתאם לסעיף 40יג לחוק העונשין, על בית הדין לקבוע האם האישומים בכתב האישום מהווים אירוע אחד כולל או מספר אירועים נפרדים; לאחר מכן, יקבע בית הדין את מתחם הענישה ההולם בהתאם להוראות סעיף 40ג(א) לתיקון 113: "בית המשפט יקבע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה, ולשם כך יתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט"; בשלב הבא, בהתאם להוראות סעיף 40ד (א) ו- (ב) יש לבדוק האם יש מקום לחרוג ממתחם העונש ההולם לקולה משיקולי שיקום או לחומרה משיקולי הגנה על שלום הציבור; לבסוף, יקבע בית הדין את עונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם בהתאם להוראות סעיף 40ג(א) בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה.
4. במקרה דנן, יש לראות בשני האישומים אירועים נפרדים משום שעסקינן בשתי עבירות נפרדות, ועל-פניו כלפי עובדים שונים. כעת ניגש לבחון את מתחמי העונש עבור כל אחת מהעבירות המיוחסות לנאשמת בכתב האישום, בהתאם לשלבים האמורים.

עיסוק כקבלן כח אדם ללא היתר

ריבוי עבירות

1. המאשימה טוענת כאמור כי מדובר בשמונה עבירות עבור כל אחד מהעובדים שהעסיקה ללא היתר. מטיעוניה של המאשימה לא ברור האם היא רואה בכל עובד אירוע אחד או בהעסקת כל העובדים אירוע אחד המורכב משמונה מעשים שונים, שאז תקרת העונש הינה מכפלת מספר העובדים בעונש המקסימלי הקבוע לעבירה.
2. בע"פ (ארצי) 12602-03-20 מדינת ישראל נ' באר הנדסה אזרחית בע"מ (מיום 10.12.2020) (להלן: עניין באר הנדסה) הוסבר כי "המונח "אירוע" אינו חופף למונח "מעשה", אלא רחב ממנו. משכך, אירוע יכול שיהא מורכב ממעשה אחד או מספר מעשים; המונח "מעשה" מגדיר את תקרת העונש המכסימלית שניתן להטיל במצבי ריבוי עבירות. המונח "אירוע" מכתיב את מספר מתחמי הענישה שיש לקבוע בתהליך גזירת הדין, כשלכל אירוע נדרשת קביעת מתחם ענישה נפרד."
3. בענייננו, עיסוק הנאשמת ללא היתר מהווה אירוע אחד, אשר מורכב ממעשה אחד.
4. בע"פ (ארצי) 35705-09-19 גיא ספירשטיין - מדינת ישראל (מיום 13.12.20) (להלן: עניין ספירשטיין), נקבע כי "השאלה אם בתוך אירוע אחד עסקינן במצב של ריבוי עבירות או עבירה אחת בעלת ריבוי נפגעים צריכה להיבחן בשני רבדים: ברובד הראשון, יש לבחון אם בכתב האישום הואשם הנאשם בריבוי עבירות. אם לא הואשם בריבוי עבירות אין בידי בית הדין להרשיעו בכך. ברובד השני, וככל שבכתב האישום נטען לריבוי עבירות, בידי בית הדין לבחון אם יש מקום לסווג את האירוע כריבוי עבירות או שמא מדובר בהחמרה מלאכותית של האירוע".
5. בכל הנוגע למצב של ריבוי מעשים, קבע בית הדין הארצי בפרשת באר הנדסה כך: "ככל שהמדובר באירוע אחד המורכב ממעשה אחד כי אז בהתאם לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי העונש הקבוע בצד העבירה החמורה ביותר מהווה את תקרת העונש המקסימלית בגין ריבוי העבירות. בגדר תקרה זו ייקבע מתחם עונש הולם, ובהמשך – ובהנחה ואין עילה לסטות ממתחם העונש ההולם - יגזור בית הדין עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע. זאת, בהתאם לעקרונות שנקבעו בתיקון 113 ביחס לקביעתם מתחם העונש ההולם וגזירת הדין ביחס אליו, אשר על תמציתם עמדנו לעיל.

ככל שהמדובר באירוע אחד המורכב ממספר מעשים נפרדים כי תקרת העונש המקסימלית אינה מוגבלת לתקרת העונש הקבועה בצד העבירה החמורה ביותר באירוע כולו, אלא היא מהווה סכומן של תקרות העונש המכסימליות בגין כל מעשה נפרד. ודוק, עסקינן בתקרה מכסימלית לאירוע אחד המורכב ממספר מעשים, כשבתוך תקרה זו ייקבע בהמשך מתחם עונש הולם. נבהיר כי גבולות מתחם העונש ההולם ייקבעו בהתאם לעקרונות שנקבעו בתיקון 113, ואין חפיפה בין תקרת העונש המכסימלית שנקבעה לאירוע לבין הגבול העליון של מתחם הענישה הראוי. בהמשך, על בית הדין לגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע בהתאם לעקרונות שנקבעו בתיקון 113 ביחס אשר על תמציתם עמדנו לעיל" (ראו גם ע"פ (ארצי) 12606-04-19 ל.מ. שירותי כח אדם (צפון) בע"מ - מדינת ישראל (16.2.20), ע"פ (ארצי) 57160-01-14 מדינת ישראל נ' חדוות הורים בע"מ (8.2.14)).

1. לאחר עיון בפסיקה, לא שוכנעתי כי יש לקבל את טיעון המאשימה כי מדובר בשמונה עבירות עבור כל אחד מהעובדים שהעסיקה ללא היתר. כפי שקבעתי בגזרי דין הקודמים ביחס לעבירה זו, העבירה מתייחסת לעיסוק כקבלן ללא קבלת רישיון ולא להעסקת עובדים. יש לראות בעבירה אירוע אחד משום שמדובר במסכת עובדתית אחת: העסקת העובדים התבצעה באותו הזמן, ומול אותה מזמינת שירות. כמו כן, אני סבורה שיש לראות באירוע מעשה אחד, מאחר ומדובר בהתנהלות של עיסוק כקבלן כח אדם ללא היתר לאורך כל התקופה, ועל כן העונש המרבי שבסמכות בית הדין הוא עונש המקסימום על מעשה עבירה אחד, זאת בשונה למשל מעבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים הקובע עבירה של העסקת עובד זר שאינו בעל היתר לעבוד בישראל (מעסיק ש"העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל"), שאז העסקתו של כל עובד ועובד ללא היתר מהווה מעשה עבירה בפני עצמו, להבדיל מעיסוק של קבלן כח האדם עצמו ללא היתר. מספר העובדים שהנאשמת העסיקה לאורך התקופה ללא היתר יכול לבוא לידי ביטוי בנסיבות הנוגעות לביצוע העבירה ובכך להשפיע על קביעת המתחם, אך לא בסיווג מספר האירועים או המעשים.
2. אני ערה לפסקי הדין של בתי הדין האזוריים אליהם הפנתה המאשימה שם נקבע כי יש להכפיל את תקרת העונש המקסימלי (אף אם לא במספר העובדים בהכרח) כדי לבטא את העובדה כי העיסוק ללא היתר נעשה לגבי מספר רב של עובדים. עם זאת, מעיון בפסיקת בית הדין הארצי עולה תמונה שונה, ולפיה יש לראות בהפרת החובה לרישיון כמעשה אחד. כך, בעניין ספירשטיין, לא התערב בית הדין הארצי בקביעת בית הדין האזורי לפיה עבירה של עיסוק חברת כח אדם כקבלן ללא רישיון מהווה אירוע ומעשה אחד. עוד נקבע שם כי עבירה של אי ניהול פנקס שעות עבודה ומנוחה היא עבירה אחת הכוללת "מעשה" אחד, על אף שבוצעה כלפי מספר עובדים, וזאת להבדיל מנסיבות בהן לא שולמו תשלומים למספר עובדים (כגון: אי תשלום דמי חופשה), או לא שולם תשלום לעובד לאורך תקופה (כגון: אי תשלום שכר מינימום למשך מספר חודשים), שאז יהיה מקום לבחון את השאלה האם מדובר באירוע אחד הכולל מספר מעשים. בפרשת חדוות הורים דובר בהעסקה שלא כדין של שישה עובדים זרים. שם הוכפל הקנס במספר העובדים, אולם זאת מאחר וכאמור הקנס הפלילי נקבע ביחס לכל עובד ועובד, וזאת להבדיל מהעבירה המנוסחת בסעיף 2 לחוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם. באופן דומה, בע"פ (ארצי) 12606-04-19 ל.מ. שירותי כח אדם (צפון) בע"מ - מדינת ישראל (מיום 16.2.20) דובר בהעסקה שלא כדין של ארבעה בני נוער על פי חוק העסקת נוער, תשי"ג-1953, ונקבע כי מדובר באירוע אחד הכולל מספר מעשים, מאחר והעבירות מתייחסות לכל עובד ועובד בנפרד, ולא להיתר כללי שאמור להחזיק המעסיק – וזאת בשונה מענייננו.

מתחם העונש ההולם

1. הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה: הערך המוגן שנפגע מביצוע עבירה זו על ידי הנאשמת הוא שמירה על זכויותיהם של אוכלוסיות מוחלשות, כפי שנפסק גם בע"ע (ארצי) 520-09 אופקים א.ג. בע"מ - מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (17.10.2010): "המחוקק מצא לנכון לדרוש מכל קבלן כוח אדם, כתנאי לקבלת רישיון לפעילותו, הפקדת ערובה העומדת בתנאי החוק והתקנות. התכלית מאחורי דרישה זו כבר נדונה בפסיקה והינה הבטחת מילוי מלוא מחויבויותיו של קבלן כוח האדם כלפי עובדיו, על מנת למנוע מצב בו קבלן כוח האדם מפסיק פעילותו ומותיר את עובדיו מול שוקת שבורה (עב' 1002/02 קבוצת יו.אס.ג'י.די. בע"מ – מדינת ישראל, פד"ע לח 529 (2002))".
2. עוצמת הפגיעה בערך המוגן: מחד עוצמת הפגיעה בערך המוגן נלמדת ממספר העובדים שהועסקו ללא רישיון כדין, וללא יכולת המדינה לפקח על תנאי העסקתם. מאידך, לא נעלמה מעיני העובדה כי הנאשמת העסיקה את העובדים ללא רישיון תקופה קצרה אשר נמשכה חודשיים.
3. נסיבות שקשורות בביצוע העבירה: הנאשמת עברה את העבירה באופן עצמאי ללא תלות באחר, והבינה את חומרת מעשיה. הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה הוא פגיעה בזכויותיהם של אוכלוסיות עובדים מוחלשות, שלא במתכוון, אך בסופו של יום לא נגרם להם נזק.
4. מדיניות הענישה הנהוגה בעבירה זו בנסיבות דומות: העונש המקסימאלי הקבוע לצד עבירה זו הוא 14,400 ₪. סעיף 20(ב) לחוק קובע כי "העובר על הוראות סעיף 2(א) או 10(א) או (א1), דינו – מאסר ששה חודשים", וסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין קובע כי "אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד ששה חדשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 14,400 שקלים חדשים".

מתחם הענישה של עיסוק כקבלן ללא רישיון נע בין 20% ל- 60% מהעונש המרבי: בת"פ (ת"א) 75705-10-18 מדינת ישראל - מוחמד כבהא (12.12.2021) העבירה בוצעה כלפי שישה עובדים, כשבעה חודשים, ונקבע מתחם ענישה שנע בין 30% ל- 60% מהעונש המרבי; בת"פ (ת"א) 17919-08-18 מדינת ישראל - ניקיון אחד מעל כולם בע"מ (01.11.2021) העבירה בוצעה כלפי תשעה עובדים למשך חמישה חודשים, ונקבע מתחם עונש הולם בין 20% ל- 60% מהעונש המרבי; בת"פ (ת"א) 70437-05-18 מדינת ישראל - דין אזולאי (24.08.2021) העבירה בוצעה כלפי שבעה עובדים במשך תשעה חודשים ונקבע מתחם עונש הולם בין 20% ל- 60% מהעונש המרבי; בת"פ (ב"ש) 32556-07-14 מדינת ישראל - פוינט א.נ. אבטחה בע"מ (29.12.2015) נקבע בדומה לענייננו כי מדובר באירוע אחד ובמעשה אחד נוכח יסודות העבירה, העבירה בוצעה כלפי שמונה עובדים במשך שלושה חודשים ונקבע מתחם עונש הולם בין 30% ל- 60% מהעונש המרבי; בפרשת ספירשטיין קיבל כאמור בית הדין הארצי את פסיקת בית הדין האזורי לפיה יש להעמיד את מתחם העונש ההולם בין 20% ל- 50% מהעונש המרבי, כאשר מדובר בארבעה עובדים.

1. כמו-כן היות ומדובר בעבירה אשר בצידה עונש קנס, יש להביא את מצבו הכלכלי של הנאשם כבר בקביעת מתחם העונש. בפרשת חדוות הורים נקבע כי "כאשר מתחם הענישה מתייחס לקנס, כבעניינו, יש לקחת בחשבון גם את "מצבו הכלכלי של הנאשם" (סעיף 40 ח' לחוק העונשין), וזאת כבר בשלב של קביעת מתחם העונש ההולם". ב"כ הנאשמת טען בטיעוניו לעונש כי עקב ההליך הפלילי בתיק דנן, נגרם לנאשמת נזק כלכלי כאשר סגרה את עסקה והפכה לשכירה. עוד טען כי הנאשמת נפצעה בתאונת עבודה, דבר אשר אינו הטיב עם מצבה הכלכלי. לצורך כך הציגה הנאשמת תלוש שכר אשר מעיד כי שכרה החודשי הוא 4,800 ₪, ודו"ח רפואי מיום 1.4.21 שמעיד על תאונת העבודה כאמור. לאחר עיון במסמכים החלטתי להתחשב בהם באופן יחסי, שכן מצד אחד יש בהם לחזק את טענותיה של הנאשמת, אך לא באופן משמעותי שכן לא הוגשו די מסמכים אשר יכולים להראות כי זה היה מצבה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רפואית, לאורך פרק זמן מהותי.
2. בשים לב לערכים המוגנים שנפגעו, מידת הפגיעה בהם, משך התקופה בה בוצעו העבירות, מצבה הכלכלי של הנאשמת ורמת הענישה הנהוגה במקרים דומים, אני סבורה שבנסיבות העניין יש להעמיד את מתחם העונש ההולם בין 25% ל- 60% מהעונש המרבי, כלומר בין 3,600 ₪ לבין 8,640 ₪.

אי מסירת תלושי שכר

ריבוי עבירות

1. ביחס לעבירה של אי מסירת תלושי שכר, אני סבורה שיש לראות בעבירה בה הורשעה הנאשמת אירוע אחד שכן מדובר במסכת עבריינית אחת, כך אי מסירת התלושים התבצעה באותן נסיבות, ובאותו פרק זמן. עם זאת יש לקבוע כי האירוע טומן בחובו שני מעשים שונים, משום שמדובר באי מסירת תלושים עבור שני עובדים שונים.

מתחם העונש ההולם

1. הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה: בדומה לאמור לעיל, גם ביחס לעבירה זו הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה הוא שמירה על זכויותיהם הסוציאליות של עובדים, בפרט כאשר תלוש השכר מהווה כלי של שליטה ובקרה המסייע לעובד לוודא כי זכויותיו מתקבלות, יפים לעניין זה דבריו של בית הדין הארצי ב ע"ע (ארצי) 184-09 פיודור קרבצ'נקו - חברת השמירה בע"מ (18.12.2011): "מעבר לצורך נוסיף, כי תלוש שכר אמור לאפשר לעובד לזהות את מרכיבי שכרו, על מנת שיוכל להבין כיצד חושב השכר ולהלין במידת הצורך, בזמן אמת, על חסרים או אי דיוקים."
2. עוצמת הפגיעה בערך המוגן: גם כאן ניתן ללמוד על עוצמת הפגיעה בערך המוגן מעצם הזכות שנפגעה. עם זאת, גם כאן יש ליתן את הדעת לכך כי מדובר בפגיעה אשר נמשכה חודשיים בלבד.
3. נסיבות שקשורות בביצוע העבירה: הנאשמת עברה את העבירה באופן עצמאי ללא תלות באחר. הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה הוא פגיעה בזכויותיהם של העובדים, גם אם בסופו של יום לא נגרם להם נזק.
4. רמת הענישה הנוהגת: סעיף 25ב.(א) קובע כך: "מעסיק העושה אחד מאלה, דינו – מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה – חוק העונשין): (1) לא מוסר לעובדו תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א); עבירה לפי פסקה זו היא מסוג העבירות של אחריות קפידה; סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין קובע כי "אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה מששה חדשים ולא יותר משנה - קנס עד 29,200 שקלים חדשים". כלומר, העונש המרבי בגין עבירה של אי מסירת תלושי שכר הוא 14,600 ₪. מעיון בפסיקה עולה כדלקמן: בת"פ (ב"ש) 52454-10-14 מדינת ישראל - ממן (11.09.2016) נקבע מתחם בין 10% ל- 40% מהקנס המרבי עבור שני מעשים; בת"פ (ב"ש) 63228-10-15 מדינת ישראל - מועדון כדורגל אשקלון (09.08.2016) נקבע מתחם בין 20% ל-50% מהקנס המרבי עבור שלושה מעשים; בת"פ (י-ם) 23003-08-11 מדינת ישראל - יוסף חי נסים (26.11.2014) נקבע מתחם בין 10% ל- 30% מהקנס המרבי עבור מעשה אחד; בת"פ (י-ם) 35406-10-12 מדינת ישראל - סימפרק בע"מ (25.02.2016) נקבע מתחם הענישה בין 20%-50% מהעונש המרבי עבור שלושה מעשים.
5. בשים לב לערך החברתי שנפגע, מידת הפגיעה בו, מצבה הכלכלי של הנאשמת כפי שפירטנו לעיל, מספר המעשים- שני תלושי שכר, ורמת הענישה הנוהגת, אני סבורה שיש להעמיד את מתחם העונש בין 10% ל 30% מהעונש המרבי בצד עבירה זאת.

קביעת עונשה של הנאשמת

1. קביעת עונשה של הנאשמת תעשה בהתאם לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. לא השתכנעתי כי יש לחרוג ממתחמי הענישה בין אם לקולה ובין אם לחומרה, היות ולא מדובר בנסיבות יוצאות דופן באופן המצדיק חריגה מהמתחם.
2. נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה: הנאשמת נעדרת עבר פלילי, הודתה בהזדמנות הראשונה ולכן חסכה זמן שיפוטי יקר. בנוסף, התחשבתי מכך שחלפו ארבע שנים מביצוע העבירה, והנאשמת לא חזרה על מעשיה, ונתתי את הדעת לכך שלנאשמת נגרמו נזקים מביצוע העבירה, כאשר סגרה את העסק נשוא תיק זה.

העונש הראוי לנאשמת

1. ביחס לעבירה של מתן שירותי כח אדם ללא היתר יש להעמיד את עונשה על 35% מהעונש המרבי, כלומר 5,040 ₪.
2. ביחס לעבירה של אי מסירת תלושי שכר יש להעמיד את העונש על 15% מהעונש המרבי, כלומר 2,190 ₪.
3. סך הקנס הינו 7,230 ₪. הקנס ישולם בארבעה תשלומים חודשיים, עוקבים ושווים החל מיום 1.8.22.
4. הנאשמת תחתום תוך 30 ימים ממתן גזר הדין על התחייבות להימנע מביצוע עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם, תשנ"ו-1996, למשך 3 שנים מיום החתימה. ההתחייבות תהיה בגובה הקנס המרבי הקבוע לצד העבירה, 14,400 ₪.
5. הנאשמת תחתום תוך 30 ימים ממתן גזר הדין על התחייבות להימנע מביצוע עבירה לפי סעיפים 24(ג) ו 25ב(א)(1) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, למשך 3 שנים מיום החתימה. ההתחייבות תהיה בגובה הקנס המרבי הקבוע לצד העבירה, 14,600 ₪.
6. הנאשמת תפנה למזכירות בית הדין באמצעות בא כוחה לחתימה על ההתחייבויות כאמור ועל מנת לקבל שוברים לתשלום הקנס.
7. זכות ערעור כחוק.