פתח דבר 3

רקע עובדתי וטענות הצדדים 3

הראיות המרכזיות 5

דיון והכרעה 6

הסכמות בהתנהגות– המסגרת הנורמטיבית 6

היחסים בין הצדדים היו טובים לאורך מרבית תקופת ההתקשרות 9

מועד סיום היחסים בין הצדדים 10

יינות בציר 2014 – הנתבעת לא הפרה את ההסכם על אף שסיפקה את היינות באיחור 15

יינות 2014 – התובעת הפרה את התחייבותה לרכוש את מספר הבקבוקים שנקבעו בהסכם 18

יינות 2015 – הסכמות הצדדים וטענותיהם 18

התובעת לא הוכיחה כי נמנעה מרכישת יינות 2014-2015 מאחר שנחלו כישלון חרוץ 19

הנזק שנגרם לנתבעת בגין הפרת ההסכם ואי רכישת כלל היינות להם התחייבה התובעת 23

רכישת יינות 2014 בחזרה על ידי הנתבעת בתוספת פרמיה של 13% 28

המקדמה 29

דמי האחסנה 32

הנתבעת שלחה לנתבעת חשבוניות בגין תשלום דמי האחסנה והנתבעת הייתה מודעת לחובה בזמן אמת 34

סתירות בעדותו של ליפקא באשר למועד הוויתור 35

סיכום ביניים 36

יינות הבטוחה 37

התובעת היא שומר שכר טפל 38

התובעת התרשלה באחסון יינות הבטוחה 40

דיני השמירה במשפט העברי 44

התובעת לא עמדה בחובתה להקטין את הנזק 45

יינות הבטוחה - כמות הבקבוקים שניזוקו ועלותם 47

החבות לשנע ולהטמין את יינות הבטוחה מוטלת על שני הצדדים באופן שווה 51

המחלוקת בדבר אחריות מיתוגם, שיווקם, מכירתם והפצתם של יינות 2014-2015 51

אף לא אחד מהצדדים הוכיח כי שיווק יינות 2014 ו-2015 הוטל על רעהו 52

חובת התובעת להפצה ומכירה 57

הנתבעת לא הוכיחה את שיעור הנזק שנגרם לה בגין הפצת ומכירת היינות חלף התובעת 59

יינות היוקרה/ יינות הייבוא מאת אסטרולאב – סוגיית התחרות וההימנעות 60

בעיית תזרים המזומנים של הנתבעת אינה רלוונטית לטענות הצדדים 62

העדים - אמינותם של העדים והימנעות הצדדים מעדותם של עדים נוספים רלוונטיים 65

עדותו של ליפקא 66

עדותם של יאיר לוי וחן משולמי-כהן 67

הימנעות מעדותם של עדים נוספים 67

סוף דבר 69

פתח דבר

1. עניינן של התביעה והתביעה שכנגד שלפניי בשלל טענות הדדיות בין הצדדים ביחס לפרשנות הסכם ביניהם, כמו גם לטענות ביחס לסיכומים בעל פה ומכללא. ההסכם עוסק בהליכי ייצור ושיווק יינות מבציר 2014 ו-2015, במקדמה שהתובעת שילמה לנתבעת בגין ההסכם וביינות ערובה שאוחסנו על ידי הנתבעת אצל התובעת להבטחת החזר המקדמה. כאמור, ענייננו בשלל טענות הנובעות מההסכם, מפרשנותו ויישומו, כפי אומד דעת הצדדים, כפי שאפרט בהמשך הילוכי.

פרק א': רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובעת והנתבעת שכנגד, חברת איי. בי. בי. אל. ספיריט בע"מ (להלן: "התובעת"), היא חברה המייבאת ומפיצה משקאות אלכוהוליים שונים. הנתבעת והתובעת שכנגד, חברת מרש א. אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "הנתבעת"), היא חברה המתמחה בייבוא ושיווק בלעדי של יינות ומפעילה יקב המייצר יין מקומי תחת המותג "פלדשטיין" (להלן: "יינות פלדשטיין").
2. ביום 20.10.15 התקשרו הצדדים בהסכם (להלן: "ההסכם") שעיקרו רכישת יינות הנתבעת מבציר 2014 – יינות אדומים ולבנים (להלן: "יינות בציר 2014") ובציר 2015 – יינות אדומים ולבנים (להלן: "יינות בציר 2015") על ידי התובעת. כמו כן, כלל ההסכם מספר הסכמות מרכזיות נוספות שעניינן בתשלום מקדמה בסך של 380,000 ₪ (להלן: "המקדמה") מצד התובעת עבור ייצור יינות בציר 2014 ו-2015 שאותם הייתה עתידה לרכוש, וכן שיעבוד של יינות הנתבעת בשווי כולל של 385,011 ₪ ואחסונם אצל התובעת, לשם הבטחת השבת סכום המקדמה (להלן: "יינות הבטוחה").
3. לטענת התובעת, בהסכם בין הצדדים נקבע כי הנתבעת תייצר את יינות בציר 2014 ו-2015 ותפעל למיתוגם ושיווקם, וכי בהמשך תמכור יינות אלה לתובעת אשר תפעל להפצתם ומכירתם בשוק. עוד נטען, כי הנתבעת התחייבה לאספקת יינות בציר 2014 לתובעת עד ליום 30.6.16 ואספקת יינות בציר 2015 עד ליום 30.6.17. בפועל לא עמדה הנתבעת במועדי האספקה האמורים. לא זו אף זו, לטענת התובעת, הנתבעת פעלה בניגוד להסכם, שעה שלא השיבה את המקדמה.
4. עוד טוענת התובעת, כי בהסכם נקבע באופן מפורש שהנתבעת תשלם עבור כל חודש של אחסון יינות הבטוחה אצל התובעת (להלן: "דמי האחסנה"), אולם בפועל לא שילמה הנתבעת את מלוא דמי האחסנה. כמו כן, התובעת סיפקה לנתבעת סחורה נוספת בהתאם להזמנותיה (להלן: "הסחורה הנוספת"), אולם הנתבעת כשלה מלשלם עבורה.
5. התובעת פנתה, באמצעות בא כוחה, אל הנתבעת בדרישה לתשלום חובותיה. במסגרת מכתב הפנייה, ציינה התובעת בפני הנתבעת כי טרם שולמו דמי האחסנה בגין התקופה כולה, כי טרם הושבה המקדמה, וכי הנתבעת לא שילמה בגין הסחורה שסיפקה לה התובעת. עוד ביקשה התובעת במסגרת מכתב זה כי הנתבעת תפנה את יינות הבטוחה ממחסני התובעת. בתגובה השיבה לה הנתבעת, באמצעות בא כוחה, בשלל טענות ובכללן טענות לפיהן הייתה זו דווקא התובעת שהפרה את ההסכם, וממילא דחתה את טענות התובעת.
6. ביום 6.6.19 הגישה התובעת בקשה למתן הוראות (להלן: "הבקשה למתן הוראות") במסגרתה ביקשה ליתן הוראות ביחס ליינות הבטוחה שעוד היו מאוחסנים אצלה אותה העת, באשר הנתבעת מסרבת לקבלם בחזרה. בקשה זו נדחתה ביום 26.6.19 על ידי כב' הש' רנה הירש נוכח כשלים פרוצדורליים. עם זאת, במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ביום 28.11.19 ובהמלצת ביהמ"ש הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן תישא התובעת בעלויות השינוע וההטמנה תוך שמירת הטענות בעניין שיפוי בגין הוצאות אלה.
7. בשל כל ההפרות האמורות, טוענת התובעת, כי הנתבעת חייבת לפצות אותה בגין החובות והנזקים הבאים שגרמה בסך של 388,362 ₪ עבור השבת המקדמה (בתוספת ריבית והצמדה כדין), סך של 122,457 ₪ עבור הסחורה הנוספת, וסך של 34,303 ₪ עבור דמי האחסנה, ובסך הכל סך של 545,122 ₪. עוד ציינה התובעת כי אין באפשרותה לממש את יינות הבטוחה לשם תשלום החוב האמור, מאחר שסחורה זו אינה ראויה לשיווק לצרכן ומשכך הפכה לחסרת ערך.
8. מנגד טוענת הנתבעת, כי אין באפשרות התובעת לעתור להשבה כספית של דמי המקדמה שעה שההסכם לא בוטל. לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי בניגוד להסכם רכשה התובעת מהנתבעת רק חלק מיינות בציר 2014, כמו גם לא פעלה לשיווקו, מיתוגו, הפצתו ומכירתו, ושמרה אותו במחסניה באופן שהביא לירידת ערך המותג והביא את הנתבעת לפעול במקום התובעת לצורך שיווקם ומכירתם. זאת ועוד, לשם "הצלת" המותג והקטנת הנזקים נאלצה הנתבעת לרכוש את יינות בציר 2014 בחזרה מהתובעת תמורת מחיר הרכישה בתוספת פרמיה בשיעור של 13% (להלן: "הפרמיה"). כמו כן, גם באשר ליינות בציר 2015 לא קיימה התובעת את התחייבויותיה בהסכם, עת הודיעה כי אין בכוונתה לרכוש יינות אלה ולשווקם.
9. באשר לדמי האחסנה, טוענת הנתבעת כי בשונה מההסכם הכתוב הושגו הסכמות מאוחרות יותר בין הצדדים לפיהן לא ישולמו לתובעת דמי האחסנה. בהתאם, לא הוציאה התובעת בזמן אמת דרישת תשלום ולא העלתה במשך שנתיים כל טענה בגין כך. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת אחסנה את יינות הבטוחה באופן רשלני, והביאה בהתנהגותה לירידת שוויים והאצת אובדן ערכם, תוך הפיכתם לבלתי ראויים לשימוש. בהתאם להסכם, היה באפשרותה של התובעת לממש את יינות הבטוחה ולהקטין את הנזק, ובהימנעה מעשות כן הסבה נזקים כבדים לנתבעת.
10. לבסוף טוענת הנתבעת, כי התובעת הפרה את התחייבותה שלא לפנות ליקבים מהם ייבאה הנתבעת מותגי יוקרה שעה שהתקשרה ישירות עם היקב הניו-זילנדי ממנו ייבאה הנתבעת יינות אלה, והכל תוך כדי שהיא מתחרה בנתבעת שלא כדין.
11. בהמשך לטענות האמורות, טוענת הנתבעת לקיזוז כלל הנזקים שנגרמו לה לשיטתה, ובהם סך של 177,200 ₪ בגין הוצאות שיווק היינות; סך של 62,596 ₪ בגין כל יינות בציר 2014 שנשארו אצל הנתבעת ולא נרכשו על ידי התובעת; סך של 23,440 ₪ בגין הפרמיה בשיעור של 13% שנאלצה לשלם הנתבעת; סך של 943,200 ₪ בגין אי רכישתם של יינות בציר 2015; סך של 393,442 ₪^[1] בגין יינות הבטוחה שירדו לטימיון וסך של 400,000 ₪ בגין הפרת חובתה של התובעת שלא להתחרות בנתבעת. סך הכל, טוענת הנתבעת, יש לקזז סך של 1,912,307 ₪ (כולל מע"מ) ולמצער את מלוא סכום התביעה, מכל סכום שייפסק לחובתה של הנתבעת.
12. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה חזרה על מרבית טענות ההגנה שלה וכן עתרה לפיצוי בגין ראשי הנזק האמורים באופן שהתביעה שכנגד הועמדה על סך כולל של 1,912,307 ₪, כאמור לעיל, בגין הפרת התחייבויותיה החוזיות של התובעת, עוולת התרמית או מצג שווא רשלני או רשלנות וכן הפרת חוק השומרים, תשכ"ז-1967.

הראיות המרכזיות

1. במסגרת ההליך התקיימו שתי ישיבות מקדמיות (28.11.19, 17.9.20) וכן 3 ישיבות הוכחות, שהתקיימו בימים 26.11.20, 3.12.20 ו-10.12.20. התובעת מסרה שני תצהירים מטעמה – האחד של הגב' חן משולמי-כהן (להלן: "משולמי-כהן") סמנכ"לית הכספים בתובעת, והשני של מר יאיר לוי (להלן: "יאיר לוי") סמנכ"ל שיווק ומכירות בתובעת. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר חיליק ליפקא (להלן: "ליפקא" או "חיליק") – בעלים ומנהל הנתבעת.
2. לאחר קיום ישיבת ההוכחות הגישו הצדדים סיכומיהם.

דיון והכרעה

הסכמות בהתנהגות– המסגרת הנורמטיבית

1. טענות רבות מבין הטענות שהעלתה הנתבעת עוסקות בקיומן של שינויים מוסכמים של ההסכם שנעשו בדרך של התנהגות, שהתקיימו לשיטתה לאחר החתימה על ההסכם. התובעת מנגד, מפנה פעם אחר פעם להסכם הכתוב וטוענת טענותיה ביחס להסכם זה. עובר לבחינת קיומן של ראיות וקביעות עובדתיות באשר להסכמות שכאלה, מצאתי להתייחס בקצרה לרקע הנורמטיבי העוסק בהסכמות מסוג זה, כאשר רובו ככולו מתבסס על המאמר המאלף בנושא של המלומדים שחר ליפשיץ ואלעד פינקלשטיין "חוזה ויחסים – המקרה של שינוי חוזה בהתנהגות" (ר' שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית., נצפה ביום 5.7.21).
2. מצבים של שינוי מוסכם בדרך של התנהגות בין הצדדים החתומים על חוזה, מתאפיינים בכך שעל אף שנחתם ביניהם חוזה פורמלי, בפועל קיימת לאורך זמן התנהגות של הצדדים השונה מן האמור בחוזה. בשלב מסוים, כאשר מתעורר סכסוך בין הצדדים, אחד הצדדים מבקש לחזור ולדבוק בחוזה הפורמלי, ואילו הצד האחר טוען כי בין הצדדים גובשה בהתנהגות הסכמה חדשה אשר שינתה את החוזה הפורמלי שינוי המצדיק מתן תוקף חוזי להתנהגות.
3. במקרים אלה מבקשים שני הצדדים לדבוק בהסכמת הצדדים, אלא שבעוד שצד אחד טוען שיש לדבוק בהסכמה הראשונית שהתגבשה וקיבלה ביטוי בחוזה הפורמלי, טוען הצד השני כי יש לדבוק בהתנהגות המאוחרת של הצדדים בפועל, המשקפת לטענתו את ההסכמה הלא-פורמלית של הצדדים שהתגבשה לאורך חיי החוזה וששינתה מן ההסכמות המקוריות. המלומדים ליפשיץ ופינקלשטיין מכנים זאת – סוגיית השינוי החוזי המוסכם בהתנהגות.
4. ליפשיץ ופינקלשטיין מבחינים בין שתי גישות שונות או תיאוריות מרכזיות שונות באשר לשינוי חוזה בהתנהגות. הגישה האחת, שאותה מקובל לכנות "גישת חוזה היחס", גורסת כי במקרים בהם מערך היחסים בין הצדדים רחב ועשיר, אל לה להסדרת היחסים החוזיים להתמצות באכיפת ההתקשרות הפורמלית בלבד וכי דיני החוזים צריכים לפתח כלים משפטיים שייתנו ביטוי ותמיכה למערך היחסים הכולל שהתפתח בין הצדדים, הגם שהוא חורג מהמסגרת הפורמלית שנקבעה בראשית הדרך המשותפת. הגישה השניה, היא הגישה הנאו-פורמליסטית, גורסת כי אף שמערך היחסים והציפיות שבין הצדדים עשוי להיות עשיר מזה המשתקף בחוזה הפורמלי, צדדים טיפוסיים מצפים כי בעת סכסוך או מחלוקת יתמקד הדין בהיבט החוזי הפורמלי בלבד. הבחנה זו אינה רק מבטאת טוב יותר את ההבנה של צדדים טיפוסיים לקשר חוזי, אלא ששימורה תורם לאיכות היחסים בין הצדדים ואף מוצדק מטעמים מוסדיים וכלכליים.
5. עוד טוענים ליפשיץ ופינקלשטיין, כי הגישות הקרובות לתיאוריית חוזה היחס יאמצו גישה דינמית שתתמוך במקרים רבים בזניחת ההסכמה המקורית ובמתן תוקף משפטי להתנהגות הצדדים בפועל, בעוד שגישה נאו-פורמליסטית תצדד בעמדה הפוכה.
6. אחר הדברים האלה, דומה כי יש להפנות מבטנו אל הדין הנוהג בישראל. העמדה העקרונית בפסיקה הנוגעת למקרים של שינוי חוזה בהתנהגות, היא כי ניתן להכיר בהתנהגות הצדדים כמבססת שינוי של חוזה במקרים שלדעת בית המשפט התנהגותם של הצדדים אכן משקפת את כוונתם לסטות מהוראות החוזה המקורי. לרוב נתפסות השאלות הנוגעות לעניין זה כשאלות עובדתיות, נקודתיות, הנגזרות מכוונת הצדדים. במשך הזמן גיבשה הפסיקה מספר מבחני עזר כלליים לזיהוי כוונת הצדדים, שאותם בוחנים בתי המשפט בבואם להכריע אם להעניק תוקף חוזי להתנהגות הצדדים, ואלו הם:

• מודעות הצדדים לסטייה מההסכמה המקורית – רמת המודעות של הצדדים לסטייתם בהתנהגותם מן החוזה, ובעיקר רמת המודעות של הצד המתנגד למתן תוקף חוזי לשינוי, היא מבחן עזר חשוב וכמעט הכרחי על פי הפסיקה.
• משך זמן ההתנהגות ועקיבותה - בע"א 90/4956 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו)4 )35( 1992(, קבע בית המשפט כי קיומו של "דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים", יכול ללמד על כוונת הצדדים לסטות מהחוזה הפורמלי.
• מהותיות השינוי – ליפשיץ ופינקלשטיין טוענים כי ככל ששינוי החוזה מהותי יותר, כך גוברת ההנחה שהצדדים לא יסתפקו בהתנהגותם אלא יפעלו להעלות את השינוי עלי כתב, אולם ככל שמדובר בשינוי בהתנהגות המבטא סטייה קטנה מהוראות החוזה הפורמלי, גוברת נטייתו של בית המשפט להעניק תוקף חוזי להתנהגות.
• רמת הפורמליות המאפיינת את יחס הצדדים לאורך חיי החוזה – כאשר במקרים אחרים הקפידו הצדדים על הוראות החוזה הפורמלי ולא הסתפקו בשינוי בדרך של התנהגות בלבד, הרי שיש בכך כדי להקשות על קבלת טענות לפיהן הצדדים ביקשו כעת לשנות בהתנהגותם את החוזה המקורי מבלי לערוך שינוי פורמלי.
• מידת ההשקעה בעריכת החוזה המקורי – במקום שבו הצדדים השקיעו זמן וכסף בעריכת חוזה מפורט, תוך הביאם בחשבון מגוון נושאים ותרחישים היכולים להתממש בעתיד, יש בכך משום איתות בדבר כוונתם שהחוזה הפורמלי הוא שיסדיר את יחסיהם המשפטיים, וכי אין להכיר בקלות בהתנהגות הסוטה ממנו כמבססת את שינויו. לעומת זאת, במקום שבו הצדדים נמנעו מלהשקיע בעת עריכת החוזה המקורי ולא פירטו את הסכמתם בהרחבה, יש בכך משום איתות על יצירת מסגרת גמישה ועל כוונת הצדדים לקיומם של יחסים דינמיים הכוללת אפשרות של שינוי החוזה בהתנהגות.
• הדדיות: ההבחנה בין שינוי בתמורה לבין שינוי בלי תמורה – ניתן להכיר בשינוי חוזה בדרך של התנהגות הן כאשר השינוי מבטא חילופי תמורות בין הצדדים והן כאשר השינוי נעשה ללא חילופי תמורות או ללא שקילות בין התמורות בין הצדדים. עם זאת, מציינים ליפשיץ ופינקלשטיין כי שאלת התמורה משפיעה על הכרעת בתי המשפט בסוגיית השינוי החוזי המוסכם. כך, כאשר מדובר בשינוי בהיעדר תמורה הדדית, נוטים בתי המשפט לקבוע כי התנהלות הצדדים מבטאת כוונה אך ורק לסטייה זמנית וכלפי עבר מהוראות החוזה הפורמלי.
• הסיבה לסטייה מהחוזה המקורי: גורם האשמה – כאשר הסטייה מן החוזה הפורמלי נובעת מסיבות אובייקטיביות, עובדתיות או משפטיות, אשר היו יכולות לעורר התנערות חד צדדית מן החוזה – בתי המשפט הקלו בנכונות להעניק תוקף חוזי להתנהגות הצדדים. לעומת זאת, כאשר ראשיתה של הסטייה הנמשכת מן החוזה הפורמלית מיוחסת לאחד הצדדים, הכירה הפסיקה באפשרות לפיה ויתר הנפגע מהפרת החוזה על זכויותיו באמצעות התנהגותו בשני סוגים מרכזיים של מקרים – האחד, מצבים שבהם גם לאחר שנודע לצד הנפגע על ההפרה הוא המשיך לקיים את החוזה קיום אקטיבי וללא מחאה על ההפרה; והשני, מצבים שבהם התנהג באופן פסיבי ותוך היעדר מחאה, אשר יכולים ללמד על נכונות לשינוי החוזה וויתור הנפגע על עצם ההפרה.
• הסיבה לדרישת החזרה לחוזה הפורמלי – ליפשיץ ופינקלשטיין גורסים כי מצאו במחקרם שכאשר הדרישה להחזרת יישום הוראות החוזה הפורמלי ניתנת להצדקה בנסיבות אובייקטיביות חיצוניות, ולא רק מתוך האינטראקציה הישירה בין הצדדים לחוזה, תגבר נכונותו של בית המשפט להיענות לה. לעומת זאת, כאשר מתרשם בית המשפט שהדרישה לחזור לקיום החוזה הפורמלי נעשתה רק מתוך האינטראקציה הישירה שבין הצדדים לחוזה, יוביל הדבר להקשחת נכונותו לאפשר זאת. דוגמה מובהקת למקרים שבהם מקורה של הדרישה לחזור ליישום הוראות החוזה הפורמלי נעוץ באינטראקציה הישירה שבין הצדדים, היא כאשר דרישה זו מועלית רק לאחר פרוץ סכסוך אחר, שהוביל לוויכוח על עצם התמשכות היחסים בין הצדדים.

1. האפשרות כי חוזה ישונה בדרך של התנהגות אינה שנויה לכאורה במחלוקת, והפסיקה בישראל הבהירה כי כשם שניתן לכרות חוזה בהתנהגות, כך גם ניתן לשנותו בהתנהגות. השאלה במקרים אלה אינה אלא, האם בעובדות המקרה הנדון ישנן ראיות מספיקות המלמדות על כוונה של הצדדים לסטות מאותן ההסכמות המקוריות שהושגו בהסכם הראשוני ולהחליפן בהסדרים חדשים. על פי גישה זו, סוגיית שינוי החוזה בהתנהגות היא ענף של דיני כריתת חוזה, וקיום הקשר המשפטי הוא רק נסיבה עובדתית שיש לכלול כחלק מהשיקולים הכלליים המתעוררים במסגרת דינים אלה. אולם במסגרת מאמרם, מציעים ליפשיץ ופינקלשטיין עמדה שונה, לפיה ההבחנה בין כריתת חוזה חדש בהתנהגות לבין שינוי חוזה קיים בין צדדים בעלי היסטוריה משותפת אינה רק שאלה עובדתית-ראייתית בדבר כוונת הצדדים, כי אם סוגיה שההכרעה בה היא ערכית נורמטיבית, ותיקבע בהתאם לאחיזה בגישה הניאו-פורמליסטית או גישת חוזי היחס.
2. כך או כך, ומבלי להכריע בדבר הגישה הרצויה, להבחנות ומבחנים אלה חשיבות רבה בענייננו והם יסייעו לנו בבחינת טענות הצדדים באשר להפרות של מי מהם ככל שהתקיימו.

היחסים בין הצדדים היו טובים לאורך מרבית תקופת ההתקשרות

1. כאמור לעיל, לטענת הנתבעת, בין הצדדים הושגו הסכמות מאוחרות, הן בעל פה והן מכללא, והיא מבקשת לבסס את מרבית טענותיה על הסכמות מאוחרות אלה. מנגד, טוענת התובעת כי ההסכם אשר נחתם בין הצדדים הוא הקובע את מערכת היחסים בין הצדדים ואין בלתו. משכך, ההסכם הכתוב מהווה סוף פסוק ואינו מותיר מקום למחלוקות מעבר לשאלות פרשניות. לא זו אף זו, אלא שגם טענות הנתבעת לקיומן של הסכמות מאוחרות לא הוכחו ולא גובו במסמכים בכתב, הנדרשים לשם סתירה של מסמך בכתב הנהנה מעליונות. לגישתה של הנתבעת היא גיבתה את כלל טענותיה במסמכים כתובים.
2. בטרם נפנה לבחינת כל אחת מהטענות והשאלה האם הצליחה הנתבעת להוכיח בכל טענה וטענה כי אכן הושגו הסכמות מאוחרות בשונה מההסכם המגובות במסמכים שיש בהם כדי לסתור את ההסכם, חשוב להבין את מערכת היחסים ששררה בין הצדדים, שכן היא תסייע לנו בהבנת הרקע והנסיבות למתרחש למן רגע ההתקשרות בין הצדדים, דרך חתימת ההסכם וכלה בפרוץ המשבר והגשת התביעות ההדדיות.
3. דומה בעניין זה, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי מערכת היחסים הייתה טובה ואף ניתן לומר כי הייתה מבוססת על שיתוף פעולה ורצון משותף להביא את שני הצדדים להצלחות מסחריות. כך, ב 18 לסיכומי התובעת היא מציינת כי: "מערכת היחסים בין הצדדים הייתה טובה, וכללה יחסים טובים גם עם מנכ"ל החברה דאז, אסף איווניר" (להלן: "איווניר"). כן אפנה לדבריו של יאיר לוי במסגרת חקירתו הנגדית: "הייתה תקשורת בין הצדדים ממקום של לעזור לצד השני" (ש' 1, עמ' 21 לפר'). גם מנהל הנתבעת, ליפקא טוען דברים דומים, כשבמהלך חקירתו הנגדית בחר לעשות שימוש בביטויים כגון "רוח הדברים הטובה" (ש' 31, עמ' 37 לפר') והשיב כי מערכת היחסים עם התובעת לאחר חתימת ההסכם הייתה טובה וכללה יחסים טובים עם איווניר (ש' 6-9, עמ' 34 לפר'). גם במסגרת תכתובות המיילים בין הצדדים ניתן למצוא אמירות כמו: "על מנת להתקדם ולמצוא פתרון שיהיה מקובל על כולנו" (מייל מליפקא ליאיר לוי מיום 11.4.18, נספח 1 לתצהיר הנתבעת.
4. על רקע הדברים האמורים, אשר יפורטו בהמשך בפירוט נרחב, אין זה מן הנמנע כי ההסכם הכתוב אינו חזות הכל, וכי כאשר בין הצדדים קיימים יחסי אמון ורצון לשתף פעולה, וכאשר האופי המסחרי של ההתנהלות בין הצדדים היה דינאמי, קיימת אפשרות כי הושגו הסכמות נוספות שאינן תואמות את ההסכם הכתוב, ומטרתן להשיא את מיטב הרווחים לצדדים תוך התחשבות בהתנהלות המסחרית הדינמית. הכל, כמובן, בכפוף להצגת מסמכים וראיות בכתב ובכפוף לסעיף 80 לפקודת הפרוצדורה האזרחית העותומנית (ת"א 12045-09-17 אברהם עמרן נ' עדן לבונה – בנין השקעות ויזום (2000) בע"מ (פורסם בנבו, 22.10.19)).

מועד סיום היחסים בין הצדדים

1. בהמשך לקביעה לפיה הייתה מערכת היחסים בין הצדדים טובה, שומה עלינו לבחון מהו המועד בו עלו היחסים על שרטון, וכן האם ניתן להצביע על מועד בו העלה מי מהצדדים טענות בגין הפרות של ההסכם וההסכמות המאוחרות ככל שהיו.

בעניין זה, ניתן להצביע על מספר אסמכתאות אשר יכולות לסייע לנו בבחינת האמור:

1. ראשית, הודעת מייל מיום 22.1.17 (נספח 9 לתצהירי התובעת) במסגרתה פנה ליפקא אל איווניר וטען כי הוא מעוניין להוציא "צ'ק על החשבון הפתוח, אני מבקש לדחות לסוף פברואר". ביום 1.2.17 (נספח 10 לתצהירי התובעת) השיב איווניר: "נעלמת/מה קורה?" וליפקא השיב לו שהוא בטיול בדרום וישוב למחרת היום. ביום 6.2.17 שולח איווניר הודעה נוספת לליפקא ובה כותב: "חיליק אתה לא מגיב. מיכל פונה בשיחות הזויות לתרזה אצלי. לא מבין והאמת שהסבלנות נגמרת. אנחנו זזים קדימה".
2. בהמשך, ביום 19.6.17 (נספח 13 לתצהירי התובעת), שלח ליפקא הודעת מייל נוספת לאיווניר ובה הציע לרכוש את יינות פלדשטיין בחזרה בתוספת פרמיה של 10%, וכן נכתב כי:

"לגבי סיום ההתקשרות ביננו, יכול להיות שנצטרך דחיה ובמקום סוף השנה נבקש להוסיף 3 חודשים. כרגע עדיין אינני רואה צורך בכך אבל יכול להיות שהצורך יווצר, כפי שדיברנו אתמול אני מניח שלא תהיה בעיה במידה וזה יקרה".

מתכתובת זו ניתן ללמוד על כוונה של התובעת לסיים את ההתקשרות בין הצדדים, אשר הודיעה על כך לנתבעת ככל הנראה בתקופה שקדמה לשליחת המייל.

1. מקור נוסף אשר יכול ללמד על מועד תחילת המחלוקות בין הצדדים, הוא תשובתו של ליפקא במסגרת חקירתו הנגדית באשר לשאלה מהו המועד שבו הכיר לראשונה את יאיר לוי והתייחסותו למייל ששלח לאיווניר ביום 7.12.17 (נספח 22 לתצהיר הנתבעת): "ת. זה היה שנתיים אחרי זה (הכוונה היא ככל הנראה לשנתיים לאחר כריתת ההסכם – י.פ.) הכרתי אותו כשאסף ביקש ממני, כשהדברים החלו לעלות על סרטון (צ"ל: "שרטון". י.פ.) ואסף ביקש ממני להגיע אתו להסכמה ואז הכרתי אותו (הכוונה ליאיר לוי – י.פ.)" (ש' 27-28, עמ' 36 לפר').
2. מייל נוסף מיום 11.4.18 מאת ליפקא ליאיר לוי (נספח 1 לתצהיר הנתבעת), במסגרתו מסכם ליפקא את השתלשלות העניינים וכותב את הדברים הבאים:

"יאיר שלום, בהמשך לפגישותנו, ולבקשתך לסגור את המקדמה של ה 380,000 ₪. על מנת להתקדם ולמצוא פתרון שיהיה מקובל על כולנו והיות ולא היית מעורב בעבר ואינך מכיר את ההיסטוריה ממנה אי אפשר להתעלם, אני מסכם את השתלשלות האירועים שהובילו אותנו לסיטואציה שאיתה אנחנו מתמודדים:

1. בהסכם בינינו התחייבתם לרכוש את כל בציר 2014 ו 2015. בפועל רכשתם את רוב בציר 2014 ואת הלבנים של 2015. בשלב זה החלטתם שאינכם מעוניינים להמשיך בפרויקט ולא רכשתם את האדומים של 2015 (כ 7860 בקבוקים).

2. על פי ההסכם הייתם אמורים לעשות את כל עבודת המיתוג, השיווק וההפצה. בפועל לא השקעת לא במיתוג לא בשיווק ולא במכירה. אפילו את ההפצה נאלצנו לעשות בעצמנו.

3. המקדמה הייתה אמורה להתקזז מול רכישת היינות האדומים של 2015.

כרגע הסיטואציה היא כדילקמן:

1. ישנה מקדמה של 380,000 ₪ ששילמתם.
2. יש חוב שלנו מול יין שרכשנו חזרה מכם על סך 118,000 ₪ (כולל מע"מ)
3. הוצאות שיווק שהוצאנו על סך 177,200 ₪ + מע"מ.
4. ינות אדומים 2015 שלא רכשתם – 7860 בקבוקים לפי 120 ₪ לבקבוק 943,200 ₪ + מע"מ.
5. ינות 2014 שלא רכשתם/ שמשכנו מכם – 62,596 ₪ + מע"מ.
6. יינות יבוא של מרש שמוחזקים אצלכם כבטוחה בשווי של 393,442 ₪ + מע"מ.

..... "

1. מדברים אלו עולה כי במועד כתיבת המייל חדל פרויקט רכישת יינות בציר 2014 ו-2015 מלהתקיים, אולם לא ברור מהו "שלב זה" בו החליטה התובעת שלא לרכוש את יתר היינות, וניתן להבין כי ליפקא מתכוון למועד כלשהו בעבר.
2. במסגרת תצהירו של ליפקא נכתב: "עם הפרת אי בי בי אל את ההסכם ב 8/16, נאלצנו כאמור לרכוש מהם חזרה את יינות בציר 2014 ולהפיץ בעצמנו, את היינות שאי בי בי אל לא רכשה ו/או מכרה לנו חזרה" (סעיף 24.3 לתצהיר ליפקא). ליפקא אינו מפנה למקור כזה או אחר לפיו ניתן ללמוד כי אוגוסט 2016 הוא המועד בו הודיעה התובעת שלא תרכוש את יתרת יינות 2014 ואת היינות האדומים של 2015. מנגד, בהודעת מייל של ליפקא לאיווניר מיום 7.12.17, מוסר ליפקא כי בהמשך לפגישתם עם יאיר "אין לי בעיה להוריד את מחיר היינות האדומים של 2015 ל 80 ₪ כפי שביקשתם" ובהמשך מסביר כי הוא מעדיף להוריד את המחיר עבור יינות 2015 ולא עבור יינות 2014. כלומר, ניתן להסיק כי בשלב זה – דצמבר 2017 - התקיים משא ומתן בין הצדדים אודות מחירי היינות, כאשר התובעת טרם הודיעה כי אינה מעוניינת ברכישת היינות האדומים מבציר 2015. אל מול אלה, קיימת חשבונית שהונפקה על ידי התובעת לנתבעת, בגין רכישת יינות 2014 ו-2015 בחזרה מיום 27.9.16 (חשבונית 300711; עמ' 55 לנספח 14 לתצהיר הנתבעת).
3. כשליפקא נשאל במהלך חקירתו הנגדית מתי לשיטתו פרץ המשבר הוא השיב: "בסביבות מרץ, אפריל, מאי 2018. אין הגדרה של יום כי זה תהליך. המשבר היה לפני כן אבל עד אז היה מו"מ ובאפריל 2018 הוא הפסיק" (ש' 22-21, עמ' 41 לפר').
4. באשר לתובעת, לא מצאתי כי היא הצביעה על מועד בו לשיטתה פרץ משבר בין הצדדים. כל שטענה התובעת הוא להפרת ההסכם מצד הנתבעת, כאשר גם לא נקבה במועד ספציפי להפרה זו. כך או כך ביום 15.1.19 פנתה התובעת לראשונה באופן ברור, במכתב מטעם ב"כ, בדרישה לנתבעת לשלם את חובותיה (להלן: "מכתב ההתראה"). אף נציג התובעת, יאיר לוי, הודה בחקירתו כי לא נטענה כל טענת הפרה על ידי התובעת קודם למכתב התראה זה:

"ש. נכון שגם אין לך להראות לי שום מסמך או מייל או הודעה בתצהיר שלך, פניה שלכם אל הנתבעת על כך שהפרה את ההסכם?

ת. באיזה זמן?

ש. עד מכתב ההתראה?

ת. כנראה שאתה צודק." (ש' 11-16, עמ' 29 לפר').

1. עינינו הרואות, כי לא זו בלבד שאף לא אחד מהצדדים הודיע לרעהו על ביטול ההסכם או הפרתו על ידי הצד השני, אלא שגם הצדדים עצמם, הטוענים כיום להפרת ההסכם אינם יכולים להצביע על מועד ספציפי של הפרה. עם זאת, ממכלול הראיות המוצגות ניתן לקבוע את הדברים הבאים:

ביום 31.7.16 החלה הנתבעת לספק לתובעת את יינות 2014 ו-2015. בסוף ספטמבר 2016, כחודשיים לאחר תחילת אספקת היינות לתובעת, רכשה הנתבעת מהתובעת 288 בקבוקי יין מבציר 2014 ו-2015 בחזרה. מטרתה של רכישה זו על ידי הנתבעת אינה ברורה דיה, שעה שנעשתה בסמוך למועד תחילת אספקת היינות, ובמקביל להמשך המכירה לתובעת. כשנה לאחר מכן, בתקופה שקדמה ליוני 2017, כאשר המועד המדויק אינו ברור, הודיעה התובעת לנתבעת על כוונתה להפסיק את ההתקשרות עמה. בין הצדדים התנהל משא ומתן באשר לתנאי סיום ההתקשרות, כאשר כל אחד מהם ביקש לנסות ולהגיע להסכמות עם הצד האחר, הסכמות אשר יתקבלו "בהבנה וברוח טובה". במועד זה – יוני 2016 – החלה הנתבעת ברכישה מסיבית של יינות 2014 ו-2015 בחזרה, אולם בהתאם למייל מיום 7.12.17, דומה כי הדברים נעשו תוך הסכמות. בסביבות חודש אפריל 2018 (מועד המייל המסכם ששלח ליפקא ליאיר לוי) ביקשו הצדדים לסיים את ההתקשרות ולסגור את כלל החשבונות שהיו להם איש כלפי רעהו.

1. במצב דברים זה, לפיו כבר החל ביום 31.7.16 (מועד אספקת יינות 2014 ו-2015) התבצעו הדברים באופן שונה מכפי שנכתב בהסכם, ומנגד המשיכו הצדדים לנהל יחסים מסחריים ביניהם, תוך שאף לא אחד מהם מעלה טענות הפרה או ביטול כלפי האחר, ניתן להסיק כי אכן הושגו הסכמות מאוחרות ושונות להסכם וכי אכן נוהל משא ומתן בכל הנוגע להסכמות אלה. לקביעות אלה חשיבות רבה להמשך הדיון.
2. ודוק, הסטיות מההסכם המקורי היו מהותיות ורבות – בהן, סטיות ממחירי היינות שנקבעו בהסכם, סטיות באשר למועד אספקת היינות, סטיות ביחס לאחריות ההפצה והמכירה של יינות פלדשטיין וסטיות ביחס למועד קיזוז המקדמה – עד שלמעשה ניתן לטעון ולומר כי כמעט ולא נותר דבר מההסכם המקורי, וכי כל שנותר ממנו הוא מסמך ממנו ניתן ללמוד על ההסכמות הראשוניות שהוצגו ואת השינויים שהושגו ביחס אליו. דברים אלה אף מקבלים משנה תוקף בשים לב למבחנים המתוארים שהובאו על ידי ליפשיץ ופינקלשטיין. כך, אין כל ספק כי הצדדים היו מודעים לקיומן של הסטיות מההסכם המקורי ופעלו פעמים רבות בהתאם אליהן. דפוס זה, של סטייה מהוראות ההסכם במגוון הקשרים, נמשך לאורך כל תקופת קיום ההסכם עד ליום משלוח מכתב ההתראה. לכאורה ניתן היה להניח שהיה על הסכמות אלה למצוא ביטוי עלי כתב ומשאלה לא נמצאו ומאחר שכאמור מדובר בסטיות מהותיות, הרי שאין לקבל טענות באשר לשינויים האמורים. עם זאת, בשקלול יתר מבחני העזר ובמיוחד ביחס למבחן של משך זמן הסטיות מההסכם ועקיבותן, אין כל מניעה להכיר בשינוי שאינו כתוב גם כאשר הוא שינוי מהותי (ר' לדוגמא: תא"מ 2146-04-13 לוגיסטיקר בונדד (1998) בע"מ נ' אסולים תעשיות אבן וקרמיקה בע"מ (פורסם בנבו, 25.5.15).
3. על כל אלה יש להוסיף את העובדה כי לאורכו של קיום ההסכם התנהלו הצדדים פעמים רבות באופן לא פורמלי, וסיכמו ביניהם סיכומים מבלי שנערך כל שינוי פורמלי בהוראות ההסכם (כאמור, הסכמות שהושגו במסגרת הודעות המייל בין ליפקא לאיווניר באשר למחירי היינות, דחיית קיזוז המקדמה, רכישת חלק מיינות פלדשטיין בחזרה על ידי הנתבעת ועוד). כמו כן, יש להוסיף את העובדה כי דומה שמידת ההשקעה בעריכת ההסכם המקורי לא הייתה רבה, וזאת על אף שהתובעת היא חברה גדולה ומוכרת, אשר יש להניח כי מלווה בייעוץ משפטי שוטף, וכי גם הנתבעת היא חברה המנהלת עסקיה שנים לא מעטות (כך גם לשיטתה) וסביר כי הבינה שעליה לקבל ייעוץ משפטי בטרם חתימה על הסכם כאמור. ההסכם, המבקש לכלול הסכמות ופרטים רבים, ואשר יש להניח כי שחקנים דומים אחרים היו מוצאים לנסחו באריכות, כולל 4 עמודים וחצי בלבד (!) וכן נספח אחד המציין את סוגי יינות הבטוחה. הנתבעת עצמה אף טענה בעניין זה כי ההסכם נכרת ללא מעורבות עורכי דין ונוסח על ידי התובעת כאשר הנתבעת לא מיוצגת ודומה כי גם לכך יש לתת משקל. באשר לשאלות התמורה שקיבל כל צד ביחס לשינויים, ניתן לטעון באופן כללי כי לא היו כאלה, אולם בהמשך אבחן שאלה זאת ביחס לכל אחד מראשי הנזק הנטענים.
4. לבסוף, אני סבור עוד כי אין להטיל אשמה על מי מהצדדים באשר לסטיות מההסכם המקורי, כאשר כל אחת מסטיות אלה לא נעשתה בשל אשמתו של מי מהם, כי אם בשל דינאמיות של מהלך ייצור היינות, הכספים שהוזרמו וניסיונות הצדדים להתחשב האחד בשני. מנגד יש לזכור, כי הסיבה שהתובעת דורשת חזרה להסכם הפורמלי, הן במסגרת מכתב ההתראה והן במסגרת תביעה זו, נובעת מתוך האינטראקציה הישירה שבין הצדדים להסכם, ואינה קשורה לנסיבות חיצוניות, ובכך יש כדי להקל על קבלת הטענות בדבר הסכמות החדשות.

יינות בציר 2014 – הנתבעת לא הפרה את ההסכם על אף שסיפקה את היינות באיחור

1. כאמור, במסגרת ההסכמות בין הצדדים והרחבת פעילותה של הנתבעת נקבע כי הנתבעת תפעל לייצור יינות אדומים ולבנים מבציר 2014. סעיף 4 להסכם, שכותרתו "בציר 2014", מתייחס ליינות אלה, וקובע כדלקמן:

"א. הלקוח מתחייב לסיים את תהליך הייצור של כ-1,425 בקבוקי יין לבן + כ-4,200 בקבוקי יין אדום, ולהעביר על חשבונו את התוצרת הסופית ארוזה בקרטוני מכירה למחסני החברה, לא יאוחר מתאריך 30.6.16.

ב. במידה והלקוח לא העביר את האמור בסעיף 4א לעיל במועד, יחוייב הלקוח להשיב לחברה את סכום המקדמה במלואה תוך 7 ימי עבודה מהתאריך הנקוב בסעיף 4א.

ג. תמורת כל בקבוק יין לבן שיעביר הלקוח לחברה, תשלם החברה סך של 55 ₪ לא כולל מע"מ כנגד חשבונית מס של הלקוח.

ד. תמורת כל בקבוק יין אדום שיעביר הלקוח לחברה, תשלם החברה סך של 71 ₪ לא כולל מע"מ כנגד חשבונית מס של הלקוח.

ה. מהתשלום המוזכר בסעיף 4 ג+ד לעיל, תקזז החברה את מלוא סכום המקדמה כאמור בסעיף 2א לעיל.

ו. מוסכם שעד סוף היצור ותחילת שיווק, ידונו החברה והלקוח על מדיניות מחירים לצרכן ובמידה ויוחלט שהמחיר הממוצע לצרכן לבקבוק יהיה גבוה יותר ממחיר של 125 ₪ כולל מעמ ליין לבן וממחיר של 160 ₪ כולל אדום
(צ"ל: מע"מ) ליין אדום, יקבעו הצדדים את מחיר הקניה החדש של החברה מהלקוח."

1. בהתאם לאמור, היה על הנתבעת לספק את יינות בציר 2014 עד ליום 30.6.16. אין מחלוקת בין הצדדים כי הלכה למעשה יינות אלה לא סופקו לתובעת במועד וכי אספקת יינות 2014 החלה רק בחודש יולי 2016 (נספח 3 לתצהיר התובעת – מייל מאת ליפקא לאיווניר מיום 31.7.16 שבו הוא מוסר כי "הגענו לרגע המאד מרגש מבחינת כולנו. היום תתבצע אספקה ראשונה של יקב פלדשטיין מרש" וכן כי מדובר ב-1752 בקבוקים), תוך שהיא נמשכה גם חודשים לאחר מכן, ועד לרבעון הראשון של שנת 2017 (נספח 5 לתצהירי התובעת; ש' 4-5, עמ' 48 לפר'). עוד מוסכם, כי התובעת רכשה רק חלק מיינות 2014, שבעניינם התחייבה בהסכם. לטענת הנתבעת מדובר ב- 4,081 בקבוקים (מתוך 5,625 הבקבוקים שיוצרו), כך שהתובעת הותירה את התובעת עם 1,544 בקבוקים.
2. אולם מהות המחלוקת היא באשר לשאלה האם מדובר בהפרת ההסכם מצד הנתבעת או שמא הושגו הסכמות אחרות בין הצדדים, בין בעל פה ובין מכללא? כך, לטענת התובעת הפרה הנתבעת את ההסכמות האמורות, שעה שאיחרה במסירת יינות 2014 לתובעת, כמו גם העובדה שלא סיפקה את מספר הבקבוקים להם התחייבה. לטענת התובעת, מועדים אלה נקבעו במכוון כדי שהפצת היינות בשוק תהיה קלה יותר לקראת חגי תשרי ( 8 לתצהיר יאיר לוי). מנגד, טוענת הנתבעת כי ההסכם לא קבע תאריך מדויק למסירת היינות, כי אם "מסגרת" בלבד, וכי גם כמות הבקבוקים נתונה לשינוי ול"פחת" – דבר אשר היה ידוע גם לתובעת בעת חתימת ההסכם, וכי התובעת ממילא לא העלתה כל טענה בזמן אמת באשר לאיחור במסירת היינות.
3. בעניין זה מסר ליפקא, במסגרת תצהירו, כי לא היה איחור במסירת הבקבוקים שכן ייצור יינות בוטיק מתאפיין בתהליך ארוך, הכולל טיפול שונה בכל שלב, וכי על מנת למקסם את איכות היין תפקיד היינן הוא להחליט על סמך ניסיונו מתי הזמן האופטימלי לבקבק. משכך, מועד בקבוק היינות מותנה באיכות היין ואין אפשרות לחזות מועד מדויק שבו היין יהיה מוכן לביקבוק ואספקה. ואכן לטענתו, מועדי האספקה תואמו עם התובעת בזמן אמת והסכמה משותפת. וכך השיב ליפקא כאשר כנשאל לעניין זה במסגרת חקירתו הנגדית בדיון מיום 3.12.20:

"ש. את היינות שהיית צריך לספק, נקבעו מועדים מפורשים. אתה מסכים אתי שלא סיפקת את היינות במועדים האלה?

ת. אני סיפקתי את היינות בזמן. אני לא טוען שסיפקתי בתאריך של ההסכם, אלא בהתאם להסכם. התאריכים הם לא קדושים. זה לא קיר. אני בזמן אמתי לא היתה להם שום טענה על זה.

ש. לטענתך, המועדים שבהסכם אינם קדושים.

ת. נכון. יש גם הסכמה של יאיר לוי על כך.

ש. בסעיף 9 לתצהירך אתה אומר שהסיבה היא אי אפשר לקבוע מועד קבוע לאספקת יין.

ת. אפשר לקבוע מסגרת. אי אפשר לקבוע מועד.

ש. את הדבר הזה ידעת גם כשחתמת על החוזה.

ת. נכון וגם הם ידעו את זה.

ש. למה זה לא מופיע בחוזה?

ת. החוזה נוסח על ידי החברה עצמה. לא היו מעורבים בו עורכי דין. הם ניסחו את החוזה וההבנות היו ברורות ואף פעם הם לא טענו שאיחרנו.

ש. מסכים שהחוזה קובע דבר אחר אבל הבנות מאוחרות לחוזה שכנראה נעשו בעל פה, קבעו דבר אחר.

ת. לא נעשו בעל פה. יש אימיילים ברורים, בהם אני מודיע להם מתי היינות יהיו מוכנים. אין להם שום טרוניה בזמן אמת והם שמחים לקבל את היין. זו התחלה של תהליך חדש". (ש' 1-17, עמ' 37 לפר'; וכן דברים דומים בהמשך עדותו - ש' 23-28, עמ' 37 לפר').

1. אני סבור כי בסוגיה זו הצדק עם הנתבעת. אכן, ההסכם קובע מועד מסירה מדויק של יינות 2014, כאשר בפועל החלו היינות להיות מסופקים לתובעת בשלהי יולי 2016, איחור של חודש ימים בתחילת האספקה תוך שהאספקה נמשכה חודשים רבים עד לחודש מרץ 2017 (נספח 5 לתצהירי התובעת; ש' 4-5, עמ' 48 לפר'). אולם, ככל הנראה הדבר נעשה תוך הסכמות שהיו מקובלות גם על התובעת, שאם לא כן אין זה ברור מדוע לא ביקשה התובעת לבטל את ההסכם בין הצדדים, או למצער לחייב את הנתבעת להשיב לידיה את כספי המקדמה שעה שהיה באפשרותה לעשות כן בהתאם לסעיף 4ב להסכם (ש' 27-28, עמ' 27 לפר'). לא זו אף זו, אלא שהתובעת גם לא הציגה כל טרוניה או תלונה באשר לאיחור בזמן אמת.
2. מנגד, הצדדים צירפו לתצהירים חשבוניות רכישה של יינות 2014 על ידי התובעת מיום 31.7.16 (נספח 6 לתצהירי הנתבעת; נספח 2 לתצהירי התובעת), אשר יש בהם כדי להצביע על התנהגות מכללא מצד התובעת, לפיה היא מקבלת את יינות 2014 על אף האיחור, ובהיעדר ראיה המעידה על תלונה בגין האיחור יש בכך גם כדי להעיד על קיומה של הסכמה בעל פה המאשרת חריגה מהמועד הקבוע בהסכם. תכתובת המייל בין ליפקא לאיווניר מיום אספקת היינות כפי שפורטו לעיל – נספח 3 לתצהירי התובעת ונספח 7 לתצהירי הנתבעת). אכן, בהחלט ייתכן כי התובעת ביקשה לקבל את יינות 2014 לידיה במועדים שנקבעו בהסכם, כדי להצליח ולמכור את היינות לקראת חגי תשרי, אולם קבלת היינות תחת הנסיבות האמורות מביאה לכלל מסקנה לפיה הסתפקה התובעת בזמן קצר יותר לשם "החדרת היינות לשוק" בטרם החגים או לחילופין החליטה לשנות מאסטרטגיית המכירה אשר ביקשה להפיץ את יינות 2014 במועד האמור.
3. ודוק, בשים לב להסכם הכתוב ברי כי הועבר הנטל לכתפי הנתבעת להוכיח כי לא הפרה את ההסכם. אולם כפי שצוין לעיל, מצאתי שהנתבעת עמדה בנטל זה, עת הציגה את חשבוניות הרכישה של התובעת את היינות וכן תכתובות מייל בין הצדדים במסגרתן לא הועלתה כל תלונה מצד התובעת בגין האיחור. במצב דברים זה, דומני כי הנטל התהפך בשנית לחובת התובעת, להראות כי אכן פנתה בתלונה זו או אחרת ולספק הסבר מניח את הדעת מדוע לא ביקשה לבטל את ההסכם או לגבות בחזרה את דמי המקדמה. התובעת לא עמדה בנטל זה, וככל שההסבר מצדה הוא כי "באה לקראת הנתבעת" ( 22 לתצהירו של יאיר לוי) הרי שיש לראות בכך הסכמות חדשות ומאוחרות – בין בעל פה ובין בהתנהגות. בהקשר זה די היה בכך שהתובעת תציג תכתובת או הודעה כלשהם המצביעים על הבעת מורת רוחה מהתנהלות זו ואלו לא הוצגו. נהפוך הוא: הנתבעת היא שהציגה מיילים המעידים כאלף עדים על התנהלות על מי מנוחות בין הצדדים, חרף ההפרה הנטענת במועדי האספקה.

יינות 2014 – התובעת הפרה את התחייבותה לרכוש את מספר הבקבוקים שנקבעו בהסכם

1. לטענת הנתבעת נגרם לה נזק בסך של 58,782 ₪^[2] בגין העובדה שהתובעת לא רכשה את כלל יינות בציר 2014 על אף התחייבותה בהסכם.
2. משמצאנו כי התובעת הסכימה לאיחור באספקת היין, לא ניתן לטעון עוד להפרת ההסכם על ידי הנתבעת בגין איחור באספקת היינות. מרגע שהסכימה לקבל לידיה את היינות באיחור (ובעניין זה גם שתיקה ואי העלאת טענה בזמן אמת יחד עם קבלת היינות ותשלום עבורם מהווים הסכמה) לא ניתן עוד לקבל את טענתה לפיה בשל האיחור ביקשה שלא לרכוש את שאר היינות. משכך, עלינו לבחון מהן טענות התובעת באשר לעובדה שלא רכשה את כלל היינות מבציר 2014.
3. בבחינת טענות התובעת כאמור עולה, כי היא אינה טוענת להסכמות בין הצדדים באשר להפסקת רכישת יינות 2014, אלא גורסת כי ביקשה שלא לרכוש את יתרת יינות 2014 בשל מחירם, איכותם והפער בין שני אלה, תוך שהוסיפה כי היינות כשלו כישלון חרוץ. לטענה זו אתייחס להלן, אולם קודם לכן אציג את הסכמות הצדדים וטענותיהם ביחס ליינות 2015, שכן הטענות בדבר כישלון המותג כסיבה להפסקת רכישתו מתייחסות גם לבציר זה.

יינות 2015 – הסכמות הצדדים וטענותיהם

1. ההסכם מתייחס גם ליינות בציר 2015. סעיף 5 להסכם שכותרתו "בציר 2015" קובע כדלקמן:

"א. הלקוח מתחייב לסיים את תהליך הייצור של כ-3,000 בקבוקי יין לבן + כ- 7,000 בקבוקי יין אדום, ולהעביר על חשבונו את התוצרת הסופית ארוזה בקרטוני מכירה למחסני החברה, לא יאוחר מתאריך 30.6.17.

ב. תמורת כל בקבוק יין לבן שיעביר הלקוח לחברה, תשלם החברה סך של 55 ₪ לא כולל מע"מ כנגד חשבונית מס של הלקוח.

ג. תמורת כל בקבוק יין אדום שיעביר הלקוח לחברה תשלם החברה סך של 71 ₪ לא כולל מע"מ כנגד חשבונית מס של הלקוח.

ד. מוסכם שעד סוף היצור ותחילת שיווק, ידונו החברה והלקוח על מדיניות מחירים לצרכן ובמידה ויוחלט שהמחיר הממוצע לצרכן לבקבוק יהיה גבוה יותר ממחיר של 125 ₪ כולל מעמ ליין לבן וממחיר של 160 שח כולל אדום (צ"ל: מע"מ) ליין אדום, יקבעו הצדדים את מחיר הקניה החדש של החברה מהלקוח."

1. הנה כי כן, התובעת התחייבה לרכוש 10,000 בקבוקי יין מבציר 2015 (3,000 בקבוקי יין לבן ו-7,000 בקבוקי יין אדום). מחיר התמורה נכתב בהסכם, אולם כפי שיפורט בהמשך המחיר השתנה בהתאם להסכמות בין הצדדים. בפועל רכשה התובעת מהנתבעת מבציר 2015 בקבוקי יין לבן בלבד.
2. לטענת הנתבעת, התובעת הפרה את ההסכם בין הצדדים בהודעתה החד צדדית לפיה לא תרכוש את היינות האדומים מבציר 2015. בכך, טוענת הנתבעת, הסבה לה התובעת נזק בסך של 943,200 ₪ - שווי היינות האדומים מבציר 2015. עם זאת, מוסיפה הנתבעת כי כחלק מחובתה להקטנת הנזק מכרה בינואר 2018 את יינות בציר 2015, כ-7860 בקבוקים, לצד ג' – חברת איינשטיין וינוס (להלן: "וינוס") – בסך של 315,000 ₪ בתוספת מע"מ, ומשכך נותרה עם נזק בסך של 628,200 ₪.
3. בדומה להסבריה באשר ליינות 2014, התובעת מסבירה את העובדה שלא רכשה את היינות האדומים של 2015 בכך שהיינות כשלו כישלון חרוץ וכי הפער בין איכות היין למחירים שביקשה הנתבעת לקבוע היה גבוה מדי והקשה על החדרת המוצר לשוק. נפנה עתה לבחינת טענות אלה.

התובעת לא הוכיחה כי נמנעה מרכישת יינות 2014-2015 מאחר שנחלו כישלון חרוץ

1. לטענת התובעת, מבקשת הנתבעת להשליך עליה את כישלונותיה העסקיים. מוצריה של הנתבעת נחלו כישלון חרוץ בשוק המקומי, אשר נבע, ככל הנראה, מתמחור בלתי ריאלי של מוצריה. במסגרת תצהירו מסר יאיר לוי כי: "בסופו של דבר, הפצת היינות בשוק הייתה כרוכה במאמצים אדירים מצד החברה ובמתן הנחות משמעותיות על מחירי הבקבוקים, שכן מוצריה של מרש נחלו כישלון נחרץ בשוק המקומי. כך למשל, נאלצה החברה למכור בסופו של דבר יינות במחיר של 17.24 ₪ לבקבוק, ולמעשה בהנחה של כ-80% ממחיר המחירון." ( 54 לתצהירו של יאיר לוי).
2. הנתבעת כופרת בטענה זו, וטוענת כי היין לא כשל וכי ממילא לא הוכיחה התובעת את טענותיה. כמו כן טוענת הנתבעת, כי היא הותירה לתובעת לקבוע את מחיר היינות, גם במחיר הפסד, ומשכך אין לקבל את הטענות בדבר כישלון היינות בשל פער בין מחיר לאיכות. מעבר לאמור, טוענת הנתבעת כי מדובר בטענה כבושה שהועלתה לראשונה במסגרת תצהירו של יאיר לוי ( 42 לסיכומי הנתבעת). כמו כן, טוענת הנתבעת כי אין בעובדה שהיינות נמכרו במחיר הנחה בשנת 2019 כדי ללמד על כישלונם, וכי היא עצמה הצליחה למכור 1,543 בקבוקי יין מתוך בקבוקי היין שרכשה בחזרה מהתובעת, יחד עם עוד 417 בקבוקי יין נוספים שהיו אצלה (סה"כ 1,960 בקבוקים) בסך של 225,953 ₪, בעלות ממוצעת בסך של כ-115 ₪ לבקבוק. גם בכך יש כדי ללמד כי היינות לא נחלו כישלון.
3. נושא תמחור היינות עולה בתביעה דנן בשני היבטים: הראשון, מחיר רכישת יינות הנתבעת על ידי התובעת; השני, המחיר בו תמכור התובעת את היינות לקהל לקוחותיה. במאמר מוסגר יצוין, כי באשר להיבט השני יש להניח כי על אף שבשלב זה היינות אינם עוד בבעלות הנתבעת, הייתה חשיבות למעורבותה בקביעת המחיר שכן היא ביקשה לבנות מותג יינות ומוניטין ומאחר שיקב פלדשטיין – יקב ייצור יינות 2014 ו-2015 – נותר בבעלותה, קיימת חשיבות גם למחיר בו יימכרו יינות על ידי התובעת.
4. ההיבט הראשון מוסדר במסגרת סעיפים 4(ג)-(ד) ו-5(ג)-(ד) להסכם, וקובע כי התובעת תשלם לנתבעת 55 ₪ בעבור כל בקבוק יין לבן ו-71 ₪ בעבור כל בקבוק יין אדום. מחירים אלה השתנו בהמשך בהתאם להסכמות הצדדים (אודות כך אפרט בהמשך הילוכנו). באשר להיבט השני – מחיר מכירת יינות 2014 ו-2015 לקהל לקוחותיה של התובעת, נקבע במסגרת סעיפים 4(ו) ו-5(ד) להסכם כי:

"מוסכם שעד סוף היצור ותחילת שיווק, ידונו החברה והלקוח על מדיניות מחירים לצרכן ובמידה ויוחלט שהמחיר הממוצע לצרכן לבקבוק יהיה גבוה יותר ממחיר של 125 ₪ כולל מע"מ ליין לבן וממחיר של 160 ₪ כולל (צ"ל: מע"מ ליין) אדום, יקבעו הצדדים את מחיר הקניה החדש של החברה מהלקוח".

1. ואכן, עוד במועד תחילת אספקת היינות – 31.7.16, דנו ביניהם הצדדים אודות מדיניות המחירים לצרכן והגיעו להסכמות אשר מצאו ביטויין הן בתכתובות מיילים והן בחשבוניות שהנפיקה הנתבעת (נספח 6 לתצהירי התובעת ונספח 6 לתצהירי הנתבעת). כחודש לאחר מכן, ביום 1.9.16, וכחלק מתכתובת בין ליפקא למר דיויד מונטיפיורי (מומחה היין הראשי מטעם התובעת; להלן: "מונטיפיורי") שכותרתה "קידום מכירות וסופש רוזה" (נספח 6 לתצהירי התובעת), מסר מונטיפיורי כי "סגרתי עם החבר'ה מהברוט סופש של רוזה ב15/9-17/9" ושאל "איזה מחיר אתם מציעים שנציע לברוט על היין?". ביום 6.9.16 השיב לו ליפקא בפירוט אודות המחירים המומלצים לטעמו. על כך השיב מונטיפיורי:

"אם אתה רוצה שאנחנו נוביל אני אומר מראש שלא יהיה מנוס מהנחה מסוימת אל מול כל (מלבד קונפורטי) הספקים שציינת. חשוב לי שאתה או אבי (ברור לי שאבי לא רלוונטי כרגע) תובילו ותסבירו ללקוחות למה המחירים הם כפי שהם...".

על כך השיב לו ליפקא עוד באותו היום:

"אני לא מתנגד בצורה גורפת להנחות.... הנקודה החשובה בעיני היא שננסה לא לשחוק את המחיר, גם אם יהיו הנחות. אם אתם לא מרגישים בנוח עם הדרך הזו אפשר לדון במדיניות הפוכה, כלומר להתחיל עם מחירים נמוכים יותר ולאחר שהמותג יחדור להתחיל להעלות מחירים בבצירים הבאים... בפועל, אין לי בעיה שניתן הנחות או "דמוי הנחה" (בקבוק חינם על כל ארגז, טעימות חינם וכו') החשוב הוא היוקרתיות והעמידה מאחורי התימחור גם אם בסוף יהיו הנחות. לא היתה לי שום כוונה לעצור מכירות בגלל מדיניות "אין הנחה" אבל אני חושב עדיין שהמפתח למכירות הוא הקצאות, כמויות קטנות יותר ואיכות המוצר. כל הנחה שתחליטו לתת אנחנו נתמוך בה. אני מודע לכך שאין לנו אפשרות וזה גם לא ריאלי לצפות שנהיה רווחיים מהשנה הראשונה כך שהרווח לא באמת מעניין וההנחות לא ישנו את התמונה..."

1. לטעמי, כל שניתן ללמוד מתכתובת זו הוא כי הצדדים דנים ביניהם תוך שיתוף פעולה אודות מדיניות המחירים לצרכנים, ודומה כי מדובר יותר בבחירת אסטרטגיית שיווק לעומת תלונות אודות מחירי היין שעליהם המליץ ליפקא. ויודגש, מדובר במחירים מומלצים בלבד, ובוודאי לא מחירים קבועים שיש בהם כדי לכבול את התובעת. עוד עולה, כי בזמן אמת מסר ליפקא באופן הברור ביותר כי הוא אינו מצפה להיות רווחי בשנה הראשונה לייצור היינות, וכי "כל הנחה שתחליטו לתת אנחנו נתמוך בה". משכך, אני סבור כי לא ניתן ללמוד מדבריו של מונטיפיורי דבר אודות איכות היינות.
2. דברים אלה עלו גם במסגרת חקירתו הנגדית של יאיר לוי:

"ש. נכון שמחיר היינות 2014 ו- 2015 נקבע בהסכמה בהסכם?

ת. כן.

ש. נכון שכחברה מובילה בשוק בנוגע לשיווק, הפצה ואספקה של יינות, יש לכם גם ניסיון בתמחור של מוצרי אלכוהול?

ת. יש לנו ניסיון בתמחור. במקרה זה, התמחור היה בהובלתו של חיליק.

ש. נכון שהתמחור שבסוף תומחרו היינות של בציר 2014, נעשה בהתאם למה שכרגע אמרת, שהיתה הסכמה לתמחור?

ת. הסכמה ראשונית ניתנה. מי שקבע את המחירים היה חיליק ולאחר מכן הבנו שהמחירים לא ריאליים ולא תואמים את המחיר לאיכות היין ופה נתקענו והחלו תקלות.

ש. איפה יש בתצהירך אמירה של פער בין מחיר לבין טיב היין?

ת. המסמך בנספח 6 נדמה לי, שאיש המקצוע שלי מבקש הנחה נוספת אומרת שאיכות היין לא תומך את המחיר.

ש. כלומר אתה מסיק? זה כתוב שם?

ת. אני לא מסיק. זה כתוב.

ש. תראה לי איפה זה כתוב.

ת. כתוב שצריך הנחה כדי למכור את היין הזה.

ש. כתוב משהו לגבי איכות היין? יש לך ראיה או אמירה בתצהירך שהיין אינו טוב?

ת. בתצהיר כתוב שיש פער במחיר.

ש. תראה לי מה כתוב בתצהירך.

לשאלת בית המשפט, אין סעיף בתצהיר שמתייחס לאיכות היין.

ש. נכון שאין לך שום נספח לתצהירך, בו התובעת אומרת משהו או כותבת על איכות היין מבציר 2014, 2015?

ת. שום אזכור לאיכות היין." (ש' 29-35, עמ' 25; ש' 1-16, עמ' 26 לפר').

1. אכן, לא מצאתי התייחסות בתכתובת לטענות בדבר המחיר המופקע לכאורה של היינות אל מול איכותם. ההסכם בין הצדדים לא התייחס כהוא זה לשאלת איכות וטיב היין, ולא נקבע כל מנגנון לבחינת איכותו או התניית רכישתו בכך. כמו כן, לא הובאה לפניי כל ראיה אחרת בדבר פער כאמור. התובעת, אשר עליה נטל הראיה להוכיח כי איכות היינות לא תאמה את המחירים וכי היה פער בין איכותם למחיר שביקשה הנתבעת לקבוע (טענה אשר הופרכה כאמור גם היא) לא הביאה לעדות את מונטיפיורי, אשר דומה כי עדותו הייתה נחוצה בעניין. כמו כן, לא הביאה התובעת לעדות כל מומחה יין אחר אשר היה יכול להעיד אודות פערים כאמור. בהקשר זה יודגש כי כפי שעלה בחקירתם הנגדית של עדי התובעת, יאיר לוי ומשולמי-כהן, לאלו אין כל התמחות בתחום היין.
2. אולם מעבר לכך, ניסיונה של הנתבעת להישען על העובדה שהנתבעת מכרה לבסוף יינות אלה במחירים נמוכים מהצפוי ואף בהפסד לשם הוכחת הטענה כי איכות היין הייתה ירודה, אינו מספק. זאת, מאחר שסביר להניח שאין דין המכירה וההפצה על ידי התובעת, חברה גדולה בעלת ידע וניסיון רבים במכירת אלכוהול, כדין המכירה וההפצה על ידי הנתבעת. זאת ועוד, מאז מועד ייצור היין ועד למכירתו על ידי הנתבעת עברו הרבה מים בנהר, וייתכן שאף נגרמו נזקים למותג בשל פעולותיהם (או היעדר פעולותיהם) של מי מהצדדים. משכך מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שיינות 2014-2015 נכשלו כישלון חרוץ.
3. בשולי הדברים אוסיף, כי לטעמי אפילו הייתה מוכיחה התובעת כי אכן נחל היין כישלון חרוץ היה קושי בטענות התובעת אשר לא פעלה כלל בזמן אמת. כך, מאחר שבין הצדדים הסכם מחייב. ככל שסברה התובעת כי איכות היין אינה תואמת את ההסכמות, היה עליה לפנות בדרישה לביטול ההסכם בגין כישלון תמורה – דרישה אשר לא מן הנמנע כי הייתה מתקבלת בהינתן ראיות מבוססות. התובעת לא פעלה כך, ואף לא הוכח כי טענה זאת בזמן אמת למעט אמירות רפות באשר למחירו של היין במסגרת שיחות מדיניות מחירים, כאשר מנגד הוכח שהנתבעת הותירה את קביעת המחיר לשיקול דעתה הבלעדי של התובעת.
4. הנה כי כן, מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להסביר מדוע לא רכשה את כלל יינות 2014-2015, שלהם התחייבה בהסכם, ואין לי אלא לקבוע כי בהתנהגותה זו הפרה את ההסכם.

הנזק שנגרם לנתבעת בגין הפרת ההסכם ואי רכישת כלל היינות להם התחייבה התובעת

1. לאחר שמצאתי כי התובעת הפרה את ההסכם בכך שלא רכשה את כלל יינות 2014-2015, יש לחייבה בנזקים שנגרמו לנתבעת בשל כך. לשם כך יש לקבוע מהו מספר בקבוקי היין האדומים והלבנים שלא נרכשו, וכן את המחיר עבור כל בקבוק. לטענת הנתבעת, יש לחייב את התובעת בסך של 628,200 ₪ בגין 7860 בקבוקי היינות האדומים מבציר 2015, וכן בסך של 58,782 ₪ בגין 673 בקבוקים מבציר 2014 – שאותם לא רכשה התובעת והנתבעת לא הצליחה למכרם לצדדים שלישיים. הנתבעת מבקשת לחשב סכומים אלה על בסיס הסכמות שהושגו לשיטתה, לפיהן תרכוש התובעת יינות אדומים בסך של 120 ₪ לבקבוק; יינות לבנים בסך של 80 ₪ לבקבוק ויינות רוזה בסך של 58 ₪ לבקבוק.
2. התובעת כופרת הן במספרי הבקבוקים והן בסכומים האמורים. לטענתה לא הוצגה כל ראיה באשר למספר הבקבוקים שנותרו ברשותה של הנתבעת ואשר אותם לא הצליחה למכור. כמו כן, במסגרת תצהירו של ליפקא הוא פירט את סוגי היינות, מספרם ומחירם, אלא שסכימה חשבונאית פשוטה מעלה כי אף לשיטתו נותר עם 538 בקבוקים מיינות בציר 2014. באשר למחירים הנטענים, משיבה התובעת כי מדובר במחירי הכנסה משוערים ולא רווח, כי התובעת ממילא לא הסכימה מעולם לתעריף של 120 ₪ לבקבוק יין אדום וכי בזמן אמת דובר על מחיר של 80 ₪ לכל היותר בעבור כל בקבוק. זאת ועוד, ניסיונה של הנתבעת להסתמך על מכירותיה לצד ג' – וינוס – כאבן בוחן לקביעת תעריפי היין אינו מגובה בראיות, כי אם בחשבוניות כלליות בלבד הכוללות גם מכירת ציוד ומתן מקדמה בסכום העולה על הסכום הנטען. ממילא גם לשיטתה של הנתבעת, לפיה מכרה לוינוס 7,860 בקבוקים במחיר של 315,000 ₪, הרי שמדובר במחיר של 40 ₪ לבקבוק בלבד.
3. כאמור, כפי שעולה מסעיפים 4(ג), 4(ד), 5(ג) ו-5(ד) להסכם, הצדדים תימחרו עוד במסגרת ההסכם את מחיר רכישת יינות 2014 ו-2015 על ידי התובעת, וסעיפים 4(ו) ו-5(ד) להסכם קבעו את רף המחירים המוסכם למכירת יינות אלה ללקוחות התובעת. עם זאת, אין כל מחלוקת בין הצדדים כי הסכמות אלה השתנו וכי בהמשך נקבעו מחירים חדשים. קביעה זו אף מגובה בראיות שהוצגו על ידי הצדדים.
4. כאמור, הנתבעת החלה לספק את יינות 2014 ו-2015 ביום 31.7.16. עוד באותו היום שלח איווניר מייל לליפקא, במסגרתו ביקש שהאחרון יפרט מחירו של כל סוג יין שסופק (נספח 7 לתצהירי הנתבעת). גם ליפקא השיב בהמשך אותו היום, ובמסגרת מייל התשובה פירט את מחירי היינות שסופקו:

"לבן:

מחיר ל-אי בי בי אל – 80 ₪ + מע"מ.

מחיר סיטונאי 108 ₪ + מע"מ

מחיר מומלץ לצרכן (כולל מע"מ) 172 ₪ כולל מע"מ

רוזה:

מחיר ל-אי בי בי אל 58 ₪ +מע"מ.

מחיר סיטונאי 78 ₪ + מע"מ

מחיר מומלץ לצרכן (כולל מע"מ) 125 ₪ כולל מע"מ

אדום:

מחיר ל-אי בי בי אל – 133 ₪ + מע"מ.

מחיר סיטונאי 178 ₪ + מע"מ

מחיר מומלץ לצרכן (כולל מע"מ) 285 ₪ כולל מע"מ."

1. בהודעת מייל מיום המחרת – 1.8.16 (נספח 7 לתצהירי הנתבעת), מסר איווניר כי "המחירים של הלבן והרוזה בסדר גמור, באדום ברחת למעלה מדיי, אני רוצה למכור למסעדות באיזור 160 ₪ לפני מע"מ, אנא תמחר בהתאם". לבסוף השיב ליפקא בהודעת מייל מאותו היום: "לגבי המחיר של האדומים, אין בעיה אנחנו נתמחר לפי מה שביקשת".
2. הנה כי כן, המחירים שנקבעו בהסכם הכתוב שונו בשני ההיבטים וכך נקבע ביום 1.8.16:

1. הסכמות אלה אף מגובות בחשבוניות שהנפיקה הנתבעת לתובעת בעבור רכישת היינות. כך, מעיון בחשבונית 21441 מיום 31.7.16 (כזכור, היום הראשון לאספקת יינות 2014) עולה כי התובעת רכשה 600 יינות לבנים מסוג "שלם" במחיר של 80 ₪ לבקבוק (לא כולל מע"מ), וכך גם מעיון בחשבוניות הנוספות שהוצגו על ידי הנתבעת בסעיף 6 לתצהיר מטעמה. כמו כן, מעיון בחשבוניות 21456 ו- 21625 (נספח 6 לתצהירי הנתבעת) עולה כי התובעת רכשה יינות אדומים במחיר של 120 ₪ לבקבוק (לא כולל מע"מ). אכן, מדובר בחשבוניות בלבד (לעומת קבלות), אולם ליפקא טען במהלך חקירתו הנגדית שמדובר "בחשבוניות ששלחנו לנתבעת ואותן הן שילמו" כאשר התובעת לא הכחישה כי שילמה סכומים נקובים אלה (ש' 19-24, עמ' 59 לפר'). מכך עולה, כי הסכמות הצדדים היו למחירים הבאים ביחס לתובעת: 120 ₪ לבקבוק יין אדום ו-80 ₪ לבקבוק יין לבן (מחירים לא כוללים מע"מ).
2. הסכמות אלו גם נתמכות בהודעת מייל מאת ליפקא לאיווניר מיום 17.8.17 (נספח 15 לתצהירי התובעת), במסגרתה מצרף ליפקא טבלת מחירים, כאשר "המחירון בנוי על המחיר שמכרנו אליכם + 13% כפי שסיכמנו". בטבלה זו צויינו המחירים הבאים: 90.40 ₪ ליין לבן; 76.80 ליין לבן מסוג "דבוקי"; 65.5 ₪ ליין מסוג רוזה; 135.5 ₪ ליין אדום ו-90.4 ₪ ליין אדום מסוג "גילגמש". בחישוב אריתמטי פשוט, ניתן לראות כי מחיר היינות המקורי, בטרם הוספת הפרמיה, עמד על הסכומים הבאים: 79.64 ₪ ליין לבן; 67.96 ₪ ליין לבן מסוג "דבוקי"; 57.96 ₪ ליין מסוג רוזה; 119.9 ₪ ליין אדום ו- 79.64 ליין אדום מסוג "גילגמש". עינינו הרואות, כי אף באוגוסט 2017 הסכימו הצדדים על המחירים האמורים.
3. אכן, בהמשך הדרך התדיינו ביניהם הצדדים שוב באשר למחירים שנקבעו ושולמו, כאשר התובעת ביקשה להוריד את המחירים. ביום 7.12.17 שלח ליפקא לאיווניר (נספח 22 לתצהירי הנתבעת) את המייל הבא: "אין לי בעיה להוריד את מחיר היינות האדומים של 2015 ל 80 ₪ כפי שביקשתם... לגבי יינות 2014... עדיף לי להוריד את מחיר יינות 2015 ולא לחזור אחורה ליינות 2014". היינו, בשנת 2017, ולאחר שהתובעת כבר רכשה חלק מיינות 2014 ו-2015 מהנתבעת, הצדדים ניהלו משא ומתן מחודש באשר למחיר רכישת היינות על ידי התובעת, ועולה מהתכתובת הנ"ל בבירור כי ליפקא הסכים להוריד את מחיר היינות. עם זאת, אין בידי לקבל את טענות התובעת לפיהן יש לחשב את הנזקים שנגרמו לנתבעת בגין הפרות ההסכם על פי מחירים אלה. אני מסכים עם טענת הנתבעת, כי בשלב זה דובר בניסיונות פשרה והשגת הסכמות חדשות מצד הצדדים לאחר שלא הגיעו להסכמות בנושאים מסוימים וכן ברצונו של ליפקא לפעול במטרה לגשר על הפערים ולהמשיך את מערכת היחסים בין הצדדים, וכדבריו:

"בזמן אמת, המחיר היה 120. כאשר עשינו ניסיונות התפשרות והיו שיחות עם יאיר ואסף, ניסיתי בכל דרך להגיע לפשרה ולרצות אותם ולהביא לפתרון. אני אומר לו שאני מוכן להוריד את המחירים ל-80 ואני אפסיד בכך כסף וכתוב כך בפירוש וזה הכל במסגרת ניסיון להתפשר... מדובר פה אחרי שהסכסוך פרץ ואחרי שניסיתי להגיע להסכמה" (ש' 35-36, עמ' 59; ש' 1-4, עמ' 60 לפר').

1. התובעת מבקשת במסגרת סיכומיה, כי חישוב הנזק יעשה על בסיס הרווח במכירת הבקבוקים ולא על בסיס ההכנסה. טענה זו אין בידי לקבל. זאת, מאחר שעל התובעת לפצות את הנתבעת בהתאם לסכום לו התחייבה, וסכום זה אינו מתייחס אלא להכנסת הנתבעת מתמורת התובעת. במאמר מוסגר אוסיף, כי לא הובהר מה עלה בעניינם של הבקבוקים שלא נמכרו לתובעת או לצדדי ג' ויש רק להניח כי הם עדיין מצויים בחזקת הנתבעת. עם זאת, אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין התחייבות התובעת והפרתה של התחייבות זו ולקביעה כי עליה לשלם בגין התמורה אותה לא שילמה.
2. יינות בציר 2014 – כאמור טוענת הנתבעת, כי התובעת התחייבה לרכוש ממנה 5,625 בקבוקים מבציר 2014, כאשר בפועל רכשה 4,081 בקבוקים בלבד, והותירה אותה עם 1,544 בקבוקים, מתוכם מכרה 871 בקבוקים בלבד לצדדים שלישיים ונותרה עם נזק של 673 בקבוקים שלא נמכרו. הנתבעת מפרטת את סוגי הבקבוקים שאותם לא הצליחה למכור ואת מחיריהם: 426 בקבוקי יין אדום סיפא לפי תעריף של 120 ₪ לבקבוק; 12 בקבוקי יין לבן "דבוקי" לפי תעריף של 80 ₪ לבקבוק; 41 בקבוקי יין לבן אחרים לפי תעריף של 80 ₪ לבקבוק ו-59 בקבוקי יין רוזה לפי תעריף של 58 ₪ לבקבוק.
3. בצדק טוענת התובעת כי טענות הנתבעת לפיהן לא הצליחה למכור 673 בקבוקים מבציר 2014 אינן מגובות בהוכחות וכי אף לשיטתה של הנתבעת והפירוט אותו היא הציגה בכתבי טענותיה וסיכומיה והובא לעיל מדובר ב- 538 בקבוקים בלבד. הנתבעת לא גיבתה נתונים אלה בהוכחות כלל וכלל, ולא ברור מהו מספר הבקבוקים שאותו רכשה התובעת מהנתבעת מבציר 2014 בסופו של דבר. עם זאת, מסכימת החשבוניות שהנפיקה הנתבעת לתובעת וצורפו כנספח 6 לתצהירי הנתבעת עולה כי היא מכרה לתובעת 5,591 בקבוקי יין מבציר 2014. זאת, בניגוד להתחייבות התובעת לרכוש 5,625 בקבוקים מבציר זה. בחישוב פשוט, מדובר ב-34 בקבוקים בלבד שאותם לא רכשה התובעת חרף התחייבויותיה. עם זאת, אין באפשרותי לקבוע באיזה סוג יינות מדובר, ולכן אקבע על דרך האומדנה כי יש לחייב את התובעת לפי תעריף של 90 ₪ לבקבוק. משכך אני קובע כי יש לחייב את התובעת בסך כולל של 3,060 ₪ בגין אי רכישת 34 בקבוקי יין מבציר 2014.
4. יינות בציר 2015 – מהחשבוניות שצירפה הנתבעת בנספח 6 לתצהיריה, עולה כי התובעת רכשה 2,020 בקבוקי יין לבן מבציר 2015. עם זאת, ועל אף שהתובעת התחייבה לרכוש כ-3,000 בקבוקי יין לבן, הנתבעת לא מעלה טענות בגין אי רכישת יתרת היינות הלבנים. הנתבעת מפנה את טענותיה באשר לאי רכישת היינות האדומים בלבד מבציר 2015. ואכן, מהחשבוניות המצורפות עולה כי התובעת לא רכשה את היינות האדומים מבציר זה. טענה זו גם לא הוכחשה על ידי התובעת. הנתבעת מבקשת לחייב את התובעת בגין 7,860 בקבוקי יין אדום שאותם לא רכשה, אולם מאחר שבמסגרת ההסכם התחייבה התובעת לרכוש כ-"כ-7,000 בקבוקי יין אדום", מצאתי לחייבה לפי כמות זו בלבד. עתה יש להידרש לשאלה מהו מחירו של כל בקבוק לפיו יש לחייב את התובעת. לכך אפנה כעת.
5. בהתאם לחישוב של 7,000 בקבוקי יין אדום בתעריף של 120 ₪ לבקבוק – הסכום הכולל של בקבוקי היין האדום שלא נרכשו הוא בסך של 840,000 ₪. מכך יש לקזז את הסכום שלפיו מכרה הנתבעת חלק מהיינות שנותרו בידיה לצד ג', כאשר לטענתה מדובר בסך של 315,000 ₪. בעניין זה אוסיף כי התובעת טוענת כי החשבוניות שצירפה הנתבעת לשם הוכחת טענה זו אינן מספקות, שכן הן אינן מפורטות וכוללות גם ציוד ומקדמות ששילמה וינוס לנתבעת ומשכך לא ניתן ללמוד מהן מהו הסכום שאכן שילמה לנתבעת. ואולם, אני מקבל את טענת הנתבעת בנושא לפיה מדובר בהקטנת הנזק ולכן יש לקבל גרסה זו, המיטיבה ממילא גם עם התובעת, ושאם לא תתקבל טענתה זו הרי שחיובה של התובעת יהיה גבוה יותר. משכך, יש לחייב את התובעת בסך כולל של 525,000 ₪ בגין אי רכישת יינות 2015.
6. לסיכום פרק זה, מצאתי כי התובעת הפרה את התחייבויותיה ולא רכשה את כלל יינות בציר 2014 ו-2015 שאותם התחייבה לרכוש בהתאם להסכם, ואשר הנתבעת ייצרה בשל התחייבויות התובעת לרכשם. סך הנזק הכולל שגרמה התובעת לנתבעת בגין אי רכישת יינות בציר 2015 הוא 525,000 ₪. לכך יש להוסיף את הנזק הכולל שנגרם לנתבעת בגין אי רכישת יינות בציר 2014 – 3,060 ₪. משכך, התובעת חייבת בגין ראש נזק זה סך של 528,060 ₪.

רכישת יינות 2014 בחזרה על ידי הנתבעת בתוספת פרמיה של 13%

1. לטענת הנתבעת, לנוכח פטירתו של מר מוזי ורטהיים, בעל השליטה בעקיפין בתובעת, באוגוסט 2016, שונתה מדיניות רכישת החברות והתובעת חזרה בה מכוונתה לרכוש את הנתבעת ואת היקב. כמו כן, מאחר שהתובעת לא קיימה את התחייבותה בהסכם להפיץ ולשווק את היינות, פעלה הנתבעת להקטנת הנזק והצלת המותג והמוניטין פלדשטיין, ונאלצה לאחר שהתובעת כפתה זאת עליה, לרכוש בחזרה מהתובעת חלק מיינות 2014 לצורך הצלת המותג, תוך שהתובעת גרפה לעצמה בבריונות רווח בשיעור של 13% מעל המחיר המוסכם לרכישת יינות אלה מהנתבעת, בסך כולל של 23,440 ₪ ( 28 לתצהיר ליפקא, 97 לסיכומי הנתבעת).
2. מנגד, טוענת התובעת, כי הנתבעת לא רכשה את היינות בחזרה מתוך "אילוץ", אלא שהדבר היה בתיאום ובהסכמת הצדדים. זאת ועוד, לטענת התובעת הנתבעת כלל לא שילמה את מלוא התמורה עבור רכישת היינות בחזרה וכי מתוך הסך הכולל של כ-200,000 ₪ שילמה הנתבעת סך של כ-80,000 ₪ בלבד, ונותרה חייבת לתובעת סך של כ-120,000 ₪. בחישוב אריתמטי של החשבוניות שצורפו כנספח 23 לתצהירי הנתבעת) עולה כי התמורה שאותה נדרשה הנתבעת לשלם היא 199,772.43 ₪, וכי הסכום שאותו שילמה בפועל עומד על הסך של 78,279.67 (חישוב הקבלות וחשבוניות הזיכוי שצורפו כנספחים 24 ו-25 לתצהירי התובעת). לטענת התובעת חייבת לה הנתבעת סך של 122,457 ₪ (ההפרש בין מחיר היינות למחיר ששילמה בפועל – 121,492.76 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת ריבית והצמדה כדין).
3. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעת לא העלתה כל טענה בגין כפיה או אילוץ לרכוש את היינות בזמן אמת. אין זאת אלא שמדובר בהסכמה מסחרית בין הצדדים, כאשר הנתבעת בעצמה הציעה לשלם פרמיה של 10% עבור רכישת היינות בחזרה.
4. לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעת בעניין זה. אכן, בשל האירועים והנסיבות מצאה הנתבעת ככל הנראה כי רכישת היינות בתוספת מחיר עדיפה על פני אובדן מוחלט של היין ופגיעה במותג. במצב דברים זה, היא הסכימה לדרישתו של איווניר בעניין. אכן, דומה כי יש לקבל את הטענה לפיה אין כל היגיון מסחרי בעובדה שהנתבעת רכשה את יינות 2014, ובהמשך גם את יינות 2015, בתוספת תשלום ביחס למחיר בו מכרה את אותם היינות לתובעת. חרף האמור, הנתבעת בהיותה חברה בע"מ ואישיות משפטית כשרה הגיעה להסכמות מסחריות עם התובעת, הסכמות אשר מצאו ביטויין בתכתובת המייל מיום 19.6.17 (נספח 14 לתצהיר הנתבעת). אכן, באותה תכתובת הציע ליפקא כי הפרמיה תקבע בשיעור של 10%, והיה זה דווקא איווניר שביקש כי זו תהיה בשיעור של 13%. אולם ברי כי הנתבעת הסכימה לדרישה זו, וכי ממילא העסקה שנכרתה בסופו של דבר בין הצדדים קרובה מאוד להצעתה הראשונית של הנתבעת עצמה. ברי כי לא ניתן לומר כי מדובר בהתנהלות בריונית וכופה.
5. הנתבעת גם לא הוכיחה כי התובעת הפעילה עליה לחץ כזה או אחר לשם קבלת הסכמתה לרכישת היינות בתוספת המחיר. ודוק, ניתן לראות בהסכמה זו כחוזה, אשר ככל שהיו לנתבעת טענות בגין פגמים בכריתתו בשל עושק או כפייה, היה עליה להוכיח טענות אלו ולא כל שכן להעלותן בזמן אמת. אלא שהנתבעת לא טענה לקיומם של עושק וכפייה, ומשכך, ובשים לב לעובדה כי יש לכבד את רצונם של הצדדים בהגיעם להסכמות עסקיות הרי שמצאתי כי יש לדחות טענה זו. בנסיבות אלו מתייתר הצורך בהכרעה במחלוקת באשר לגובה הנזק.
6. מנגד, יש לקבל את טענות התובעת באשר להיעדר תשלום מלוא היתרה עבור יינות אלה על ידי הנתבעת. דומה כי בגין רכיב זה אין כל מחלוקת בין הצדדים. בהקשר זה אבקש לצטט דברים מחקירתו הנגדית של ליפקא:

"ש. נשארת "פתוח" בכ-120,000 ₪.

ת. הגיוני.

ש: וזה הסכום שלא שולם עד היום.

ת: אכן". (ש' 17-20, עמ' 48 לפר').

1. עולה מן המקובץ אפוא, כי יש לקבל את טעות התובעת בגין רכיב זה ולחייב את הנתבעת לשלם לה את הסך של 121,492.76 ₪ (הסכום אינו כולל הפרשי הצמדה וריבית).

המקדמה

1. בד בבד עם חתימת ההסכם שילמה התובעת לנתבעת מקדמה בסך של 380,000 ₪ לצורך ייצור יינות 2014 ו-2015, תוך הסכמה כי סכום זה יקוזז לטובת התובעת בעת רכישת יינות 2014 מהנתבעת. היינו, חלף תשלום בסך X _₪ עבור יינות בציר 2014 מאת הנתבעת לתובעת, הרי שהתובעת תשלם לנתבעת את הסכום של 380,000 _₪ – X_₪.
2. להלן יובאו הסעיפים בהסכם אשר עסקו בנושא המקדמה ואשר רלוונטיים לענייננו.

סעיף 2 להסכם, שכותרתו "תנאי המקדמה" קובע כי –

"החברה תעמיד ללקוח מקדמה כספית (להלן: "מקדמה"), הכל בתנאים המפורטים להלן:

א. המקדמה הינה בסך 380,000 ₪.

ב. המקדמה מיועדת להשלמת ייצור יין הנעשה על ידי הלקוח לטובת החברה מסוג בציר 2014 + בציר 2015 שימכר מאוחר יותר לחברה....

ג. (....)

ד. המקדמה תועבר לידי הלקוח תוך 3 ימים ממועד ביצוע מטלותיו, כאמור בהסכם זה, וזאת על ידי מסירת שיק לידי הלקוח על סך המקדמה או בצוע העברה בנקאית לחשבון הלקוח."

סעיף 4 שכותרתו בציר 2014, קובע בסעיף משנה ה כדלקמן:

"ה. מהתשלום המוזכר בסעיף 4 ג+ד לעיל, תקזז החברה את מלוא סכום המקדמה כאמור בסעיף 2 א לעיל".

סעיף 6, שכותרתו "החזר המקדמה באופן מיידי", קובע מספר תנאים שבמקרה שיחולו יעמוד סכום המקדמה לפירעון מיידי, ובהם: הפרת התחייבות כלשהי של הנתבעת על פי ההסכם; פשיטת רגל של הנתבעת; הטלת עיקול אצל הנתבעת; צמצום פעילותה העסקית של הנתבעת באופן העלול לפגוע ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה; חשש סביר כי נשקפת סכנה לבטוחה שהתקבלה מאת הנתבעת; חשש סביר כי הנתבעת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה על פי ההסכם ועוד.

1. לטענת התובעת, בשל הפרת הנתבעת את דרישות התובעת ואי עמידתה בהסכם היה על עליה להשיב לה את המקדמה. במסגרת כתב הגנתה לכתב התביעה שכנגד ( 31) טענה עוד התובעת, כי על אף שהמקדמה הייתה צריכה להיות מקוזזת מהתשלום עבור בציר 2014, היא הסכימה לבקשתה של הנתבעת, לפיה התמורה עבור בציר 2014 תשולם בנפרד, מבלי לקזזה מהמקדמה והכל בהתאם לבקשות הנתבעת. בהמשך, ולבקשתה של הנתבעת, הסכימה התובעת לדחות את השבת המקדמה מספר פעמים, ובין הצדדים הוסכם כי השבת המקדמה תידחה לשלהי 2017, חלף קיזוזה.
2. התובעת לא הסכימה בכל שלב שהוא לוותר על המקדמה, ואף ליפקא עצמו היה מודע לכך. בעניין זה מפנה התובעת לתכתובות מייל עם ליפקא מהן עולה כי אף הוא עצמו טען בזמן אמת שישיב את המקדמה. כך, מפנה התובעת לתכתובת מייל מיום 19.6.17 (נספח 13 או 14 לתצהיריה), ממנה עולה לשיטתה כי ליפקא הציע להעביר את יינות הבטוחה לבעלותה של התובעת חלף הקיזוז מיינות בציר 2015 – "נשלם את זה יחד עם החזר המקדמה". עוד מפנה התובעת בעניין זה להודעת מייל מאת ליפקא לאיווניר מיום 18.10.17 (נספח 22 לתצהירי הנתבעת), במסגרתה שלח ליפקא את מצב המלאי והשווי של היינות ומסר כי "במידה ונחליט ללכת בכיוון, אוציא לכם חשבונית של 380,000 ₪ + מע"מ. את המע"מ תשלמו לנו והסכום עצמו יקוזז מול המקדמה". בדבריו אלה מתכוון ליפקא ליינות הבטוחה המצויים אצל התובעת, ומציע כי סכום היינות הללו יקוזז כנגד המקדמה. כלומר, שהתובעת תשאיר את יינות הבטוחה אצלה כנגד קיזוז המקדמה. אמירות אלה של ליפקא, טוענת התובעת, מהוות הודאה לפיה הוא חייב בהשבת המקדמה.
3. ליפקא הודה כי הוא עצמו הציע לתובעת שהמקדמה תקוזז כנגד יינות בציר 2015 (ש' 31, עמ' 37 לפר'), ואף הציע לתת לתובעת את יינות הבטוחה כנגד ויתור על החזר סכום המקדמה (ש' 31-32, עמ' 38 לפר').
4. עם זאת, טוענת הנתבעת כי היא עמדה בכל תנאי ההסכם ועל כן אינה חייבת בהשבת המקדמה. עוד נטען, כי בהמשך להסכם הושגו בין הצדדים סיכומים בעל פה לפיהם יקוזזו סכומי המקדמה מיינות בציר 2015 ולא בציר 2014, כאמור בהסכם (ש' 6-7, עמ' 28 לפר'). כך לטענת הנתבעת, בחודש ספטמבר 2016 או בסמוך לכך, היא החלה לספק לתובעת את היין של בציר 2014, והצדדים סיכמו כי קיזוז פירעון המקדמה יידחה למועד הספקת הנתבעת את יינות בציר 2015. הנתבעת מפנה בעניין זה לתכתובת מייל מיום 21.8.17 (נספח 8 לתצהירי הנתבעת) במסגרתה מסר ליפקא כי:

"5. לגבי המקדמה, סוכם שהיא תקוזז מאספקת היינות האדומים של 2015 (כ 7800 בקבוקים שהם האחרונים בבציר 2015). ידוע לי שזוהי אופציה שלא מועדפת עליכם, אנחנו נעשה מאמץ למצוא פתרונות אחרים ורק במידה שלא נמצא אופציה אחרת נשתמש באופציה הזו".

1. ליפקא חוזר על הדברים גם במסגרת חקירתו הנגדית, כדלקמן:

"ש. לשיטתך, מתי אתה צריך להחזיר את המקדמה?

ת. כאשר הם רוכשים את יינות 2015, מקוזזת ממנו עלות המקדמה. המקדמה היא לא הלוואה. אני לא אמור להחזיר אותה אלא לקזז אותה מיינות שמכרנו להם." (ש' 33-35, עמ' 36 לפר').

1. באשר להצעותיו של ליפקא להשבת המקדמה שאליהן מפנה התובעת, משיבה הנתבעת כי אין לראות בהן הכרה בהשבת המקדמה, כי אם ניסיונות מצד ליפקא - לאחר פרוץ המשבר בין הצדדים - לפתרון הסכסוך, אגב הטעיית התובעת אותו כי עליו להשיב לה את המקדמה שעה שהיה בלתי מיוצג. ממילא הצעה זו של ליפקא הועלתה על ידו כחודשיים קודם להסכמת הצדדים להעברת זכות השבת המקדמה ליינות בציר 2015, ומשכך גם אמירתו זו אינה תקפה עוד.
2. עוד טוענת הנתבעת, כי מאחר שקיימה את תנאי ההסכם וייצרה את כל היין שהתחייבה לייצר, לא מוטל עליה להשיב את המקדמה. לא זו אף זו, אלא שלטענת הנתבעת הפרת התובעת את ההסכם שעה שלא רכשה מהנתבעת את כל היינות להם התחייבה, סיכלה את קיזוז המקדמה. זכות השבת המקדמה, כך נטען על ידי הנתבעת, כפופה להתחייבות התובעת לרכוש את מלוא היין מהנתבעת, והיא אינה עצמאית.
3. אין לי אלא להסכים עם טענה זו כהווייתה. אכן, השבת המקדמה הייתה כפופה להתחייבות התובעת לרכוש את כלל יינות בציר 2014 ו-2015 שבעניינם התחייבה בהסכם. בשל כך, הנתבעת אינה חולקת על כך שככל שהייתה רוכשת ממנה התובעת את כלל יינות פלדשטיין שבעניינם התחייבה בהסכם, הרי שהיה עליה לקזז את המקדמה מסכום הרכישה. על כן, ובשים לב לכך שקבעתי לעיל כי על התובעת לשלם את התמורה בגין היינות שלא רכשה וכי יש בכך יש כדי לקיים הלכה למעשה את חלקה של התובעת בהסכם, אין כל ספק עוד שעל הנתבעת להשיב את המקדמה לתובעת. סכום זה – המקדמה בסך של 380,000 ₪ - יש לקזז מהסכומים שאותם קבעתי לחובת התובעת בגין אי רכישת יינות פלדשטיין. משקבעתי כאמור, אינני נדרש עוד לשאלה בדבר קיומה של הסכמה אודות דחיית מועד המקדמה והמועד החדש שנקבע (ככל שנקבע).

דמי האחסנה

1. התובעת עותרת לחייב את הנתבעת בגין אחסנת יינות הבטוחה, בהתאם לסעיף 3(ב)להסכם הקובע כדלקמן:

"התמורה החודשית שישלם הלקוח לחברה בגין איחסון כל משטח יהיה 60 ₪ לחודש, כל פריט שונה יאוחסן במשטח נפרד".

1. לטענת הנתבעת, כבר בספטמבר 2016 או במועד סמוך לכך סיכמו הצדדים כי הנתבעת לא תשלם לתובעת את דמי האחסנה עבור יינות הבטוחה כאמור בהסכם. בפועל, ובהתאם להסכמות הצדדים חדלה התובעת בזמן אמת, מהוצאת דרישת תשלום לנתבעת בגין דמי אחסנת יינות הבטוחה אשר כאמור בוטלה ולא הועלתה כל טענה לכך בזמן אמת ובמשך למעלה משנתיים ימים.
2. התובעת מכחישה טענה זו ועותרת לחיובה של הנתבעת בדמי האחסנה בהתאם לחשבוניות שצירפה (נספח 20 לתצהירה) ובהתאם להסכם. לטענת התובעת, מאחר שהיחסים בין מנכ"ל החברה דאז – אסף איווניר – לבין ליפקא היו טובים, באה החברה לקראת ליפקא פעם אחר פעם והסכימה לדחות את מועדי ההתחייבות של הנתבעת. עם זאת, לא נעשה כל ויתור מצדה על דמי האחסנה. אני סבור, כי יש לקבל את תביעתה של התובעת בגין ראש נזק זה ולחייב את הנתבעת לתשלום דמי האחסנה. אפרט:
3. ההסכם בין הצדדים קובע, כאמור, באופן חד משמעי כי על הנתבעת לשלם עבור דמי האחסנה. משכך הנטל להוכיח כי בין הצדדים הושגו הסכמות אחרות מאוחרות יותר מוטל על הנתבעת (ר' בעניין זה י' קדמי על הראיות (כרך ד'), עמ' 1723). הנתבעת לא עמדה בנטל זה, שעה שלא הציגה כל תכתובת או ראיה אחרת להסכמות, כאמור, וביקשה להסתמך על הסכמות בעל פה שלא הוכחו גם הן. לא זו אף זו, אלא שהנתבעת לא הצליחה להתגבר על ראיות התובעת בעניין חשבוניות שונות שנשלחו לה בגין דמי האחסנה, כמו גם סתירה בטענותיה באשר למועד ההסכמות שהושגו לשיטתה ובאשר למועד לפיו העלתה התובעת לראשונה את דרישת התשלום (לטענת הנתבעת היה זה ביום 15.1.19 במסגרת מכתב ההתראה).
4. הנתבעת מבקשת לזקוף את אי העדתו של איווניר – אשר ביחס אליו נטען כי הושגו ההסכמות על וויתור תשלום דמי האחסנה - לחובת התובעת, ולטעון כי יש בכך כדי לשמש ראיה כנגד התובעת ( 88 לסיכומי תשובתה של הנתבעת). אולם אין בידי לקבל טענה זו, וזאת מאחר שכפי שציינתי לעיל נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, אשר היה עליה לזמן בעצמה את איווניר לשם הוכחת טענתה בדבר הסכמות. באשר לטענה כי איווניר לא זומן לעדות אתייחס לכך בהרחבה בהמשך הילוכנו.
5. כמו כן, הנתבעת מבקשת לבסס את טענתה בדבר וויתור על דמי האחסנה על העובדה שסכום החוב לא קוזז מהתשלום עבור יינות 2014. אולם גם בכך אין לטעמי כדי לסייע לנתבעת, שכן כפי שהובא לעיל ההסכמות בין הצדדים לעניין תשלומים שונים ונושאים אחרים היו תוך כדי שיתוף פעולה מצד מי מהם, וייתכן בהחלט כי כפי שהסכימה התובעת לדחות את קיזוז תשלום המקדמה למועד קבלת יינות 2015, כך הסכימה לדחות את מועד התשלום בגין דמי האחסנה. זאת, תוך התחשבות במצבה התזרימי הרעוע של הנתבעת, אודותיו אדון בהרחבה בהמשך.
6. אין בידי לקבל אם כן, את טענת הנתבעת לפיה הימנעות התובעת מחיוב מיידי תומכת בטענת ההגנה כי הושג הסדר לאי תשלום דמי אחסנה. הנטל, כאמור, מוטל על כתפי הנתבעת ולא ניתן להסתמך על עובדה זו – שהיא בגדר ראיה נגטיבית לעניין – לצורך ביסוס טענתה. על הנתבעת היה לתמוך גרסתה בראיה פוזיטיבית ברורה לפיה אכן ויתרה התובעת על דמי האחסנה. לא התובעת היא שצריכה להוכיח את אי וויתורה על דמי האחסנה, כי אם הנתבעת היא שצריכה להוכיח את הוויתור, והכל בשים לב להסכם המפורש בין הצדדים. ודוק, הייתה זו דווקא התובעת שהוכיחה כי אכן לא נעשה כל וויתור על תשלום זה וכי בניגוד לטענות הנתבעת לא פנתה לראשונה ביום 15.1.19.

הנתבעת שלחה לנתבעת חשבוניות בגין תשלום דמי האחסנה והנתבעת הייתה מודעת לחובה בזמן אמת

1. כאמור, התובעת צירפה 11 חשבוניות (!) לתצהירה, באמצעותן ביקשה להוכיח כי הנתבעת ידעה על קיומו של החוב בזמן אמת וכי בשל כך יש לדחות את טענותיה בעניין זה.
2. לצורך בחינת טענות אלה נפנה מבטנו אל החשבוניות:

1. חשבונית 11012147 מיום 30.11.15 (אחסנה לתקופה 25.10.15-24.11.15) בסך של 1,228 ₪.

2. חשבונית 11012730 מיום 31.12.15 (אחסנה לתקופה 24.12.15-25.11.15) בסך של 1,053 ₪.

3. חשבונית 277766 מיום 17.2.16 (אחסנה לתקופה 25.12.15-24.1.16) בסך של 1,053 ₪.

4. חשבונית 11013313 מיום 29.2.16 (אחסנה לתקופה 25.1.16-24.2.16) בסך של 1,053 ₪.

5. חשבונית 11013703 מיום 31.3.16 (אחסנה לתקופה 25.3.16-24.4.16) בסך של 1,053 ₪.

6. חשבונית 285976 מיום 8.5.16 (אחסנה לתקופה 25.3.16-24.4.16) בסך של 1,053 ₪.

7. חשבונית 11014110 מיום 31.5.16 (אחסנה לתקופה 25.4.16-24.5.16) בסך של 1,053 ₪.

8. חשבונית 11017029 מיום 31.12.16 (אחסנה לתקופה 25.5.16-24.12.16) בסך של 7,371 ₪.

9. חשבונית 11019017 מיום 31.7.17 (אחסנה לתקופה 1.1.17-30.6.17) בסך של 7,371 ₪.

10. חשבונית 11021079 מיום 31.1.18(אחסנה לתקופה 1.7.17-31.1.18) בסך של 7,371 ₪.

11. חשבונית 381895 מיום 25.10.18 (אחסנה לתקופה 12.118-31.10.18) בסך של 9,477 ₪.

1. במסגרת תצהירו טען ליפקא כי חשבוניות 1,2,3,5 ו-6 שהחיוב לפיהן מסתכם בסך של 5,440 ₪ שולמו על ידו עוד במאי 2015. לטענתו העביר לתובעת תשלום בסך של 5,000 ₪ באופן שנותר לו חוב בסך של 440 ₪ בלבד ( 18 לתצהיר). באשר לחשבוניות מס' 8 ו-9 טען כי הן חשבוניות מרכזות עבור תקופה של כחצי שנה ונשלחו בהפתעה ביום הנפקתן. באשר לחשבוניות 10 ו-11 טען ליפקא שכלל לא קיבל אותן לידיו וכי ראה אותן לראשונה רק במסגרת תצהירה של כהן-משולמי. חשבונית מס' 4, כך נטען, הגיעה לידו רק ביום 1.1.17 ( 58 לתצהיר).
2. במסגרת סיכומיה הוסיפה וטענה הנתבעת כי לא הוכח שהחשבוניות נשלחו אליה בזמן אמת. עוד הוסיפה כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות, וכי ראיה לכך היא העובדה שמספרי החשבוניות אינם עולים או יורדים באופן מגמתי כי אם מצויים בערבוביה ובכך יש להעיד על העובדה שהחשבוניות אינן אותנטיות והונפקו בדיעבד. מנגד, טוענת התובעת כי אף הנתבעת עצמה מודה שקיבלה לידיה את חשבונית מס' 8 ו-9.
3. עינינו הרואות, כי הנתבעת עצמה מכירה בקבלתן של חשבוניות 8 ו-9 לידיה בזמן אמת, ולא ברור אם כן מדוע לא שילמה חשבוניות אלה. כמו כן, לא ברורה טענת הנתבעת ביחס לעובדה שלא קיבלה לידיה את חשבונית מס' 4 – אשר מחייבת את הנתבעת בגין האחסנה של חודש פברואר – כאשר הנתבעת מודה שקיבלה, ואף שילמה, את חשבוניות 1-3 וחשבוניות 5-6 אשר יחדיו יוצרות "סדר רץ" של חודשי החיוב. מה סברה הנתבעת, כי התובעת "ויתרה" לפתע על חיוב בגין חודש פברואר? גם אם לשיטתה לא קיבלה חשבונית זו לידיה, היה עליה לדעת שתידרש לשלמה. ממילא לא טוענת הנתבעת כלל להסכמות באשר לוויתור תשלום דמי האחסנה ביחס לתקופה זו. יתירה מכך: גם לשיטת הנתבעת היא נותרה בחוב של 440 ₪ לתובעת, אולם לא התייחסה כלל לקיומו של חוב זה ולעובדה כי עליה לשלמו.
4. גם באשר לטענה שמדובר בחשבוניות פיקטיביות לא מצאתי כי יש בטענה זו ממש. אכן, התובעת לא התייחסה לטענה זו, אולם דומה כי מדובר בטענה תמוהה, שעה שלא זו בלבד שהנתבעת עצמה מודה כי קיבלה אותן לידיה בזמן אמת, אלא שאף שילמה חלק מחשבוניות אלה. משכך, אינני נדרש לשאלה מדוע מצויים מספרי החשבוניות בערבוביה ולא בסדר רץ ויתכן בהחלט כי אין כל מניעה חשבונאית בכך.

סתירות בעדותו של ליפקא באשר למועד הוויתור

1. במסגרת תצהיריו וחקירתו הנגדית לא הצליח להצביע ליפקא על המועד בו הושגו לכאורה ההסכמות בגין וויתור הנתבעת על תשלום דמי האחסנה. כך, בעוד שבתצהירו מסר כי ההסכמה הושגה מול איווניר ואייל זיו (מנהל נוסף מטעם התובעת, להלן: "אייל זיו") בספטמבר 2016 ( 18 לתצהיר), טען במסגרת חקירתו כי הדבר נעשה בסמוך לתשלום דמי האחסנה - חודש מאי 2016 (ש' 20-24, עמ' 39 לפר'). במסגרת חקירתו טען ליפקא כי ההסכמה לוויתור כאמור נעשתה בחודש מאי, אולם מסר כי לטעמו אין סתירה בין התאריכים:

"ש. כלומר במועד החשבונית הזו אמרו לך שתשלם את ה-5,000 ₪ ודי וזה נאמר לך בעל פה?

ת. נכון.

ש. סיפרת שההסכמה של התובעת שלא תשלם דמי אחסנה היתה סביב חשבונית שהפנתה אלי מחודש מאי. מפנה לסעיף 18 לתצהירך. תסביר איך יעלה על הדעת שבתצהירך אתה מספר שההסכמה שהגעת אליה נעשתה ב-9/16.

ת. אז טעיתי. זה היה ב- 9/16. לא בדקתי עכשיו את כל הנתונים. מה שנכון, זה התצהיר שלי.

ש. כלומר מה שסיפרת קודם שאמרו לך במאי שתשלם 5,000 ₪ זה לא נכון?

ת. הוא נכון. אין סתירה.

ש. אתה אומר שבספטמבר נפגשת עם איל ואסף בתצהירך.

ת. כן.

ש. אני אומר לך שזה לא נכון כי בספטמבר איל זיו לא עבד אצל התובעת.

ת. אז יכול להיות שיש טעות בתאריכים. אני חושב שזה כן היה בתאריך הזה. אני בטוח שנפגשתי אתו ועם אסף.

ש. אתה אומר שבזמן אמת, לשיטתך בספטמבר, הוויתור על דמי האחסנה ולא במאי?

ת. יכול להיות. מדובר על תקשורת שוטפת יומיומית בין מאי לספטמבר. אולי טעיתי.

ש. ומאז הפסיקו לשלוח לך חשבוניות?

ת. נכון." (ש' 23-36, עמ' 39; ש' 1-3, עמ' 40 לפר').

דומה כי אין עוד צורך להוסיף בעניין זה. עדותו של ליפקא בעניין זה מלאה סתירות פנימיות ואי דיוקים.

סיכום ביניים

1. עולה מן המקובץ כי הצדדים סיכמו על תשלום דמי אחסנה עבור בקבוקי יינות הבטוחה. לא הוכח כי הושגה הסכמה אחרת, אם בעל פה ואם מכללא וכי ככל הנראה אין מדובר אלא במשאלת לב של ליפקא, אשר לא נתמכה בכל הסכמה אמיתית מצד התובעת שמצדה הסכימה לדחיות חוזרות ונשנות של תשלום החוב בשל מצבה התזרימי הבעייתי של הנתבעת. דברים אלה נתמכים גם בהודעת המייל מיום 9.5.16 (נספח 7 לתצהירי התובעת) ובה כתב ליפקא כי: "הופתעתי לראות את המייל שהעברת למיכל בנושא תשלום עבור האחסנה כתנאי למשיכת היין. לדרישתכם, כמובן שאעביר את הסכום. הפתעתי נובעת מכך שכפי שאתה יודע כל הנושא של המקדמה והסחורה שמאוחסנת אצלכם נועדה על מנת לעזור לנו לפתור בעיות תזרים ולאפשר לנו להתקדם בנושא היקב שכל כך כבד עלינו מבחינה תזרימית. אני הנחתי ברוח הדברים כפי שדובר ביננו שכל נושא ההתחשבנות בין החברות יעשה עם אספקת היין דבר שיאפשר לנו תזרים קל יותר".

בהודעת מייל חוזרת מאותו היום מוסר אייל זיו מטעם התובעת, כי: "אנו מוציאים את חשבונית המס אחת לחודש לחיוב בגין אחסנה. מנובמבר עד היום למרות בקשתי לפני כחודש להסדיר את התשלום, לא נעשה דבר. אנא דאג לכיסוי חובכם בבקשה. מדובר בכ 5,000 ₪".

1. משכך, אני מקבל את עתירתה של התובעת בגין ראש נזק זה בסך של 34,136 ₪ (הסכום אינו כולל הצמדה וריבית, וחושב מסכימת כלל החשבוניות וקיזוז סך של 5,000 ₪ ששולמו).

יינות הבטוחה

1. כאמור, לשם הבטחת פירעון המקדמה הפקידה הנתבעת בידי התובעת 10,349 בקבוקי יין בשווי של 385,011 ₪ (כך על פי הנספח להסכם), אותם אחסנה התובעת במחסניה ביום 25.10.15. ליינות הבטוחה היו חיי מדף מוגבלים ובחלוף פרק זמן ממועד בִּקבוק היין נפגע ערכם המקצועי והכלכלי וירד, עד שביום 21.1.20 פינתה התובעת את היינות ממחסניה והשמידה אותם (נספח 22 לתצהירי התובעת), וזאת, בהתאם להסכמת הצדדים מהדיון ביום 28.11.19 ובהמלצת המותב, כמפורט לעיל. הנתבעת עותרת לפיצוי בגין ירידתם לטימיון של יינות הבטוח, וטוענת כי על התובעת לפצותה בגין ראש נזק זה 393,442 ₪, המשקף את מחירי העלות לגישת הנתבעת ( 99 לסיכומי הנתבעת).
2. לטענת הנתבעת במסגרת הבקשה למתן הוראות הודתה התובעת הודאת בעל דין, כי היא שימשה כשומר ליינות הבטוחה. עוד נטען, כי במסגרת כתב התביעה הודתה התובעת כי יינות הבטוחה איבדו מערכם וכי אין הם ראויים עוד לשיווק (סעיף 16 לכתב התביעה). כמו כן, טוענת הנתבעת כי התובעת היא שומר שכר, כהגדרתו בחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים"), וכי היא הפרה את חובותיה מכוח חוק זה ומשכך אחראית לנזק שנגרם ליינות הבטוחה. לכל הפחות יש לקזז סכום זה בסך של 393,442 ₪ מכל סכום שייפסק לטובת התובעת.
3. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת הייתה מודעת היטב לעובדה שתקופת השימוש ביינות הבטוחה תחומה בזמן והיא שהתרשלה באחסנתם, קיצרה את תוחלת חייהם ולא מימשה אותם כשעוד היו ראויים לשימוש. עם זאת, התובעת פנתה לנתבעת בעניין זה לראשונה רק בשנת 2019, ובכך, פעלה התובעת בניגוד להסכם בין הצדדים, בניגוד לחוק השומרים ולחילופין פעלה ברשלנות.
4. מנגד טוענת התובעת, כי יינות הבטוחה אוחסנו בצורה נאותה ובדיוק באותו האופן בו מאוחסנת סחורה דומה אחרת במחסניה. עוד טוענת התובעת כי בזמן אמת אספה הנתבעת חלק מיינות הבטוחה וכי ליפקא היה מודע לתנאי ואופי האחסון, אולם לא העלה כל טענה בנושא. התובעת מוסיפה כי ההסכם לא קבע תנאים כלשהם לאחסון יינות הבטוחה, ומשכך בהתאם לסעיף 45 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), היה עליה לקיים חובה זו בבינוניות.
5. התובעת אינה מכחישה כי שימשה כ"שומר שכר", אולם טוענת כי שכרה (דמי האיחסון) כלל לא שולם לה ( 39 לסיכומי התובעת). זאת ועוד, אף אם ייקבע כי שימשה כשומר שכר הרי ששימשה כשומר שכר טפל בלבד. עוד טענה התובעת בסיכומיה, כי חלקם של יינות הבטוחה התיישן כבר ביום הפקדתם ומשכך יש להחיל את סעיף 4 לחוק השומרים, הקובע סייג לאחריות עקב בלאי טבעי או מום שהיו בנכס בתחילת השמירה. לשיטת התובעת, הנטל להוכיח כי יינות הבטוחה לא התיישנו מוטל על הנתבעת, אולם היא לא עמדה בו, ואף נמנעה מהבאת ראיות שהיו בידיה.
6. בכתב תשובתה לכתב ההגנה שכנגד, טענה הנתבעת כי התובעת אכן קיבלה שכר בתמורה לשמירת היינות, גם אם היה זה שכר חלקי, וזאת מאחר שאין מחלוקת שחלק מדמי האחסנה אכן שולמו על ידי הנתבעת. זאת ועוד, בהתאם לסעיף 1(ג) לחוק השומרים יש לראות בתובעת שומר שכר גם מאחר שהיו לה טובות הנאה משמירת היין בדמות הבטחת קבלה בחזרה את דמי המקדמה.

התובעת היא שומר שכר טפל

1. כאמור, לטענת הנתבעת שימשה התובעת כשומרת שכר ליינות ומשום כך היא אחראית לנזק שנגרם ליינות אלה. עוד נטען כי אין לקבל את טענת התובעת באשר להיעדר שכר, שכן הנתבעת אכן שילמה את דמי האחסנה בהתאם להסכמות, וכי התובעת קיבלה שכר, אף אם זה היה מופחת. עוד טוענת הנתבעת, כי שמירת יינות הבטוחה לא הייתה טפלה להסכם אלא עמדה בבסיסו של ההסכם, ומפנה בעניין זה לכותרת ההסכם העוסקת, לשיטתה, כל כולה, באחסנת היין ולא בייצורו. לא זו אף זו, אלא שטענה זו הועלתה במסגרת סיכומי התובעת בלבד, ומשכך היא בגדר הרחבת חזית אסורה או טענה כבושה.
2. כאמור, התובעת אינה חולקת על טענת הנתבעת לפיה היא שומרת שכר, אולם היא טוענת כי שימשה כשומר שכר טפל בלבד לפי סעיף 2(ב) לחוק השומרים. זאת, מאחר שמטרת ההתקשרות בין הצדדים לא הייתה שמירה על יינות, שהייתה טפלה למטרה העיקרית של ההתקשרות. לא זו אף זו, אלא שהנתבעת אף לא שילמה לתובעת שכר בגין שמירה (אחסון) זו ומשכך ודאי כי אין לראות בה שומר שכר וממילא רמת האחריות המצופה ממנה במצב דברים זה היא נמוכה מאוד.
3. סעיף 1(א) לחוק השומרים קובע כי "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". משכך, אין כל ספק כי התובעת שימשה כשומרת ליינות הבטוחה. השאלות המצויות במחלוקת במסגרת פרק זה הן מהו סוג השומר ששימשה התובעת וכנגזרת מכך מהי אחריותה של התובעת לעניין שמירת יינות הבטוחה.
4. חוק השומרים מבחין בין ארבעה סוגי שומרים: שומר חינם, שומר שכר טפל, שומר שכר עיקרי ושואל, כאשר רמת האחריות המיוחסת לכל אחד מהם משתנה. ברע"א 9488/02 חן שחר נ' עטיה גד (פורסם בנבו, 23.3.05) ביאר כב' השופט (בדימוס) י' טירקל את סוגי השומרים הקיימים בחוק השומרים ואת אחריותם:

"רמת האחריות המוטלת על שומר נקבעה בחוק השומרים על פי שני מבחנים: האחד – התועלת שהשומר מפיק מן השמירה; השני – מטרת החזקתו של הנכס על ידי השומר. בהתאם לכך, הוגדרה רמת האחריות של כל אחד מסוגי השומרים: שומר חינם; שומר שכר ששמירת הנכס בידיו טפלה למטרת העיקרית של החזקתו (להלן – "שומר שכר טפל"); שומר שכר ששמירת הנכס בידיו היא המטרה העיקרית של החזקתו (להלן –"שומר שכר עיקרי"), ושואל. רמת אחריותו של כל אחד מסוגי שומרים אלה עולה, מן הקלה – שומר חינם – אל החמורה – שואל. את ההבחנה בין רמות האחריות ניתן להסביר ולהצדיק בקריטריונים שונים, אולם נראה שהקריטריון העיקרי הוא התמורה שנותן בעל הנכס לשומר בגין השמירה. מטעם זה גם חמורה רמת אחריותו של שומר השכר העיקרי שהתמורה שהוא מקבל היא כולה עבור השמירה, מאחריותו של שומר השכר הטפל שמקצתה של התמורה שהוא מקבל היא עבור השמירה ורובה עבור מטרה אחרת.."

1. בענייננו, דומה כי התשובה המתבקשת לשאלה איזה סוג שומר שימשה התובעת, היא אכן "שומר שכר טפל". בעניין זה יש להידרש לשתי סוגיות שהועלו בעניין – שאלת השכר ושאלת הטפלות. באשר לשאלת השכר – ראשית אציין, כי אף אם לא שילמה הנתבעת בפועל את השכר שהוסכם עבור השמירה הייתה התובעת בגדר שומר בשכר. זאת, מאחר שלשיטתי לא התשלום בפועל קובע אלא טיב היחסים שנוצרו בין הצדדים (בעניין זה ר' גם בת"א 3775/98 אס.אס. די יבוא בע"מ נ' דוד לוגשי (פורסם בנבו, 25.10.2000)‏‏). שנית, התובעת כלל לא פנתה אל הנתבעת בבקשה לפנות את יינות הבטוחה, עד ליום 15.1.19 – מועד משלוח מכתב ההתראה, וגם בכך יש כדי לגרוע מטענתה לפיה אי תשלום דמי האחסנה גורע ממעמדה כשומר שכר. שלישית, אני נוטה להסכים עם טענת הנתבעת לפיה גם שמירת היינות כבטוחה מהווה טובת הנאה. רביעית, כבר הגעתי למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובעת את דמי האחסנה, ומשכך גם טענה זו בדבר אי תשלום השכר נשמטת. באשר לשאלת הטפלות - אינני מקבל את טענות הנתבעת בעניין זה, לפיהן מטרתו העיקרית של ההסכם הייתה שמירה על היינות. כפי שהוצג באריכות לעיל ההסכם כלל התחייבויות שונות בין הצדדים, אולם עיקרו של ההסכם הוא ללא ספק רכישת יינות פלדשטיין מבציר 2014 ו-2015 על ידי התובעת, כאשר כל יתר ההסכמות, בהן המקדמה, יינות הבטוחה ואחסנתם, הן נלוות לו. ודוק, גם מבלי שהייתה מעלה התובעת טענה זו בסיכומיה, היה עליי להידרש לשאלה איזה סוג שומר שימשה התובעת וזאת, לשם קביעת אחריותה. עולה אפוא מן המקובץ כי התובעת שימשה כשומר שכר טפל.
2. נשאלת עתה השאלה מהי אחריותה של התובעת בהיותה שומרת שכר טפל. באשר לאחריותו של שומר שכר, קובע סעיף 2(ב) לחוק השומרים כדלקמן:

"שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אובדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו."

כך, בעוד שאחריותו של שומר שכר לאבדן הנכס או לנזקו, חלה אפילו לא התרשל (אלא אם כן הוכיח שהאבדן או הנזק נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש והוא לא יכול היה למנוע את תוצאותיהן עיקרי), הרי ששומר שכר טפל אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, אלא אם כן הוכיח שלא התרשל. הנה כי כן, הנטל הוא על כתפי התובעת בהיותה שומר שכר טפל, להוכיח כי לא התרשלה בנזק שנגרם ליינות הבטוחה.

התובעת התרשלה באחסון יינות הבטוחה

1. בטרם אפנה לטענות הצדדים בשאלת ההתרשלות לגופו של עניין, אציין כי הנטל להוכיח שלא התקיימה התרשלות מוטל, כאמור, על כתפי התובעת מכוח חוק השומרים. כמו כן, יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ולקבוע כי גם מכוח כלל זה עבר נטל ההוכחה לתובעת. האם עמדה התובעת בנטל זה? לטעמי התשובה לשאלה זו היא בשלילה.
2. כאמור לעיל, התובעת טוענת כי היא לא התרשלה בשמירה על יינות הבטוחה ודאגה לאחסנם כראוי. עוד נטען, כי מאחר שיינות הבטוחה כללו יינות לבנים מבציר 2012 ויינות אדומים מבציר 2005, ובשים לב לעובדה שאף לפי גרסתו של ליפקא חיי המדף של יין לבן הוא כ-4 שנים ושל יין אדום כ-10 שנים, הרי שהיינות שביום 25.10.15, יום הפקדת יינות הבטוחה, חלקם ממילא התיישנו ויש להחיל את הסייג הקבוע בסעיף 4 לחוק השומרים (סע' 34 לסיכומי התובעת). כמו כן, טוענת התובעת כי בידי ליפקא היו ראיות אשר היה בהן לשיטתו כדי להוכיח שהיינות לא התיישנו, אולם הוא נמנע מלהביאן ויש לזקוף זאת לחובתו. לבסוף נטען, כי ליפקא עצמו הגיע פעמים רבות למחסני התובעת ומעולם לא העלה טענה בדבר אופן האחסון של יינות הבטוחה.
3. מנגד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הביאה איש מקצוע או מי שאמון על אחסון היינות מטעמה, וכי לא הציגה דוחות מהם ניתן ללמוד על תנאי האחסון. באשר לטענה כי חלק מהיינות התיישן עוד ביום הפקדתו בידי התובעת, משיבה הנתבעת כי מאחר שמדובר ביינות נישה ניתן "להאריך את חלון שתייתם" ( 55 לסיכומי הנתבעת), וכי על אף שליפקא הביא והוציא יינות מתוך מלאי זה לא אחת, הוא לא הורשה בפועל להיכנס למחסני התובעת ולא היה יכול להתריע כי אחסון היין היה רשלני. ממילא הסתמך ליפקא על כישוריה של התובעת וניסיונה, בשמירת משקאות אלכוהוליים.
4. עוד מסרה הנתבעת במסגרת סיכומיה, כי בעקבות הגשת כתב התביעה והודאת התובעת לפיה הפכו יינות הבטוחה לבלתי ראויים לשתיה, פנה ליפקא ביום 10.2.20 ליצרן יינות הבטוחה האוסטרלי כדי לקבל לידיו כמה מבקבוקי היין לטעימה. לטענתו הוא קיבל לידיו 4 סוגי יינות, טעם את כולם ומצא אותם טעימים וראויים לשתייה. טענת התובעת לפיה מדובר בחלק מהיינות בלבד אינה נכונה, שכן נכון לשעת הבדיקה האמורה כללו יינות הבטוחה רק 4 סוגים מתוך השמונה שנכללו במסגרת ההסכם.
5. בהתייחס לשאלה האם היו היינות ראויים לשתייה או שמא התיישנו כבר ביום ההפקדה, אני סבור כי התובעת לא הצליחה להוכיח טענה זו במאזן ההסתברויות. זאת, מאחר שהתובעת לא הביאה כל ראיה בעניין זה, וכל שביקשה להסתמך עליו היה עדותו של ליפקא. ואולם, לא הגעתי לכלל מסקנה לפיה מעדותו של ליפקא ניתן ללמוד כי חלק מיינות הבטוחה התיישן והיה בלתי ראוי לשתייה עוד ביום הפקדתו בידי התובעת. עדותו של ליפקא הייתה סדורה וברורה בעניין זה, וכך הוא מסר במהלך חקירתו הנגדית:

"יש יינות שהם בוז'ולה שבאותה שנה מתקלקלים וישנם יינות שמחזיקים 40 שנה. יין לבן מחזיק 4 שנים בממוצע ויין אדום מחזיק בממוצע 10 שנים ולכן להגיד שהם היו פי (צריך להיות: "פגי". י.פ.) תוקף, זה חסר משמעות בעולם היין. אין פג תוקף ליין. זה תלוי איך שמרו אותו, באור או בחושך... אין תאריך קבוע מראש. כשיין איכותי יוצא לשוק, טועמים אותו כמה מומחים ואומרים שיש לו חלון שתיה לעוד כ-5 שנים ובמשך ה-10 שנים הבאות הוא ישתבח ולאחר מכן הוא יתחיל לרדת. יש יינות שמחזיקים 100 שנה, בגלל האחסון שלהם. הם מטלטלים את היין כי הטלטול ממהר את זמן ההשתבחות שלו, ההבשלה. הנושא של טמפרטורה מאוד חשוב וגם היציבות שלה. אם תשים את היין – דן ברמת הטמפרטורה." (ש' 21-28, עמ' 42 לפר')

1. רוצה לומר, לא ניתן ללמוד מהאמירה הכללית לפיה יינות לבנים טובים בממוצע למשך כ-4 שנים ואדומים למשך כ-10 שנים, כי ביום הפקדת יינות הבטוחה היה חלקם בלתי ראוי לשתייה. ליפקא עצמו מסביר כי יינות יכולים להיות ראויים לשתייה גם למשך שנים רבות יותר, וכי הדבר תלוי באופן האחסון, כמו גם בסוג היינות. אכן, ליפקא – על אף היותו מומחה – הוא בעל אינטרס בענייננו, אולם משעה שהתובעת עצמה לא הביאה לעדות כל מומחה מטעמה, אשר היה יכול להצביע על כך שחלק מהיינות התיישן בעת ההפקדה, הרי שאני מוצא כי הטענה לא הוכחה. על כך יש להוסיף את העובדה כי סביר להניח, ואף ראוי להניח, כי התובעת - כבעלת מומחיות וידע וכמי שקיבלה את היינות לידיה כבטוחה לשם השבת כספי המקדמה אותם העבירה לנתבעת – בדקה את היינות, את איכותם ואת שווים ביום ההפקדה ולא מצאה כי התיישנו, שאם לא כן לא הייתה מוכנה לקבלם כבטוחה.
2. עוד אוסיף בעניין זה, כי גם ניסיונה של התובעת להיבנות מדבריו של ליפקא במסגרת תכתובת מייל מימים 18.10.17 ו- 7.12.17 (נספח 22 לתצהיר הנתבעת), במסגרתה מסר כי היינות מתיישנים ומתחילים לרדת באיכותם, אינו יכול לצלוח. ואסביר: בהודעת המייל מיום 18.10.17 מסר ליפקא כי "המחירים שנקבתי הם קרובים מאוד לעלות (במקרה של הגרהרד זה משמעותית מתחת לעלות כי היין כבר מתיישן)" ובהודעת המייל מיום 7.12.17 הודיע ליפקא לאיווניר כי אחד מסוגי יינות הבטוחה (סוג גרהרד) "מתיישן ומתחיל לרדת באיכותו". עם זאת, גם ביחס לאמירות אלה, מסר ליפקא במסגרת עדותו הסבר מפורט ומניח את הדעת, לפיו אין פירוש דבריו כי היינות התיישנו ואינם ניתנים לשתייה, אלא שהכוונה הייתה ביחס למחיר בו ניתן לשווק ולמכור את היינות, כאשר ככל שליין חיי מדף קצרים יותר מחירו יורד, אולם לא איכותו (ש' 33-35, עמ' 45; ש' 1-6, עמ' 46 לפר').
3. לאור כל האמור, מצאתי כי היינות שהופקדו לא היו בלתי ראויים לשתייה. משכך, אני דוחה גם את טענת התובעת לפיה יש להחיל את סעיף 4 לחוק השומרים. סעיף זה קובע כי "שומר אינו אחראי לאבדן הנכס או לנזקו שנגרמו עקב שימוש רגיל בנכס לפי תנאי השמירה או עקב בלאי טבעי או מום שהיה בו בתחילת השמירה, אולם אין בהוראה זו כדי להפחית מאחריותו בשל רשלנות." מאחר שקבעתי שלא הוכח שהיינות הפכו בלתי ראויים בשל בלאי טבעי או מום שהיה בתחילת השמירה, וכי הטענה המתקבלת יותר היא כי היינות שהופקדו אצל התובעת היו ראויים ותקינים, הרי שאין להחיל את הסייג לאחריות מכוח סעיף זה.
4. עתה יש לבחון האם התרשלה התובעת באחסונה את היינות. כאמור, משנקבע כי התובעת היא שומר שכר טפל וכן מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין הנטל הוא על כתפי התובעת להוכיח כי לא התרשלה. בנטל זה לא עמדה התובעת. התובעת הביאה לעדות בעניין אחסנת היינות את יאיר לוי ואת חן משולמי-כהן. אין כל מחלוקת כי לשניהם אין ידע או מומחיות בתחום היין (ש' 5-16, עמ' 10; ש' 27-30, עמ' 17 לפר'), והם אף אישרו בעדותם כי אין להם כל ידיעה אודות אופן אחסנת התובעת את היין. כך, משולמי-כהן מסרה במסגרת חקירתה הנגדית כי "בדקתי עם מומחה היין של המחסן" (ש' 3, עמ' 12 לפר') כי היינות אוחסנו בצורה נאותה, אולם הודתה כי היא עצמה לא בדקה את היינות לאורך התקופה ולא בדקה את הלחות בהם אוחסנה (ש' 19-27, עמ' 12 לפר'). גם יאיר לוי לא השיב באופן חד משמעי באם בדק את אופן אחסון היינות לאורך תקופת האחסון – "זו לא תשובה של כן או לא" וגם "האנשים שאמונים לבדוק את הטמפרטורה במחסנים מבצעים את זה יום יום בלי קשר לבציר 2014, ליקבי תבור, יש מד שבודקים אותו כל מספר שעות, של טמפרטורה ולחות" (ש' 26, 28-29, עמ' 18 לפר'). מתשובותיהם אלו של יאיר לוי ומשולמי-כהן עולה, כי לא היה בעדויותיהם כדי להוכיח אי ההתרשלות של התובעת ובמקרה הטוב יש לראות בהם עדות שמיעה.
5. לטעמי, היה על התובעת להעיד את מר מונטיפיורי – מומחה היין הראשי מטעמה, אולם היא נמנעה מלעשות כן. התובעת אף לא העידה את מחליפו של מונטיפיורי - מר רועי יניב ואת אנשי חדר אחסון היין שלה, בהם למשל מר אריק בראל, אשר היה בעדותם כדי לשפוך אור על אופן אחסנתה את יינות הבטוחה. הנה כי כן, התובעת נמנעה מלהעיד את עדי המפתח בתחום אחסון היין, והסתפקה בעדים משניים בלבד שלא היו מעורבים באופן אחסנת היין והמידע שהיה בידיהם בעניין זה היה מפי גורמים שלישיים. גורמים אשר אף יאיר לוי ומשולמי-כהן עצמם מסרו כי לא הייתה כל מניעה מלהביאם לעדות.
6. עוד נמנעה התובעת מלהביא דוחות שעתיים של טמפרטורה ולחות של חדר היין, כאשר נתונים הם בשליטתה הייחודית, שעדיה אישרו כי מצויים בידה (ש' 28-34, עמ' 18 לפר') ושיכלו לתמוך בגרסתה אודות אופן האחסנה. התובעת אכן צירפה מספר תמונות של יינות הבטוחה במחסן (נספח 2 לתצהירי התובעת), אולם אין בתמונות אלו כדי לומר דבר באשר לתנאים בהם אוחסן יין, וזאת, קל וחומר שעה שבתמונות מופיע רק חלק ממספר סוגי יינות הבטוחה, צלם התמונות לא העיד אודותיהם ולא ידוע כלל מועד צילומן.
7. התובעת כאמור, ניסתה לבסס את הטענה כי לא התרשלה גם על העובדה כי במהלך השנים לא הביע ליפקא כל טרוניה באשר לאופן ותנאי איחסון יינות הבטוחה, וזאת על אף שהוציא והכניס ליפקא יינות ממחסן יינות הבטוחה. לטענת ליפקא, הוא אכן אסף במהלך השנים יינות מפתח מחסני התובעת, אלא שבאותה העת היו היינות ראויים לשתייה. כמו כן, במסגרת חקירתו הנגדית העיד שגם בפעמים שבהן אסף חלק מיינות הבטוחה, הוא לא הורשה להיכנס אל תוך מחסני התובעת ולא היה באפשרותו לראות את תנאי אחסון היינות (ש' 8-12, עמ' 41 לפר') וכי "זה גם לא האחריות שלי ולא התפקיד שלי לבדוק איך הם מאחסנים את היין" (ש' 12-13, שם). בעניין זה, אני סבור כי אכן לא היה זה מתפקידו של ליפקא לוודא כי היינות מאוחסנים באופן ראוי, וכי ממילא היה על התובעת להציג ראיה בדבר ביקוריו של ליפקא בתוך המחסן והידיעה אודות אופן האחסון. מאחר שלא עשתה כן, אין מנוס מלקבוע כי התובעת לא עמדה בנטל הראיה ואין לי אלא לקבוע כי התובעת התרשלה באופן אחסנתה את יינות הבטוחה.
8. בשולי הדברים אוסיף עוד, כי על אף שקיים ביטוח ייעודי בשוק עבור יינות, המכסה סיכונים העלולים להיגרם ליין במהלך אחסנתו (ר' בעניין זה ת"א 38316-12-09 נחל עמוד בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 24.5.16), לא ביטחו הצדדים את יינות הבטוחה. מעבר לעובדה כי יש בכך להצביע על העובדה שהצדדים לא הביאו בחשבון את כלל ההיבטים והסוגיות העולים מן העסקה ביניהם – וזאת על אף שהן התובעת והן הנתבעת עוסקות בייבוא יינות, שיווק ומכירה (והנתבעת אף ביצור) - אני מוצא כי יש בכך גם להעיד על רשלנותה של התובעת אשר לא ביטחה את היינות. זאת, הן מן הטעם שהתובעת היא זו שהחזיקה את היינות באופן פיסי במחסניה והייתה אמונה על שמירתם, הן מן הטעם כי היא מורגלת באחסנת יינות והן מן הטעם כי ההסכם נוסח על ידה. דברים אלה מוסיפים על הקביעה האמורה בדבר רשלנותה של התובעת.

דיני השמירה במשפט העברי

1. המשנה בבא מציעא צ"ג קובעת:

"ארבעה שומרים הן: שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל, ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה"

המשנה מסבירה כי קיימים ארבעה סוגי שומרים: שומר חינם ושומר שכר שתפקידם קשור אך ורק לשמירה, ושוכר ושואל המתייחסים למי שיש לו רשות להשתמש בחפץ של חברו ובתמורה לרשות זו מוטלת עליו החובה לשמור על החפץ. מאחר שמקובל לראות בשוכר בדין העברי כשומר שכר טפל בדין הישראלי, הרי שמצינו כי הגדרות סוגי השומרים בשתי שיטות המשפט הן זהות.

1. המשנה מגדירה גם את רמת האחריות ונטל הראיה באשר לכל אחד מסוגי השומרים. שומר החינם חייב לשלם רק אם פשע בשמירתו; שומר השכר משלם גם במקרה שהחפץ נגנב או אבד על אף ששמר; השואל חייב לשלם אפילו אם החפץ אבד באונס גמור, ואילו באשר לשוכר דינו כשומר שכר (אולם יש לציין כי ביחס לסוג שומר זה נחלקו התנאים). באשר לנטל הראיה וההוכחה, קובעים דיני השומרים במשפט העברי, כי כאשר ישנה מחלוקת בין בעל הטובין לשומר בשאלה באילו נסיבות אבדו הטובין, על השומר להביא ראיות בעניין או להישבע כדי להכחיש את טענותיו של בעל הטובין. זאת, בשונה לעיתים מן הדין הישראלי.
2. כך, לדוגמא, בעוד שבמשפט הישראלי נטל ההוכחה הוא על בעליו של החפץ המעוניין לחייב שומר חינם בגין רשלנותו, במשפט העברי נטל הראיה הוא על שומר החינם אשר צריך להישבע כדי להיות פטור. עם זאת, שומר שכר במשפט הישראלי ובמשפט העברי נושאים באותו נטל אחריות, כאשר בשתי שיטות המשפט פטורים שומרים אלה במקרים של נסיבות שלא ניתן היה לחזותן (כאשר במשפט העברי השימוש הוא במונח "אונס") ובשתיהן נטל ההוכחה בעניין זה הוא על השומר. במקרה של שוכר, הרי שלפי הדין העברי הוא פטור אם יוכיח שלא הייתה רשלנות מצדו, כאשר נטל הראיה להוכיח שלא התרשל מוטל על השוכר. לבסוף, ביחס לשואל, קובעות שתי שיטות המשפט את האחריות הגבוהה ביותר.

התובעת לא עמדה בחובתה להקטין את הנזק

1. לטענת הנתבעת, התובעת לא פעלה בזמן אמת כדי להציל את יינות הבטוחה ולא פעלה למכור או למסור אותם לנתבעת בטרם יתיישנו. זאת, חרף העובדה שההסכם איפשר לה לממש מיידית את יינות הבטוחה ולהעמידם לפירעון מיידי (סעיפים 6א1, 6א5, 6א6 להסכם). התובעת אף לא התריעה בפני הנתבעת אודות הפרת ההסכם וביטולו. באי מימוש הבטוחה, סיכלה התובעת את ההסכם ואף לא הקטינה את הנזק.
2. התובעת לא הכחישה כי לא פנתה לנתבעת בהתראה כי היינות עומדים להתיישן קודם ליום 15.1.19. וכך השיב יאיר לוי, נציג התובעת בחקירתו הנגדית בעניין זה:

"ש. נכון שלך אין להראות לנו שום הודעה שלך אל הנתבעת על כך שיינות הבטוחה עומדים להיות בלתי ראויים לשיווק?

ת. נכון.

ש. נכון שלך אין להראות לי שום פניה שלך אל הנתבעת, לבוא ולקחת את יינות הבטוחה 5 דקות לפני שהם הופכים להיות בלתי ראויים לשיווק?

ת. נכון." (ש' 11-16, עמ' 21 לפר').

1. לא זו אף זו, אלא שהתובעת גם לא פעלה לשיווק ומכירת יינות הבטוחה, וזאת על אף שלשיטתה כבר בשלהי 2017 לא עמדה הנתבעת במועד האחרון לפירעון המקדמה שניתנה לה ( 23 לתצהירו של יאיר לוי; נספחים 13-14 לתצהירי התובעת). מאחר שיינות הבטוחה ניתנו לתובעת כבטוחה להשבת המקדמה (סעיף 3(א) להסכם), ומאחר שהתובעת טוענת כי במועדים שקדמו ליום 15.1.19 חששה שמא לא תשיב הנתבעת את המקדמה (הן בשל קשיי תזרים מזומנים אצל הנתבעת, הן בשל טענות להפרות קודמות), ובשים לב לטענות התובעת לפיהן כבר התיישן חלק מהיינות והפך בלתי ראוי לשתייה, הרי שהיה עליה לפעול להקטנת הנזק, למכור היינות ולקבל תמורה ראויה בעדם, כל עוד היה אפשרי הדבר. למצער, היה על התובעת להודיע לנתבעת לפעול כאמור קודם ליום 15.1.19. מהתכתובות שהובאו לעיל, עולה כי דווקא היה זה ליפקא אשר עדכן את התובעת והתריע בפני התיישנות היינות, כאשר התובעת לא עשתה דבר בנדון. אכן, בהודעת המייל מיום 19.6.17 הודיע איווניר כי הוא "צריך את מקום האחסון של פלדשטיין ושל סחורת מרש." עם זאת, לא נאמרה מילה באשר להתיישנות היינות וכן לא נאמרה כל אמירה נוספת בעניין זה עד לפנייה לנתבעת במסגרת מכתב ההתראה.
2. דברים אלה אף מקבלים משנה תוקף נוכח תשובתו של יאיר לוי בעניין:

"ש. נכון שאתה גם לא יכול להראות לנו כאן היום ולו מסמך אחד שבו נקטתם בפעולה לשווק את יינות הבטוחה טרם שהפכו להיות בלתי ראויים בסמוך ל-15.1.19?

ת. נכון. הבטוחה היתה בטוחה. לא התעסקנו עם היין הזה שנים. לא היתה לנו מוטיבציה למכור את היין הזה ואני לא ניהלתי שום שיחה בעניין עם מנהל הנתבעת.

ש. גם אתם לא נקטתם בשום פעולה דחופה כדי למכור את יינות הבטוחה בסמוך לכך שהם הפכו להיות בלתי ראויים לשיווק?

ת. שוב... כן. לא נקטנו בפעולה דחופה. צריך לזכור שהבטוחה הזו ניתנה כערובה למקדמה כלשהי שמרשך נתן ולימים הוא הבטיח שישלם את המקדמה, לכן הסיפור הזה נתקע איפשהו באוויר." (ש' 16-24, עמ' 21 לפר').

1. במצב דברים זה, אין מנוס מלקבוע כי התובעת הפרה את חובתה להקטנת הנזק, וכי גם בשל כך יש לחייבה בגין ראש נזק זה, אשר יקוזז הלכה למעשה מן הסכומים שייפסקו לטובתה בסופו של דבר.

יינות הבטוחה - כמות הבקבוקים שניזוקו ועלותם

1. לטענת התובעת לא הוכיחה הנתבעת את הנזק הנטען בגין התיישנותם של יינות הבטוחה. כך, הנזק הנטען בשווי של 393,442 ₪ בתוספת מע"מ לא גובה בראיות או אסמכתאות כלל. יתירה מכך: דווקא דו"ח רואה החשבון ביום הקליטה שאליו מפנה הנתבעת (נספח 4 לתצהיר הנתבעת וכן נספח א' להסכם) קובעים כי שווי יינות הבטוחה ביום הקליטה עמד על הסך של 385,001 ₪. עוד טוענת התובעת, כי ליפקא עצמו מסר בזמן אמת כי מחירם הריאלי של היינות נמוך יותר מאחר והם מתיישנים וכי בהתאם לנספח 5 לתצהיר הנתבעת הרי שמחירם של חלק מבקבוקי יינות הבטוחה עומד על הסך של 5 דולר אוסטרלי בלבד. לבסוף, נטען כי כמות היינות השתנתה במהלך השנים הרלוונטיות נוכח "משיכת" יינות על ידי הנתבעת.
2. הנתבעת בסיכומיה ( 63) מבקשת להסתמך על הודעת מייל מאת ליפקא לאיווניר מיום 18.10.17 (נספח 22 לתצהירי הנתבעת) במסגרתה מוסר ליפקא את כמות היינות ושווים בסך כולל של 393,442 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבעת מסבירה כי אין כל סתירה בין שווי היינות המצוין בדו"ח רואה החשבון ובין סכום זה, מאחר שמאז הנפקת הדו"ח יצאו ונכנסו יינות הבטוחה עד שביום 18.10.17 (יום כתיבת הודעת המייל) היה שווים כאמור.
3. סעיף 3(א) להסכם קובע כי:

"להבטחת השבת סכום המקדמה שנתנה החברה ללקוח, ישעבד הלקוח לחברה ובנוסף יאחסן הלקוח במחסני החברה, בכל רגע נתון, את הכמות המפורטת בנספח א. הלקוח יצרף אישור רואה חשבון המאמת את העלות המפורטת בנספח א לכל פריט. הלקוח יהיה רשאי להשיב לרשותו כמות מאוחסנת זו רק לאחר השבת מלוא המקדמה לחברה".

בנספח א' המצורף להסכם (הוא גם נספח 4 לתצהיר הנתבעת), ישנו אישור רואה חשבון ליאור בלוטין מיום 13.10.13 בדבר יינות היבוא שהיו ברשות הנתבעת נכון ליום 12.10.15 והמעיד על כמות של 10,349 בקבוקים מ-8 סוגי יינות שונים, בשווי של 385,011 ₪. ויוער, כי במסגרת חקירתה הנגדית מסרה גם משולמי-כהן כי יינות אלה אכן הופקדו בידי התובעת. כמו כן, צירפה הנתבעת לתצהיריה טבלת קליטה מטעם התובעת מיום 25.10.15 (נספח 28 לתצהירי הנתבעת) ממנה עולה כי ביום זה נקלטו אצלה 19.5 משטחים, הכוללים 11,334 בקבוקים מ-10 סוגי יינות שונים. ואכן, השוואה בין נספח א' לטבלת הקליטה האמורה מעלה כי הנתבעת הפקידה יינות נוספים שאינם מצויים בנספח (כמו גם הפקידה לדוגמא 300 יינות מסוג שיראז לעומת 480 הכתובים בנספח א'). השוואה זו מעידה על שינויים שנעשו במהלך הדרך ועל כך שלא ניתן ללמוד על כמות היינות שנשארו בידי התובעת ביחס למפורט בנספח א'. אל מול כך, בעמוד השני לטבלת הקליטה האמורה, מצוין כי ביום 3.3.16 אוחסנו אצל התובעת 14 משטחים בשווי כולל של 291,574.4 ₪.

1. ראיה נוספת לעניין מספר יינות הבטוחה ושווים, היא כאמור הודעת המייל מאת ליפקא מיום 18.10.17, במסגרתה צירף טבלה של מצב המלאי והשווי. מטבלה זו עולה כי בידי התובעת נותרו 4 סוגי יינות בלבד, שאותם מעריך ליפקא בשווי של 516,552 ₪. בנוסף, ביום 7.12.17 שלח ליפקא מייל נוסף "בהמשך לפגישתנו עם יאיר" במסגרתו ציין את ארבעת סוגי היינות פעם נוספת ואת המחירים שלטעמו ניתן למכרם. עם זאת, לא זו בלבד שלא ניתן לבסס את שווי היינות וכמות הבקבוקים על סמך הודעות אלה, אלא שהתובעת גם לא השיבה להן וברי כי לא ניתן ללמוד על הסכמתה בזמן אמת לאמור.
2. הנטל להוכחת כמות בקבוקי יינות הבטוחה ושווים הוא בוודאי על הנתבעת, ובעניין זה אני סבור כטענת התובעת כי לא עלה בידיה של הנתבעת להוכיח ששווים עמד על הסך הנטען: 393,442 ₪. גם המספרים שננקבו בדו"ח רואה החשבון אינם יכולים לבסס את טענות הנתבעת, שכן אין מחלוקת שחלו שינויים בכמות הבקבוקים ובסוגיהם. דברים אלה נמסרו גם מפיו של ליפקא במסגרת חקירתו הנגדית:

"ש. 14 משטחים שהציגו בפניך זה שנה וחצי לאחר מכן, ב-3/16, לפי נספח 28 לתצהירך. נכון?

ת. כן.

ש. הפער בין מספר המשטחים בשנה וחצי הזו נובע מכך שזמן אמת הגעת למחסני החברה ומשכת שם יינות בטוחה.

ת. נכון וגם הפקדתי יינות נוספים.

ש. כמה פעמים היית שם?

ת. לא יודע, אבל כמה פעמים טובות. אני או הנהג שלי." (ש' 1-7, עמ' 41 לפר').

1. מדברים אלה, עולה כי הן דו"ח רואה החשבון, הן דו"ח הקליטה מיום 25.10.15 והן התכתובות מזמן אמת, אין בהם כדי לבסס את טענות הנתבעת לנזק. הדו"ח האחרון עליו ניתן להסתמך הוא דו"ח הקליטה המסכם מיום 3.3.16 (הקובע כאמור 291,574.4 ₪), אולם גם דו"ח זה אינו משקף בהכרח את כמות ושווי היינות כפי שנותרו לבסוף אצל התובעת ואין זה מן הנמנע כי גם לאחר מועד זה הוסיפה הנתבעת ולקחה או הוסיפה סחורה ממלאי זה. על כך יש להוסיף את העובדה כי מספר הבקבוקים וסוגיהם אינם מצוינים בדו"ח זה.
2. מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד אודות מספר הבקבוקים שהחזיקה התובעת הוא הקבלה שהונפקה לתובעת בגין תמורת השמדת יינות הבטוחה (נספח 22 לתצהירי התובעת). לטעמי, זהו המסמך הרלוונטי ביותר באשר לשאלה מהי כמות הבקבוקים שנותרו בסופו של יום אצל התובעת. וכך השיבה משולמי-כהן בעניין זה:

"ש. נכון שעל פי נספח א' מופיעים עשרת אלפים שלוש מאות תשעים ותשע בקבוקים.

ת. כן.

ש. ז"א שאתם השמדתם, אלף בקבוקים או יותר ממה שהיה ביינות הבטוחה, נכון?

ת. ככה זה נראה.

ש. ז"א שאתם מחייבים היום בתביעתכם את הנתבעת בתשלום עבור דמי השמדה גם עבור אלף בקבוקי יין עודפים שאינם של הנתבעת?

ת. אני לא יודעת אם זה של הנתבעת או לא של הנתבעת. לא הייתי בזמן נספח א'. מ2015 עד 2019 שהשמדנו את הסחורה היו כניסות ויציאות של מלאי, אז אני לא יודעת להגיד לך." (ש' 19-26, עמ' 13 לפר').

1. התובעת עצמה היא שמבקשת גם עתה לחייב את הנתבעת בגין השמדת כלל הבקבוקים שמצוינים בקבלה האמורה – 11,340 בקבוקים. ודוק, מספר זה דומה להפליא למספר היינות שהפקידה הנתבעת לראשונה ביום 25.10.15 – 11,334 בקבוקים, וייתכן בהחלט שלא במקרה, וכי הדבר נובע מהעובדה שמספר בקבוקים זה אכן הבטיח את סכום המקדמה (ר' טענות ליפקא בעניין זה לפיהן הותר לו "למשוך" יינות "מעבר לערך של המקדמה" – ש' 10, עמ' 42 לפר'). משכך, הוכח לפניי כי זהו מספר הבקבוקים שהיו בידי התובעת כבטוחה להשבת כספי המקדמה, עד ליום 21.1.20 – יום השמדתם. עם זאת, לא ניתן לדעת מה היו סוגי היינות ומחירם. התובעת טוענת כאמור בעניין זה, כי מנספח 5 לתצהירי הנתבעת עולה שמחירם של חלק מיינות אלה הוא 5$ אוסטרלי (כאשר ערך מטבע זה עמד על הסך של 2.37 ₪ נכון ליום 21.1.20 ומשכך 11.85 ₪ לבקבוק). מנגד השיבה הנתבעת, כי מחיר זה אינו המחיר הריאלי של היינות, כי אם מחיר "לצורכי מכס" (ש' 16, עמ' 45 לפר'). אני מוצא לקבל טענה זו בשים לב לעובדה כי אף התובעת עצמה לא סברה בזמן כי מחיר ממוצע לבקבוק מיינות הבטוחה הוא 11.85 ₪, שכן לו סברה כך הרי שלא היה בבטוחה שהופקדה בידה כדי להבטיח אף לא מחצית משווי המקדמה (כאשר סכום זה במכפלת מספר היינות שהופקדו ביום 25.10.15 – 10,349 – עומד על סך של 122,635.65 ₪ בלבד).
2. במצב דברים זה, אין לי אלא לקבוע את שווי היינות ואת הפיצוי בגינם על דרך האומדנה. השימוש באומדנה נעשה, דרך כלל, "כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר... השימוש באומדנה על ידי בית המשפט לא נעשה כחלק מכלל משפטי מרכזי, אלא בא בעיקר כדי ליתן תשובה ראויה במקרים קונקרטיים" (שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, מיום 29.8.10, בפס' 16 לפסק-דינו של השופט גרוניס. על מנת להקל על הקורא אציין כי פסק דינו של השופט גרוניס מצוי לקראת הסיפא של כלל חוות הדעת). מכל מקום, בנדון דנן הסתייעתי בכמה פרמטרים על מנת להוכיח את הדרך שבה הלכתי בחישוב הפיצוי הראוי בנסיבות העניין, כמפורט להלן:
3. הנתבעת הפקידה 11,334 בקבוקי יין מ-10 סוגים שונים בשווי כולל של 385,011 ₪ (ר' טבלת קליטת הסחורה מיום 25.10.15; נספח 28 לתצהיר הנתבעת). שוויו הממוצע של בקבוק יין ביום הפקדת היינות אצל התובעת עמד על הסך של כ-33.96 ₪ (שווים של הבקבוקים –לחלק למספרם ביום ההפקדה). עם זאת, ברי כי סכום זה אינו משקף את שוויים של היינות ביום השמדתם בשל פחת, אשר בגינו יש מקום להפחית משווי היינות הממוצע. ברי כי במהלך השנים היינות התיישנו ומחירם פחת בצורה ניכרת, וזאת במיוחד בשים לב לקביעה כי מועדי ההתיישנות של יינות הם 4 שנים ליין לבן ו-10 שנים ליין אדום, כמפורט בעדותו של ליפקא שהובאה לעיל. כך, גם אם היינות לא נעשו בלתי ראויים לשימוש ביום הפקדתם (וככל הנראה גם לא בזמן האחסון) נפגעו ערכם ושוויים.
4. איני מקבל את טענתו של ליפקא בעניין זה, לפיה איכות היין יורדת אך לא מחירו (ש' 33-35, עמ' 45; ש' 1-6, עמ' 46 לפר'). ברי כי אין צורך להיות מומחה יין כדי להבין שיש לקחת בחשבון את רכיב הפחת בטובין רבים, ובהם גם יין – אשר ביחס אליו כבר הובן עוד בתחילתו של פסק הדין כי בניגוד לפתגם הישן יין אינו תמיד משתבח עם השנים. כך לדוגמא, מן המפורסמות הוא כי בעת רכישת רכב חדש יורד ערכו בשנים הראשונות בשיעור של כ-20% ובשנים הבאות בשיעור של כ-10% מדי שנה. בדומה לרכב, גם ערכם של בקבוקי היין יורד בגין הפחת מרגע שהועבר לבקבוק ואינו מצוי עוד בחביות. לכן, על אף שכפי שהוסבר לעיל איני סבור כי מחיר היינות ביום הפקדתם עמד על הסך של 5$ אוסטרלי, הרי שאין זה מן הנמנע כי לאחר כ-5 שנים התקרב המחיר הממוצע למחיר זה.
5. בשים לב לכל האמור – הסכום לו עתרה הנתבעת, מחיר היינות הממוצע ביום ההפקדה, רכיב הפחת, היעדר ראיה מדויקת בדבר סוגי הבקבוקים ושווים והעובדה כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה אשר היה מוטל עליה בעניין זה – אני קובע את גובה הפיצוי בגין שווי היינות הוא בסך של 150,000 ₪ (שווי של כ-13 ₪ בממוצע לבקבוק יין).

החבות לשנע ולהטמין את יינות הבטוחה מוטלת על שני הצדדים באופן שווה

1. בדיון קדם משפט מיום 28.11.19 נדונה גם בקשת התובעת למתן הוראות באשר לפינוי יינות הבטוחה ממחסניה. בהתאם להצעת מותב זה, הסכימו הצדדים כי התובעת תישא בעלויות השינוע וההטמנה, והכל תוך שמירת זכויותיהם. בהתאם להסכמות אלה, עתרה התובעת במסגרת סיכומיה לחייב את הנתבעת בשינוע והשמדת יינות הבטוחה בסך של 7,734 ₪ כולל מע"מ. זאת, מאחר שכבר ביוני 2017 פנה איווניר לליפקא בבקשה לפנות את יינות הבטוחה, אולם ליפקא לא נענה לבקשה זו ולא פינה אותם. מנגד טוענת הנתבעת, כי בפועל לא אפשרה לה התובעת לפנות את היינות וכי מדובר היה באמירה ריקה בלבד.
2. אכן, בהודעת מייל מיום 19.6.17 (נספח 14 לתצהירי התובעת) - הודעת תשובה למייל ארוך ומפורט מאת ליפקא שהציע מתווה להמשך ההתנהלות בין הצדדים - הודיע איווניר כי הוא "צריך את מקום האחסון של פלדשטיין ושל סחורת מרש." עם זאת, לא הוצגה כל בקשה או הודעה נוספת מצד התובעת בעניין, וזאת עד לשליחת מכתב ההתראה – כשנה וחצי לאחר מכן. מנגד, גם הנתבעת לא הציגה כל הוכחה לטענה לפיה ביקשה לפנות את היינות אך התובעת לא אפשרה לה לעשות כן.
3. כאמור, התובעת התרשלה באחסנת היינות וכן לא פעלה להקטנת הנזק באמצעות מכירתם. התנהלות זו הביאה להפיכת היינות לבלתי ראויים לשתייה ומשכך את הצורך בפינויים והטמנתם. עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה כי יינות אלה היו אמורים להיות מושבים לנתבעת לאחר השבת המקדמה על ידה וסביר להניח כי הנתבעת הייתה משתתפת בעלות שינועם חזרה אליה. משכך, בשקלול הנסיבות האמורות, אני מוצא כי יש לחייב את הנתבעת במחצית עלות זו, ובסה"כ בסכום של 3,867 ₪.

המחלוקת בדבר אחריות מיתוגם, שיווקם, מכירתם והפצתם של יינות 2014-2015

1. לטענת הנתבעת, התחייבה התובעת בהסכם לשווק, למתג ולהפיץ את יינות המותג הן של בציר 2014 והן של בציר 2015. עם זאת, התובעת לא שיווקה, מיתגה, הפיצה ומכרה את יינות בציר 2014 ומשכך לא עמדה בהתחייבויותיה בהסכם. בכך גרמה לה התובעת נזק בסך של 182,687 ₪^[3] בגין הוצאות שיווק, מכירה והפצה שהנתבעת נאלצה להוציא במקום התובעת, בהם 32,660 ₪ בתוספת מע"מ הוצאות שיווק ומיתוג יינות 2014 (12,408 ₪ בגין יינות הטעימה ו-20,252 ₪ בגין עלויות פרסומים, עיצוב, יחסי ציבור וצילומים – 92.1-92.2 לסיכומי הנתבעת), סך של 17,096 ₪ בגין הפצה של יינות 2014 (הוצאות שימוש ברכב לשם הפצה – 92.4 לסיכומי הנתבעת), וסך של 132,931 ₪ בגין הוצאות מכירה (העסקת כוח אדם לצרכי מכירות – 92.5 לסיכומי הנתבעת).
2. התובעת אכן מסכימה עם הטענה לפיה האחריות בגין המכירה וההפצה הייתה מוטלת עליה, אולם לטענתה לא הפנתה הנתבעת כל טענה בזמן אמת ( 53.4 לסיכומי התובעת) וכי מדובר בטענה תמוהה שעה שהנתבעת רכשה בחזרה את יינות 2014. באשר לשאלת המיתוג והשיווק, טוענת התובעת כי אלו היו באחריותה הבלעדית של הנתבעת, וזאת בהתאם לסעיף 2(ג) להסכם. גם פעולות השיווק לא היו מוטלות על התובעת ולא בכדי לא הצביעה הנתבעת על כל התחייבות חוזית מצד התובעת בעניין. על כן, יש לדחות את טענות הנתבעת בכל הנוגע לראש נזק זה.
3. נוכח טענות הצדדים, עלינו להידרש לשאלה על מי מהצדדים הוטלו מיתוג ושיווק היינות והאם הפרה התובעת את חובתה למכור ולהפיץ את יינות 2014 ו-2015?

אף לא אחד מהצדדים הוכיח כי שיווק יינות 2014 ו-2015 הוטל על רעהו

1. סעיף 2(ב) להסכם בין הצדדים קובע כדלקמן:

"ב. המקדמה מיועדת להשלמת ייצור היין הנעשה על ידי הלקוח לטובת החברה מסוג בציר 2014 + בציר 2015 שימכר מאוחר יותר לחברה. מוסכם בין הצדדים כי המכירה וההפצה של היין האמור בסעיף זה יעשה אך ורק על ידי החברה. במידה והלקוח יהיה מעוניין להפיץ ו/או למכור באופן עצמאי חלק מהסחורה המוזכרת בסעיף זה, עליו לקבל את אישור החברה מראש ובכתב.

ג. מיתוג (שם הסדרה, עיצוב התווית) סדרות היין השונה יעשה בתאום עם החברה."

1. עינינו הרואות, כי ההסכם עצמו שותק ביחס לשאלת השיווק. גם ביחס לשאלת המיתוג, ניתן להסיק מנוסחו של סעיף 2(ב)(ג) – לפיו יש לפעול בעניין המיתוג בתיאום עם התובעת - כי הוא היה באחריות הנתבעת או באחריות הצדדים במשותף. עם זאת, התובעת טוענת כי ההסכם קובע באופן ברור שהמיתוג מוטל על הנתבעת, וכי באשר לשיווק מעולם לא הוסכם שהוא באחריותה וכי ממילא ניתן ללמוד מהראיות שדווקא הנתבעת היא שהייתה אחראית לתחום זה. כמו כן, היא טוענת כי הנתבעת (ובעיקר ליפקא), היא בעלת הידע והניסיון באשר לשיווק היינות וכי גם בשל כך ברי שפעולת השיווק לא הייתה מוטלת עליה. הנתבעת מכחישה טענות אלה, וטוענת כי הן המיתוג והן השיווק, כמו גם ההפצה והמכירה, היו באחריות התובעת וכי גם אם נושא השיווק לא הוזכר במפורש בהסכם הרי שהיו בעניין זה הסכמות בעל פה בין הצדדים לפיהן התובעת, שהיא בעלת הידע והקשרים, תפעל לביצוע המיתוג והשיווק של היינות. כמו כן, מאחר שהתובעת התחייבה בהסכם לרכוש את היינות הרי שרק היא יכלה לשווקו. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי גם אם יימצא כי ההסכם שותק באשר לשאלת השיווק, הרי שמאחר שהייתה זו התובעת אשר ניסחה את ההסכם, בהתאם לסעיף 25 לחוק החוזים, יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה עם הנתבעת.
2. דברים אלה זכו להתייחסות גם במסגרת חקירתו הנגדית של ליפקא, אשר טען את הדברים הבאים:

"ש. אתה טוען בסעיף 21 שהאחריות לשיווק היינות הוטלה על התובעת.

ת. נכון. מוודא שזה מה שכתוב.

ש. איפה ישנה התחייבות חוזית של התובעת לשווק את היינות?

ת. בחוזה רשום בצורה ברורה שמכירות והפצה תיעשנה על ידי התובעת. מכירות מבחינתי וכל מה שהוסכם בהתחלה כולל את כל נושא השיווק ולכן מבחינת איך שראינו את הדברים השיווק הוא חלק מהמכירות. כאשר מי שמתמחה בעולם היין יודע ששיווק יינות נעשה על ידי מס' פעולות שהראשית שבהן היא ערבי טעימות, טעימות לעיתונאים ולאנשים פרטיים ומסעדות. ברגע שבחוזה כתוב שהם רוכשים את כל היין, התובעת, נגזרת מזה מידית שהם עושים את כל הפעולות של השיווק, מכיוון שברור לשנינו שאין אפשרות לעשות שיווק למי שאין את היין וברגע שהם לוקחים את כל היין, אם אחראים לשיווק.

ש. איפה בהסכם כתוב שיווק?

ת. כתוב מכירה והפצה, שיווק זה מכירה, לשיטתי ולשיטת כל עולם היין." (ש' 30-36, עמ' 51; ש' 1-5, עמ' 52 לפר').

1. מנגד, בתצהירו של יאיר לוי ( 17), נמסר כי בהתאם להסכם בין הצדדים, התחייבה התובעת למכור ולהפיץ את יינות 2014 ו-2015 שיועברו אליה מאת הנתבעת, אולם "מלאכת המיתוג והשיווק של מוצריה הייתה מוטלת על מרש (ראו בהקשר זה סעיף 2(ג) להסכם)" וכן, כי אכן באותה העת "מרש הכירה במחויבותה בהתאם להוראה זו בהסכם, שכן פעלה למתג ולשווק את מוצריה, באמצעות הכנת תוויות לבקבוקים, ארגון אירועי השקה וכו'."
2. התובעת מפנה בעניין זה לנספח 11 לתצהיריה, הכוללים הודעות ווטסאפ מטעם ליפקא שבהן הוא מבקש "ברקודים" מהתובעת ומבקש לרכוש או לשאול ממנה מכונה להדבקת תוויות, וכן לנספח 12 הכולל הודעת מייל מטעם ליפקא לאיווניר מיום 11.6.17 לפיה הנתבעת עובדת בשיווק ובמכירות אולם מעדיפה שההפצות יהיו דרך התובעת.
3. עוד טוענת התובעת, כי במסגרת תכתובות שהתקיימו בין הצדדים לאחר מועד תחילת אספקת היינות טענה התובעת שהנתבעת מתמחרת את מוצריה במחירים גבוהים הגורמים לרתיעה בשוק, וכי גם בשל כך על הנתבעת להוביל את הפגישות אל מול הלקוחות במטרה למכור את מוצריה. גם הנתבעת מפנה לתכתובות מייל שהתקיימו באותה מסגרת זמן.
4. אכן, מהראיות שהוצגו לפניי עולה כי במהלך החודשים יולי 2016 – המועד שבו החלה הנתבעת לספק את יינות בציר 2014, ועד שלהי 2017, התקיימו חלופות הודעות מיילים בין ליפקא ונציגי התובעת בנוגע לתמחור היינות, שיווקם והפצתם. ואלו הם עיקרי הדברים כפי שעולים מתכתובות אלה:
5. הודעת מייל מיום 5.6.16 מאת איווניר לליפקא (עמ' 3 נספח 1 לתצהיר הנתבעת): "2. תוכנית עיסקית ומצגת ליקב – אני אטפל בחלק של תוכנית היקב, אתה מטפל בנושאי ניתוח שוק היין. אני מניח שאם ניפגש שוב השבוע נוכל להדק את חלוקת המשימות בינינו.... אבל צריך להתחיל שיווק ומכירות מיידי על מנת לקבל הזמנות ליין לפני שהוא מגיע לארץ. חייבים להתחיל ליידע את השוק בארץ ברגע שנסגור דברים בניננו (צריך להיות: "בינינו". י.פ.) על מנת לשמר את כל הלקוחות."
6. תכתובות מייל מימים 1-6.9.16 (נספח 3 לתצהירי הנתבעת; נספח 6 לתצהירי התובעת), שכותרתן היא "קידום מכירות וסופש רוזה". במסגרת תכתובות אלה הודיע דוד מונטיפיורי מטעם הנתבעת לליפקא כי "בלי קשר סגרתי עם החבר'ה מהברוט סופש של רוזה... אני מזכיר שזו חשיפה טובה מאוד וכן יעזור לנו להזיז כמות גדולה בסופשבוע במקום מפתח....". ליפקא משיב לו בתגובה: "אני מציע לתת להם מחיר מיוחד לערב הזה.... מבטא הנחה של 15% בערך. זוהי דעתי, כמובן שאלך עם מה שתחליטו. לגבי מסעדות.... אני אשמח להיות חלק מהפגישות...".

ומונטיפיורי השיב בתגובה: "בלי קשר חשבתי שדברנו על זה שאתה תוביל את הפגישות מול לקוחות שאתה חושב שיקחו את היין ללא הנחות... נאמר שאתה מנוסה בבניית מותגים ושאתה תוביל בכמה נקודות מפתח ואנחנו נתלווה אליך בשביל ללמוד. אם אתה רוצה שאנחנו נוביל אני אומר מראש שלא יהיה מנוס מהנחה מסויימת אל מול כל (מלבד קונפורטי) הספקים שציינת".

וליפקא משיב: "... לא משנה מה יהיה המחיר תמיד תהיה התנגדות. שוב, זו רק דעתי, אני אעשה כל מה שנחליט כקבוצה... אם אתם לא מרגישים בטוח עם הדרך הזו אפשר לדון במדיניות הפוכה... אין לי ניסיון עם זה אבל יכול להיות שזה עובד.... כל הנחה שתחליטו לתת אנחנו נתמוך בה.... אני אשמח להוביל חלק מהפגישות, להסביר גם את התמחור ולהשתמש בניסיון שלי בבניית המותג... בכל מקרה, אני איתך בכל דרך שנחליט. אני לא רוצה שתהיו בתחושה שאנחנו מעכבים את תהליך השיווק והמכירה."

1. הודעת מייל מאת ליפקא לאיווניר מיום 11.6.17 (נספח 12 לתצהירי התובעת) שבה נכתב שהנתבעת מתכננת אירוע השקה גדול באמצע יולי, כי ליפקא אינו מעוניין להתקדם מבלי לתאם זאת עם התובעת וכי "אנחנו עובדים חזק מאד בשיווק ומכירות וצריכים את התמיכה הלוגיסטית שלכם, אנחנו מעדיפים שהמכירות עצמן וההפצה יהיו דרככם אבל זה להחלטתך."
2. במסגרת תכתובת מייל מיום 19.6.17 (נספח 14 לתצהירי התובעת) מודיע ליפקא כי הוא פועל כדי לקיים שני אירועי השקה, בהם יצטרך את תמיכת התובעת, וכן הוסיף כי "לגבי הפצה, אנחנו מעדיפים שההפצה תעשה על ידכם אבל אנחנו ממשיכים במאמצי השיווק והמכירות על מנת למתג את היקב ולמכור את כל המלאים.... אנחנו עושים כרגע את השיווק והמכירות מול רוב הלקוחות ולחלקם הגדול גם את ההפצה. נשמח שההפצה תעשה על ידכם...."
3. הנתבעת מפנה גם להודעת מייל מיום 9.8.17 מאת ליפקא במסגרתה הוא מביע את תסכולו, כך במילים שלו, ואת העובדה כי הוא מיואש מכל "האופרציה המתסכלת הזו גם במרש וגם ביקב. אני פשוט קרוב להרים ידיים מהתיסכול.... כל הפרויקט עמד על הרעיון שהשיווק המכירה וההפצה יעשו דרככם. החלטתם שאתם לא מעוניינים יותר, דבר שתקע את מיתוג היקב מאד משמעותית ואילץ אותנו (על מנת להצליח להרים את היקב) לעשות גם את השיווק וגם את המכירות כך שההפצה בלבד תישאר אצלכם.. לצערי גם פה נחלנו מפח נפש כשהסתבר לי בשיחה עם יאיר לוי שגם ההפצה תעשה על ידינו ומשיכת היין מכם תעשה על ידינו. אפילו קבלת היין מכם נעשית על ידי נהג שלנו ועלויות שלנו." עוד הוא ממשיך וכותב, כי בחוסר ברירה נאלצה הנתבעת לקחת את היינות מהתובעת ולמכרם בהפסד אשר נובע מהוצאות המכירה. ואולם, הודעת מייל זו נשלחה לעובדת של הנתבעת – הגב' מיכל הוכרמן ולא נשלחה כלל אל מי מנציגי התובעת. במסגרת חקירתו מסר ליפקא כי הודעת המייל אכן נשלחה לאיווניר, אולם המסמך הלא נכון צורף בטעות וכי הוא יכול לצרפו, אולם מסמך כאמור לא צורף בסופו של דבר (ש' 30-35, עמ' 48 לפר').
4. הודעת מייל נוספת מיום 14.8.17 שבה כותב ליפקא לאיווניר שלאחר קיפאון "יקב פלדשטיין נכנס באמת לשוק, מוכר ונכנס למקומות – סיטונאים, מסעדות, פרטיים.... הדבר עלה לנו במאמצים גדולים ובהוצאות ניכרות (השקה המונית, טעימות במסעדות, יח"צ, עיתונאים וכו)..."
5. בהודעת מייל מיום 21.8.17 הודיע ליפקא כי "3. מרש ממשיכים במאמץ שיווקי ומכירתי על מנת לנסות ולמכור את המלאי על מנת לנסות ולהוריד את רמת המלאי שלכם במהירות. האספקה ללקוחות תעשה על ידינו. 4. לגבי השתתפות שלכם בטעימות לא סיכמנו עדיין, אני מבקש שתשתתפו לפחות חלקית מכיוון שהעלויות הכרוכות בשיווק במכירות ובהפצה הן עצומות ונופלות רק עלינו. רק בהשקה נפתחו כ 130 בקבוקים. כמובן שזה לשיקולך, אבל נראה לי הוגן שלפחות בחלק תשתתפו".
6. לטענת הנתבעת, בהמשך הדרך היא הפיצה ושיווקה את יינות המותג, כחלק מחובתה להקטין את הנזק. עם זאת, אין בכך משום הודאה שזה היה תפקידה על פי ההסכם ( 98 לסיכומי הנתבעת). במענה לשאלות ב"כ התובעת לעניין זה השיב ליפקא כדלקמן:

"ש. אם אתה טוען שהשיווק לא עליך, למה בתחילת הדרך אתה לא אומר לתובעת שיעשו את העבודה שלהם? אתה מסכים אתי שלא אמרת את זה בתחילת הדרך?

ת. לא מסכים. היקב הזה בניגוד למה שיאיר אמר, החל ב-2014. לפני שהיה לנו את החוזה מול התובעת ולפני שהיינות היו מוכנים עשינו שיווק אגרסיבי מאוד, בזה שהוצאנו יינות מחביות לטעימות, מזה שקיבלנו ביקורות מעיתונאים, בזה שיצרנו קשר עם מסעדות לפני שהיין היה וכן ועם לקוחות פרטיים שטעמו את היין. כאשר נחתם ההסכם עם התובעת עשינו מהלך של "העברת המקל", כלומר על מנת שלא יהיה נתק בין עבודה שלנו לעבודת התובעת, עשינו מה שקראתי לו העברת המקל. המשכנו בפעולות שיווק יחד עם הצוות שלהם מתוך הבנה שאנו מכשירים אותו ולעט (צריך להיות: "לאט". י.פ.) עושים פייזינג אאוט, כלומר יוצאים לאט החוצה. כאשר ראינו שלא קורה כלום מבחינת התובעת, נאלצנו להמשיך ועל מנת למזער את הנזקים שלנו ולהציל את המוצג ואת מפעל החיים שהיה לי, 10 שנים מחיי שהשקעתי שם, המשכתי לעשות הכל על מנת להקטין את הנזק שלי ולשווק את המוצר ובהמשך, לגבי השיווק, זה כמו הפצה ומכירות, שגם אותם עשיתי.

ש. לשיטתך, הפעולות מ-6/17 הן פעולות של ניסיון שהמקל לא ייפול?

ת. של העברת מקל, שלא צלחה, לצערי הרב מאוד." (ש' 9-22, עמ' 52 לפר').

1. הרוח העולה מדברים אלה, היא כי הצדדים שיתפו פעולה ביניהם וראו בעצמם שותפים לפעולות השיווק. על אף שנברתי ונברתי במסמכים הרבים שהוגשו מטעם הצדדים לא הצלחתי למצוא ראיה ברורה וחותכת לפיה היה אחראי מי מהם לפעולות השיווק באופן בלעדי. התרשמותי מהראיות שהוצגו, היא כי הדברים היו דינאמיים ונעשו תוך כדי יחסי אמון ורצון לקדם את המטרות המשותפות של הצדדים.
2. כך, בעוד שבתחילת הדרך פעלו הצדדים יחד לצורך שיווק היין ומיתוגו, תוך התחשבות בדעותיו ורצונותיו של כל אחד מהם וקבלת החלטות יחד כ"קבוצה", בהמשך הדרך, וליתר דיוק, בחודש אוגוסט 2017 קיבלו הדברים תפנית והנתבעת היא שלקחה על עצמה את פעולות השיווק והמיתוג ברובן, אם לא באופן בלעדי.
3. הדברים נכונים גם ביחס להסכמות שכן מצאו ביטויין בהסכם – מיתוג בתיאום עם התובעת (ניסוח המלמד על כך שהדבר יהיה גם באחריות הנתבעת, אולם תוך תיאום עם התובעת) והפצה ומכירה על ידי התובעת. על אף שתחומים אלה כן הוסדרו בהסכם, ניתן לראות שהלכה למעשה נכנסו הצדדים האחד לתחומו של האחר, כאשר ניתן בקלות לראות שגם הנתבעת הייתה שותפה לפעולות ההפצה והמכירה. ממילא, דומה כי מדובר בחלוקה מלאכותית מאוד, ובמיוחד בנסיבות המקרה דנן, שכן פעולות המיתוג, התמחור, השיווק ויחסי הציבור היו כרוכות האחת בשנייה, ונדונו בזמן אמת בין הצדדים. משכך מצאתי כי אף לא אחד מהצדדים התחייב לשווק באופן בלעדי את היינות ומשכך לא ניתן לקבוע כי מי מהם הפר התחייבותו. על כן, אני דוחה הן את הטענות ההדדיות של הצדדים בעניין זה.
4. טענות הנתבעת להסכמות בעל פה לפיהן התובעת היא שתשווק ותמתג את יינות 2014 ו-2015 לא נתמכו בראיות, ועל אף שנתתי אמון בגרסתו של ליפקא לפיה הייתה כוונה ל"העברת המקל", הרי שאין באפשרותי לבסס חיוב בגין הוצאות השיווק בהיעדרה של ראיה כתובה כלשהי בנוסף על עדותו.

חובת התובעת להפצה ומכירה

1. כאמור, האחריות בגין ההפצה והמכירה הוטלה בהסכם באופן מפורש על התובעת. לטענת הנתבעת לא עמדה התובעת בהתחייבויות אלה, והיא זו שנאלצה לשאת בהוצאות בגינן, לאחר שרכשה את יינות 2014 מהתובעת בחזרה. עוד היא הוסיפה, כי במהלך קיומו של ההסכם הייתה זו התובעת, באמצעות מונטיפיורי ואיווניר, שפעלה לשיווק היינות, וזנחה אותו בהמשך הדרך. לטענת התובעת, אין לחייבה בהוצאות אלו, שכן הנתבעת היא שנטלה את ההפצה על אחריותה ולא העלתה כל טענה כספית בעניין. התובעת מפנה בעניין זה להודעת מייל מיום 21.8.17 (נספח 8 לתצהירי הנתבעת) בה, לשיטתה, טוען ליפקא כי הוא יבצע את ההפצה מבלי להעלות כל טענה: "אני מבקש שתשתתפו לפחות חלקית מכיוון שהעלויות הכרוכות בשיווק במכירות ובהפצה הן עצומות ונופלות רק עלינו. רק בהשקה נפתחו כ-130 בקבוקים. כמובן שזה לשיקולך, אבל נראה לי הוגן שלפחות בחלק תשתתפו".

ליפקא השיב על כך בחקירתו הנגדית כדלקמן:

".... זו הוצאת דברים מהקשרם. לא יעלה על הדעת שאתנדב לעשות הפצה כשכתוב בחוזה שהם יעשו את ההפצה. הסיבה היחידה שמה שכתוב פה כתוב, זה שאני לכל אורך הדרך מנסה לרצות אותם, לפתור את הבעיות ונתקל בקיר. אין לי ברירה. אני צריך להקטין את הנזק ולהציל את המותג שלי ואת מפעל חיי. לכן, להכריח אותי לעשות דברים וגם להציג את זה כאילו התנדבנו לתת להם את ההפצה בחינם, זו הטעיה. בגלל שאני לא מעז לקרוא עליהם תיגר באגרסיביות, אז הופכים את זה להיות ויתור שלי." (ש' 34-36, עמ' 55; ש' 1-3, עמ' 56 לפר').

1. אכן, התובעת התחייבה להפיץ ולמכור את יינות 2014-2015. הטענה לפיה לא פעלה כפי שהתחייבה בהסכם אך בשל העובדה כי לא הועלו בעניין זה טענות בזמן אמת אינה מתקבלת. עדותו של ליפקא (אשר תידון בהמשך) באשר לרצונו לרצות את התובעת הייתה אמינה ומצאתי כי היא עולה בקנה אחד עם נסיבות העניין והראיות שהוצגו. אכן, אין זה סביר כי הנתבעת תתנדב לבצע את ההפצה, שעה שזו מוטלת בפירוש על התובעת, בלא כל תמורה. דברים אלה אף מתכתבים עם אחד המבחנים שהוצגו על ידי ליפשיץ ופינקלשטיין – שינוי בהיעדר תמורה, אשר לרוב יעיד על היעדרו של שינוי ההסכם בהתנהגות. יתירה מכך: התובעת גם איננה טוענת להסכמות בעניין, אלא רק טוענת שלא הועלו טענות בזמן אמת. כך, כאשר כותב ליפקא "כמובן שזה לשיקולך, אבל נראה לי הוגן שלפחות בחלק תשתתפו" אני בהחלט סבור כי מדובר במעין טענה המנוסחת בלשון רפה בשל הרצון לרצות.
2. לא זו אף זו, אלא שלאורך כל כתבי הטענות וסיכומיה של התובעת היא טוענת כי יש להסתמך על ההסכם הכתוב בין הצדדים ומבקשת שלא להיבנות מהסכמות לגביהן נטען שהושגו בהתנהגות או בעל פה. אולם עתה, דווקא היא זו שטוענת שאין לפעול בהתאם להסכם המחייב והכתוב בין הצדדים, וזאת מבלי להציג כל טעם או הסכמה אחרת שתצדיק זאת.
3. משכך, מצאתי לקבל טענות הנתבעת באשר לחיוב התובעת בגין אי מילוי התחייבותה בכל הנוגע להפצת ומכירת היינות.

הנתבעת לא הוכיחה את שיעור הנזק שנגרם לה בגין הפצת ומכירת היינות חלף התובעת

1. לטענת הנתבעת על התובעת לפצותה בסך של 17,096 ₪ בגין הפצת יינות 2014 (הוצאות שימוש ברכב לשם הפצה וכן תשלום משכורת לנהגים – 92.4 לסיכומי הנתבעת). לשם הוכחת עלויות אלה, צירפה הנתבעת לתצהירה (נספח 13) כרטסת הנהלת חשבונות המתארת את הוצאות אחזקת הרכב החל ביום 1.7.16 בסך של 43,360 ₪. לטענתה של הנתבעת, יש לגזור שיעור של 25% מהוצאות אלה וליחסו להפצת היינות – סה"כ 10,840 ₪ בתוספת מע"מ. ואולם, טענה זו אינה מבוססת כלל ועיקר, כאשר מהכרטסת האמורה לא ניתן ללמוד דבר באשר לקיומן של עלויות הפצה. גם הטענה לגזירת הוצאות בשיעור של 25% נטענה בעלמא ולא מצאתי לה כל ביסוס.
2. עוד טענה הנתבעת לחיוב התובעת בסך של 132,931 ₪ בגין הוצאות מכירה (העסקת כוח אדם לצרכי מכירות – 92.5 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת צירפה לתצהירה תלוש משכורת מחודש דצמבר 2016 על הסך של 2,076 ש"ח וכן תלוש משכורת מחודש ספטמבר 2016 על הסך של 10,812 ₪ (נספח 13 לתצהיר הנתבעת). עם זאת, גם הפעם לא ברור מה ניתן ללמוד מחשבוניות אלו, שכן מעבר לעובדה ששמות העובדים מושחרים ולא ניתן לאמת בכל דרך שהיא כי אכן מדובר בנהגי הנתבעת או ללמוד בעבור מה שולמו משכורות אלה, הרי שמדובר בשני תלושים בלבד. על כך יש להוסיף את העובדה כי התעריף השעתי המצוין בתלושים אלה עומד על הסך של 30 ₪ ו-33 ₪ בהתאמה, וזאת בניגוד לנטען על ידי ליפקא כי מדובר בעלות מעביד של 46 ₪ לשעה (חוסר התאמה זה מתקיים לטעמי גם אם נלקחים כל רכיבי ותשלומי המעביד המתוספים לסכומים אלה).
3. דומה כי אין כל צורך להכביר במילים אודות הדרישה כי על תובע (הנתבעת והתובעת שכנגד במקרה זה) להוכיח לא רק את קיומה של הפרת חוזה, כי אם גם את הנזק שנגרם לו בשל הפרה זו. בקיצור נמרץ אציין כי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קובע כי נפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו מראש. פיצויים אלה מוכרים גם כ"פיצויים חיוביים" או "פיצויי קיום" (וזאת לעומת "פיצויים שליליים" או "פיצויי הסתמכות" הקבועים בסעיף 11).
4. לעניין חובת הוכחת שיעור הנזק מסבירה המלומדת גבריאלה שלו, כי "הנפגע מהפרת החוזה יכול לבחור בין פיצויים לפי סעיף 10 לבין פיצויים לפי סעיף 11. בחר הנפגע בחלופה הראשונה, עליו להוכיח את הנזק שנגרם לו בפועל עקב ההפרה... נפגע התובע פיצויים במסגרת סעיף 10 זכאי לפיצוי מלא בגין הנזק שנגרם לו. תנאי לפיצוי כזה הוא, כאמור לעיל, הוכחת הנזק. אולם על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו. מכאן. שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח את שיעור הנזק" (ג' שלו, דיני חוזים-מהדורה שניה, עמ' 584; מתוך ת"א 1276/05  מדר יורם נ' פרפקט תעשיות אלמניום (פורסם בנבו, 4.6.07)).
5. משקבעתי כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לה בפועל ומשלא הביאה כל ראיה שעליה ניתן לסמוך ביחס לעלויות ההפצה של היינות, אינני מוצא לנכון לפסוק פיצויים בגין ראש נזק זה.

יינות היוקרה/ יינות הייבוא מאת אסטרולאב – סוגיית התחרות וההימנעות

1. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובעת התחייבה שלא להתחרות בנתבעת ולא לפעול לרכישת יינות היוקרה מספקיה של הנתבעת. אלא שבניגוד להסכמות התקשרה התובעת ישירות עם היקב הניו-זילנדי: אסטרולאב ממנו ייבאה הנתבעת את מותגי היוקרה, תוך שהיא מתחרה בה ונהנית מהשקעות הנתבעת להחדרת יינות היוקרה לשוק המקומי. התובעת "הרגה" את המותג פלדשטיין והביאה ביודעין לחניקת הנתבעת, כאשר זו הייתה מטרתה – "להמית את הנתבעת ולגרוף לכיסה את יקב אסטרולאב הניו זילנדי" ( 98 לסיכומי הנתבעת). התובעת פיתתה את הנתבעת להתקשר בהסכם, שאותו ממילא לא התכוונה לקיים, והכל כדי "לחנוק" את הנתבעת וליטול ממנה את נכסי יבוא מותגי היוקרה ומידע כיצד למכור יינות נישה בישראל. בהתנהגותה זו לא רק שפעלה התובעת בניגוד להסכמים בין הצדדים, כי אם גם עשתה לעצמה עושר ולא במשפט. הנזק שנגרם לנתבעת, לטענתה, בשל כך הוא בסך של 319,634 ₪.
2. יודגש כי הסכמה זו, לשיטתה של הנתבעת, איננה מוזכרת בהסכם, אולם לשיטתה ההסכם אינו מבטא את כלל ההסכמות שהושגו בין הצדדים ( 8(ב) להסכם), וכי מי שהתחייב לסוגיית אי התחרות היה אסף איווניר. הנתבעת מוסיפה, כי סוכם שבשלב הראשון, ובטרם תרכוש התובעת את הנתבעת, הקשר הישיר מול יקבי מותג היוקרה בחו"ל ייעשה אך ורק על ידה, וזאת לצורך הבטחת בלעדיות לנתבעת בייבוא מותגים אלה. לשם תמיכה בטענתה זו מפנה הנתבעת לתכתובות מייל בין הצדדים מימים 23.12.25; 5.6.16; 17.7.16 ו-11.4.18 (נספח 1 לתצהיר הנתבעת) כדלקמן:

מייל מיום 23.12.15 מאת מונטיפיורי לליפקא שבו הוא שואל "במידה ונחליט לקחת את המותגים הללו איך היית מציע שנתקדם? האם הקשר הישיר אל מול היקבים יהיו שלנו או שלכם (או גם וגם)". במייל תשובה מאותו היום מסר ליפקא כי "לגבי צורת העבודה, אנחנו פתוחים לראות מה הדרך הנכונה לכולנו אבל הייתי מציע שבשלב ראשון לפחות, זה יהיה דרך מרש על מנת לא לעבור תהליך רישוי מחדש ובנוסף זה יעזור לנו בשלב זה מבחינת התזרים".

הודעת מייל מאת ליפקא לאיווניר מיום 5.6.16 במסגרתה נכתב: "3. סיכום בענייני מרש: המטרה היא לסגור את הסיפור במהלך השבועיים הקרובים. ישנם שני נושאים עיקריים על הפרק: 1. רכישת המלאי הקיים על ידי IBBL 2. תוכנית יעוץ לשנתים-שלוש הקרובים. בנוסף, יש צורך דחוף ליבוא ראשון מאסטרולאב ומסאן מרצנו. כפי שציינתי, ההזמנה לספקים כבר קיימת, צריך להחליט ולהודיע להם לשלוח את הסחורה. אלו שני יקבים החשובים ואני לא רוצה לאבד את מומנטום עם השוק בארץ. לדעתי, משלוחים אלו ישלחו כבר ישירות אליכם אבל צריך להתחיל שיווק ומכירות מיידי על מנת לקבל הזמנות ליין לפני שהוא מגיע לארץ. חייבים להתחיל לידע את השוק בארץ ברגע שנסגור דברים בינינו על מנת לשמר את כל הלקוחות".

מייל מאת איווניר לליפקא מיום 17.7.16 במסגרתו מסר איווניר כי לאחר בדיקה מצא שאינו מעוניין ברכישת המותג Tsacharke מבית אסטרולאב וכי: "בימים הקרובים תקבל מסמך מסודר המציג את מחירי הקנייה של מלאי המותגים בהם אני מעוניין ע"פ המחירים אותם סיכמנו וכן סוג של מנגנון פיצוי/יציאה".

הודעת המייל האחרונה המוזכרת, מיום 11.4.18 אינה מזכירה כלל את נושא יינות אסטרולאב.

1. לטענת התובעת היא מעולם לא התחייבה שלא להתחרות בנתבעת וממילא לא הוכח הנזק הנטען. כמו כן, במסגרתה סיכומיה הוסיפה התובעת כי מדובר בטענה שעניינה הסדר כובל – הסדר המהווה עבירה פלילית. הנתבעת טוענת כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומי התובעת, וכי ממילא אין המדובר בהסדר כובל או עבירה פלילית כאמור.
2. התובעת צירפה לתצהיריה מכתב מיום 19.8.19 שכותרתו "Letter of Exclusivity" (נספח 19, וכן נספח 26 שצורף לתצהירי הנתבעת והגיעה לידיה במסגרת הליך גילוי המסמכים בין הצדדים). במכתב זה, הממוען למונטיפיורי, נמסר כי: "Astrolabe Wines Ltd is pleasd to continue with I.B.B.L Spirit Ltd as it distributor in Israel." לטענת הנתבעת השימוש במילה continue מעידה על כך שההתקשרות נעשתה עוד קודם למכתב זה.
3. לאחר בחינת המיילים והמכתב האמור מצאתי כי יש לדחות את עתירתה של הנתבעת לפיצוי בגין ראש נזק זה. מתכתובות אלה עולה כי בניגוד לטענות הנתבעת לא סוכם כי היא שתפעל מול אסטרולאב לשם שמירת הבלעדיות, אלא כדי שלא לעבור תהליך רישוי מחדש וכדי לסייע לנתבעת מבחינה תזרימית. אכן, איווניר הזכיר במייל מיום 17.7.16 את המילים "מנגנון פיצוי/יציאה" ממנו ניתן ללמוד על משא ומתן בדבר תשלום כזה או אחר עבור העברת ההתקשרות עם יקבי אסטרולאב מאת הנתבעת לתובעת. ואולם, לא ניתן לבסס את טענות הנתבעת על סמך מיילים אלו בלבד, כאשר מלבדם לא הוצגה כל ראיה נוספת אחרת.
4. ואבהיר, הנתבעת לא הציגה כלל כל הסכם בינה לבין יקבי אסטרולאב ולא ברור כלל מועד תחילת ההתקשרות של הנתבעת עם אסטרולאב וסיומה (ש' 23-25, עמ' 61 לפר'). הנתבעת צירפה בעניין זה טבלת סיכום מכירות (נספח 27 לתצהיר הנתבעת), אולם טבלה זו נערכה ככל הנראה על ידי ליפקא ואין לראות בה כל ראיה עליה ניתן להתבסס. במצב דברים זה, כלל לא הוכח בפני מותב זה מהי תקופת ההתקשרות, האם היא חפפה, האם הייתה הנתבעת היבואנית הבלעדית והאם החזיקה בקרדיט הבלעדי להחדרת יינות אלה לשוק המקומי כטענתה.
5. לטענת התובעת היא החלה להזמין יינות מיקב אסטרולאב ביום 25.3.18 וההסכם בינה לבין אסטרולאב הועבר לידיה ביום 9.8.19, כאשר בשלב זה כבר תמו היחסים בין התובעת לנתבעת. אולם אין במועדים אלה כדי לומר דבר וחצי דבר ביחס לתקופת היבוא על ידי הנתבעת ושאלת החפיפה ביבוא בין הצדדים או בשאלת ההימנעות מתחרות (אפילו אם הייתי מוצא כי אכן ניתנה הבטחה כזו). משכך, אני דוחה טענות הנתבעת בנדון.

בעיית תזרים המזומנים של הנתבעת אינה רלוונטית לטענות הצדדים

1. לטענת התובעת, הסיבה לתשלום המקדמה בסך של 380,000 ₪ לנתבעת הייתה בשל כך "שמרש סבלה מבעיות תזרימיות" ( 16 לסיכומי התובעת) ו"עקב קשייה התזרימיים" ( 21 לסיכומי התובעת). כמו כן, בס' 1 לסיכומיה טענה התובעת כי "בהתאם להוראות ההסכם, היה על מרש להשיב לחברה כספים שהועמדו לרשותה על מנת לסייע לה בקשיים התזרימיים, ולשלם עבור אחסנת סחורה בחברה". עוד נטען, כי "החברה באה לא אחת לקראתה של מרש שלא עמדה בחובותיה כלפיה" (ס' 22 לתצהיר יאיר לוי).
2. בעניין זה מפנה התובעת למייל מיום 9.5.16 (נספח 7 לתצהירי התובעת) ובו כתב ליפקא כי: "הפתעתי נובעת מכך שכפי שאתה יודע כל הנושא של המקדמה והסחורה שמאוחסנת אצלכם נועדה על מנת לעזור לנו לפתור בעיות תזרים ולאפשר לנו להתקדם בנושא היקב שכל כך כבד עלינו מבחינה תזרימית".
3. במסגרת חקירתו הנגדית טען יאיר לוי את הדברים הבאים:

"ש. אני שואל אותך אם נכון שבתצהירך אין שום אמירה מלבד סעיף 21, נספח או מייל שמופנה לנתבעת לגבי תזרים של הנתבעת?

ת. לא נכון.

ש. תפנה אותי.

ת. עניתי קודם.... ישנם ווצאפים בין חיליק לבין אסף על חוסר תשלום במועד. אני מבקש שתי דקות לאתר את הווצאפים. מפנה לנספח 8, לעמוד השני ומצטט. לגבי תזרים המזומנים יש פה מסמך. הבעיה התזרימית היתה כבר בתחילת הדרך. מה אתה בורח מזה? מצטט. חיליק קיבל כסף כי לא היה לו כסף לבקבק את היין לכן ניתנה המקדמה. מעבר לזה גם בשיחות אישיות אתו הוא הסביר לי שיש לו בעיית תזרים (ש' 32-36, עמ' 26 לפר').

ובהמשך –

"אני מסתמך על המילים של חיליק. ראיה אלו החשבוניות. אי תשלום זה אחד מהסממנים של בעיה תזרימית". (ש' 11-12, עמ' 26).

בדברים אלה מכוון יאיר לוי להודעות ווטסאפ (המצורפות כנספח 8 לתצהירי התובעת) מחודשים אוקטובר-נובמבר 2016, במסגרתן מבקש איווניר מליפקא להסדיר תשלום עבור "הסחורה שלקחתם לפה החג", וכי הוא מבקש מליפקא "לסגור בבקשה את הפינה הזאת". עוד מפנה התובעת להודעת מייל מיום 22.1.17 מליפקא לאיווניר, לפיה הוא מעוניין להוציא "צ'ק על החשבון הפתוח" וכי הוא מבקש לדחות את התשלום לסוף פברואר בכפוף לאישורו של איווניר.

1. על כל אלה, ניתן להוסיף את אמירותיו של ליפקא במייל מיום 7.6.16 לפיהן "הדחיפות הגדולה היא למצוא ולקבל החלטות בנוגע למקדמה ליקב וגם בנוגע למרש. אני בסטגנציה וכל יום שעובר מקשה מאוד. אני מאמין שעדיף להציף את הדברים מאשר לשמור בחושך". (עמ' 5, נספח 1 לתצהירי הנתבעת); את אמירותיו מיום 7.12.16: "אני מציע שעל מנת להוריד את הלחץ נחייב אתכם על יינות היבוא, מה שיגרום לכך שהחוב בספרים ירד ויהפוך למלאי ובלי קשר נמשיך בדיונים בינינו בלי הלחץ של החוב. אפשר לסכם שזה לא מחיר סופי וזיכויים/חיובים עתידיים אפשריים..." (נספח 22 לתצהירי הנתבעת); ואת אמירתו מיום 23.12.15 (נספח 1, עמ' 1): "...זה יעזור לנו בשלב זה מבחינת התזרים."
2. מדברים אלה עולה, כי אין לכחד שלנתבעת היו בעיות תזרים. ליפקא עצמו אף הודה בכך ומסר על כך במסגרת חקירתו הנגדית:

"ש. אתה מסכים שבסביבות חתימת ההסכם היו לכם קשיים תזרימיים בחברה?

ת. לא.

ש. מפנה לסעיף 32 לתצהירך, שם אתה מתייחס לדברים שיאיר לוי מטעם התובעת אמר ואומר שבעיות הנזילות שלכם קיימות ופשוט לא רלוונטיות.

ת. הבעיות הפכו להיות קיימות יותר מאוחר...

ש. אתה לא אומר שאין בעיות רק שהן לא רלוונטיות.

ת. בזמן חתימת ההסכם לא היו לנו בעיות נזילות. בהמשך, כתוצאה מזה שחנקו אותנו בכל דרך אפשרית כולל זה, הגענו למצב שכן היו לנו בעיות נזילות. הם לא יכולים, מצד אחד, לגרום לנו לחנק ולמצב כלכלי קשה ומצד שני לטעון שהיו לנו בעיות נזילות ושבגלל זה לא שילמנו.

ש. נכון להיום המצב הכלכלי של הנתבעת קשה?

ת. לא הייתי מגדיר כקשה. החברה כמעט לא פועלת ואין לה כמעט הוצאות. יש לי הפסדים מהשנים שעליהם מדובר בתביעה ובתביעה שכנגד כתוצאה מהפרות של התובעת.

ש. אתה אומר שהיום החברה כמעט ולא פעילה?

ת. כן." (ש' 12-25, עמ' 34 לפר')

ובהמשך:

"ש. אתה אומר שבמועד חתימת ההסכם לא היו לכם בעיות תזרימיות. מפנה לנספח 7 שלנו, שם ישנו מייל מטעמך מיום 9.5.16, שם אתה כותב בפסקה השלישית ומצטט. בזמן אמת, במועד חתימת ההסכם, היתה לך בעיה תזרימית?

ת. לא היתה.

ש. כלומר, כשאתה שולח את המייל הזה לתובעת אתה משקר.

ת. לא. זה לא היה בזמן חתימת ההסכם. כאשר חתמנו על החוזה הנתבעת ביקשה מאתנו להגדיל את הכמויות של 2015 למעלה מכפול ממה שתכננו ולצורך כך קיבלנו את המקדמה והדבר גם הכביד עלינו כלכלית, כי עלויות הגדלת הבציר היו מאוד גבוהות. יש הבדל מהותי בין ציוד שאתה צריך על מנת ליצור כמויות יותר גדולות והיו לנו עלויות גבוהות כתוצאה מהגדלת הכמות שהתובעת ביקשה ואז נהיה לנו יותר קשה תזרימית ולכן פניתי אליהם בבקשת עזרה. לא כתבתי חדלות פירעון, לא כתבתי מצב כלכלי קשה. כתבתי בעיה תזרימית.

ש. הבעיה התזרימית הזו נובעת מכך שביקשו ממך להגדיל את הכמויות של היין. זה היה לאחר החוזה?

ת. בזמן המו"מ על החוזה וזה גם כתוב בו." (ש' 34-36, עמ' 34; ש' 1-11, עמ' 35 לפר').

1. אין בידי לקבל את טענות התובעת, לפיהן עלו סתירות בעדותו ותצהירו של ליפקא באשר לבעיות התזרים והנזילות, כאשר לדבריה: "הודה כי הייתה לו בעיה תזרימית, אך טען כי הדבר נבע מכך שהוא נתבקש בחתימת החוזה להגדיל כמויות ייצור, ולבסוף הודה כי גם טענה זו אינה אמת, וכמויות היצור לא השתנו לאחר חתימת ההסכם" (סעיף 14.2 לסיכומי התובעת). כל שטען ליפקא הוא שבעיות התזרים נגרמו בשל שינוי בכמויות הייצור בהתאם להסכם שנחתם ביום 20.10.15. דברים אלה אכן עולים בקנה אחד עם העובדה כי כל המיילים והתכתובות בנדון הם מהתאריך שלאחר החתימה על ההסכם וכאשר ליפקא מודע לכך שעל הנתבעת להגביר את הכמויות ולהגדיל את עלויות הייצור, ובהתאם לכך להגדיל את תזרים המזומנים שלה. משכך, אין לקבל את טענת התובעת לפיה ניתנה לנתבעת המקדמה בשל קשיים תזרימיים – המקדמה ניתנה במפורש לשם תפעול הפרויקט של יינות בציר 2014 ו-2015, ותוך ידיעה ברורה של הצדדים כי הנתבעת אינה מורגלת בייצור הכמויות המנויות בהסכם, ולשם כך זקוקה לכספים כדי להתחיל ו"להתניע" את הרחבתה. הרחבת הייצור והצורך במקדמה – הא בהא תליא.
2. בסיום דברים אלה אוסיף עוד, כי הם הובאו למעלה מן הצורך, מאחר שהטענה בדבר קשיי תזרים מזומנים אינה רלוונטית לטעמי כלל וכלל. לכל היותר יש בה כדי לסייע באשר לרושם ביחס להתנהלות הנתבעת, כאשר גם בעניין זה מצאתי כאמור שקשיי התזרים נגרמו בעקבות התרחבות הנתבעת לנוכח ההסכם בין הצדדים. ממילא, כל טענה אשר הועלתה על ידי מי מהצדדים נבחנה לגופה ולא מצאתי כי ביחס לאיזו מהטענות הייתה שאלת מצבה הפיננסי של הנתבעת רלוונטית.

העדים - אמינותם של העדים והימנעות הצדדים מעדותם של עדים נוספים רלוונטיים

1. לטענת התובעת לא זו בלבד שעדותו של ליפקא – עד יחיד מטעם הנתבעת, הייתה רצופת סתירות, אלא שליפקא הוא גם בעל אינטרס מובהק. כמו כן, התובעת טוענת כי הנתבעת נמנעה מלהעיד עדים רלוונטיים, אשר היו יכולים לתמוך בטענותיה. כך, לא הביאה הנתבעת לעדות את מר אבי פלדשטיין וגב' מיכל הוכרמן, שכן לטענתו של ליפקא היה בכך צורך (ש' 3-5, עמ' 58 לפר'). גם רואה החשבון, ליאור בולטין, לא הובא לעדות, כאשר לטענת הנתבעת די היה באישור רו"ח שצורף לתצהירו של ליפקא (ש' 32, עמ' 50 לפר'; ש' 1-3, עמ' 51 לפר'; ש' 4, עמ' 58 לפר'). עוד מוסיפה התובעת כי הנתבעת לא הביאה את איווניר, למרות שלשיטתו של ליפקא, נעשו כל ההסכמות בעל פה מולו.
2. מנגד טוענת הנתבעת, כי אף שטענה עוד מתחילת ההליך המשפטי שכלל ההסכמות וההתנהלות נעשו מול איווניר ואייל זיו, נמנעה התובעת מלהביאם לעדות. חלף כך, בחרה להעיד את משולמי-כהן, אשר לא הייתה מעורבת בדבר, ואת יאיר לוי שהיה כפוף לאיווניר ושאף לדבריו "לא הייתי בפרונט" (עמ' 22, ש' 20 לפר'). מאחר שאיווניר הוא עד מרכזי ומאחר שהוא עד שבשליטת התובעת, הנטל להעידו מונח על כתפיה. עוד מציינת הנתבעת, כי מעבר לנחוץ עשתה ניסיונות להביאו לעדות, אולם אלה לא צלחו (סעיף 8.2 לסיכומי הנתבעת) מאחר שלא היו בידיה פרטיו האישיים והוא לא השיב לפניותיו הטלפוניות של ליפקא (סעיף 12 לסיכומי הנתבעת). נוסף על כך, היה על התובעת להעיד את מר מונטיפיורי – מומחה היין הראשי מטעמה, אולם נמנעה מעשות כן. התובעת אף לא העידה את מחליפו של מונטיפיורי - מר רועי יניב ואת אנשי חדר אחסון היין שלה, בהם למשל מר אריק בראל, אשר היה בעדותם כדי לשפוך אור על אופן אחסנת יינות הבטוחה. בהתייחס לטענות התובעת בנושא, משיבה הנתבעת כי עדותה של מיכל הוכרמן לא נדרשה שעה שהוגשה הצהרת רו"ח אודות שכרה. דברים אלה נכונים גם באשר ליינן אבי פלדשטיין.

עדותו של ליפקא

1. כאמור, לטענת התובעת הייתה עדותו של ליפקא רצופה בסתירות, ואין לקבלה כעדות מהימנה. בעניין זה מפנה התובעת לסתירות באשר למצבה התזרימי של הנתבעת, סתירות ביחס להצהרותיו בזמן אמת כי בכוונתו להשיב את המקדמה, ביחס לטענתו באשר לוויתורה של התובעת על תשלום דמי האחסנה ועוד. כמו כן, טוענת התובעת כי לא זו בלבד שליפקא היה העד היחיד מטעם הנתבעת, אלא שמטבע הדברים הוא בעל עניין בתוצאות המשפט וקיימת נטיה שלא לסמוך על עדות יחידה, ובוודאי לא כזו של בעל עניין. לבסוף, מוסיפה התובעת כי ליפקא טען טענות אשר אינן מתכתבות עם מיילים והודעות בינו לבין נציגי התובעת מזמן אמת, אשר מוכיחים כי הוא לא העלה באותה עת כל טענה.
2. לטענתה של הנתבעת, אין בדוגמאות שהביאה התובעת, כדי לקבוע שעדותו של ליפקא הייתה רצופת סתירות וכדי לפגוע במהימנותו ומוצקות גרסתו. כך, אין להתבלבל עם העובדה כי סגנון כתיבתו ודיבורו של ליפקא אינו אגרסיבי, ולפרשו כהיעדר הבעת שביעות רצון ואין לקבל את ניסיונה של התובעת להיבנות מהטקסטים הבלתי מתלהמים של ליפקא ולהציגם כאלו יש בהם כדי לבטא "הבנות והסכמות" עם התובעת. העובדה כי ליפקא התבטא בעדינות אינה מקהה מעובדת הפרת התובעת את ההסכם ומהנזקים שנגרמו לו, וליפקא מסביר התנהגות זו בכך שלא רצה לעצבן את התובעת, השחקנית החזקה בשוק (עמ' 49, ש' 24-25).
3. אכן, עדותו של ליפקא לא הייתה חפה מסתירות ומהסברים שאינם תמיד מספקים. כך לדוגמא, ביחס לטענה בדבר מועד הוויתור ביחס לדמי האחסנה, ביחס להסכמות שנטען כי הושגו באשר לדחיית המקדמה או באשר לקיומה של הסכמת התובעת לאי תחרות. עם זאת, התרשמותי היא כי מדובר באדם אמין וישר, שעל אף שהוא בעל אינטרס מובהק, במהלך רוב עדותו מסר את הדברים בצורה ברורה וסדורה, ותוך מתן תשובות מפורטות וסדורות לרוב. התרשמתי כי אכן מדובר במומחה בתחום היינות, וכי הוא מתמצא בתחום ובפרטים הקטנים. גם כאשר נתגלו כאמור סתירות בעדותו, לא נבע הדבר בשל רצונו לשקר, לרמות או להסתיר, כי אם בשל העובדה כי בחר לראות לעיתים את הדברים דרך נקודת מבטו, אשר לא תמיד הייתה אובייקטיבית, ואשר ניתן לראות בה משאלת לב בלבד או פירוש לא נכון באשר לכוונותיו של איווניר או אחרים מטעם הנתבעת.

עדותם של יאיר לוי וחן משולמי-כהן

1. מטעם התובעת העידו יאיר לוי ומשולמי-כהן. אין כל מחלוקת כי שניהם בעלי תפקידים בכירים בתובעת וכי הייתה להם מעורבות מה בכל הנוגע לחתימת ההסכם וקיומו. עם זאת, לא ניתן שלא להתרשם כי מעורבות זו הייתה מינימלית ביותר וכי מרבית הסוגיות אשר היו במחלוקת כלל לא היו בתחומי אחריותם או ידיעתם. עדותם הייתה אמינה ולא התרשמתי כי מי מהם מבקש להסתיר את האמת, אולם הם אינם מומחי יינות, אף לא אחד מהם היה בקשר רציף (ואף יש לומר כמעט שלא היה כל קשר) עם הנתבעת או ליפקא, במהלך תקופת המו"מ, כריתת ההסכם וקיומו. משכך, משקל עדותם נקבע בהתאם.
2. בעניין זה נשאלת השאלה המתבקשת מאליה – מדוע נמנעה התובעת מזימונם של עדים כה רלוונטיים לשם פתרון המחלוקות, ובהם: אסף איווניר, דיויד מונטיפיורי ואייל זיו. כמובן, שטענה זו מופנית גם כלפי הנתבעת, אשר היה לה אינטרס מובהק להביאם לעדות ככל שסברה כי אמת בטענותיה. בעניין זה טענה הנתבעת כי ניסתה להביא את איווניר לעדות אולם ניסיון זה לא הסתייע. התובעת כלל לא התייחסה להיעדר העדתו של איווניר ושל יתר העדים הנדרשים מטעמה.

הימנעות מעדותם של עדים נוספים

1. ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה או מהעדת עד כמוה ראיה נסיבתית העשויה להקים לחובתו של אותו צד חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה היה בה כדי לפגוע בגירסתו (י' קדמי על הראיות (כרך ג'), עמ' 1391).
2. העדר התייצבות לעדות של איווניר, מונטיפיורי וזיו והעדר כל תצהיר מטעמם מעוררת תהיות קשות. בהקשר זה נקבע לא אחת בהלכה הפסוקה כי אי הבאתו לעדות של עד רלוונטי תעמוד לחובת הצד אשר היה עליו להביאו. לעניין זה אפנה לפסיקת כב' השופט אליעזר גולדברג בפסק הדין בע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מח(4), 651, 658, כדלקמן:

"11. אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.

"בע"א 240/77 [3], בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי "אי הזמנתם להעיד... יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה..." ... וכי "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית-משפט זה בע"פ 112/52... וכן ראה דברי השופטת בן-פורת הע"פ 437/82 [4], בעמ' 97-98, כי:

הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה...".

וראה גם דברי השופט ד' לוין בע"פ 277/81 [5], בעמ' .386

אולם ככל הנחה, אף ההנחה, כי דברי העד הרלוואנטי אשר לא הוזמן היו פועלים כנגד הצד שאמור היה להזמינו, ניתנת לסתירה. עמד על כך השופט עציוני בע"א 635/76[6], בעמ' 743, כי:

אמנם היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל-דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל-דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא, ובוודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל-דין".

בהקשר לכך יש להוסיף עוד, כי אותה הנחה לא תחול כל אימת שלא הזמין צד את כל העדים הרלוואנטיים שהיה בידו להזמינם, אלא רק את מקצתם או מי מהם, אם כי בנוקטו דרך זו לוקח אותו צד על עצמו את הסיכון כי ייצא נפסד, אם לא יקבל בית המשפט את דברי העד או העדים שבחר להשמיע.

12. סבורני, כי אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על-ידיו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען לה".

1. אין צורך לומר כי בנדון דידן פסחו הצדדים על עדויות מכריעות מטעמם של גורמים מקצועיים, אשר היו מעורבים באופן מובהק בקיום ההסכם ובמשא ומתן שקדם לו, ןאשר היו יכולים להשליך על השאלות שבמחלוקת. התנהלות זו נזקפת לחובתם של שני הצדדים, ויש בה כדי להעיד כאלף עדים על כך שאין ברשותם ראיות של ממש להוכיח את טענותיהם העומדות במוקד המחלוקת באופן מובהק. אין בכך אלא כדי להוות נדבך נוסף בעובדה כי שני הצדדים מודעים לעובדה כי הסכמות רבות אכן הושגו בעל פה וההסכם אכן שונה לא אחת, אולם אין בידם כדי להוכיח את אשר הוסכם. לחילופין, ייתכן בהחלט כי פעמים רבות לא הושגו כלל הסכמות ביחס לנושאים מהותיים, אולם הדברים התנהלו מאליהם, כאשר כל אחד מהצדדים סבור כי הם יתקיימו בהתאם למשאלות ליבו.

סוף דבר

1. בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים מורכבת, אשר התבססה בראשיתה על אמון, שהביא לחתימתם על הסכם כתוב. תכתובות המייל מעידות על כך שבמהלך המשא ומתן וגם בהמשך הדרך היה ליפקא נרגש מאוד מהאפשרות של שיתוף הפעולה בינו לבין התובעת, וראה בעיני רוחו את הצלחת איחוד הכוחות ביניהם. גם התובעת הראתה נכונות לשתף פעולה ולשלב כוחות לצורך הצלחת המותג פלדשטיין והחדרתו לשוק, ואף נאותה לשלם מקדמה לא מבוטלת לשם "התנעת" תחילתו של הפרויקט המשותף. ברי, כי הצדדים שניהם קיוו שבסופו של תהליך יצאו כולם נשכרים ומרוצים. אולם חלומות לחוד ומציאות לחוד.
2. סוגיות רבות נותרו מחוץ להסכם (כאשר אף ההסכם עצמו מכיר בכך) והיו נתונות להסכמות חיצוניות לו. יש להניח כי הצדדים קיוו וסברו שיגיעו להבנות וכי במהלך הדברים הדינאמיים וככל שהפרויקט יתקדם, יושגו ההסכמות הנדרשות תוך התאמתן למציאות הקיימת. אולם בפועל הדברים לא התנהלו בהתאם להסכם המקורי, וקרה לא אחת שעל אף שבעיות הוצפו על ידי מי מהצדדים, ותוך שכל צד מנסה לרצות את האחר (מי יותר ומי פחות), הן לא נפתרו באופן מלא וברור. פעמים רבות נותרו רצונות הצדדים, ובעיקר רצונותיו של ליפקא, בגדר משאלת לב או חוסר הבנות.
3. בשל מצב דברים זה, התגלעו מחלוקות רבות ונרחבות בין הצדדים אשר מצאו ביטויין במסגרת תובענה זו. כפי שהובא באריכות לעיל, בחינת ההסכמות הללו והיעדר ההבנות ביחס להסכם המקורי נעשתה בהתאם למבחנים שהוצגו על ידי ליפשיץ ופינקלשטיין ואשר יש בהם כדי לסייע בשאלת קיומו של שינוי הסכם בהתנהגות. ואכן, נמצא כי לאורך כל תקופת ההתקשרות לא הקפידו הצדדים לקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו וסטו ממנו פעמים רבות, בין היתר ביחס לשאלת מועד קיזוז המקדמה; מועד אספקת היינות; כמות היינות; מחירי וכמות יינות הבטוחה ושווים ועוד. מבין כלל הטענות שהועלו על ידי הצדדים, היו אלו שהתקבלו ואלו שנדחו, והכל במסגרת בחינה דרך פריזמת ההסכם ושאלת הוכחת קיומם של שינויים בהתנהגות ובעל פה.
4. בסופו של דבר, התקבלה תביעתה של התובעת כמעט במלואה (למעט התביעה לפיצוי בגין שינוע והשמדת יינות הבטוחה שהתקבלה בחלקה בלבד) ואילו תביעת הנתבעת התקבלה בחלקה.
5. כך, בכל הנוגע לתביעה העיקרית, מצאתי כי יש לחייב את הנתבעת, לפצות את התובעת בתשלום המקדמה במלואה בסך של 380,000 ש"ח, תשלום ההפרש עבור יינות פלדשטיין שנרכשו בחזרה בסך של 121,492.76 ₪, דמי האחסנה בסך של 34,136 ₪, וכן עבור מחצית השינוע וההטמנה - 3,867 ₪ ובסה"כ סך של 539,495.76 ₪; כאשר סכומים אלו נושאים ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כן תישא הנתבעת באגרת משפט כפי ששולמה בסך של 13,688 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 32,775 ש"ח.
6. באשר לתביעה שכנגד, מצאתי כי על התובעת לפצות את הנתבעת עבור יינות 2014 ו-2015 שלא נרכשו בסך של 528,060 ₪, עבור יינות הבטוחה בסך של 150,000 ₪ ובסה"כ סך של 678,060 ₪, כאשר סכומים אלו נושאים ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כן תישא התובעת בחלקה היחסי של האגרה ששולמה (35%) בסך של 16,740.85 ₪, ובשכר טרחת עו"ד בסך של 39,259 ₪.
7. ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, ב' אב תשפ"א, 11 יולי 2021, בהעדר הצדדים.

1. כפי שיפורט בהמשך הילוכנו, סכום זה שונה לעומת כתב התביעה בטענה כי מדובר במחירי עלות. ↑

2. בתחילה, במסגרת כתב התביעה שכנגד, עתרה הנתבעת לפיצוי בסך של 62,596 ₪ ותיקנה את הסכום במסגרת תצהירו של ליפקא ובמסגרת הסיכומים. ליפקא הסביר תיקון זה במסגרת חקירתו הנגדית, בטענה כי הסכום חושב בטעות בהתאם למחיר של 133 ₪ לבקבוק יין, לעומת 120 שנקבע בהמשך. ↑

3. בתחילה עתרה התובעת לפיצוי בסך של 177,200 בתוספת מע"מ – ר' ס' 15 לכתב התביעה שכנגד. ↑