לפניי ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (נכות כללית) מיום 23.12.18 (להלן – הוועדה), אשר קבעה כי נכותו הרפואית המשוקללת היציבה של המערער היא בשיעור54% בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות).

העובדות:

1. המערער, יליד 1951, סובל ממספר ליקויים רפואיים, לרבות מצב לאחר אירוע מוחי, והגיש תביעה לקצבת נכות כללית. באבחון רפואי שנערך לו נקבע, כי נכותו הרפואית היא בשיעור 49% ומשכך נדחתה תביעתו לקצבה.
2. המערער הגיש ערר מפורט בכתב על ההחלטה. במסגרת הערר טען לגבי הפרעה בזיכרון ממנה סובל לאחר האירוע המוחי ואשר בגינה הוא מתקשה לעסוק במקצועו הקודם.
3. הוועדה התכנסה ביום 23.12.18 והמערער טען בעל פה לפניה בנוגע להפרעת זיכרון וכן לליקוי של אין אונות.
4. הוועדה קיבלה את הערר וקבעה, כי בגין ירידה קוגניטיבית לאחר אירוע מוחי יש להעניק למערער נכות בשיעור 10% לפי פריט 32 א (1)(ב) לתקנות וכן נכות בשיעור 10% בגין אין אונות.
5. החלטת הוועדה היא מושא הליך זה.
6. יצוין כי הערעור נוגע לתחום האורתופדי (צוואר) והנפשי בלבד. בתחומים אלה נקבעה למערער נכות על ידי הרופא המוסמך (נכות בשיעור 20% בגין הגבלה בתנועות צוואר ונכות בשיעור 10% בגין מצב נפשי). הוועדה לא דנה בנושאים אלה, והמחלוקת בין הצדדים היא האם נפלה לעניין זה טעות משפטית בהחלטה.

טענות המערער בתמצית:

1. המערער סובל מבעיות זיכרון קשות ושכח לבקש מהוועדה לדון גם בצוואר ובליקוי הנפשי.
2. היה על הוועדה לדון גם בנושאים הללו שכן קיימים מסמכים רפואיים.
3. בשל מצבו הכלכלי המערער לא התייצב לוועדה מלווה בעורך דין ולכן לא היה יכול לציין את מלוא התלונות (בשל בעיית הזיכרון).
4. אין לפגוע בזכויות המערער בשל העובדה כי ידו לא הייתה משגת לקבל ייצוג משפטי בוועדה.

טענות המשיב בתמצית:

1. לא נפל בהחלטה פגם משפטי.
2. המערער לא טען לפני הוועדה לעניין נפשי ובעיה בצוואר.
3. בגין הפרעת זיכרון נקבעה נכות בשיעור 10% שאינה מעידה על בעיה כה חמורה שמביאה לחוסר אפשרות של המערער לטעון בוועדה.
4. המערער הגיש ערר מפורט, ומשלא טען דבר בנושא האורתופדי והנפשי גם בערר וגם בפני הוועדה לא חלה עליה חובה להתייחס לנושאים אלה, אשר בגינם גם נקבעה נכות על ידי הרופא המוסמך.
5. לבסוף, טען המשיב להתיישנות אולם חזר בו מטענה זו במסגרת הדיון המקדים.

דיון והכרעה

המסגרת המשפטית:

1. בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן- החוק) במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד.
2. בהליך הביקורת השיפוטית בוחן בית-הדין, האם הוועדה הרפואית לעררים טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים, התעלמה מהוראה המחייבת אותה, סטתה מהוראות החוק והתקנות, או שנפל פגם בסדרי עבודתה (עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לבטוח לאומי, פד"ע לד 213 ).
3. ומן הכלל אל הפרט; לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט טעמיי.
4. אין מחלוקת, כי לא נטען לפני הוועדה שהמערער משיג על שיעור הנכות שנקבע בגין הליקוי בצוואר והליקוי נפשי. המערער כאמור הגיש ערר מפורט בכתב ולא ציין גם במסגרתו כי הוא מלין על אחוזי הנכות שנקבעו בגין הפגימות האמורות. בנסיבות אלה, שעה שהוגש ערר מפורט בכתב, הטענה כי עקב בעיות זיכרון "שכח" לציין את הנושאים הללו בדיון שהתקיים פני הוועדה, אינה בעלת משקל משמעותי.
5. למערער היה זמן להיערך לוועדה ולהמציא פירוט נוסף בכתב בקשר לכל הבעיות שביקש להביא לדיון בפני הוועדה. המערער מודע לבעיית הזיכרון ממנה סובל, והראיה כי בנושא זה התמקד הערר בפני הוועדה. היה על המערער לוודא כי יגיע לוועדה עם המסמכים המתאימים או יגיש ערר מפורט שיכלול את כל הנושאים. באשר לטענת המערער כי אינו סומך על עורכי דין הרי שלצורך זה יכול היה לקבל סיוע מגורמים אחרים בקהילה, ולא בהכרח ייצוג משפטי, שכן לא מדובר בעניין משפטי אלא בהתארגנות מראש לוועדה עם המסמכים המתאימים.
6. יש לזכור, כי הנכות שנקבעה למערער בשל הפרעת הזיכרון היא בשיעור 10% בלבד בגין מצב המתואר בתקנות כהפרעה נוירו פסיכיאטרית "עם ליקוי קוגניטיבי באחד מהתחומים האלה: קשב, זיכרון או תפקודים ניהוליים, שמודגם בצורה קלה בהערכה נוירוקוגניטיבית או נוירופסיכולוגית, ולאחר שנשלל רקע רגשי להפרעה, עם הפרעה תפקודית קלה בהתנהגות, בלא פגיעה בעצמאות ועם קושי מתועד לתפקד ברמה המצופה (הליקוי אינו מגיע לדרגת חומרה של דמנציה)".
7. במצב זה בו הליקוי הקוגניטיבי מתבטא בצורה קלה, והוגש ערר מפורט בכתב, וגם לפני הוועדה טען המערער באופן מסודר, אין לומר שנפלה טעות משפטית בכך שהוועדה לא דנה בנושאים שכלל לא נכללו בערר. אין מקום לקבוע, כי בנסיבות אלה חלה חובה על הוועדה "לחפש" נושאים לדון בהם מתוך המסמכים הקיימים. האמור נכון מכוח קל וחומר מקום בו הליקויים הרפואיים לגביהם מתייחס הערעור נדונו באבחון הרפואי והמערער קיבל בגינם נכות. הוועדה אינה אמורה לדעת כי המערער מלין גם על הנכות שנקבעה עבור ליקויים אלה, כאשר לא נטען דבר לפניה בנושא, ואף לא ברמז. לבסוף, אין מקום טענת המערער שהיה על הוועדה להתייחס לניתוח שעבר בצוואר שכן הניתוח בוצע לאחר כינוסה.
8. הוועדה התייחסה לכלל התלונות שנטענו לפניה. על כן, נוכח ההפרעה הקוגניטיבית הקלה ממנה הוא סובל, אין מקום לקבוע כי חלה על הוועדה חובה נוספת לברר עם המערער לגבי טענות נוספות או לדון ביוזמתה בנושאים אחרים.
9. משלא נמצא פגם משפטי, הערעור נדחה, וכמקובל בהליכים מסוג זה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ו' אייר תש"פ, (30 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.