לפניי בקשת החשוד לביטול צו הקפאת נכסים - השבת תפוסים ושחרור החשבונות שנתפסו על ידי המשיבה, מכוח סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט 1969 ומכוח סעיף 21 לחוק לאיסור הלבנת הון, התש"ס 2000 .

רקע ועובדות:

בזעיר אנפין יפורטו הרקע והעובדות של הפרשה אשר לפניי;

ביום 4.11.19, נעצר החשוד במסגרת חקירה רחבת היקף, אשר מתקיימת ביחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית.

כעולה מהצהרת נציג המשיבה, במהלך דיוני המעצרים במסגרת פרשייה זו (ראו למשל פרוטוקול הדיון מיום 4.11.19 במסגרת מ"י 7663-11-19), הרי שמדובר בחקירה סמויה בפרשה מסועפת, רחבת היקף ומרובת אירועי שחיתות ומעורבים. החשד העיקרי הוא ביצוע עבירות שוחד, הלבנת הן, מרמה והפרת אמונים וכן ביצוע עבירות מס.

חלק מהעצורים בפרשייה זו הם נושאי משרה בכירים בשירות הציבורי.

המעורבים השונים, כך על פי החשד, נטלו חלק במעשי שחיתות חמורים, חלק מהחשודים זכו בין היתר, במכרזים, בביצוע עבודות בהיקף נרחב, בקבלת כסף מהקופה הציבורית או קידום ענייניהם העסקיים, הכל תוך ביצוע עבירות פליליות ובתיווך וסיוע של עובדי ציבור בכירים בתפקידים שונים, שחלקם ביצעו עבירות שחיתות בעצמם.

במעשיהם, כך על פי החשד, גרפו חלק מהמעורבים כסף רב לכיסם, ואחרים זכו בטובות הנאה שונות.

כעולה מהבקשה להארכת המעצר, החשדות המיוחסים לחשוד הם בעבירות איסור הלבנת הון - מניעת דיווח, עבירה לפי סעיף 3 (ב) לחוק איסור הלבנת הון, עבירה של לקיחת שוחד, עבירה לפי סעיף 290 (א) לחוק העונשין, עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין וכן עבירה של מתן שוחד, עבירה לפי סעיף 291 לחוק העונשין.

ביום 27/10/19 נ יתנו צווי תפיסה, במעמד צד אחד, על רכוש ונכסים של החשוד ושל חברת אדר השרון בע"מ (להלן: "חברת אדר"), בהיקף נרחב כמו גם על נכסי נדל"ן, חשבונות בנק, כלי רכב.

ביום 28/11/19, ועוד בטרם פקעו צווי התפיסה, הגיש החשוד בקשה לשחרור חשבונות בנק ורכב שנתפסו כדלקמן:

1. חשבון בנק של החשוד בבנק מזרחי סניף 24 מ"ח 627143.
2. חשבון בנק של חברת אדר השרון בע"מ בבנק לאומי סניף 717 מ"ח 170400/90
3. רכבו של החשוד, מסוג אאודי, מ"ר 497-974-01.

טענות החשוד

החשוד נחקר במסגרת חקירה שמנהלת המשיבה בחשד לביצוע עבירות כלכליות, והיה עצור בין הימים 4/11/19 ועד ליום 18/11/19.

החשוד שוחרר בתנאים מגבילים של מעצר בית עד ליום 3/12/19 וכן בתנאים ערבויות נוספות, בין השאר, הפקדה כספית בסך 75,000 ₪, ערבות עצמית בסך 50,000 ₪ וערבות צד ג' בסך 50,000 ₪.

במסגרת החקירה נתפסו רכוש ונכסים של החשוד וחברת אדר, בהיקף נרחב של עשרות מיליוני שקלים ובין השאר על נכסי נדל"ן, 2 חשבונות בנק של החברה, חשבון בנק של החשוד, רכבו של החשוד שנתפס.

לטענת החשוד, בקשת המעצר העדכנית שהוגשה בעניינו, ייחסה לו עבירות קלות יותר מהעבירות המקוריות, כך למשל הוסרו סעיפי החיקוק שעניינן עבירות מס וכן שונה סעיף החיקוק לחוק לאיסור הלבנת הון מסעיף 3 (א) לסעיף 3(ב) שעניינו בחלופה הקלה יותר של מסירת מידע כוזב ולא בחשד לעבירה הנוגעת לפעולה ברכוש אסור שמקורו בעבירה. עוד טען החשוד כי מבקשות המעצר שהוגשו על ידי המשיבה, לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר על ההיקף הכספי של העבירות בהן נחשדים החשודים.

נכון למועד הגשת הבקשה, שוחרר, בהסכמה, חשבון בנק אחד בלבד של החברה (מתוך שניים), בבנק מזרחי טפחות, תוך שהוסכם כי סכום נכבד ביותר, בסך 307,187 ₪ שנתפס בחשבון יועבר לחשבון קרן החילוט והסכמה זו הינה בתוקף ל- 180 יום.

החשוד והחברה הסכימו לשחרור חשבון הבנק בתנאים אלו, בשים לב לצורך הדחוף של החברה לשלם מיסים לרשויות בסך של 50,695 ₪ עבור חודש אוקטובר 2019, וכן לחזור בהקדם לפעילות כדי לעמוד בהתחייבויות.

לטענת החשוד, לחברה ולו פעילות עסקית לרבות נדל"ן מניב, מדובר בחברה פעילה הנדרשת בדחיפות לחזור לפעילות ולעמוד בהתחייבויות שונות כלפי צדדים שלישיים ואין להלום כי עצם קיומה של החקירה, כאשר מדובר בחשד סביר בלבד, תביא להקפאת כל נכסיה ופעילותה של החברה ולנזק בלתי הפיך. לחברה התחייבויות תלויות ועומדות ובהם: שיפוצים בהם כבר החלה באמצעות קבלני משנה במשרדים שבבעלותה, במסגרת הסכם להשכרת מבנה לטווח ארוך, על המבקשים לשלם תשלומים לקבלני משנה ובעלי מקצוע בסך של כ- 300,000 ₪ (מוערך) ולהכשיר המבנה לשימוש קופת חולים עד פברואר 2020, הפרת ההסכם עלולה לגרום לחברה נזקים בהיקף נרחב, על החברה לשלם מס רכישה, לשלם תשלומים והתחייבויות שוטפות בחשבונותיה ובין השאר החזרי הלוואות לבנקים בסך כולל של כ- 2.6 מיליון ₪, הוראות קבע, הוצאות שונות ועוד.

עד לרגע זה, לא ידוע לחשוד ולחברה היקף החשדות המיוחסים ביחס לכל הנכסים שנתפסו. החשוד זקוק לשחרור חשבונו הפרטי לצורך התנהלות שוטפת, תשלומים לרשויות, חברות אשראי, קיום צרכי מחייה ועוד, בנוסף, על החשוד לשלם החזרי משכנתא בחשבון הפרטי בסך כולל של כ- 1 מיליון ₪.

המשיבה הסכימה לשחרור רכבו של המבקש, אולם זאת בכפוף להפקדת עירבון במזומן בשווי של 30% משווי הרכב, קרי סך של 152,400 ₪ ותנאים נוספים, המשיבה מעריכה את שווי הרכב ב- 508,000 ₪, בעוד שלפי מחירון לוי יצחק מחירו עומד על סך של 504,169 ₪.

החשוד טוען כי תנאי המשיבה אינם מקובלים עליו, המשיבה מתעלמת מהסכום הנכבד שכבר הועבר לקרן החילוט בסך 307,187 ₪. המשיבה מתעלמת מהעובדה כי לצורך רכישת הרכב ניטלה הלוואה בסך של כ- 400,000 ₪ המשולמת מידי חודש ויתרתה עומדת על כ- 297,000 ₪.

לפיכך, לטענת החשוד, יש להפחית משווי הרכב (504,169 ₪) את יתרת ההלוואה (297,000 ₪) ולגזור מסכום זה את הערבות ולפיכך את שיעור 30% סכום הערבות צריך לעמוד על סך של 62,150 ₪.

לטענת החשוד, אין לשכוח כי מדובר בתפיסה של נכסי החשוד לתקופת ביניים, כאשר בשלב הראשוני של החקירה, עומדת לחשוד חזקת החפות ונבחנות ראיות בעצמה של חשד סביר. יש להימנע מתוצאה של פגיעה חמורה ובלתי הפיכה בזכות הקניין של החשוד רק בשל קיומה של החקירה ותפיסת הנכסים.

יש לאפשר לחשוד ולחברה חזרה לפעילות עסקית, עמידה בהתחייבויות לבל יעמדו חלילה במצב של הפרת התחייבויות לצדדים שלישיים, אי תשלום מיסים לרשויות ועוד, וכן יש לאפשר להם צרכי מחייה וזאת בהקדם האפשרי ללא נזילות ואי יכולת לעמוד בהתחייבויות במיוחד בשים לב לצווים שהוטלו על נכסי הנדל"ן בהיקפים נרחבים ולמעשה, על כלל נכסי החשוד והחברה.

החשוד, איש עסקים בן 65, ללא רישום פלילי, נשוי ובעל משפחה, הכופר בחשדות וזכאי לחזקת החפות.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 12/12/19, הוסיף החשוד וטען כי בשלב החקירה, עומדת לו חזקת החפות, על בית המשפט להגן על זכות הקניין שלו, ולו באופן מידתי, תוך בחינת חלופות פוגעניות פחות, שלא יגרמו נזק לנכסיו ופעילותו העסקית. על פי הפסיקה יש עדיפות לעיקול נכסי נדל"ן ולא עיקול כספים נזילים, שעיקולם מקשה מאד על הפעילות.

עוד טען כי התשתית הראייתית בשלב הזה אמורה להיות גבוהה יותר מהתשתית שנדרשה בשלב המעצר, התפיסה שנעשתה היא בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, כל רכושו של החשוד, כאשר החשוד כלל לא יודע מה היקף העבירה המיוחס לו. החשוד נחקר בנוגע למספר פרויקטים, חלקם כלל לא קרמו עור וגידים.

צריך לאפשר לחשוד ולחברה נזילות, להתיר להם לחזור לפעילות, יש לשחרר את הכספים ללא העברת נוספת של כספים לקרן החילוט, מדי חודש יורדות הלוואות בסכום של 26,500 ₪ מחשבון הבנק של החשוד, לחברה מסגרת הלוואות של 2.6 מיליון ₪.

בכל הנוגע לרכב, הוסיף ב"כ החשוד וטען כי אמנם הכלל בפסיקה הוא הפקדה של 30% מערך הרכב, ואולם, יש לבוא לקראת החשוד ולהתחשב בגובה ההלוואה על הרכב.

טענות המשיבה

עד למועד הגשת הבקשה בוצעו מס' איזונים: בהתאם להסכמות בין הצדדים שוחרר חשבון בנק מזרחי טפחות של החברה לפעילות שוטפת וזאת לאחר שבכפוף להסכמות הועברה היתרה בו ע"ס 307,187 ₪ לחשבון קרן החילוט.

כמו כן, במסגרת שחרור החשבון, שוחרר לטובת החברה והחשוד, תיק ני"ע ע"ס 86,747 ₪.

כמו כן, קיים חשבון נוסף בבנק הפועלים (סניף 558, מס' חשבון 287727) אשר משיקולי חקירה הוחלט לשחררו.

לגופה של הבקשה לשחרור שאר החשבונות והרכב, לא הגיעו הצדדים להסכמות. עם זאת המשיבה תאפשר את שחרור החשבונות וכלי הרכב בתנאים להלן:

1. שחרור החשבונות התפוסים - המשיבה הציעה כי היתרות בחשבון יועברו לקרן החילוט ובכפוף לכך ישוחררו החשבונות לפעילות שוטפת (יתרה ע"ס 177,944 בחשבון האישי של החשוד, נכון ליום התפיסה 4.11.19, יתרה בחשבון החברה 76,465 ₪ נכון ליום התפיסה 4.11.19.
2. שחרור הרכב - הוצע כי הרכב ישוחרר בכפוף להפקדת ערבון במזומן בשיעור 30% משווי הרכב – על סך 152,400 ₪ אשר יועברו לחשבון המשטרתי, תחתם התחייבות עצמית בשווי הרכב להימנע מדיספוזיציה ולהשיב את הרכב למשיבה לפי דרישה, ייערך ביטוח מקיף לרכב, בו תשמש "משטרת ישראל" מוטב ראשון. צו איסור דיספוזיציה במשרד הרישוי צו העיקול יעמוד בתוקפו גם לאחר שחרור הרכב בפועל.

המשיבה הוסיפה וטענה כי שווי התפוסים נופל במידה רבה משווי היקף העבירה המיוחס.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 12/12/19, חזרה המשיבה על טענתה שלפיה ערכה איזונים, מחשבון הבנק ששוחרר, נותר סכום של 79,000 ₪.

המשיבה הציגה דו"ח סודי מעודכן (אשר סומן במ/1) וכן מסמך נוסף (אשר סומן במ/2), לטענתה, התקבל מידע נוסף מאז פתיחת החקירה, במהלך החקירה, מעבר לעבירות הלבנת הון, היו התפתחויות שעניינן עבירות על החוק לאיסור הלבנת הון, שהמקור להן הוא מרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירות מס.

הנחיית פרקליט המדינה, 2.31, מנחה כי עבירות פליליות שנעשות במקביל לעבירות מס יכנסו לאותו כתב אישום ויש לחקור עד תומן את העבירות הפליליות כמו גם את עבירות הלבנת ההון שמתקיימות ללא עבירת מקור.

לטענת המשיבה, קיים כרסום בטענת חזקת החפות של החשוד, לאור הודאותיו הברורות ברוב חלקי העבירה. זכות הקניין אינה זכות יסוד בעלת משקל שווה לזכות החירות. זכות הקניין אינה מוגנת על ידי סעיפים מגבילים וכשנגמרת תקופת ההחזקה בתפוסים אין חוק המורה לשחרר אותם. זאת ועוד, הטענה כי יש להעדיף תפיסת נכסי נדל"ן על פני כספים אינה מדויקת. המשיבה מחזיקה בפחות מ- 30% משווי העבירה המוערך.

החברה שימשה מספר שנים כחברת קש של החשוד, בעוד בנו דוד קוגמן, היה במרכז כאיש קש, בשל היותו מוגבל מסיבות כאלה ואחרות, צו הכינוס ניתן בשנת 2010, מאז פעל החשוד במרמה לאורך שנים ארוכות.

הרכב שנתפס הוא רכב יוקרה. ישנה פסיקה שקובעת כי המשיבה יכולה לדרוש סך של 40% ואילו המשיבה מסתפקת במקרה הזה ב- 30% משווי הרכב.

דיון והכרעה:

מקור הסמכות לחלט ולעקל כספים ורכוש

תפיסת חפץ והחזקתו בידי המשטרה, הן מכוח הוראות חוק העונשין, התשל"ז 1977, והן מכוח הוראות פקודת סדר הדין הפלילי, (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט 1969 , כרוכות בפגיעה בזכות הקניין של הבעלים.

כידוע, זכות הקניין מעוגנת בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי:

"[...] אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

בנסיבות מסוימת, נועדה תפיסתו של חפץ, לקיום תכליות חשובות וראויות, הן מן הפן החברתי והן מן הפן המשפטי. בית המשפט מוסמך לחלט רכוש בשווי הרכוש שנעברה בו עבירה או ששימש לביצוע העבירה או שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר עבירה. כמו כן, ניתן לתפוס רכוש אף אם לא הוכח כי נעברה בו כל עבירה, על מנת אפשרות חילוטו בעתיד מכוח סעיף 21 לחוק לאיסור הלבנת הון, תש"ס 2000 .

לפי סעיף 32 לפקודה, תפיסתו של חפץ אפשרית, אם קיים יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה, או שעומדים לעבור בו עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצועה, על פי סעיף זה, ניתן לאפשר חילוט החפץ בין השאר כאלמנט מניעתי או עונשי במצבים המצדיקים זאת ועוד.

איתורה של החלופה הרלבנטית, שלשם השגתה נתפס החפץ, חשובה לא רק לצורך בחינת השאלה האם המשטרה השתמשה כראוי בכוח הנתון בידיה, אלא גם לצורך התחקות אחר התנאים הראויים לצורך שחרור החפץ והחזרתו לבעליו בתקופת הביניים שבין מועד התפיסה לבין סיום הליכי החקירה או המשפט. (בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 12.3.06 (להלן: "לרגו")).

המחוקק קבע מנגנונים מספר, תוך מטרה להבטיח ככל שניתן את ההגנה על זכות הבעלים, כמו גם מניעת פגיעה שרירותית שלא לצורך. על כן נקבעה מגבלת זמן להחזקת החפץ ובמקרים מסוימים, הותרת החפץ בידי הרשות החוקרת דרוש התערבות שיפוטית.

בבש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464 (להלן: "עובדיה) נקבע כי קיומה של עילת לתפיסת חפץ, אינה כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה, המשך החזקת החפץ בידי המשטרה, יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים, מעבר לפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מעצם התפיסה. לפיכך, לא די שתפיסת הנכס נעשתה בעילה מבוררת, אלא יש לבחון האם הפגיעה נעשתה לתכלית ראויה, כמו כן, נשאלת השאלה, האם יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים מעבר לפגיעה שנגרמה לו מעצם התפיסה והאם נמצא אמצעי מידתי שיש בו כדי לאזן כראוי בין האינטרסים השונים; הציבורי אל מול הפרטי.

הסמכות הראשונית והמרכזית לתפיסת חפצים שנעשתה בהם עבירה, היא כאמור מכוח הפקודה, כאשר נושא זה מוסדר בפרק הרביעי של הפקודה, שכותרתו תפיסת חפצים - סעיפים 32 - 39 לפקודה.

הסמכות השנייה הינה מכוח החוק לאיסור הלבנת הון, סעיפים 3 (א)+ (ב) וכן סעיפים 21 א' לחוק לאיסור הלבנת הון המפנה לסעיף 36 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג 1973.

הסמכויות שמעניק החוק לגורמי אכיפת החוק לפעול כנגד אדם בטרם הכרעה משפטית בדבר אחריותו הפלילית טעונות קושי מובנה, מחד; ההנחה הבסיסית שלפיה מעצרו של אדם ובענייננו תפיסת רכושו לצורך חקירה או עד תום ההליכים היא מאחר שקיים יסוד סביר להניח כי הוא עבר עבירה פלילית, עוצמה אשר משתנה עם התפתחות ההליך הפלילי. בשלב הראשון, העוצמה פחותה, וככל שההליך מתקדם ונאספות הראיות, העוצמה מתחזקת. בשלב הזה, עולה שאלת האיזון הראוי, בין מידת הפגיעה ההכרחית בנאשם או בנחקר, לצורך השגת התכליות הנעוצות באינטרס הציבורי, לבין זכותו של אדם לממש זכויות היסוד הנתונות לו בטרם ההכרעה בשאלת אחריותו הפלילית וביניהן הזכות לחירות, לשוויון, לקניין (עניין לרגו, עמ' 7).

"[...] שיקולי האיזון הנדרשים לעניין פגיעה בחירות האישית של נחקר או נאשם אינם בהכרח זהים לאלה החלים באשר לפגיעה בזכות הקניין, בשל עוצמתם השונה של זכויות יסוד אלה במדרג זכויות האדם. עם זאת, קווי הבחינה ומסגרת הניתוח החוקתי דומים אלה לאלה, בשל התכלית המשותפת העומדת ביסוד חובת האיזון: להגביל את מידת הפגיעה באדם – הן בגופו והן ברכושו, עד למינימום ההכרחי הנדרש להשגת האינטרס הציבורי. כך הוא לעניין מעצר אדם, וכך הוא לעניין תפיסת חפצים בטרם נשפט והורשע" (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פד"י מט (3), 355, 405, 427-428, דנ"פ 23165/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 589, 649).

פועל יוצא של הדברים האמורים הינו כי יש לבחון האם המשך החזקת התפוס בידי המדינה - המשיבה בענייננו, משרת תכלית המשתלבת עם מקור הסמכות לתפיסה, אם נענה על שאלה זו בחיוב, עלינו לבדוק האם ניתן לשחרר את החפץ באופן ובתנאים שישיגו באופן מידתי את תכלית התפיסה מחד ואת מימוש זכות הקניין שלו מנגד.

לעילות המפורטות בפקודת סדר הדין הפלילי, מצטרפות החשדות המיוחסים למשיב, לכאורה, לפי חוק איסור הלבנת הון (ע"פ 8551/11 יצחק כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2012 (3) 5964 וכן ע"פ 2333/07 שלמה תענך נגד מדינת ישראל, תק – על 2010 (3) 343).

סעיף 21 לחוק לאיסור הלבנת הון, מאפשר, במקרה בו הפעולות המיוחסות למשיב מגבשות, לכאורה, את יסודות העבירה לפי החוק לאיסור הלבנת הון, לחלט רכוש בשווי רכוש שנעברה בו עבירה (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון, ניתן ביום 31.10.07 (להלן: "סיטבון") ע"פ 2010/12 מדינת ישראל נ' מיכאלי, תק- על 2012 (1) 6054).

עיון בסעיף 21 לחוק לאיסור הלבנת הון בא ללמדנו, כי אין צורך שלרכוש המחולט יהיה קשר לביצוע העבירה, וניתן לחלט אף רכוש אחר ובלבד שהוא שווה ערך לרכוש הקשור בעבירה (ע"פ 6889/11 מדינת ישראל נ' אלירן עובד, פורסם בנבו (12.7.10).

"[...] משמעות הדברים היא כי מקום בו ניתנה לבית המשפט סמכות לחלט רכוש בשווי הרכוש האסור, תהא נתונה הסמכות לתפוס הרכוש עד לסיום ההליכים... מאחר שניתן לחלט גם רכוש "תמים" בהבדל מרכוש "אסור" מוענקת סמכות עזר של תפיסת הרכוש לגביו ניתן לתת צו חילוט". (ב"ש (ת"א) 91455/02 פרקליטות מחוז ת"א - מיסוי וכלכלה נ' צין דוד (פורסם בנבו) 11.7.02).

מטרת החילוט הכספי עניינה באיון הרווח הכספי, המהווה מניע מרכזי לביצוע עבירות – תוך לחימה עקיפה בעבירה המקור שהלבנת ההון נועדה להסתיר (בש"פ 1359/17 מדינת ישראל נ' יוסף ברוך [פורסם בנבו] (15.3.17) (להלן: "עניין ברוך")).

סמכות תפיסת הנכס, צופה פני עתיד ונועדה בין היתר, להבטיח אפשרות חילוט הנכסים בתום ההליכים המשפטיים, מקום בו יש לזכור כי החקירה עודנה בעיצומה וכי לחשוד עומדת חזקת החפות (עניין ברוך וכן, רע"פ 6709/15 דנה שירותי נמל ולוגיסטיקה בע"מ נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (21.1.16)).

השאלה הנשאלת היא, האם ניתן לשחרר את הכספים והנכסים ומה הם התנאים לכך? בהינתן קיומה של עילת תפיסה מתמשכת. עלינו לאזן בין זכות הפרט למנוע פגיעה בקניינו, אל מול תכלית התפיסה. במסגרת איזון זה, יחליט בית המשפט אם ניתן לשחרר את החפץ אף שמתקיימת עילה נמשכת לתפיסתו, ואם כן - באלו תנאים וסייגים יש לעשות כן, כדי להגן על תכלית התפיסה תוך פגיעה פחותה בזכות הקנין של בעל הזכות בנכס התפוס (רע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג (3), 312, 322 323-325; בש"פ 7023/03 אבוטבול נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (3) 628; בש"פ 3159/00 אסנת רבין נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2) 1118).

התכלית הראשונה לחילוט היא תכלית הרתעתית, החילוט מבקש למנוע מצב בו חוטא יוצא נשכר ממעשה עבירתו ופוגע בתמריץ העיקרי שיש לעבריין בביצוע עבירה – כדאיות בביצוע עבירה (ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.9.05).

תכלית נוספת, הינה בעלת אופי קנייני, "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב (2)( 385, 410 (1998).

החוק מאפשר מימוש של צו חילוט מתוך רכושו של אדם אחר, מתוך הכרת המציאות, בה לא אחת פועלים עבריינים במבט צופה פני עתיד, ומפזרים את הרכוש המשמש אותם בביצוע העבירות, או את הרכוש שצברו כפירות העבירה, בין מקורבים שונים שאין להם חלק בביצוע העבירות ועל כן, גם לא יועמדו לדין. לפיכך, עצם הבעלות של אדם ברכוש, כשלעצמה, אינה מגינה מפני חילוט (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף (בן נסים) סיטבון, ניתן ביום 31.10.07; בש"פ 6665/02 אופק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (6) 544, 548).

עוד נקבע בפרשת סיטבון לעיל, כי חרף חשיבותו של האינטרס הציבורי שבחילוט, ויהא זה מרכושו של אחר, סעד זמני נגד רכוש אינו יכול להינתן נגד מי שאינו נאשם ואין לו כל זיקה להליך הפלילי, והדברים אמורים גם במי שחולק רכוש משותף עם הנאשם, דוגמת בן זוג, ילד, הורה, שותף, למעט באותם מקרים, בהם מתקיים הסייג הקבוע בסעיף 21 (ג) לחוק לאיסור הלבנת הון. אכן, "דווקא העובדה כי היקף הרכוש החשוף להליך החילוט הוא רחב מאוד, מחייב הדבר איזון ראוי תוך התחשבות באינטרסים אחרים, ובתוכם הגנה על זכות קניין של מי שאין לו קשר לעבירת הסמים, במיוחד נוכח ההגנה החוקתית הניתנת כיום לזכות הקניין בחוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו" שלפיה, אין פוגעים בזכות הקניין אלא "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסכמה מפורשת בו" (סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו).

בצד הזכויות הנרחבות המוקנות למדינה, אין לשכוח כי מדובר בתפיסה זמנית של נכסי החשוד – דהיינו, זכות הקניין איננה מתאיינת, וכך גם היכולת להציע מה ייעשה ברכוש בתקופת הביניים בה הוא תפוס. לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 11.8.19):

"[...] בהינתן זכות הקניין של הנאשם ברכושו, נדרש לערוך איזון ראוי בינה לבין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט בסופו של ההליך הפלילי, ובשלב הסעד הזמני יש לנקוט זהירות ומידתיות בקביעת היקף החילוט".

בגדר האיזון, מסמיך החוק את בית המשפט להחזיר את הרכוש לבעליו, בין אם הוא מואשם בביצוע עבירה או בין אם המדובר באדם אחר, בתנאים המבטיחים את מימוש החילוט לאחר שיסתיים משפטו של הנאשם.

חשוב להדגיש כי אף בענייננו, כאמור מטרת המשיבה היא חילוט עתידי כמו גם שימור ערכו של הנכס שנתפס.

משהובהר כי החילוט אינו עונש, כי אם תכליתו הראשונית היא הרתעתית גרידא, הרי שבקביעת מעטפת בטחונות, לעיתים ניתן לשחרר רכוש בתנאים.

בשני המקרים חובה על הרשויות להיזהר מפני פגיעה לא מידתית בקניינו של הפרט, בהיות ההגנה על קניין הפרט שייכת לזכויות היסוד הראשונות במעלה כאמור בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (עניין עובדיה, 473).

החזקת טובין למשך התקופה הנקובה בחקיקה ראשית בנסיבות המצדיקות זאת לא תיחשב לפגיעה בלתי מידתית בזכויות אלה. אין צריך לומר כי הבחינה לגבי הארכת התקופה תהא קפדנית עוד יותר מאשר לגבי התקופה הראשונה (ראו: בש"פ 998/05 קחבר פפיסמדוב נ' מ"י, תק-על 2005(1) 3552).

התנאים לשחרור כלי רכב

לעניין התנאים שנקבעו בפסיקה להשבת כלי רכב, לרבות הפקדת ערובה במזומן, הרי שתנאים אלו, נועדו להבטיח שמירת ערכו של התפוס כביום השבתו, ולשמש בטוחה למרכיב ירידת הערך. עוד נקבע, כי אחוז ההפקדה נגזר משווי הרכב המלא, ללא הפחתת הלוואות ושעבודים, כפי עתירת ב"כ החשוד (ראו למשל ע"ח (מחוזי מרכז) 16453-09-17 סאמר יגמור נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 28/11/17).

הפקדת ערובה בשיעור 30% משווי כלי רכב תפוסים הוכרה זה מכבר בפסיקה כשיעור סביר וראוי. ראו, מבין רבים (בש"פ 3616/11 זגורי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 24/05/11,; בש"פ 5550/08 חי שמעון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 08/07/08.

קיומו של יסוד סביר לחשד

בטרם אדרש לשאלת שחרור הנכסים לגופה של בקשה, יש לדון בקיומו של יסוד סביר לחשד כי החשוד ביצע את העבירות המיוחסות לו.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולאחר שעיינתי בדו"ח הסודי שהוגש לעיוני, תוך שאני שבה ומדגישה, כפי הבהרתי במהלך דיוני המעצר בעניינו של חשוד זה ובעניינם של חשודים נוספים, כי אני מלווה את החקירה למן תחילתה וכי חומרי החקירה רובם ככולם ידועים לי, כמו גם ההתפתחויות השונות בחקירה מאז הפכה החקירה לגלויה.

שוכנעתי בדבר קיומו של חשד סביר, בעצמה גבוהה הקושר את החשוד לביצוע העבירות המיוחסות לו. עוד נתתי דעתי לכך כי סכום התפוסים הינו נמוך מסכום שווי העבירה המיוחס לחשוד, כאשר בשלב זה של ההליך, לא מצאתי מקום להורות למשיבה לחשוף אותו.

כאן המקום לציין כי אנו בעיצומה של החקירה, טרם הוגש כתב אישום בתיק ולא ברור אם ומתי יוגש כזה.

מטרתו של סעד זמני לתפיסת רכוש, היא לשמר את נכסיו של החשוד, למנוע הברחתם, על מנת שניתן יהיה לחלטם בעתיד, ככל שיורשע החשוד, ובעניינו המבקש בסופו של הליך ויינתן כנגדו צו חילוט. עוד מיועד הסעד הזמני למנוע מהעבריין המורשע להפיק תועלת מהרכוש שהניבה לו העבירה.

יחד עם זאת, עסקינן בסעד זמני, כאשר לחשוד עומדת חזקת החפות, התפיסה הינה פגיעה יסודית ואף אנושה בקניינם של החשוד והחברה ועל בית המשפט לנהוג בזהירות מרבית ולבחון האם ניתן להשיג את מטרות התפיסה באמצעי שפגיעתו בזכויות המבקשים פחותה.

לאחר שערכתי את האיזונים, בשים לב לעצמת החשדות, מצאתי כי יש להורות כדלקמן:

1. אני מורה על שחרור כלי הרכב מסוג אאודי מ"ר 497-974-01 בתנאים הבאים:
   1. הפקדת ערבון במזומן בשווי 30% משווי הרכב, בהתאם למחירון לוי יצחק. סכום זה יועבר לח-ן המשטרה בבנק הדואר סניף 1, מספר חשבון 247092.
   2. חתימת החשוד על התחייבות עצמית בשווי הרכב, להימנע מדיספוזיציה ולהשיב את הרכב לידי היחידה החוקרת לפי דרישה.
   3. עריכת ביטוח מקיף לרכב, בו תשמש משטרת ישראל כמוטב.
   4. צו איסור הדיספוזיציה במשרד הרישוי, שניתן במסגרת תיק 39629-10-19 יעמוד בעינו.
2. אני מורה על שחרור חשבון הבנק של החשוד בבנק מזרחי סניף 24 מ"ח 627143 בתנאים הבאים:

כעולה מהצהרת המשיבה בתגובתה, בחשבון זה, שהינו חשבונו האישי של החשוד, מופקד סך של 177,944 ₪, כעולה מבקשת החשוד, קיימת הלוואה בסך של 26,500 ₪ לחודש וכן הוצאות שוטפות נוספות, בנסיבות אלה, הרי שאני מורה כי בחשבון זה יוותר סך של 70,000 ₪ בלבד, היתרה בסך 107,944 ₪ תועבר לחשבון קרן החילוט.

אני סבורה כי יש בקביעה זו כדי לאפשר לחשוד לכסות את סכומי ההלוואה העומדים לחובתו כמו גם לבצע תשלומים נוספים וכן לצורך מחייתו ומנגד, להבטיח את זכות החילוט בעתיד.

1. אני מורה על שחרור חשבון הבנק של החברה בבנק לאומי סניף 717 מ"ח 170400/90 בתנאים הבאים:

כעולה מהצהרת המשיבה בתגובתה, בחשבון זה, שהינו חשבון החברה, מופקד סך של 76,465 ₪. כעולה מבקשת החשוד, קיימות הלוואות בסך של 2.5 מיליון ₪ ותשלומים נוספים, כגון תשלומי מיסים, תוך שהדגיש כי החברה ממשיכה בפעילותה.

בנסיבות האמורות, אני מורה כי בחשבון זה יוותר סך של 20,000 ₪ והיתרה בסך 50,465 ₪, תועבר לחשבון קרן החילוט.

בשולי הדברים אם כי לא בשולי חשיבותם, ציין ב"כ החשוד כי יש ליתן עדיפות לתפיסה של נכסי מקרקעין על כספי מזומן. מבלי להתעלם בקושי הגלום במימוש נכסי מקרקעין ובשומתם לצורך חילוט, יצוין, כי החשוד לא הציג לבית המשפט נכס מקרקעין שניתן יהיה לעקלו בתמורה לשחרור הכספים התפוסים, בנסיבות אלה, לא מצאתי להידרש לעניין.

החומר הסודי יוחזר לידי נציג המשיבה על ידי המזכירות.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תש"פ, 26 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.