התביעה שלפני היא בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים, שעה שלטענת התובעת משאית הנתבעת סטתה לנתיבה ופגעה במראה השמאלית. עוד נטען, כי עקב הסטייה נאלץ נהג האוטובוס להיצמד למדרכה מימין וכך נשבר גם מוט ההיגוי בצד ימין (הגם שמשום מה לא נתבע פיצוי עבור מרכיב זה). לטענת נהג משאית הנתבעת, הוא נסע בנתיבו כשלפתע הבחין שהאוטובוס צופר לו. הוא נעצר מעט לאחר מכן, ואז טען בפניו נהג האוטובוס כי הוא סטה לנתיבו. נהג המשאית אישר כי לא הבחין בפגיעה באוטובוס, אולם לטענתו הוא נסע בנתיבו ולא סטה.

בדיון התברר כי באוטובוס התובעת הייתה מותקנת מצלמת דרך, ונהג האוטובוס אף טען שצפה בסרטון. אלא שהסרטון לא הוצג, כאשר לטענת הנהג הוא החליף את מכשיר הטלפון שלו, אולם הוא אישר שהעביר את הסרטון קודם לכן למנהל שלו. עוד הוא ציין כי "אני יכול לנסות להוציא את הסרטון, שמרתי אותו איפה שהוא". לא הוצג אפוא כל הסבר מניח את הדעת לכך שהסרטון לא הובא בפני בית המשפט, ומכל מקום התובעת התרשלה בשמירת ראיותיה. בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שממילא מדובר בתיק סטייה, והתמונה היחידה מתוך הסרטון שהוצגה בדיון מראה את המשאית בנתיבה, אני סבור שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את התביעה.

התביעה נדחית אפוא. התובעת תשלם לנתבעת את שכר העד מטעמה שנפסק בדיון. אין צו נוסף להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, ח' טבת תשפ"א, 23 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.