ניתן ביום 06 דצמבר 2020

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת אסנת רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור גב' הלן הרמור ומר חיים הופר; סע"ש 2894-02-18), אשר קיבל בחלקה את תביעת המשיב באופן שהמערערת חויבה לשלם לו רכיבי שכר שונים בסך של 43,011 ₪ והוצאות משפט בסך 8,000 ₪.

2. ערעור המערערת סב על מספר מהרכיבים שנפסקו לחובתה, אך בדיון בפנינו צמצמה המערערת את ערעורה לשני עניינים: האחד, חיובה בתשלום הוצאות נסיעה; והשני, דחיית טענתה לקיזוז הלוואה שניתנה למערער.

3. לאחר שבחנו את כלל החומר התיק וטענות הצדדים בפנינו בכתב ובעל פה מצאנו כי דין הערעור להתקבל.

4. אשר להוצאות הנסיעה –

א. בית הדין האזורי דחה את גרסת המשיב שהועלתה לראשונה רק בחקירה הנגדית לפיה בכל יום שעבד הוצאות נסיעתו מביתו בעיר שכם עד למחסום אייל הסתכמו ב- 36.5 ש"ח. על אף האמור, בית הדין האזורי חייב את המערערת בהחזר הוצאות נסיעה בסך של 25,628 ₪, שהוא מכפלה של ימי העבודה ב"עלות מוזלת בתחבורה ציבורית של 22.7 ₪ ליום". עלות זו נקבעה מבלי שבית הדין האזורי נתן לה טעמים או הפנה לתשתית ראייתית בקשר אליה, כך לא ברור האם הכוונה לעלות מוזלת בתוך ישראל או שמא מחוץ לה.

ב. עיון בתצהיר המערער מעלה כי הטענה היחידה המופיעה בו היא כי המרחק "מהבית שלי למקום עבודה עולה על 40 ק"מ". מעבר לכך אין שום התייחסות להוצאות שהוצאו בפועל וגם אין הסבר מהו מקום העבודה שיחסית אליו נמדד מרחק הנסיעה, קרי: אם הנסיעה ל"מקום העבודה" היא מבית המשיב למחסום (ממנו הוסע המשיב על ידי המערערת) או מבית המשיב לאתרי העבודה השונים. עיון בטבלה שנכללה בתצהיר המשיב מעלה כי רכיב הוצאות הנסיעה נתבע על פי תקרת התעריף היומי, ולא על פי הוצאות שהוצאו בפועל.

ג. לפי נוסחו של צו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה (צו ההרחבה בענף הבניה מפנה בעיקרו של דבר לצו הכללי), הזכאות להחזר דמי נסיעה קמה שעה שהעובד הוכיח כי הוא היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע מביתו לעבודה (דב"ע (ארצי) נו/3-46 רונית עילם - אטלס שירותי כוח אדם בע"מ, פד"ע ל 65 (1996). אך כדי שיפסקו לו הוצאות הנסיעה לא די בהוכחת הצורך האמור. על העובד להוכיח ברמת ודאות סבירה את הנתונים העובדתיים המשמשים בסיס לחישוב סכום הזכאות לפי אותם צווי הרחבה (או הסכמים קיבוציים). אין עסקינן ברכיב שניתן לפוסקו על דרך האומדנה על יסוד השערות בלבד, ולו הגיוניות.

דרך המלך להוכחת הוצאות יהא בהצגתן של קבלות. אלא שגם בהעדרן של אלה יכול עובד להוכיח בדרכים שונות, לרבות על דרך השימוש בידיעת דיינים, את סכום הוצאות הנסיעה לו הוא היה זכאי. תהא אשר תהא ההוכחה, נדרש כי יוכחו העובדות המבססות את כימות תביעתו: מקטעי הנסיעה, עלות הנסיעה בכל מקטע ומספר ימי העבודה.

לשלמות התמונה נדגיש שכפי שנדרש מהעובד להוכיח את סכומי הזכאות, גם מעסיק המעמיד לרשות העובד הסעה עבור חלק מהמסלול בלבד, צריך להוכיח את שוויה. זאת ככל שהמעסיק יבקש להתגונן מפני תביעת העובד להחזר הוצאות הנסיעה בגין חלק מהמסלול בנימוק ששווי ההסעה שהועמדה לרשות העובד עולה על תקרת הוצאות הנסיעה או לכל הפחות מכסה את חלקה כך שיתרת הזכאות להשתתפות בהוצאות הנסיעה נמוכה מהתקרה הקבועה (השוו: ע"ע (ארצי) 1697-07-12 צאלח רגא אבו צפטט - ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ (20.11.2012).

ד. המערערת לא הוכיחה את שוויה של ההסעה שהעמידה לרשות המשיב. משכך כל שהיה על המשיב להוכיח הוא את עלות הנסיעה מביתו למחסום. אלא, שכזאת לא נעשה על ידי המשיב. כאמור, בתצהירו אין כל התייחסות לעלויות הנסיעה, גרסתו הראשונית שהופיעה בחקירה הנגדית נדחתה על ידי בית הדין האזורי, בית הדין האזורי לא הפנה לראיות המבססות את הסכום היומי שנקבע כהחזר הוצאות וגם לא הוצגה לפנינו עלות נסיעה שעולה כדי ידיעת דיינים (שבמקרה זה לא קיימת) - על כן, בהעדר ראיה כלשהי לסכום הוצאות הנסיעה מביתו של המשיב למחסום, אין מנוס מקבלת ערעור המערערת ברכיב זה.

5. החזר הלוואה – לטענת המערערת שהופיעה עוד בכתב ההגנה, מכל סכום שייפסק לטובת המשיב יש לקזז הלוואה בסך 30,000 ₪, אשר ניתנה לו עבור טיפולי שיניים ולא הוחזרה. בית הדין דחה טענה זו על יסוד עדותו של המשיב וקבע כי המשיב "אכן ביצע טיפול שיניים אך שילם מכיסו לטיפול זה, ועדותו לא נסתרה". עוד קבע בית הדין האזורי כי המערערת מודה שהמשיב לא הוחתם על הסכם הלוואה וכי "הנטל הוא כמובן על הנתבעת להוכיח שהיא אכן הלוותה לתובע סכום זה. כיוון שמדובר בסכום ניכר יחסית, מצופה היה מהנתבעת לתמוך את טענותיה בראיות משמעותיות. הנתבעת לא עשתה כן. ..." (סעיף 93 לפסק הדין).

6. דעתנו בעניין זה שונה. בתצהיר עדות ראשית מטעם המשיב אין כל התייחסות לשאלת קבלת ההלוואה או לטיפולי שיניים שעשה אם לאו. בחקירתו הנגדית אישר המשיב כי קיבל טיפול שיניים אצל רופא שיניים, שהוא חבר של אחד מבעלי החברה המערערת. כן אישר המשיב בעדותו כי שילם למערערת באמצעות ניכוי סכום של 1,000 ₪ לחודש מתלוש השכר, וסך הכל 20,000 ₪. וכך העיד המשיב (עמ' 7 לפרוטוקול):

"באתי לבעל הבית מואייד. יש לו חבר רופא שיניים, לא היו לי שיניים טובות, וכשאמרתי לו שאני רוצה לעשות שיניים הוא אמר לי כי יש לו חבר רופא שיניים שעשה חשבון פחות מהשטחים. הוא נתן לי הצעת מחיר של 20,000 ₪ ואני הייתי נותן למואייד תשלומים לצורך כך.

לשאלת ביה"ד מדוע שילמתי למואייד ולא לרופא אני עונה כי הם היו חברים טובים. אחרי זה שילמתי בתשלומים למואייד 20,000 ₪ ואמרתי לו שצריך לסיים את הטיפול ועד עכשיו הוא לא סיים (התובע מדגים הוצאת שיניים תותבות). ישבתי 3 חודשים ללא שיניים. עבדתי אצל חבר של מואייד בבית שלו והוא עשה לי את זה מתנה כפתרון זמני.

ש. אמרת לעו"ד שלך את מה שאמרת כרגע?

ת. כן

ש. למה זה לא בתצהירך?

ת. לא יודע

ש. טיפול שיניים עשית אצל דר' סמי?

ת. כן

ש. דר' סמי חבר של מואייד והוא בטירה?

ת. כן

ש. כמה טיפולים עשית אצלו?

ת. הייתי אצלו 3 פעמים ושילמתי למואייד

ש. והרופא לא דרש ממך כסף?

ת. לא דרש

ש. את ה-20,000 ₪ נתת למואייד והוא נתן לרופא?

ת. כן, אבל נתתי למואייד בתשלומים

ש. אין לך קבלה ממואייד על ה-20,000 ₪ ולא הזמנת אותו לדיון?

ת. אין לי כי אני מכיר אותו הכירות אישית. הוא היה מקזז לי מהמשכורת 1,000 ₪ כל פעם"

7. בסיכומים שהגיש המשיב הוא לא התייחס לסוגיית ההלוואה, ובסיכומי התשובה התייחסותו הסתכמה בטענה כי לא הוכח שהמערערת שילמה לרופא השיניים. בתצהיר התומך בבקשה לעיכוב הביצוע הכחיש המשיב כי קיבל טיפול שיניים. בפנינו טען ב"כ המשיב כי עדות המשיב בבית הדין האזורי שובשה בשל המתורגמן, ואולם התקשינו לקבל טענה זו שעה שהועלתה לראשונה בפנינו ולא נתבקש תיקון הפרוטוקול בבית הדין האזורי.

8. גרסת המשיב בעדותו בבית הדין האזורי היא בבחינת הודאה – ולו חלקית – והדחה. הודאה בכך שהמערערת מימנה לו טיפול שיניים בעלות של 20,000 ₪, וטענה כי סכום זה נפרע על ידו. בשים לב להודיית המשיב, עבר הנטל לשכמו להוכיח את פירעון ההלוואה. רק בחקירה הנגדית העמיד המשיב גרסה לפירעון ההלוואה, וזאת באופן שלא איפשר למערערת להתמודד עימה. לכך נוסיף כי בסיכומי התשובה כל שנטען הוא כי המערערת לא הוכיחה ששילמה עבור טיפולי השיניים, ולא נטען כי ההלוואה נפרעה בשיעור זה או אחר. משהנטל על המשיב להוכיח את פרעון ההלוואה איננו סבורים כי עלה בידו לעשות כן, וזאת בשים לב לעיתוי העלאת הטענה, מידת פירוטה, והסתירות בין גרסאותיו השונות. משכך, הערעור ברכיב זה מתקבל בחלקו, והמערערת רשאית לקזז מסכום החיוב 20,000 ₪.

9. סוף דבר – הערעור מתקבל כך שהחיוב בנסיעות מתבטל, והמערערת רשאית לקזז מהסכום בו היא מחוייבת על פסק דינו של בית הדין האזורי (בהפחתת רכיב הנסיעות שהערעור לגביו התקבל) סכום של 20,000 ₪ כהחזר הלוואה. בהתחשב בתוצאה אליה הגענו המשיב יישא בהוצאות המערערת בסך 4,000 ₪.

בשים לב לתוצאת הערעור יוחזר למערערת הפיקדון שהפקידה בהתאם להחלטה מיום 3.5.20 בבקשה לעיכוב הביצוע.

ניתן היום, כ' כסלו תשפ"א (06 דצמבר 2020) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.