1. פסק דין בעתירה מנהלית המופנית כלפי החלטת המשיב מיום 31.08.2022 לפיה נדחתה בקשתו לקבלת מעמד קבע בישראל שנומקה בטעמים הומניטריים לפי סעיף 7 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) – להלן ("החוק"), זאת, בנסיבות שתפורטנה.

2. ואלה עובדות הליבה שנצרך להבינן לדיון בעניינה של עתירה זאת.

א. העותר – יליד 1989. נולד הוא לאמו בתחומי ישראל. אביו, תושב רצועת עזה במקור, וענייננו אינו רלוונטי לעתירה זאת.

העותר, מכל מקום, מתגורר בישראל מאז לידתו, ועד היום.

ב. עד שנת 1997 היה לאמו של העותר מעמד בישראל, ואין חולקין שיכולה הייתה, ולשיטת המשיב, אף צריכה הייתה, לבקש מעמד עבור בנה הקטין. לא נחלקים הצדדים בהערכתם שבנסיבות אלה ובהינתן מרכז חיים בישראל, סביר, שבקשה כאמור, ככל שהייתה מוגשת, גם הייתה מאושרת. (במאמר מוסגר עוד יוער, שאחיו של העותר קיבל מעמד בישראל, אך במהלך הדיון הסכימו הצדדים, שנסיבותיו שונות, לא בנקל ניתן ללמוד מהן לענייננו, ולפיכך נכון להניח לכך).

ג. עובדה נטענת נוספת בה ביקש העותר להיאחז היא, כי במשך כשלוש שנים נחטף על ידי אביו ושהה באזור עזה (על פי הנטען, כנראה, לערך בין 1994 לבין 1997).

ד. בשנת 1997, נשלל מאמו של העותר, מעמדה בישראל.

ה. ואולם, בשלב מסוים, החלה האם במאמצים להשבת מעמדה כשאבן הדרך העיקרית במהלך זה, הינה פסק דינו של בית משפט זה שניתן בערעורה על פסק דינו של בית הדין לעררים - עמ"נ 47554-03-18 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא (דאז) י' נועם. על פי פסק הדין שניתן ביום 28.11.2019, הוחזר עניינה של האם למשיב תוך הוראה שידון, הן בבקשתה לבטל את ההחלטה בעניינה משנת 1998 בדבר פקיעת מעמדה בישראל והן בבקשתה החלופית להשבת מעמדה בישראל.

ואכן, בהמשך, הושב לה מעמדה.

3. ומכאן, טענת העותר, שאלמלא נשלל מעמדה של אמו, סביר שהייתה מבקשת עבורו מעמד בהיותו קטין, ובהינתן בקשה כאמור, כשמרכז חייו בישראל, הייתה הבקשה מתקבלת. לשון אחר: אלמלא נשלל מעמד האם, ותחת ההנחה שהייתה האם דואגת לבנה למעמד בהיותו קטין, לא היינו כאן היום. זו טענת הליבה להליך זה.

4. בלית ברירה, בין היתר, בשים לב לכך שהנוהל המתייחס למתן מעמד בישראל לקטין מכוח מעמדם של הוריו אינו עוד רלוונטי, בשל כך שאין העותר קטין, תועלה הבקשה שהופנתה למשיב למסלול ההומניטרי. ביום 31.8.2022 ניתנה החלטת המשיב ואת נימוקיה אביא בלשון בה נוקטת ההחלטה עצמה:-

מדובר באם ובנה. המוזמן תושב עזה במקור ויליד 1989 מוזמן על ידי אמו, תושבת ארעית בישראל, מעמדה הושב לה בהתאם לפסק דין שניתן לאחרונה לאחר שפקעה תושבותה בשנת 1998.

אביו של המוזמן תושב עזה.

בשנת 2017 הגיש המוזמן בקשה לקבלת מעמד קבע, על סמך היותו בן לתושבת קבע לשעבר (אז טרם הושב לה רישיונה). בקשתו סורבה מאחר ורישיונה של אמו פקע בשנת 1998, אביו תושב עזה, מועלם לא הוגשה עבורו בקשה לרישיון שהייה בישראל על ידי אמו וכן, הוא מחזיק במספר אזור פעיל. זאת ועוד, בעת הגשת הבקשה היה המוזמן בגיר.

בבסיס טיעוני הבקשה, רישומו של המוזמן בקובץ המרשם באזור על ידי אביו שנטש אותו בילדותו, ללא ידיעת אמו.

מבדיקות שנערכו עולה כי קיימת בקשה קודמת משנת 2019 של המוזמן במתווה זה, אשר נדחתה על ידי שר הפנים דאז מר אריה דרעי, ביום 1.4.20.

עתירה מנהלית (53109-05-20) שהוגשה כנגד החלטת שר הפנים דאז נמחקה ביום 21.7.20 והוסכם כי העותרים לא יורחקו מישראל בטווח של 30 יום ובזמן זה, ככל שיושב לאמם רשיונה לישיבת קבע, יהא באפשרותם להגיש בקשה חדשה להסדרת מעמדם בישראל.

במהלך הזמן, התנהלה המשפחה מול לשכת מנהל האוכלוסין אשר לא קיבלה את בקשתם להסדרת מעמדם של המוזמן ואחיו בישראל ובכלל זה נדחה אף ערר פנימי שהוגש. ערר שהוגש לבית הדין לעררים (4525-21) טרם הוכרע.

ובכן הבקשה נבחנה בשנית והיא אינה מעלה טעמים הומניטאריים כנדרש.

זאת ועוד קיימת התנגדות משטרתית למתן מעמד בישראל למוזמן באשר כנגדו תיקים תלויים ועומדים בעבירות של סמים ושב"ח.

הנה כי כן, בנסיבות האמורות, החליטה שרת הפנים על דחיית הבקשה.

5. דיון והכרעה.

א. דומני, שקודם שאשוב לפרטי הפרשה דנן, נכון להתייחס לכלל החולש על כל הקשור במתן מעמד לקטין שמרכז חייו בישראל מכוח מעמד המוקנה להוריו, ולהשלכות של מחדל מצד ההורים על הילד, כאשר, בשל מחדל, לא מוגשת בקשה להקנות לו מעמד בעודו קטין, ורק הוא עצמו, או מי מבין הוריו, נזכר לבקש זאת לאחר שחצה הקטין את שנתו ה-14. פרשתנו, במידה לא מבוטלת, אינה אלא, דיון קונקרטי בסוגייה זאת, גם אם מצב הדברים משנת 1997 יחייב התייחסות נוספת. זאת, בשל כך, שאין חולקין, שלפחות בחמש שנותיו הראשונות של העותר, היה לאמו מעמד בישראל, בעודו, בעצמו, בישראל, ולטענת המשיב, אף נכון להאריך את התקופה עד שנת 1997. במישור העקרוני, ועם כל הבעייתיות שבכך, ויש בכך אכן מידה של בעייתיות, התפיסה היא שאת המחיר למחדלי ההורים, בנסיבות אלה, ישלמו ילדיהם. למיטב הידיעה, אין בנמצא פסיקה לפיה מי שנולד בישראל ויתכן שזכאי היה למעמד בישראל מכוח מעמד שמוקנה (או שהיה מוקנה באותה עת) להוריו, יקבל מעמד בישראל לאחר שחצה את הגיל הנקוב בנוהל, רק בשל כך שיתכן ובעבר יכול היה מי מבין הוריו לבקש עבורו מעמד בישראל, אך לא עשה כן. על פי כלל זה, אכן משלם הקטין, שבינתיים כבר בגר, את מחדלי הוריו. ואולם, כך הם פני הדברים, וכאמור, פסיקה לסתור, אינה מוכרת. כלל זה, עתיד להשליך במישרין גם על פרשתנו.

ב. ייתכן, שאילו התקופה בה לא היה לאמו של העותר מעמד בישראל הייתה חופפת לכל שנות קטינותו, ולא ניתן היה להצביע על אף יום, או כמעט אף יום, בו יכלה האם לטעון למעדו של בנה מכח מעמדה היא, ורק לאחר שבגר, הושב לה מעמד שנלקח ממנה, למשל, טרם לידת בנה, נצרך היה דיון מיוחד, וניתן היה לשקול את הטענה, שלא יכלה האם לבקש מעמד לבנה בשל כך שבמשך כל אותה תקופה, ולא באשמתה, גם מעמדה שלה, נשלל ממנה. אלא, שבפרשתנו ניתן לסמן לכל הפחות חמש שנים, תקופה משמעותית לכל הדעות, ויתכן שאף מעבר לכך, בהן, אמו של העותר, יכולה הייתה, גם יכולה, לדאוג למעמד לבנה, אך טמנה את ידה בצלחת. בנסיבות אלה, על פי הכלל הבסיסי דלעיל, לא בנקל יוכל העותר להיתלות בעובדה שמשנת 1997 יתכן שקמה לו טענה מכוח הפרשה הנוגעת למעמדה של אמו.

ג. כאמור, טוען העותר לטעמים הומניטריים. מן הצד האחד, ראוי גם במסגרת פסק דין זה ליתן ביטוי לכך שללא ספק, אכן, נקלע העותר לבעיה של ממש, ולא באשמתו. ועם זאת, גלומים בטענה זו מספר קשיים.

1. ראשית, גם ככל שאכיר בקיומה של בעיה בה מצוי העותר, עדיין תקף הכלל, שלא בכדי בחרתי לפתוח בו את הדיון ולפיו, ככל שנקלע אדם למצב בו אין לו מעמד בשל מחדל שמקורו במי מבין הוריו, הרי, על פי הדין הקיים ועל פי הפסיקה, לא יוכל הוא לבקש מעמד בטענות במישור זה. ככל שהשתמע מטענות ב"כ העותר, שנוכח מגוריו כל חייו בישראל, וכי – 'אין לו לאן ללכת', נכון לאשר לו מעמד בישראל, יוער, שגם אם נכונה הטענה, מכל מקום, אין הדין והפסיקה מתיישבים עם טענה זו (ראה, למשל, עע"ם 1086/09 רבי אליעזר קרוז נ' שר הפנים (7.7.09)). אף ספק בידי אם השלכות הרוחב מרחיקות הלכת של פסיקה לפיה מי שחי כאן, ואין לו לאן ללכת, ראוי, רק בשל כך, להכיר במצבו ההומניטארי, נשקלו על ידי ב"כ העותר, כשטענה את טענתה זו.

2. שנית, נוכח כלל זה, קשה להלום את המסקנה שלוקה החלטת המשיב באי סבירות המצדיקה התערבות;

3. ולבסוף, שאם באופן כללי, לא כלאחר יד ראוי לבית משפט זה להתערב בשיקול דעתו של המשיב, קל וחומר כאשר על הפרק בקשה הנסמכת על שיקולים הומניטאריים:–

"כידוע, בכל האמור במתן רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל מטעמים הומניטאריים מיוחדים, שיקול הדעת המסור לשר הפנים הוא רחב במיוחד (ראו בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל – שר פנים, [פורסם בנבו] פסקה 10 לפסק הדין (5.12.2010)). ... משזו נקודת המוצא להמלצת הוועדה ההומניטארית ולהחלטת שר הפנים שנסמכת עליה, ברי כי עצם הדחייה של בקשה למתן רישיון ישיבה, כנה ומעוררת אמפתיה ככל שתהיה, אינה יכולה להצדיק את התערבותו של בית משפט זה" (בג"ץ 5026/13 פלוני נ' שר הפנים (10.6.2015)).

6. סוף דבר.

הגם שביקש העותר להדגיש את התקופה שבה נשלל מעמדה של האם, על פי הנטען, שלא באשמתה, הרי גם אם הדברים רלוונטיים, מבחינת ניתוח תמונת המצב, אין הם חזות הכל. ראשית, ואין זה העיקר, לא נכללת בקביעה השיפוטית בעניינה של האם המסקנה, שהיא נפגעה בשם רשלנות המשיב, ושנשלל בשנת 1997 מעמדה שלא כדין. אך חשוב מכך, מאחר ולכל הפחות במשך חמש שנים טמנה היא את ידה בצלחת ולא דאגה לבנה, כל זאת, עוד כשהיה לה מעמד בישראל, והעותר היה קטין, מאבדות טענותיו הרבה ממשקלן. טענת ב"כ, שצפוי וסביר שהיתה במהלך השנים האם דואגת לעותר, אלמלא נשלל רשיונה, גבולית בהרבה מכפי שמבקשת לראות זאת ב"כ העותר: הרי היו לה שנים לדאוג לכך, ולא עשתה דבר. אכן, נפגע העותר שלא באשמתו. ואולם בשלב זה מבקש הוא לאחוז בטענות שלא זכו להכרה בדין ובפסיקה, החל במצב בו אין לו כיום כל מעמד, מצב, שעם כל הבעייתיות שבו, לא נתפס כשיקול הומניטארי המצדיק מתן מעמד, וכלה בנושא בו פתחתי, לפיו, ככל שלא דאג הורה לבנו הקטין למעמד, על הפרק מצב בו לא ניתן להשיב את הגלגל אחור. מכל מקום, בהינתן הדין והפסיקה כאמור, ובשים לב לרף ההתערבות הגבוה מקום בו על הפרק השאלה אם חרג המשיב ממחתם הסבירות, ובוודאי מהבחינה ההומניטארית, דין העתירה לדחיה.

7. בגבול שורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט טבת תשפ"ג, 12 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.