בימ"ש לענייני משפחה בירושלים, השופטת אורית בן דור ליבל: פס"ד בתביעה לאישור פסק בוררות ובבקשה לביטולו (ת"ב 10138-10-21)

המדובר בבקשה לאישור פסק בוררות מיום 18.7.21 ובבקשה לביטולו.

הרקע הנדרש לענין:

1. הצדדים להליכים הם אם ובנה, אשר הגיעו להסדר שקיבל תוקף של פסק דין ביום 3.9.18 במסגרת הליכים קודמים שנוהלו ביניהם (תמ"ש XXX) לפירוק שיתוף בנכס מקרקעין ברח' XXX בירושלים הרשום על שמם בחלקים שווים ולהפניית המחלוקות ביניהם להכרעת בורר. הצדדים חתמו גם על "הסכם כניסה לבוררות" (שצורף כנספח 2 לבקשה לאישור פסק הבוררות; להלן: "הסכם הבוררות") בו מינו את כב' השופט בדימוס ד' "כבורר בחילוקי הדעות שביניהם ולגבי השאלה כיצד תחולק התמורה ממכירת הנכס".
2. ביום 18.7.21 פסק הבורר (להלן: "פסק הבוררות") "שלכל צד מגיעה מחצית הנכס והיות שהנכס נמכר, הרי מגיעה לכל צד מחצית מהכספים שנותרו לאחר ההוצאות" (סעיף 33).
3. ביום 5.10.21 עתר המשיב בבקשה לאישור פסק הבוררות (ת"ב 10138-10-21), הבהרת פסק הבורר מיום 15.8.21 ופסיקתת הבורר מיום 12.9.21. ביום 14.11.21 עתרה המבקשת בבקשה לביטול פסק הבורר (ת"ב 31759-11-21).

שני ההליכים נדונים במאוחר במסגרת פסק דין זה, ולמען הנוחות תכונה המבקשת את ביטול פסק הבורר "המבקשת", והמבקש את אישורו יכונה "המשיב".

טענות הצדדים:

1. לטענת המבקשת הטעם לביטול פסק הבורר נעוץ בכך שהבורר התעלם ממסמכים הרלוונטים לסוגיה שבמחלוקת, כגון חוות דעת מומחה, מסמכי חשבון נאמנות והסכם שנחתם בין הצדדים ביום 30.8.10, הסתפק בהשערות בלבד והתעלם מבקשתה למנות מומחה. לדבריה, התנהלות הבורר עולה כדי עיוות דין והפנתה בכתב הבקשה לסעיף 24 ו-26(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות").

כן טענה המבקשת שהבורר לא הגדיר את הפסק כ"פסק סופי", וכי מחדלי הבורר אינם מתיישבים עם תקנת הציבור (ועמדתו לפיה גילה משליך על בירור העובדות שביקשה). עוד טענה שהליך הבוררות נוהל במשך כ-15 חודשים, חלף תקופה בת 6 חודשים כפי שהוסכם בהסכם הבוררות. כן ביקשה שבית המשפט יורה על מינוי מומחה מטעמו ויתן פסק דין לחלוקת תמורת המכר "באופן הנכון וצודק לצדדים" (סעיף 7 לכתב הבקשה).

1. המשיב התנגד למבוקש וטען שהמבקשת לא פירטה על סמך אילו עילות קונקרטיות בדין היא מבססת את בקשתה לביטול פסק הבורר, ומטרתה של הבקשה למעשה היא ניהול הליך הבוררות מחדש. לדבריו מדובר בפסק סופי, ובהליך הבוררות ניתנה לצדדים הזדמנות הוגנת ושווה להעלות טיעוניהם ולהציג את ראיותיהם בפני הבורר. כן טען שבניגוד לטענת המשיבה בפסק הדין התייחס הבורר לנתונים שמסרה המשיבה בענין חשבון הנאמנות, חוות הדעת ולהסכם שבין הצדדים. לדבריו, העיכוב בהליך הבוררות נבע בעיקר מהתנהלות המשיבה שנהגה להגיש כתבי בי דין תוך חריגה מהמועדים שנקצבו להגשתם, ומכל מקום המשיבה לא טענה שהימשכות ההליכים עולה כדי עילה המצדיקה את ביטול פסק הבורר, ולא נגרם מכך כל עיוות דין.
2. לאחר דיון קדם המשפט ומשלא עלה בידיהם להגיע להסכמות סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב ובשלה העת להכריע בבקשות.

דיון והכרעה

1. היקף ההתערבות של בית המשפט בהכרעות בורר נתחם בחוק הבוררות לעילות מוגדרות המנויות בסעיף 24 אשר רק בהתקימן רשאי בית המשפט להורות על ביטול פסק בוררות (כולו או חלקו), על השלמתו, תיקונו או השבתו לבורר. יישום העילות נעשה בצמצום ובדווקנות מאחר ובית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי בוררות [רע"א 3614/19 קדמת עדן בע"מ נ' נסאר (פורסם בנבו, 12.8.21)].

זאת, "במגמה לתת תוקף לפסק הבוררות ולא לבטלו ... בית-המשפט הבוחן את פסק הבוררות אינו בוחן אותו כערכאת ערעור הבוחנת פסק דין " [רע"א 5991/02‏ גוירצמן נ' פריד (פורסם בנבו, 20.12.04)]. מאותן סיבות קובעת הוראת סעיף 26 לחוק הבוררות שבהעדר עיוות דין רשאי בית המשפט שלא לבטל פסק בורר גם אם הוכח קיומה של אחת מהעילות המוגדרות בסעיף 24 לחוק [רע"א 4710/00 גושן נ' גבעת חביבה (פורסם בנבו, 15.1.01)].

כך נפסק שביטול פסק הבורר מהווה חלופה אחרונה, בהיותו צעד חריג השמור למקרים מתאימים שבהם הוכחה עילת ביטול בחוק ונגרם עיוות דין, באופן שלא ניתן לתקן או להשלים את הפסק כי אם לבטלו בלבד.

כאשר בית המשפט דן בבקשה למתן תוקף לפסק הבוררות, אין הוא דן בפסק באופן שבו הוא דן בערעור על פסק דין "מושכלות יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב.. התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית על עילות הביטול... בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא- אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות" [רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, פ"ד נז(6) 605].

גישה זו נסמכת על הרציונל בדבר ביסוס מעמדו של מוסד הבוררות ככלי יעיל ומהיר לבירור סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, תוך קביעת עילות התערבות מוגבלות ומתן משקל להסכמות הצדדים להתדיין בפני בורר [ת"ב 58561-10-15 א.ג נ' ב.ג (פורסם בנבו, 22.3.17)] כך נפסק בברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד (פורסם בנבו, 10.1.05) כי: ""מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו"... אכן, גישתם העקבית של בתי המשפט היתה והינה כי ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתיעשה במשורה, תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות. אותה גישה עצמה היא שעמדה לנגד עיני המחוקק עת בחר שלא לכלול בחוק הבוררות את עילת הביטול בגין "טעות על פני הפסק", עילה אותה מצינו בפקודת הבוררות שקדמה לחוק... על פי גישה מצמצמת זו, מקפיד בית המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו. אין בית המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות והעילות להתערבותו בהם מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו...".

1. האם הוכיחה המבקשת קיומה של עילה לביטול פסק הבורר וכי נגרם עיוות דין היא השאלה העומדת להכרעה. לאחר עיון בכל טיעוני הצדדים, בעל פה ובכתב, לא מצאתי שהוכח קיומה של עילה לביטול פסק הבורר וכי ענייננו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים להתערב בפסק הבורר.
2. טרם נכנס לדיון בשאלת הוכחת קיומה של עילה לביטול פסק הבורר יש לדחות את טענת המבקשת לפיה פסק הבוררות אינו מהווה "פסק סופי".

"פסק בוררות" הוגדר בסעיף 1 לחוק הבוררות, לאמור: " "פסק בוררות" - פסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים". החוק לא הגדיר מהו "פסק ביניים" שבעל דין יכול להשיג עליו על דרך של הגשת בקשה לביטול פסק בורר, כאמור בסעיף 24 לחוק. ואולם, הלכה פסוקה היא כי יפה לכאן ההקבלה ל"פסק דין חלקי" הנהוג בבית המשפט. לאמור, כי "פסק ביניים" בהליכי בוררות הוא פסק המכריע באופן סופי וחד משמעי בחלק מוגדר ומותחם מן המחלוקת נושא הבוררות [רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ ואח' נגד החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פד"י מה' (4) עמ' 497]. וכיצד מבחינים בין "פסק דין חלקי" לבין "החלטה אחרת"? המבחן הוא מבחן דיוני, לאמור, התשובה לשאלה אם ההחלטה מסיימת את הדיון בענין התלוי ועומד לפני בית המשפט (או, בהקבלה, לפני הבורר) ו"סוגרת את התיק". שאם התשובה על השאלה האמורה הינה בחיוב, כי אז יש בפנינו פסק דין שעליו יוכל בעל הדין שקופח לערער ואם ההחלטה אינה מסיימת את הדיון מבחינה פורמלית, הרי היא החלטה אחרת [ד"ר יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית בעריכת כב' המשנה לנשיא שלמה לוין, בעמ' 773-772].

בענייננו, לא זו בלבד שפסק הבוררות הוכתר כ"פסק בורר" (ההדגשה אינה במקור- א.ב.ד) להבדיל מ"החלטה", אלא שבסעיף 33 לפרק ה"דיון" בפסק הבורר קבע הבורר "מסקנה סופית" בדבר חלוקת תמורת מכירת הנכס בין הצדדים. גם בהודעת הבהרת הבורר מיום 15.8.21 צוין ש"בשלב זה לא ניתן לשנות את פסק הבורר" ובהתאם לאחר מכן נחתמה ע"י הבורר פסיקתה מיום 12.9.21 המפרטת את הקביעות האופרטיביות שנקבעו בפסק (נספחים 4-5 לבקשה לאישור הפסק).

הנה כי כן, ובניגוד לטענת המבקשת, מדובר בפסק סופי שניתן מטעם הבורר, ולאחר הודעת ההבהרה ומתן הפסיקתה קם הבורר למעשה מכסאו והכרעתו היא סופית. מסקנה זו גם מתיישבת עם הודעת הבורר בהודעת הדוא"ל מיום 30.9.21 (נספח 6 לבקשה לאישור הפסק) ולפיה מאחר ולא הועלו טענות לטעות סופר בפסק, "עם חתימת הפסיקתא טיפולי בענין הסתיים".

1. סוגייה נוספת לה יש להידרש קודם לדיון בשאלת קיומה של עילת ביטול פסק הבורר נוגעת לסעדים השונים להם עתרה המבקשת.

בכתב הבקשה לביטול פסק הבורר עתרה המבקשת להורות על ביטולו, ועל מינוי מומחה מטעם בית המשפט ולמתן פסק דין (סעיף 7 לבקשה). בדיון קדם המשפט ביקשה המבקשת שהתיק יוחזר לבורר להשלים את ההליך באמצעות מינוי מומחה" (עמ' 1 שורות 36-37 לפרוטוקול). עם זאת הבהירה המבקשת במענה לשאלת בית המשפט שהבקשה לביטול הפסק "נשארת על כנה" (עמ' 1 ש' 36-37, עמ' 3 ש' 22 לפרוטוקול). בסיכומיה ביקשה להחזיר את התיק לבורר כדי שימנה מומחה ויתן פסק דין סופי (סעיפים 20-21 לסיכומיה) וניכר מסיכומיה שאינה עומדת עוד על בקשתה לביטול פסק הבורר אלא על החזרת ההליך לבורר.

הלכה היא שאין אדם יכול לעתור לסעד אחד, ולאחר מכן לצפות כי יפסק סעד אחר [ע"א 7731/11 צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ' אביטן, (פורסם בנבו, 15.8.13) סע' 16], שכן הנתבע מכלכל הגנתו בהתאם לנתבע בכתב התביעה [ע"א 2161/11דרור נ' פרץ, (פורסם בנבו, 5.2.13) סע' 10]. כך, גם לא נטען ולא הוכח שהחזרת פסק הבוררות לבורר תמנע מצב בו "יפוצל הפסק" באופן שחלקו יוחזר לבורר וחלקו יאושר ע"י בית המשפט [רע"א 7233/16 גאון נדל"ן למגורים בע"מ נ' ו.ח גבעות חן בע"מ (פורסם בנבו, 27.12.16)].

מכל מקום, וכפי שנראה להלן, טעמי המבקשת אינם מוכיחים קיומה של עילה להתערבות בפסק הבוררות, לא בדרך של ביטולו ולא בדרך של השבתו לבורר.

1. נפנה אפוא לדון בשאלה אם הוכחה קיומה של עילה לביטול פסק הבוררות (אם בדרך של ביטול ואם בדרך של השבת ההליך לבורר לצורך השלמה, כקבוע בהוראת סעיף 24 לחוק הבוררות שכותרתו "ביטול פסק בוררות"). המבקשת חדלה בכך שלא פירטה בבקשתה את העילה עליה היא נסמכת לביטול הפסק והפנתה בכלליות להוראות סעיף 24 לחוק הבוררות תוך העלאת טענות כנגד התנהלות הבורר. אך בדיון קדם המשפט, ולבקשת בית המשפט, פירטה המבקשת מהי עילת הביטול הקונקרטית בהוראות הדין עליה היא נסמכת, והפנתה לסעיף 24(5) לחוק, וטענה שהבורר לא הכריע באחד מהענינים שנמסרו להכרעתו, ובפירוט: "כמה כל צד השקיע בפועל" [עמ' 1, שורה 25 לפרוטוקול]. יש טעם לפגם בדרך הילוכה של המבקשת שנמנעה לפרט כבר בבקשה את עילת הביטול עליה היא מבקשת להסתמך, אף לא במשתמע.

גדר המחלוקת מוצב על ידי הצדדים בכתבי הטענות, ועל מבקש ביטול פסק בורר להגדיר מלכתחילה את עילת הביטול עליה הוא נסמך. הגדרת עילת הביטול בשלב מאוחר יותר עולה כדי הרחבת חזית ואין לאפשרה אלא במסגרת תיקון הבקשה. לאור ההלכה הפסוקה ביחס להיקף התערבותו הנדיר והחריג של בית המשפט בהליכי בוררות וביחס למידת שיקול הדעת של בית המשפט בביטולם של פסקי בוררות, העדר הפנייה לעילה קונקרטית (לא במפורש ולא במשתמע) מחליש מאוד את סיכויי הבקשה.

נבחן להלן את טענת המבקשת לקיום עילה מכח הוראת סעיף 24(5) לחוק הבוררות, ואם ניתן להיזקק לעילת ביטול הנובעת ישירות מהאמור בבקשה, גם אם לא נזכרה בה מפורשות.

1. העילה המנויה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות מקנה לבית המשפט סמכות להורות על ביטול פסק הבוררות כאשר "הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו". כלומר, בורר שלא פסק בכל היקף הסכסוכים שהובאו בפניו, או שלא הכריע בכל אחת מהשאלות שהיו שנויות במחלוקת, לא מיצה את מלאכתו. ברם, עילת הביטול מתייחסת רק להעדר הכרעה בענין שנמסר להכרעתו של הבורר, ונדרש שימסר לבורר מפורשות מהו גדר הסכסוך שעליו להכריע בו [סמדר אוטולנגי בוררות- דין ונוהל כרך ב, עמ' 1046 (מהדורה רביעית, התשס"ה-2005)].
2. בהסכם הבוררות מינו הצדדים את הבורר "כבורר בחילוקי הדעות שבניהם ולגבי השאלה כיצד תחולק התמורה ממכירת הנכס..והכל בהתאם לתנאי הסכם הבוררות שביניהם" (סעיף 1 להסכם). כתב המינוי ספציפי וממנה את הבורר להכריע בשאלה הכיצד יחולקו כספי תמורת המכר בין הצדדים, ושאלה זו אכן הוכרעה בפסק הבוררות. במסגרת הפסק קבע הבורר בסעיף 33 שמסקנתו הסופית היא ש"לכל צד מגיעה מחצית הנכס והיות שהנכס נמכר, הרי מגיעה לכל צד מחצית מהכספים שנותרו לאחר ההוצאות". את נימוקיו למסקנה זו פירט הבורר בפרק "הדיון" בפסק, במסגרתו נתן דעתו לאופן רישום זכויות הצדדים בלשכת רישום המקרקעין וכן להוצאות שהוציאו הצדדים בקשר עם הנכס.

השאלה כמה השקיע כל אחד מהצדדים ברכישת הנכס לא נמסרה במפורש להכרעת הבורר. ברם, סכום השקעת הצדדים בנכס היווה את חזית המחלקות ביניהם שהובאה להכרעת הבורר בשאלה איך תתחלק תמורת מכירת הנכס ביניהם (ראו למשל סעיף 9 וסעיף 15 לפסק הבורר). הבורר קבע שרישום הזכויות משקף את הבעלות בהן (סעיף 7 וסעיף 19 לפסק הבורר) הגם "שבפועל, הרכישה לא הייתה שווה" לא מבחינת גודל הדירה ולא מבחינת התמורה" וכי המבקשת "שילמה פחות, היסטורית, עבור הדירה" (סעיף 19) שכן "רכשה דירה קטנה יותר במחיר זול יותר" (סעיף 23). אך סבר שאין בכך כדי להצדיק סטיה מהרישום "אפילו אם המבקשת נשאה בהוצאות של ניסיונות הסרק לפתח ולהשביח את הבניין" (סעיף 19) שכן דחה את הטענה של המשיב להשתתף בהוצאות הייזום או השיפוץ (סעיפים 23 ו- 25). בסעיף 32 קבע הבורר ש"מסקנתי היא שהפחתת חלקו של המשיב עקב הוצאות שהוציאה אמו בנושא נייסונות הייזום והשיפוץ שלא צלחו אינה ראויה".

הבורר קבע שספק אם יש רלוונטיות לחוות דעת המומחה שהוגשה על ידי המבקשת (סעיף 13) וכי "אין ערך כרגע לעשיית חישוב כולל הכולל גם השקעות לצורך הגדלת הבית וכן הלאה" (סעיף 26), ומשכך לא נדרשה בחינה חשבונאית של סכומי ההשקעה.

1. העולה מהאמור הוא ששאלת ההשקעות עמדה במחלוקת בין הצדדים והיא אכן נדונה על ידי הבורר שלא מצא לקבוע בה מסמרות משאין בה לשנות את המסקנה שרישום הזכויות משקף את הבעלות. אין לקבל אפוא את טענת המבקשת לפיה העדר קביעה כמה השקיע כל צד עולה כדי עילה לביטול הפסק.

אין מדובר בנושא שלא הוכרע ע"י הבורר כטענת המבקשת, כי אם השגת המבקשת על אופן הכרעתו באותו הנושא. טענות המבקשת כנגד מסקנת הבורר שלא נדרש למסקנה בדבר היקף השקעות כל צד בנכס נוגעות לגוף המחלוקת ביחס לנכס ולסכסוך הן טענות ערעוריות במהותן שאין מקומן להתברר במסגרת הליך לביטול הפסק.

1. לטענת המבקשת לא אך שהבורר לא קבע את סכום ההשקעה ברכישת הנכס כנדרש, אלא היה עליו לעשות כן "באמצעות מומחה מטעמו בהסתמך על מסמכי חשבון הנאמנות של עו"ד ל'" (סעיף 19 לסיכומים) ועל כן יש להחזיר אליו את ההליך לצורך מינוי מומחה מטעמו שיבחן "את הסכומים שהשקיעו הצדדים ברכישת הנכס" (סעיף 20 לסיכומים) והוסיפה "הבורר נתן פס"ד שאינו תואם את הראיות בנוגע להשקעת הצדדים ברכישת הנכס" (סעיף 21 לסיכומים).

טענה זו יש לדחות משורה של שיקולים. ראשית, וכמפורט לעיל, לא נדרשת השלמה של הפסק לצורך קביעה פוזיטיבית בשאלת גובה ההשקעה משהכריע הבורר בשאלה שהובאה לפתחו. שנית, הסכמת הצדדים הגבילה מלכחתחילה את סמכות הבורר למנות מומחה רק בהסכמה מראש ובכתב ע"י הצדדים (סעיף 13(ד) להסכם הבוררות מורה ש"שכירת שירותים של מומחים ויועצים בתשלום תהיה כפופה להסכמה מיוחדת שתיעשה מראש ובכתב על-ידי הצדדים"). אמנם בסעיף י"ב לתוספת הראשונה לחוק הבוררות נקבע שהבורר רשאי להורות על מינוי מומחה, ואולם סעיף 2 לחוק מחדד שתניה זו תחול בהסכם בוררות, כל עוד "כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". מקום שהצדדים הגבילו מפורשות בהסכם את האפשרות למנות מומחה בהסכמה, הרי שסמכותו של הבורר למינוי מומחה מוגבלת להסכמת הצדדים בלבד, והסכמה כזו לא ניתנה.

שלישית, טענות המבקשת (העדר התייחסות הבורר לכלל הראיות שהונחו בפניו, או פסיקתו בניגוד לראיות אלו; ובלשונה: "כבוד הבורר טעה", סעיף 19 לסיכומים) הן טענות לטעות בפסק הבוררות או בשיקול דעת הבורר והן ערעוריות במובהק הנוגעות למהות הסכסוך בנוגע לנכס שבהן לא יתערב בית המשפט. טענה מסוג זה של טעות בפסק אינה נמנית על עילות הביטול וחורגת מעילות ההתערבות של בית המשפט בפסק.

כנזכר לעיל, הכרעת בית משפט במסגרת בקשה לביטול פסק בורר לא תידרש ישירות לנושאים שבמחלוקת, אלא היא מצומצמת לפריזמה של הסעדים המנויים בחוק הבוררות. הביקורת של בית המשפט אינה עוסקת ישירות בנושא הנכסים שעליהם ישפיע הסעד [רע"א 4369/02 דורון נ' דורון, פ"ד נח (1) 241, 246]. הביקורת אינה דנה בפסק באופן שבו דן בית משפט בערעור על פסק דין.

1. הנה כי כן, אני דוחה את טענת המבקשת לפיה הבורר לא הכריע באחד מהעניינים שנמסרו להכרעתו, וכי נדרשת השלמה של פסק הבוררות בסוגייה כלשהי שלא הוכרעה. משכך דין טענת המבקשת לביטול פסק הבוררות מכח העילה המנויה בסעיף 24(5) לחוק להידחות.
2. למעלה מן הצורך נפנה כעת לבחון אם ניתן להיזקק לעילת ביטול הנובעת ישירות מהאמור בבקשה, גם אם לא נזכרה בה מפורשות.

(1) יש לדחות את טענות המבקשת לפיהן הבורר התעלם מחוות דעת מומחה שהגישה, מסמכי חשבון נאמנות והסכם בין הצדדים מיום 30.8.10. הבורר הדגיש בפסק שעיין בכל הטענות, המסמכים והראיות שהוערמו לפניו "באופן מעמיק" (סעיף 13). הבורר התייחס במפורש בפסק שהוא נתן דעתו לחשבון הנאמנות (סעיף 7); והתייחס במפורש לחוות דעתו של הרו"ח מ' בסעיפים 13 ו-25 לפסק ("עיינתי שוב באופן מעמיק בחוות הדעת של עו"ד מ'..."). הבורר התייחס בפסק גם להסכם בין הצדדים מיום 30.8.10 במסגרת דיונו ובסעיף 3 לפסק ציין את ההסכם שהיווה רקע למחלוקת: "הסכם שהתייחס לבנייה ולחלוקת הבעלות בנכס לאחר הבנייה", ועל כן דין טענות אלו להידחות.

(2) יש לדחות גם את טענת המבקשת לפיה אזכור הבורר את גילה והרלוונטיות של הפסק עבורה נוגדים את תקנת הציבור. לא זו בלבד שהמבקשת לא טענה לביטול הפסק בשל עילה זו (סעיף 24(9) לחוק) אלא שממילא לא הוכח שהפסק נוגד את תקנת הציבור. ודוק. המקרים בהם ידרש בית המשפט לעילה זו הם נדירים, בשל עמימותה של אותה עילה [רע"א 6724/95 הוכמן נ' יבואנים ומפיצים ציוד 1988 בע"מ (לא פורסם, 2.9.96)].

לא זו בלבד שאזכורו של הבורר את גילה של המבקשת בסעיף 28 לפסק נעשה כאגב אורחא אזכורו שהליך הבוררות נעשה באופן מקוצר ויעיל, אלא שלא הוכח שגילה של המבקשת הוא שהוביל לקביעותיו בפסק הבוררות, ולא כל שכן שנעשתה "פגיעה מהותית בענין הקשור בתפיסת עולם, והשקפות צדק, מוסר, ומצפון ציבורי של החברה בהשלכתה על פסיקת הבורר" [רע"א 7773/06 גולדסיל בע"מ נ' אליר חברה לבנין בע"מ (פורסם בנבו, 13.1.10)].

(3) המבקשת טענה גם לכך שפסק הבורר ניתן בחלוף 15 חודשים, תוך חריגה מתקופת הבוררות המוסכמת בת ה-6 חודשים (סעיף 12 להסכם הבוררות). המשיב לא חלק על הימשכות הליך הבוררות, אך טען שהטעם לכך נבע ממחדליה של המבקשת בעצמה. בסיכומיה זנחה המבקשת טענה זו ולפיכך יש לראותה כמי שמוותרת על הטענה [על משמעות זניחת טענה בסיכומים ראו ע"א 401/06 מרום נ' מרום פ"ד כא(1) 673] ודי בכך כדי לדחות את הנטען.

על כך יש להוסיף שהוראת סעיף 26(ג) לחוק הבוררות קובעת כי "לא תישמע טענה של בעל-דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו". המבקשת לא טענה ולא הוכיחה שפנתה לבורר בהודעה בכתב בעניין מועד מתן פסק הבוררות, ועל כן מנועה היא מלטעון לביטול הפסק על יסוד העיכוב הנטען. הלכה היא שהודעה כאמור היא יסוד קונסטיטוטיבי, שמטרתו "להבטיח שתקופת נתינתו של הפסק הייתה מלכתחילה יסוד חשוב בעיניו של מבקש הביטול ולא הועלתה בדיעבד רק אחרי שהפסיד בבוררות[...]" [רע"א 367/95 ל.ת.ר בע"מ נ' צפאפי (פורסם בנבו, 17.4.96)]. בדומה נקבע בבר"ע 599/07 א.א. אורנים עבודת צבע וניקוי חול בע"מ נ' מ.ד. קורולס בע"מ (פורסם בנבו, 25.3.08) כי: "אין להתיר לצד לשמור באמתחתו טענה מקדמית כה חזקה עד שתוודע לו תוצאת ההכרעה לגופו של עניין. היה וצד סבור שישנה טענה שבכוחה למנוע הכרעה[...] יכבד הצד להעלותה טרם ההכרעה".

גם אם לא הייתה זונחת המבקשת את הטענה, וגם אם לא הייתה מנועה מלהעלותה הרי שלא נגרם עיוות דין המצדיק את הביטול וזאת לפי סעיף 26(א) לחוק.

1. העולה מהאמור הוא שטענות המבקשת כנגד פסק הבוררות הן ערעוריות במהותן, ואין בהן כדי להוכיח עילה לביטולו או שנגרם לה עיוות דין כתוצאה ממתן הפסק. טענות המבקשת מתמקדות בבחינה מהותית של תוצאות הליך הבוררות ואינן עולות בגדר העילות המתוחמות המצדיקות התערבות בית משפט בתקינות הליך הבוררות.
2. סיכומם של דברים, משלא הוכחה עילה לביטול פסק הבוררות דין בקשת המבקשת להידחות.

כפועל יוצא מדחיית הבקשה לביטול פסק הבוררות, אני מורה על אישור פסק הבוררות (לרבות ההבהרה והפסיקתה), ונותנת לו תוקף של פסק דין.

בשים לב לתוצאה מצד אחד, ולכלל נסיבות העניין מהצד השני (שעיקרן סכסוך בין אם לבנה שמצבה אינו מהמשופרים כפי שנטען על ידי בא כוחה) תישא המבקשת בהוצאות מופחתות בסך של 7,500 ₪.

בהעדר התנגדות עניינית שתוגש בתוך 7 ימים יותר פסק הדין לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ד' תמוז תשפ"ב, 03 יולי 2022, בהעדר הצדדים.