בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה |
|
|
|
תלה"מ 11534-07-19 פלונית נ' אלמוני
תלה"מ 11560-07-19 תלה"מ 21594-02-20 תיק חיצוני: |
|
בפני |
כבוד השופטת אליה נוס
|
|
התובעת |
פלונית ע"י ב"כ עו"ד אוריאל בן אסולי |
|
נגד
|
||
הנתבעים |
1. אלמוני ע"י ב"כ עו"ד אביטל קזלו ו/או קנדל מקסבאוור |
|
2. פלוני ע"י ב"כ עו"ד הדר מימון
|
||
פסק דין |
|
רקע וטענות הצדדים
התובעת (להלן:"האשה") והנתבע 1( להלן:"הבעל"), אשר יכונו להלן גם "בני הזוג", נישאו זה לזה ב- 01.XX.XX ולהם שלושה ילדים.
בפני בית המשפט מונחים שלושה הליכים:
תביעת מזונות שהגישה האשה נגד הבעל בתלה"מ 11534-07-19.
תביעה רכושית שהגישה האשה נגד הבעל ואביו, XXX (להלן: "הנתבע 2") בתלה"מ 11560-07-19.
תביעה בעניין הקטינים שהגיש הבעל נגד האשה בתלה"מ 21594-02-20.
ההליכים בין הצדדים מתנהלים מזה זמן, ובמהלכם החליפה האשה את בא כוחה 7 פעמים, על פי רישומי המחשב. במסגרת הליכים אלה, מונה רו"ח בר לב לצורך מתן חוות דעת כוללת ביחס לטענות הרכושיות שהעלו הצדדים וכן ביחס להשתכרות הצדדים, וכן מונתה השמאית ז'קלין חכם לשם מתן חוות דעת בעניין בית המגורים. עוד מונה מכון טריאטסט שריג לחוות דעתו בעניין הקטינים.
כבר בשלב זה ראוי לציין, כי לאחר דחיות, נקבעו ההליכים בין הצדדים לשמיעת ראיות ולסיכומים בעל פה ליום 11.5.22.
האשה התייצבה לדיון כשהיא אינה מיוצגת, לאחר שבית המשפט הורה כי הדיון יתקיים חרף בקשות דחיה שהגישה, ולאחר שבר"ע על החלטה זו נדחתה.
ישיבת ההוכחות התקיימה כמתוכנן, ובמהלכה נחקרה האשה על תצהיריה. תצהיר שהגישה עדה מטעם האשה הוצא מהתיק בהעדר התייצבות המצהירה.
בתום חקירתה, סירבה האשה לחקור את הבעל ואת הנתבע 2, וכן העלתה טענת פסלות נגד מותב זה, שנדחתה על אתר.
אף שהיה על הצדדים להיערך להשמעת סיכומים בעל פה בתום הדיון, הורה בית המשפט על הגשת סיכומים בכתב בתוך ימים ספורים.
בר"ע שהוגשה על החלטות בית המשפט מיום 11.5.22 נדחתה אף היא, תוך שניתנה בהסכמה ארכה להגשת סיכומים בכתב. כאשר הגישה האשה בקשה לדחיית מועד הגשת הסיכומים מטעמה בשל החלפת בא כוחה, ניתנה לה ארכה נוספת להגשת סיכומיה, ובהסכמת הצדדים ניתנה גם לנתבעים ארכה להגשת הסיכומים מטעמם, בהמשך.
תביעת המזונות
טענות האשה
בני הזוג מתגוררים בבית פרטי בXXX, אותו בנו מכספם, כאשר הנתבע 2 הבטיח להעניק להם במתנה את הקרקע עליה נבנה הבית (להלן:"הקרקע").
האשה היא המטפלת העיקרית בילדים, ואין מתקיימת משמורת משותפת.
האשה עובדת מזה שנים בXXX, ומשתכרת שכר ממוצע של 15,500 ₪ נטו בחודש.
הבעל שירת בצבא במשך 23 שנים, יצא לפנסיה וכעת מתקיים מפנסיה תקציבית בגובה 15,000 ₪ בחודש. הבעל הקים בחודש 3/15 חברה העוסקת בXXX (להלן:"החברה"), בעלת מחזור של 300,000 ₪ בחודש. בנוסף, שלח הבעל את ידו ביזמות נדל"ן. האשה העריכה את הכנסות הבעל ב- 50,000 ₪ בחודש.
הבעל הבריח כספים מפני האשה, והוא גם מחזיק בנכסי מקרקעין בארץ ובחו"ל, נכסים אשר פרטיהם אינם ידועים לאשה.
האשה העמידה את צרכי הילדים על 3,650 ₪ בחודש עבור 2 ילדים ועל 2,515 ₪ בחודש לילד נוסף. עוד ביקשה האשה, כי הבעל יישא במחצית תשלום חודשי של משכנתא או במחצית דמי שכירות ראויים, וכן בסך של 2,300 ₪ נוספים בגין הוצאות אחזקת מדור, וב- 75% מהוצאות החינוך של הילדים ומהוצאותיהם הרפואיות החריגות.
טענות הבעל
הילדים מתגוררים עם בני הזוג תחת קורת גג משותפת, בחלוקת שהות שווה.
המשפחה הורגלה לרמת חיים ממוצעת, בעוד האשה עותרת לפסיקת מזונות בסכום העולה במאות אחוזים על הכנסתו של הבעל, כשדמי המזונות כוללים רכיבים מופרזים ומוגזמים.
לאשה הכנסה חודשית של 15,436 ₪ בתפקידה, וכן מקבלת קצבת ילדים בגובה 524 ₪ בחודש.
הבעל מקבל קצבת פנסיה של 11,345 ₪ בחודש, ולמעט תוספת של מאות שקלים בודדים מדי שנה בגין ימי מילואים, אין לו הכנסה נוספת, גם לא מן החברה. ניסיון שעשה להשתלב בתחום הנדל"ן - כשל. המומחה שמינה בית המשפט בחן את הכנסות החברה, ולא איתר הכנסות. המומחה לא התחשב בהפסדים שצבר הבעל בעת קביעת הכנסות הצדדים.
מענקים שקיבל הבעל עם שחרורו מן הצבא שימשו לצרכי המשפחה, לרכישת רכב, ריהוט ולהשבת הלוואות שנטלו הצדדים. כיום, נושא הבעל לבדו בהשבת הלוואות משותפות.
יחס הכנסות הצדדים הוא 40% לבעל ו – 60% לאשה, ולנוכח חלוקת השהות השווה, יש לקבוע כי על האשה לשלם מזונות לבעל. המזונות הזמניים שנפסקו גורמים לבעל קושי כלכלי של ממש, ויוצרים פער משמעותי במצבם הכלכלי של הצדדים. היות שמזונות אלה נפסקו בשל הטעייה מכוונת מצד האשה, יש להורות על השבת מלוא המזונות ששילם הבעל מחודש 10/18 ואילך.
דיון
עת ניתן פסק דין זה, הבת XXX בת 20, הבת XXX בת 18, והבן XXX בן 14.
בהחלטה למזונות זמניים מיום 7.8.19, נקבע כי הבעל ישלם למזונותיהם הזמניים של הקטינים 1,000 ₪ בחודש לכל אחד מהם, ובסך הכל 3,000 ₪ בחודש, בצירוף מחצית הוצאות חינוך ומחצית הוצאות רפואיות חריגות של הקטינים. היות שבני הזוג התגוררו זה עם זו, לא נפסקו דמי מדור.
בישיבת ההוכחות לא נשאלה האשה אודות תביעת המזונות, בעוד הבעל כאמור לא נחקר על תצהירו, על כל ההשלכות שיש לכך.
בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.17) נקבע, כי על מנת לקבוע את מזונות הקטינים, יש לבחון את צרכי הקטינים, יחס הכנסות הצדדים ויחס סדרי השהות. וראו בעניין זה עמ"ש (מחוזי מרכז) 65692-11-19 ד.ס. נ' ל.צ.ס ( 22.9.20) הקובע כי "על פי פסק דינו של בית המשפט העליון, חיוב המזונות יעשה בהתחשבות בצרכי הקטינים, יכולותיהם הכלכליות של כל אחד מההורים, חלוקת זמני השהות ואופי האחריות בפועל של כל אחד מההורים ביחס לקטינים."
צרכי הקטינים
ברמ"ש (מחוזי מרכז) 59188-10-18 נ. נ' נ., נקבע ע"י כב' השופט ויצמן כי "... יש לזכור כי קודם להלכת בע"מ 919/15 נהגו בתי המשפט לאמוד צרכיו החודשיים של קטין בשיעור של כ – 1400 ₪ ואולם הערכה זו נגעה אך ורק באשר לצרכיו ההכרחיים ואולם מאז שניתנה הלכת בע"מ 919/15 אין מקום לחלק בין צרכים הכרחיים לאלו שאינם הכרחיים ויש לאמוד את הצרכים בכללותם. עוד יש לציין כי צרכיו של קטין המתגורר בשני בתים עולים על צרכיו של קטין המתגורר בבית אחד נוכח הכפילויות הנדרשות מטבעם של דברים בחלק מהוצאותיו, להערכתי ומבלי לקבוע מסמרות בדבר ראוי שהערכה זו תעלה, למצער, על סך של 2250 ₪ לחודש לקטין."
האשה העמידה את צרכי הקטינים על סכומים גבוהים מסכום זה, אולם בהעדר תימוכין לכך, לא מצאתי לחרוג מן ההנחה כי צרכיו של קטין יעמדו על 2,250 ₪ בחודש, ולא למעלה מכך.
סדרי השהות
התביעה הנוגעת לקטינים הוגשה על רקע טענות הבעל להסתת הקטינים על ידי האשה, כשהוא עותר בתביעה זו להפניית הצדדים לתיאום הורי, ולמתן טיפול לקטינים. בהליך זה הורה בית המשפט על מינוי מכון טריאסט שריג לשם מתן חוות דעת בעניין הקטינים, והדברים יפורטו בהמשך. המלצות המכון היו טיפוליות בעיקרן, ולא נגעו לחלוקת השהות. יחד עם זאת, לאור מגורי הצדדים במחיצת הילדים, ולאחריהם מגורים בסמיכות, יבוסס פסק הדין על חלוקת שהות שווה בין הצדדים, שכן טענות האשה להיותה המטפלת העיקרית בקטין לא הוכחו כלל וכלל.
יחס סדרי השהות הוא 50% לבעל ו- 50% לאשה.
הכנסות הצדדים
כאמור, בני הזוג לא נחקרו אודות הכנסותיהם, בעוד כל אחד מהם העלה טענות הנוגעות להכנסתו של הצד האחר, אשר נטען כי עולה על הכנסתו – שלו.
לנוכח הטענות הסותרות שהונחו בפני בית המשפט, בהן טענה להכנסה נוספת לבעל ממקורות נוספים מעבר לקצבת הפנסיה, הורה בית המשפט על בדיקה שיערוך המומחה, רו"ח בר לב, בעניין גובה הכנסות הצדדים מכל מקור שהוא.
בחוות דעתו מיום 7.2.22 קבע המומחה כי גובה השתכרותו של הבעל לשנים 2018-2020 מפנסיה, ממילואים, ומהחברה עמד על סך ממוצע של 17,561 ₪ בחודש , ושכרה הממוצע של האשה לאורך התקופה הנ"ל עמד על 17,916 ₪ בחודש.
טענות האשה לקיומן של הכנסות נוספת לבעל לא מצאו את ביטוין בחוות דעתו של רואה החשבון החוקר.
האשה ויתרה על חקירת המומחה, וראו בעניין זה הודעת ב"כ הצדדים מיום 20.2.22, בה פירטו את הסכמתם בדבר העדויות שיישמעו במסגרת ישיבת ההוכחות, רשימה שהמומחה נעדר ממנה. ממילא, היות שהמומחה לא נחקר אודות חוות דעתו, האמור בה לא נסתר והוא יאומץ אל תוך פסק הדין.
בהיות הכנסות הצדדים זהות, הרי שיחס הכנסות הצדדים הוא 50% לבעל ו- 50% לאשה.
לנוכח כל הנתונים שפורטו לעיל, בשים לב לצרכי הקטינים, ליחס הכנסות הצדדים וליחס סדרי השהות, הריני מורה כדלקמן:
כל אחד מן הצדדים יישא בהוצאות הקטינים שעה שהם מצויים במחיצתו.
הצדדים יחלקו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות הקטינים, כדלקמן:
הוצאות רפואיות שאינן מכוסות בידי הביטוח הרפואי.
הוצאות חינוך, לרבות תשלומים למוסד החינוכי, רכישת ציוד וספרי לימוד, ושיעורי עזר, היה ותבוא על כך המלצה של המורה המקצועי ו/או מחנך/כת הכתה ו/או יועץ/צת בית הספר. מהוצאות אלה ינוכה המענק המתקבל מן המל"ל, ככל שתקבל אותו התובעת.
הוצאות חוג אחד לכל קטין.
הוצאות עבור קייטנה בתקופת הקיץ (מחזור אחד בן 3 שבועות של קייטנה רגילה בתעריפים רגילים ומקובלים).
תשלומי המוסד לביטוח לאומי בגין הילדים יחולקו בשווה בין הצדדים.
אשר לדמי המדור, נוכח הנתונים שהובאו בפניי, לא ייפסקו הוצאות מדור.
ה. פסק הדין נוקט בלשון "קטינים", שכן תוקף החיוב החל ממועד הגשת
התביעה.
אשר למזונות ששולמו החל ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, מדובר במזונות זמניים שנפסקו בהחלטה מיום 7.8.19, על בסיס טענת האישה להכנסה גבוהה של הבעל, טענה שהופרכה בסופו של דבר.
בעניין השבת מזונות, נקבע בבע"מ 4589/05 פלוני נ' פלוני ( 21.11.05):
"בשאלת הקיזוז התלבטתי במידה מסוימת. אכן, מקובל כי לבית המשפט שיקול דעת בשאלת השבתם של מזונות, שלמפרע התברר ששולמו ביתר... השיקול המרכזי המנחה את בית המשפט הוא כמובן השפעת הקיזוז על רווחת בן הזוג והילדים, והרי לא אחת יארע שהכספים שנפסקו ביתר כבר נצרכו, ואם יקוזזו אחורנית עלולה להיווצר מחסור במשפחה.. כאשר קיים פער משמעותי ביותר בין המזונות הזמניים למזונות הקבועים, עולה מאליה ההנחה כי המצג שהוצג בפני בית המשפט מעיקרא לא היה מצג אמת, מצד זה או מצד זה, וכשם שכאשר המדובר במזונות ששולמו בחסר יוטל על הנתבע להשלימם, כך אין סיבה שלא לחייב את הצד התובע בהשבה במקרה ההפוך. הדברים ייעשו, עם זאת, מתוך זהירות אנושית וחברתית".
אין חולק כי בין רכיבי התביעה לבין תוצאת פסק הדין מתקיים פער משמעותי, כאשר מפסק הדין עולה כי לא היה על הבעל לשאת במזונות הילדים כלל ועיקר. בכל הנוגע למזונותיו של XXX, הללו יופסקו מכאן ואילך, ואילו באשר למזונות ששולמו, מצאתי לקבוע, לאחר ששקלתי את מצבה של האישה, ואת העובדה שמדובר במזונות שנאכלו, כי על האישה להשיב לבעל מחצית מן המזונות ששולמו עד כה, ב- 12 תשלומים שווים ורצופים.
הפער בין רכיבי התביעה לתוצאת פסק הדין מחייב גם השתת הוצאות הליך זה על האישה, תוך חיובה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.
התביעה בעניין הקטינים
טענות הבעל
האישה מסיתה את הקטינים נגד הבעל, ומסרבת לקיים כל קשר עמו. משום טובת הקטינים, יש להורות על הפניית הצדדים באופן מידי לתיאום הורי, ועל הפניית הילדים לטיפול רגשי.
טענות האישה
מדובר בתביעה טורדנית הנגועה בחוסר תום לב. האישה אינה מסיתה את הקטינים, ומקפידה על קיום קשר חם ואוהב בין הבעל לבין הקטינים, בעוד שהבעל נוהג לערב את הקטינים בסכסוך בין הצדדים.
דיון
במסגרת הליך זה, הורה בית המשפט ביום 05.10.20 על קבלת תסקיר, אולם לאחר שהעו"ס הודיעה כי הגשת התסקיר תתעכב, מונה ביום 18.10.20 מכון "טריאסט שריג" בעניינם של הצדדים. המלצות המכון הונחו בפני בית המשפט ביום 4.3.21, והצביעו על קשר טוב בין הקטינים לבין כל אחד מן ההורים, על קושי בקיום המגורים המשותפים, וכללו המלצות להסדרת הליך הגירושין, כולל הסדרים כספיים, סדרי שהות, ומגורים נפרדים של כל אחד מן ההורים, קיום הדרכה הורית לכל הורה בנפרד, תיאום הורי על ידי העו"ס וטיפול רגשי לקטין XXX.
לכל ההמלצות שהובאו לעיל ניתן תוקף של החלטה בדיון שהתקיים ביום 6.4.21, לאחר קבלת תגובותיהם הכתובות של הצדדים ושמיעת טיעונים בעל פה במהלך הדיון. עוד נקבע, כי ההליכים הטיפוליים יתקיימו מסגרת מכון טריאסט שריג.
המכון הודיע לבית המשפט כי האישה לא הסדירה את תשלום שכר הטרחה בגין ההליכים הטיפוליים, והבעל הגיש בקשה לביזיון בית המשפט בשל כך.
בדיון שהתקיים ביום 13.6.21, נקבעו מועדים לשמיעת הראיות, ונקבע כי הבקשה לביזיון בית המשפט תידון במסגרת פסק הדין, אלא שהאישה כלל לא נשאלה אודות עניין זה. בנוסף, הודיעה האישה כי הסדירה את התשלום למכון, והמכון אף התבקש למסור עדכון לבית המשפט.
בנסיבות אלה, לא מצאתי ליתן סעדים על פי פקודת ביזיון בית המשפט.
על הצדדים למלא אחר המלצות המכון שאומצו בידי בית המשפט, ולפעול בהתאם להנחיות גורמי המקצוע בכל הנוגע להמשך הטיפול, ההדרכה ההורית והתיאום ההורי.
בנוסף, ולאור המלצות המכון להסדרת סדרי השהות, הריני מורה כי עת יופרדו מגורי הצדדים, תתקיים ביניהם חלוקת שהות שווה ביחס לקטין.
בכך באים לסיומם ההליכים בתיק זה, בו החלטתי שלא לעשות צו להוצאות, נוכח מהות התביעה.
התביעה הרכושית
טענות האישה
האישה נתנה אמון מלא בבעל, ולא היתה מעורבת בניהול כספי המשפחה, ואילו הבעל מעל באמון זה והבריח כספים מפני האישה.
בני הזוג מתגוררים בבית פרטי בXXX (להלן:"בית המגורים"), כאשר בצמוד לבית המגורים מתגורר אחי הבעל. עת נישאו בני הזוג, התגורר הבעל בבית אשר היה בנוי על השטח עליו עומד בית המגורים היום, והאשה עברה להתגורר עמו בבית בשנת 2000. הבעל והאישה שילמו להורי הבעל דמי שכירות חדשיים בסך 3,000 ₪, לאורך 6 שנים.
הנתבע 2 דחק בבעל ובאישה לבנות על הקרקע בית מגורים אשר יתאים לצרכי משפחתם, תוך שהוא מבטיח כי הקרקע עליה ייבנה הבית תנתן להם במתנה, כפי שנעשה ביחס לילדיו האחרים. לנוכח דבריו אלה של הנתבע 2, החליטו בני הזוג בעצה אחת להרוס את הבית הקיים על הקרקע, ולבנות תחתיו את בית המגורים.
בבניית בית המגורים עשו בני הזוג שימוש בכספים בסך של 600,000 ₪ שהיו ברשותם. כמו כן, נטל כל אחד מהם הלוואה של 300,000 ₪ למימון הבניה. לצורך מימון רכישת המטבח לבית נטלה האשה הלוואה נוספת של 100,000 ₪ על חשבון קרן ההשתלמות שלה. הבעל נטל אף הוא הלוואה של 70,000 ₪ מקרן ההשתלמות שלו לרכישת מיטה, כלי מטבח ואביזרים נוספים לבית. הצדדים הוסיפו ושילמו ביחד עם אחי הבעל סך של 100,000 ₪ בגין חובות הנתבע 2 על הקרקע, ולצורך קבלת אישור בניית בית המגורים. האשה שילמה באמצעות כרטיס האשראי שלה עשרות אלפי שקלים נוספים לרכישת ריהוט לבית.
היות שבני הזוג נזקקו למימון נוסף לצורך השלמת בניית הבית, הציעה האשה כי הצדדים יטלו משכנתא, אולם הנתבע 2 עמד על כך שהוא יעניק להם הלוואה בסכום זה. האשה נאותה לחתום על הסכם להשבת ההלוואה, בתנאי שמחצית הזכויות בבית המגורים יעברו על שמה.
בסך הכל השקיעו בני הזוג בבניית בית המגורים סך של 1,500,000 ₪, והשמאית שמינה בית המשפט העריכה את שווי הבית והמגרש ב- 4,500,000 ₪, ואת שווי הבניה ב- 2,260,000 ₪. מדובר בשמאות נמוכה, שכן בידי האשה הערכה של 6,800,000 ₪ בגין בית המגורים.
לאחר שבניית בית המגורים הושלמה, עברו בני הזוג להתגורר בו, ונהגו בו מנהג בעלים. אולם, חרף הבטחתו, לא הסדיר הנתבע 2 את רישום הזכויות בבית על שם הבעל והאשה, אף שהבהיר כי בית המגורים שייך להם.
לבעל זכויות בנכסי מקרקעין נוספים, בארץ ובחו"ל, בין היתר בXXX.
כמו כן, החברה שבבעלות הבעל נהנית ממחזור הכנסות חודשי של 300,000 ₪ בחודש. הדברים עלו בשיחה שניהל הבעל עם חוקר פרטי.
לבעל ולאשה חשבונות בנק, זכויות סוציאליות, ורכבים: על שם הבעל רכב מסוג יגואר ורכב מסוג פורד, ועל שם האשה רכב מסוג גרנד צ'ירוקי. הבעל מכר 3 רכבים ויש להתחשב בכך במסגרת האיזון הכולל. יש לחלק גם את הפנסיה שמקבל הבעל.
יש לקבוע כי בית המגורים משותף לבני הזוג, ולאזן את כלל נכסיהם שלא בחלקים שווים, לנוכח פערי ההכנסות ביניהם.
טענות הבעל
תביעתה של האשה כוללת טענות שיקריות שלא היו ולא נבראו, ומטרתה לנגוס ברכושם של הורי הבעל. לבעל ולאשה אין דבר, מלבד רכבים וזכויות סוציאליות.
בני הזוג התגוררו לאחר נישואיהם בבית הישן שעל הקרקע, בלא ששילמו דמי שכירות בגין מגורים אלה. בהמשך, ניבנה בית המגורים על הקרקע שבבעלות הורי הבעל, לאחר שההורים נתנו הסכמתם לבנייתו, והיתנו את הסכמתם בכך שבעלותם בקרקע תיוותר בעינה. הורי הבעל הדגישו מפורשות, כי אין בכוונתם לוותר על זכויותיהם בקרקע, ואף סירבו לאפשר שעבוד בית המגורים. הנתבע 2 מעולם לא חתם על מסמכים מהם ניתן ללמוד על כוונה להעברת הזכויות בבית המגורים לבעל ולאשה.
הורי הבעל לא הבטיחו, לא בכתב ולא בעל פה, כי הזכויות בקרקע יוענקו לבעל, לאשה או לאחי הבעל ולרעייתו. הבעל, אחיו, ונשותיהם, לרבות האשה, ידעו היטב כי הקרקע תיוותר בבעלות ההורים, וכי לא ניתן יהיה לשעבד אותה. על בסיס הבנה זו נבנה בית המגורים.
הבית נבנה בעלות כוללת של 1.1 מיליון ₪, מתוכם הלוואה בסך של 250,000 ₪ שקיבלו הבעל והאשה מהוריו של הבעל, והלוואה נוספת שנטלו מאחי הבעל, שהושבה, כך שהבעל והאישה השקיעו בבניית בית המגורים 750,000-850,000 ₪ בלבד. בהיות האשה ברת רשות בלבד בבית המגורים, היא זכאית לכל היותר להשבת השקעותיה בפועל בבית המגורים, ולא מעבר לכך, ואין לפסוק את הסכום שישולם לאשה בהתבסס על חוות דעת השמאית שמינה בית המשפט.
בעניין זה, האשה כלל לא הוכיחה את ההשקעות הנטענות על ידה. לתביעתה צורפו אותן קבלות מספר פעמים, וחלקן הוצאו בגין רכישת תכולה לבית המגורים ולא עבור בנייתו. אף שהנטל מוטל על האשה, הציג הבעל תחשיב מסודר של עלויות הבניה, התואם את האמור לעיל, כך שחלקה של האשה הוא 425,000 ₪ לכל היותר. מסכום זה יש לקזז את שווי המגורים לאורך השנים.
לפיכך, יש להורות על דחיית תביעת האשה בכל הנוגע לבית המגורים, תוך חיובה בהוצאות.
הבעל אינו בעל זכויות בנכסי מקרקעין כלשהם, לבעל אין עסקים נוספים והוא לא הבריח כספים מפני האשה. כך, החברה שהקים הבעל אינה מניבה לו הכנסות נוספות, וצוברת הפסדים בלבד. מאז פרישתו מן הצבא, אין לבעל הכנסה משמעותית, על אף נסיונותיו ליצור הכנסות נוספות. כספים שקיבל הבעל עם פרישתו שימשו לפרעון הלוואות שנטלו הצדדים ולהוצאות המשפחה. הבעל נאלץ למשוך כספים מקרן השתלמות לצורך תשלום שכ"ט עו"ד. מן התחשיב שערך המומחה יש לקזז את הפנסיה המוקדמת שקיבל הבעל, ואין לחלק את הפנסיה המוקדמת.
במקרה הנדון אין מתקיימים התנאים לחלוקה בלתי שיוויונית של נכסי הצדדים, שכן האשה בעלת שני תארים, עובדת בXXX מזה שנים בתפקיד בכיר והכנסתה עולה על זו של הבעל. ככל שיש לבצע חלוקה בלתי שיוויונית, ראוי כי היא תהיה לטובת הבעל.
טענות הנתבע 2
הנתבע 2 הביע התנגדות נחרצת לכל טענה בדבר זכויות של האשה או של הבעל בקרקע עליה נבנה בית המגורים. הנתבע 2 ורעייתו, הורי הבעל, העניקו רשות לבעל ולאשה לבנות את בית המגורים על הקרקע שבבעלותם, וכן להתגורר בבית, אולם לא העבירו להם זכויות בקרקע, לא בכתב ולא בעל פה.
גם בדירות שבבעלות הנתבע 2 ורעייתו בXXX, אין לבעל או לאשה זכויות כלשהן.
המגרש בXXX נרכש על ידי הורי הבעל בשנת 1966, ועליו עמד בית ישן. הזכויות במגרש רשומות על שם הנתבע 2, אך שייכות לו ולרעייתו. במרוצת השנים ועת נולדו חמשת ילדיהם, עלה בידי הורי הבעל להרחיב את הבית הישן, ולאחר מכן גם לבנות בית חדש למגוריהם.
הבעל הוא בנם הבכור של הנתבע 2 ורעייתו, והוא התגורר בבית הישן שעל המגרש עוד טרם נישואיו לאשה. לאחר נישואיהם, ביקשו הבעל והאשה להוסיף ולהתגורר בבית הישן, ללא תמורה, וההורים אפשרו זאת.
לאחר שהאחי הבעל, קיבל היתר בניה לבניית ביתו על הקרקע, הועלתה האפשרות כי גם הבעל והאשה יצטרפו לבניה, ויבנו את בית המגורים במקום. הובהר על ידי הנתבע 2 כי הקרקע תיוותר בבעלות ההורים וכי הם לא יוותרו על זכויותיהם בה. לא הובטח, לא בכתב ולא בעל פה, כי הזכויות בקרקע יוענקו לבניו של הנתבע 2 או לרעיותיהם. בהתאם לכך, ברור היה לבעל ולאשה כי לא יוכלו ליטול משכנתא בגין בית המגורים, וזאת בשל רישום הזכויות במקרקעין על שם הורי הבעל. האשה הסכימה לכך, ובניית הבית יצאה לפועל.
אחי הבעל היה אמון על קבלת היתר הבניה, ועל תהליך הבניה כולו, כאשר התשלום בגין הבניה נעשה באמצעות קרוב משפחה שהוא קבלן, כך שעלויות הבניה היו נמוכות משמעותית.
כאשר נזקקו הבעל והאשה לכספים לצורך השלמת הבניה, והיות שברור היה כי לא יוכלו לשעבד את בית המגורים, העניקו הורי הבעל לאשה ולבעל הלוואה של 50,000 $ ועוד 50,000 ₪. בין הצדדים הוסכם, כי כאשר יזדקקו ההורים לכספים – ישיבו הבעל והאשה אותם. הבעל והאשה נטלו הלוואה נוספת של 70,000 ₪ מן האח, אשר הושבה לו. ההלוואה שנתנו ההורים – לא הושבה עד כה, וההורים עומדים על זכותם לעתור להשבת ההלוואה.
לאשה אין זכויות בקרקע או בבית המגורים, והיא זכאית, בנסיבות שלפנינו, לכל היותר להשבת מחצית הסכום שהושקע בבניה. האשה מעולם לא פנתה אל הורי הבעל בבקשה לרשום את הזכויות בבית המגורים על שמה. היא נהגה בכפיות טובה כלפי הורי הבעל, אשר התירו לה להתגורר לאורך שנים בבית הישן ובבית המגורים, ללא תשלום שכירות או דמי שימוש, וצירפה לתצהירה הקלטות מהן עולה כי ניסתה להכשיל את הנתבע 2 ואת רעייתו, על מנת שיאמרו כי בית המגורים בבעלותה.
ההורים העניקו רשות לבעל ולאשה והתגורר בבית המגורים, אולם עם פרידת בני הזוג, זכאים ההורים לבטל את הרשות.
האשה העידה, כי ידעה שהנתבע 2 הוא בעל הזכויות בקרקע, והבינה כי אין לה זכויות לא בקרקע ולא בבית המגורים, כפי שלאחי הבעל ולאשתו אין זכויות בביתם. זאת, כאשר הבהירה כי לא נחתם הסכם להעברת הזכויות ולא דווחה עסקה לרשויות המס. העדה מטעמה של האשה, אשר הצהירה כי החתימה את הבעל והאשה על מתווה בכתב בנוגע לבית המגורים, לא התייצבה לדיון ותצהירה הוצא מן התיק. האשה למעשה גם לא הוכיחה כי הובטחו לה זכויות בקרקע, ובהתאם לעדותה גם לא נעשה דבר למימוש אותה הבטחה נטענת.
בהעדר מסמך כתוב המעגן את אותה התחייבות המיוחסת לנתבע 2, אין מתקיימת הדרישה המהותית היוצרת את ההתחייבות המיוחסת לנתבע 2, ודין התביעה להידחות.
הנתבע 2 ורעייתו הם אנשים מבוגרים, שנגררו להליך מיותר, בו נקטה האשה בחוסר תום לב של ממש, כך שיש להורות על דחיית התביעה, תוך חיוב האשה בהוצאות הולמות.
דיון
טרם בחינת התביעה, ככל שהיא נוגעת לבני הזוג, ראוי לברר את רכיב התביעה המרכזי, סלע המחלוקת בין הצדדים, הנוגע לבית המגורים. כבר עתה ייאמר, כי האישה לא הוכיחה את תביעתה לבעלות על בית המגורים.
התחייבות ליתן מתנה
על פי סע' 7 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969 וסע' 5 לחוק המתנה התשכ"ח - 1968, כאשר עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה ובעסקה במקרקעין מתקיימת דרישת כתב מהותית.
בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פד"י נ (1) 185 נקבע, כי ייתכנו מקרים בהם דרישת הכתב תיסוג מפני עקרון תום הלב, וכי בהתקיים נסיבות חיצוניות לכתב ניתן יהא להסיק על קיומה של עסקה במקרקעין והעברת זכויות במקרקעין חרף העדר מסמך כתוב.
בהתייחס להלכת קלמר ולדרישת הכתב בהתחייבות ליתן מתנה, נקבע ברע"א 1681/10 חיים עיני נ' טלי סידי ( 05.07.10) כדלקמן:
"קביעתו הבסיסית של המחוקק בסעיף 8 לחוק המקרקעין בדבר דרישת הכתב ("התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב") בעינה עומדת, וגם אם חל בה ריכוך, ואף אם נניח כי הריכוך יחול גם על סעיף 5(א) לחוק המתנה ("התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב"), עדיין תלוי הדבר בנסיבות כל מקרה. כדי שתתקיים "דרישת כתב מרוככת" יש צורך במסכת ראיות "תחליפית" משמעותית ומוצקת (ראו ראבילו, 350)."
רישיון במקרקעין
בע"א 483/16 חביבה יהודאי נ' חלמיש - חברה ממשלתית - עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ (03.10.17) נפסק בנוגע לרישיון במקרקעין:
"המונח "רישיון במקרקעין" מתייחס להענקת זכות להחזקה ושימוש במקרקעין בתמורה או ללא תמורה, במפורש או מכללא. הרישיון אינו חלק מהזכויות המנויות בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אולם פסיקתו של בית משפט זה הכירה בו כמוסד המבוסס על שיקולים של צדק ומתאים למקרים מסוימים שבהם לא רכש המחזיק זכות קניינית במקרקעין לכל דבר ועניין. ככלל, רישיון במקרקעין הוא הדיר וניתן לביטול, אך ישנם מקרים שבהם הצדק דורש למנוע מנותן הרישיון לבטלו. במקרים שבהם בעל הזכויות במקרקעין הציג בפני אדם מצג בנוגע לשימוש במקרקעין – אף ללא הסכם מפורש – יש מצבים שבהם ניתן להכיר בקיומו של רישיון "מכוח השתק" לשם עשיית צדק בין הצדדים. לצורך כך, נבחנו בפסיקה, בין השאר, כוונת הצדדים, הציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, מידת הסתמכותו של האחרון על הרישיון והנזק שנגרם לו עקב כך, משך השימוש במקרקעין, ועוד. כמו כן, נקבע כי לבתי המשפט נתון שיקול דעת רחב אף בקביעת הסעדים מכוחו של הרישיון – החל ממתן פיצוי כספי בגין ביטול הרישיון וכלה בקביעה כי הרשות בלתי הדירה ואינה ניתנת לביטול – והכל על-פי נסיבות המקרה הקונקרטי".
בכל הנוגע למנגנון הפיצוי בגין ביטול רישיון במקרקעין, נקבע בבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (10.5.17) כך:
"הנה כי כן, במסגרת דיון ב'גורלה' של רשות במקרקעין, על בית המשפט לדון ולהכריע במספר שאלות: האחת, האם הרשות הדירה, אם לאו; השניה – אם יקבע כי הרשות הדירה – האם היא בוטלה, אם לאו; והשלישית – אם יקבע כי הרשות בוטלה – האם יש להתנות את ביטולה בתשלום פיצוי. שעה שנקבע כי רשות היא הדירה ומבוטלת, וכי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה – ואף אם קביעות אלו התבססו על שיקולי צדק – או אז יש לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו."
לא הוכח כי הנתבע 2 הבטיח לבעל ולאשה כי הזכויות יעברו אליהם
האופן בו ניהלה האשה את שמיעת הראיות, כפי שפורט בפתח פסק הדין, הביא לכך שהיא נחקרה אודות תצהירה, ואילו הבעל והנתבע 2 לא נחקרו על התצהירים שהגישו, על כל המשתמע מכך, לעניין הותרת גרסאותיהם בעינן.
האישה מצידה טענה תחילה, כי בני הזוג שילמו להורי הבעל שכירות בגובה 2,300 ₪ בחודש, עת התגוררו בבית הישן (עמ' 45 ש' 5-6), בעוד שבכתב התביעה טענה כי דמי השכירות עמדו על סך של כ- 3,000 ₪ בחודש (ראו סע' 17 לכתב התביעה הרכושית).
בכל הנוגע לזכויות בבית המגורים, אמרה האישה בחקירתה:
"אני ידעתי שבעל הזכויות בקרקע זה XXX. בשלב שלפני שבנינו הוא היה בעל זכויות בקרקע וברגע שהבטיח שזה עובר לידינו זה ברור שזה שלי ושל הנתבע". (עמ' 37 ש' 20-21).
כאשר נשאלה האם היא אוחזת במסמך חתום על ידי הנתבע 2, בו הוא מעביר לה את הזכויות בקרקע, השיבה:
"לא מאשרת דבר כזה. יש לי הצהרה שלו ויש מס' פעמים שהבטיח לי" (עמ' 37 ש' 30), וכאשר הופנו אליה שאלות בדבר קיומו של מסמך חתום או יפוי כח בלתי חוזר להעברת הזכויות השיבה: "לא זוכרת דבר כזה" (עמ' 37 ש' 33 ו- 36).
האישה טענה, כי שולמו מיסים בגין העברת הזכויות, אולם הוסיפה, כי האסמכתאות לכך אינן בידיה (עמ' 38 ש' 3-4). בהמשך אמרה, כי המסמכים הופקדו בידי בא כוחה, מחשש שהבעל יגנוב אותם (עמ' 38 ש' 17).
האישה הודתה, כי למעשה לא נחתם הסכם להעברת הזכויות (עמ' 39 ש' 7), ולא ידעה לנקוב בשמו של עורך הדין אשר אמור היה לבצע את העברת הזכויות (עמ' 41 ש' 25-26).
האישה אישרה, כי בני הזוג קיבלו 300,000 ₪ מהורי הבעל.
לדבריה: "שהסתיים השלד ונגמר לנו הכסף האבא אמר שייתן לנו 300 אלף ואז האח רץ להחתים אותי על ההלוואה של 300 אלף ואמרתי לו שלא חותמת על הלוואה כל עוד השטח לא על שמי, על מה אחתום? הלכנו לחברה XXX והכסף עבר לXXX ולא עלי. הלכנו לחברה וכתבה הסכם שהוא מתחייב להעביר את השטח גם על שמי ואני בתמורה צריכה להחזיר מחצית מההלוואה". (עמ' 45 ש' 23-28).
לנוכח הסתירות שעלו בעדותה של האישה, אבהיר, כי איני נותנת אמון בדבריה, וכי בהעדר מסמך חתום אודות העברת הזכויות בקרקע לאשה ולבעל, וללא אסמכתאות בדבר תשלום מיסים בגין אותה העברת זכויות נטענת, לא הוכיחה האישה כלל וכלל כי הנתבע 2 התחייב להעביר את הזכויות במקרקעין לבני הזוג. לא מצאתי כי יש ממש גם בטענה כי האישה והבעל שילמו להורי הבעל שכירות בתקופה בה התגוררו בבית הישן.
היות שהבעל והנתבע 2 לא נחקרו על תצהיריהם, נותר האמור בתצהיריהם בעינו, כאשר דבריהם עומדים בסתירה מוחלטת לגרסתה של האישה, אשר כאמור נמצאה כבלתי אמינה.
הריני מקבלת את דברי הנתבע 2 בתצהירו (ההדגשות במקור, א.נ.) :
"בשום שלב של ההחלטה לבנות ו/או במהלך הבנייה ו/או אחריה – לרבות בשלב שבו חמתנו על הבקשה להיתר בנייה (וביקשנו להתיר לנו לבנות בית דו משפחתי במקום הבית הישן והמחסן) –לא חתמנו על מסמך כלשהו בו העברנו או התחייבנו להעביר לילדנו או לנשותיהם את המגרש או חלקו; כמו כן, לא הבטחנו, לא אשתי ולא אני, בשום צורה או אופן, לא בכתב ולא בעל פה, את הענקת הזכויות במגרש לXXX, לXXX או לנשים של מי מהן, והם ידעו כי אין לנו כוונה כזו. יתירה מזאת: לא ביצענו שום פעולה שמצביעה על רצון או כוונה להעביר זכויות בשום צורה שהיא.
ההיפך הגמור הוא הנכון: לכולם היה ברור ואף מוסכם, כי המגרש היה ונותר שלנו בלבד, על כל המשתמע מכך. לא חתמנו על אף מסמך בו העברנו/התחייבנו להעביר את זכויותינו אפילו לא אחרי 120 שלנו, ואף לא חתמנו עד כה על צוואה כלשהי שמעניקה זכויות יתר במגרש למי מהבנים , אלא סמכנו על ילדינו כי יסתדרו בבוא היום. אשתי ואני איפשרנו והענקנו רשות מגורים בשטחנו גם לצדדים וגם לבן XXX אף ולאשתו, אך היה ברור, ועל דעת כך נבנו הבתים, כי לא מדובר בהעברת בעלות בדרך כלשהי בשטח עליו נבנה הבית, כמו גם היה ברור כי המגורים בשטח שלנו כפופים להמשך יחסים תקינים במשפחה" (סע' 19 לתצהירו של הנתבע 2).
נוסיף לכך את דברי הבעל בתצהירו, אשר אף הם נותרו על כנם:
"התובעת ידעה לאורך השנים שהמגרש לא על שמה ולא על שמי, ואף ידעה שההורים לא העניקו לנו אותו במתנה ולא התחייבו בשום צורה לעשות זאת, ולמרות שלא אהבה זאת ואף העלתה נושא זה כנושא למריבה מולי, הרי שלא העזה אפילו לפנות בבקשה להורים – ולו פעם אחת (עד הסכסוך) – כדי לבקש זאת או לדרוש זאת, ביודעה היטב את עמדתם" (ההדגשות במקור א.נ.).
לא מצאתי כי הנתבע 2 התחייב, לא בעל פה וודאי שלא בכתב, להעביר את הזכויות בבית המגורים ו/או בקרקע לבני הזוג. מכאן, כי לאשה זכות בר רשות בלבד בבית המגורים, שנבנה על ידי בני הזוג על הקרקע שהייתה ועודנה בבעלות הורי הבעל. לא הוכח גם כי מדובר ברשות בלתי הדירה, ופרידת הצדדים מהווה נימוק ראוי לביטול רשות זו.
האשה זכאית למחצית מן ההוצאות שהוציאו בני הזוג בבניית הבית
על יסוד האמור לעיל, זכאית האישה לקבל מחצית מן ההוצאות שהוציאו בני הזוג לבניית בית המגורים, ולא מחצית שווי הבית על פי חוות הדעת.
הצדדים שניהם צירפו אסמכתאות בעניין עלויות הבניה.
האסמכתאות שצירפה האישה אינן תומכות בטענתה בדבר עלות הבניה, שכן מדובר בקבלות שצורפו שוב ושוב, וכן בקבלות בגין רכישת מיטלטלין לבית, אשר אינן נוגעות לעלות בניית בית המגורים, וראו בקשת הבעל להוצאת נספחים מתצהירה של האישה מיום 8.2.21, בעניין זה בדיוק.
הבעל צירף לתצהירו תחשיב מפורט ומגובה במסמכים מתאימים בעניין עלויות הבניה, וממנו עולה כי סך כל עלויות הבניה בבית המגורים ובבית אחיו של הבעל עמדו על 1,624,798 ₪. מאחר שמדובר בעלות בניית שני הבתים, יש לזקוף מחצית מסכום זה בגין בית המגורים. לכך נוסיף הוצאות נוספות שהוציאו הצדדים בגין בית המגורים. לאחר עיון באסמכתאות אשר צורפו על ידי האשה, מצאתי לקבוע כי הוצאות הפנים עמדו על סך של 110,000 ₪.
עלויות הבניה של בני הזוג מסתכמות אפוא ב- 922,399 ₪, כאשר האשה זכאית למחצית הסכום.
בהעדר טענה בכתב ההגנה של הנתבע 2 וללא תביעה מתאימה לדמי שכירות ראויים או להשבת הלוואה, ומבלי לקבוע דבר באשר לסיכוייה של תביעה כזו, אין מקום להורות על ביצוע קיזוז מסכום זה.
מכל האמור, יש להורות על דחיית עתירת האישה להיותה בעלת מחצית הזכויות בבית המגורים, כאשר בד בבד על הנתבע 2 לשלם לאשה סך של 461,199 בצירוף הפרשי הצמדה ממועד סיום הבנייה, הנקבע בזאת ליום 1.1.08, ועד למועד התשלום בפועל, היינו סך של 574,596 ש"ח.
איזון משאבים
על בני הזוג חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין, באיזון המשאבים, יהיה זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משוויים של כלל הנכסים שצברו בני הזוג במהלך החיים המשותפים, למעט נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.
מועד הקרע
בעמ"ש (חי') 23541-01-17 פלונית נ' פלוני (9.8.17), הובהר כי הקרע ייתכן במספר מישורים:
"קרע פיזי – ובכלל זה יציאה מבית המגורים, הפרדת מגורים, נקיטה בהליכים משפטיים.
קרע כלכלי – ובכלל זה הפסקת ניהול משק הבית במשותף.
קרע זוגי – ובכלל זה הפרת נאמנות מצד בן הזוג, אלימות בין בני הזוג, הגשת תלונה במשטרה על אלימות ועוד.
לבית המשפט שיקול דעת בנדון, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו".
היות שדומה כי הבקשה לישוב סכסוך בישרה את הקרע הסופי בין הצדדים, קרע שלאחריו לא ניתן היה לשקם עוד את מערכת היחסים ביניהם, אף אם הוסיפו להתגורר תחת קורת גג משותפת, מצאתי לקבוע כי מועד הגשתה, 11.10.18, יהיה למועד הקרע.
הצדדים נישאו כאמור ביום 01.XX.XX. בהחלטה מיום 15.1.20 הורה בית המשפט על מינוי רואה החשבון החוקר בר לב, לשם מתן חוות דעת מקיפה בדבר נכסיהם של הצדדים. המומחה התבקש למסור שתי הערכות חלופיות, האחת בהתייחס למועד הגשת הבקשה לישוב סכסוך, 1.10.18, והאחרת ביחס למועד הגשת התביעות, 4.7.19.
כאמור, מועד הקרע הוא יום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, בהתאם לחלופה הראשונה.
מאחר שהמומחה לא נחקר אודות חוות דעתו, ובשים לב לכך שלמומחה הוענקו סמכויות חקירה, במסגרתן בחן את כל הנתונים אודות נכסי הצדדים, הכנסותיהם, חובות שצברו וכן את החברה שהקים הבעל, לא מצאתי מקום לסטות מן האמור בחוות הדעת, ביחס לאיזון הכולל בין הצדדים, כמובא בעמ' 10 לחוות הדעת המשלימה, חוות דעת אשר הוגשה לאחר קבלת שאלות הבהרה מן הצדדים. בהתאם לכך, חלקו של הבעל באיזון הוא 592,717 ₪, וחלקה של האשה 552,799 ₪.
המומחה הותיר בסע' 1 בעמ' 11 לחוות הדעת המשלימה את הכרעה ביחס לסכומים שמשך כל צד טרם מועד הקרע, ואשר לא הוכח כי שימשו לתשלום הוצאות משק הבית המשותף. מדובר בסך של 14,950 ₪ שמשך הבעל ובסך של 30,693 ₪ שמשכה האשה. בהעדר הוכחה לכך שהסכומים הללו שימשו את המשפחה, יש לכלול אותם באיזון הכולל.
הריני מאמצת את התחשיב שערך המומחה ביחס לרישום הזכויות שאינן נזילות, בתאם לסע' 2 בעמ' 11 לחוות הדעת.
חוות הדעת בנוגע לשווי החברה על פי האמור בעמ' 26 לחוות הדעת תיוותר בעינה, והמומחה ינכה מס רווח הון משווי החברה בהתאם לאמור בסע' 3 בעמ' 11 לחוות הדעת.
הערכות המומחה את רכבי הצדדים בפרק ז' לחוות הדעת מאומצות אף הן במלואן.
פנסיה מוקדמת
לאחר שהחל ההליך, העלתה האשה טענות בדבר זכאותה לחלק מקצבת הפנסיה שמקבל הבעל. הדבר מצא את ביטויו בחוות דעת המומחה, כאשר הבעל התנגד לכך.
בעניין הפנסיה המוקדמת, נקבע, כי אין מקום לערוך אבחנה בינה לבין פנסיה המשתלמת בגיל פרישה, כל אימת שאין מדובר בפרישה מוקדמת בשל מצב בריאותי לקוי (ראו בע"מ 4860/16 פלונית נ' פלוני ( 05.09.17)).
על כן, לא מצאתי לסטות מחוות דעת המומחה אף בעניין זה, בו התייחס המומחה לתקבולי הפנסיה המוקדמת של הבעל כנכס בר איזון. ממילא, לא ראיתי לקזז פנסיה רעיונית של האשה, במקרה דנן.
השימוש בסע' 8(2) לחוק יחסי ממון
בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון הסמיך המחוקק את בית המשפט לפעול בניגוד לברירת המחדל, באופן המאפשר להפחית מחלקו של בן-זוג באיזון, אל מתחת למחצית, אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת:
"8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
[...]
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג; [...]".
המחוקק הותיר לשיקול דעת בית המשפט את פיתוח הכללים המתאימים לשימוש בסמכות זו. בבע"מ 2045/15 פלוני נ. פלונית נאמר מפי כב' הש' א. רובינשטיין כך: "אטעים כי העקרונות נקבעו זה מכבר בפסיקה, וברי כי השימוש החריג בסעיף ייעשה בזהירות רבה, אולם יישומם תחום לנסיבות כל תיק...בית המשפט המחוזי מנה אמות מידה אפשריות להפעלת הסעיף, הכרוכות בהפרש או שוני ניכר בהכנסות הצדדים או בנכסיהם, שוני בעול גידול הילדים, התנהגות אלימה או הברחת נכסים. אפשרות אחרת היא "השיתופיות המוחלשת" או "לשיעורין" (ראו עניין פלוני 2015), וניתן לחשוב על נסיבות אחרות. עיקר העיקרים - עשיית צדק בנסיבות מיוחדות המהוות חריג. קשה להגיע לקביעה פרטנית יותר במישור העקרוני, והאדרת ה"כללית" שמנסה המבקש להעטות על המקרה אין להלמה".
לנוכח הכנסותיהם הדומות של הצדדים, ולאחר שהוברר כי חרף טענותיה לקיום פער משמעותי בין בני הזוג, לא מתקיים פער שכזה, לא מצאתי כי האשה הוכיחה קיומן של נסיבות להפעלת סע' 8(2) לחוק יחסי ממון במקרה דנן.
שקלתי את הוצאות הליך זה, כאשר נתתי דעתי לכך האשה עמדה על מינוי רואה חשבון חוקר, אשר מחוות דעתו עלה כי טענותיה כלפי הבעל הן טענות סרק. בנוסף, לאחר שטענותיה של האשה נדחו בפסק הדין, שקלתי את התנהלותה בהליך זה, אשר הביאה להארכת ההליך שלא לצורך ולבזבוז זמנו של בית המשפט. כן נלקחו בחשבון הדיונים הרבים שהתקיימו בהליך זה.
מכל אלה, מצאתי לחייב את האשה בתשלום מלוא שכר טרחתו של המומחה רו"ח בר לב, וכן בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ לבעל ובסך של 30,000 ₪ נוספים לנתבע 2.
סיכום
סופם של דברים, פסק הדין בתביעת המזונות הוא בהתאם לאמור בסע' 24, 27 ו- 28 לעיל.
פסק הדין בתביעה הנוגעת לקטינים בהתאם לאמור בסע' 34 לעיל
פסק הדין התביעה הרכושית, על פי האמור בסע' 76, 81-85, 88, 90, ו- 91 .
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את 3 התיקים.
ניתן היום, כ"ו תמוז תשפ"ב, 25 יולי 2022, בהעדר הצדדים.
25 מתוך 25