טוען...

בית משפט לענייני משפחה בקריית שמונה

תלה"מ 12064-07-21 ש' ע' נ' ש' ע'

תלה"מ 2611-06-21

תלה"מ 7730-07-21

תלה"מ 13857-07-21

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט רן ארנון

תובע

ג' ש' ע'

באמצעות ב"כ עוה"ד הדס צור

נגד

נתבעת

ט' ש' ע'

באמצעות ב"כ עוה"ד אירה אלקלעי-רובין

פסק דין

לפניי 4 תביעות שמתנהלות בין הצדדים, בהן אדון במאוחד:

תלה"מ 2611-06-21 - תביעת מזונות שהגישה האישה (להלן גם: "הנתבעת", "האם") ביום 1/6/21;

תלה"מ – 7730-07-21 - תביעה לזמני שהות שהגיש האיש (להלן גם: "התובע", "האב") ביום 5/7/21;

תלה"מ 12064-07-21 - תביעה לפינוי וסילוק יד שהגיש האיש ביום 6/7/21;

תלה"מ 13857-07-21 - תביעה כספית לדמי שימוש שהגיש האיש ביום 7/7/21;

בכל התביעות יכונו הצדדים "התובע" או "האיש", "האב", ו-"הנתבעת" או "האישה", "האם".

רקע עובדתי

  1. הצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית משנת 2014 ועד ל- 1.12.2020, ללא נישואין. ממערכת זו נולדה להם ילדה משותפת, ***, ילידת 12.10.2016 (להלן: "הקטינה"). לאישה בן נוסף מזוגיות קודמת, כיום כבן 17 שנה.

  1. בשנת 2015, לאחר כשנת זוגיות, הצדדים עברו להתגורר יחד בבית ברחוב *** ביישוב **** שנמצא בבעלות מלאה של התובע (להלן: "בית המגורים").

  1. במהלך תקופת הזוגיות ערכו הצדדים, באמצעות עו"ד תהילה כהן, הסכם לחיים משותפים שעומד כעת במרכזה של המחלוקת.

  1. בין הצדדים פרץ סכסוך, ובחודש נובמבר 2020 יצא האיש את בית המגורים ושכר יחידת דיור בקיבוץ ****. מאז, מתגוררת האישה יחד עם בנה ועם הקטינה המשותפת בבית המגורים. במהלך ההליכים האיש עזב את **** ועבר להתגורר בדירה שכורה בקיבוץ ****.

  1. בקשה ליישוב סכסוך הוגשה ביום 2.2.21. במסגרת ההליך לא הגיעו הצדדים להסכמות והתיק נסגר ביום 6.5.21. האם הגישה תביעת מזונות, לאחריה, הוגשו על ידי האב תביעות לפינוי וסילוק יד, תביעה כספית לדמי שימוש ותביעה לקביעת זמני שהות. במסגרת תביעת האב לדמי שימוש הוגשה בקשה לדמי שימוש זמניים.

  1. ביום 18.7.21 ניתנה החלטה למזונות זמניים, לפיה חויב האב בדמי מזונות חודשיים בסך 1,350 ₪, ובנוסף 250 ₪ בחודש בגין השתתפותו באחזקת מדור הקטינה. בענין הבקשה לקביעת דמי שימוש זמניים נקבע בהחלטתי מיום 21.11.21 כי שאלת דמי השימוש תידון במסגרת פסק הדין ולא במסגרת סעד זמני.

  1. תסקיר העו"ס לסדרי דין הוגש ביום 7.11.21. במסגרתו ציינה העו"ס, כי לאור ההסכמות בין ההורים על זמני השהות היא ממליצה על המשך קיום זמני השהות הקיימים.

  1. דיון הוכחות התקיים ביום 8.2.2022 במהלכו נחקרו הצדדים, עו"ד תהילה כהן – עורכת ההסכם, ומר ***** – אבי התובע.

  1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נטושה סביב שאלת תוקף הסכם החיים המשותפים שערכו, שגם שאלת חתימתו עומדת במחלוקת, והזכויות בבית המגורים הנובעות מכוח הוראות הסכם זה. לפיכך, אברר תחילה את התביעה לפינוי וסילוק יד, שכן התוצאה שלה משליכה על יתר התביעות, ולאחריה אדון בתביעות הנוספות.

תביעה לפינוי וסילוק יד

טענות האיש

  1. אין מחלוקת כי הזכויות בבית המגורים רשומות בבעלותו המלאה והבלעדית של התובע, עוד בטרם הכיר את הנתבעת. הבית נקי מכל שעבוד, ונרכש במלואו מכספי התובע ומשפחתו ללא משכנתא.

  1. בכוונה תחילה לא נישאו הצדדים וחיו כידועים בציבור, בהפרדה רכושית מוחלטת, לרבות חשבונות בנק נפרדים. הצדדים ניהלו חשבון בנק משותף אשר שימש עבור צרכי הקטינה בלבד. לטענת התובע דבר זה מעיד על כך שכוונתו תמיד הייתה לשמור על הפרדה רכושית.

  1. לטענת האיש לאחר לידת הקטינה ורצונו בילד נוסף, החלה הנתבעת לבוא בדרישות לעריכת הסכם המסדיר את ענייניהם במקרה של פרידה. הנתבעת חרדה מאז ומתמיד להיוותר ללא קורת גג, ומכאן, לטענתו, נולדה הדרישה להסכם. תנאי הנתבעת, כפי שאלה באו לידי ביטוי בטיוטת ההסכם, היו קיצוניים ובלתי מידתיים, ומנוגדים לכוונת התובע בנוגע לשיתוף ביניהם.

  1. בסוף חודש נובמבר 2020, לאחר פרוץ הסכסוך, גירשה הנתבעת את התובע מביתו שלו בצעקות ואיומים והוא נאלץ לשכור דירת חדר בקיבוץ אחר. מאז, מתגוררת הנתבעת בבית התובע, יחד עם בנה מנישואיה הראשונים ובתם המשותפת, ועושה בו שימוש בלעדי ולא חוקי ומונעת כניסת התובע לביתו.

  1. למרות זאת המשיך התובע להפקיד את מלוא הכנסתו לחשבון הבנק המשותף, עד לחודש אפריל 2021, משם שולמו הוצאות הקטינה ותשלומים משותפים שונים, עד סגירת החשבון בחודש מאי 2021.

  1. לטענת התובע, האישה תולה את השתלטותה הבלתי חוקית על הבית בכך שהצדדים ערכו טיוטת הסכם ממון בעבר. התובע טוען כי מעולם לא הייתה כוונת שיתוף בביתו וברכוש שנצבר עובר לזוגיות.

  1. באשר להסכם טען התובע כי אין לו כל תוקף. לדבריו בשנת 2018 נפגשו הצדדים עם עו"ד תהילה כהן, פעם או פעמיים. לדבריו, לאחר שנוכח כי טיוטת ההסכם איננה משקפת את רצונו וכוונותיו – לא נטל חלק בעריכת ההסכם. הנתבעת באה עם ידע מוקדם לאחר הליך גירושין קשה, ואילצה אותו לחתום על טיוטת ההסכם, בעיצומה של מריבה, מתוך לחץ ומבלי לקבל ייעוץ משפטי.

  1. היוזמה וההתנהלות מול עו"ד כהן הייתה אך ורק של הנתבעת והתובע לא לקח בכך חלק – התנהלות פגומה מיסודה. ההסכם כולל הוראות חריגות, ללא כל קורלציה למשך מערכת היחסים בין הצדדים, ולמעשה נועד להבטיח את עתידה הכלכלי של הנתבעת על חשבונו של התובע.

  1. התובע מציין כי בחקירתה הודתה עו"ד כהן כי השיח על מהות ההסכם נעשה מול הנתבעת. ההסכם לא הוקרא ולא הוסברו לצדדים זכויותיהם וחובותיהם.

  1. עוד נטען כי הקשר עם עו"ד כהן נותק בטרם נחתם ההסכם. השליטה על קובץ ההסכם הייתה בידי הנתבעת, באמצעות סיסמה או הרשאה של הנתבעת בלבד. הנתבעת העידה בעצמה כי הקובץ היה נעול בסיסמה (ע' 15, ש' 7-8).

  1. אין מחלוקת כי הצדדים לא חתמו על ההסכם באותו הזמן. הנתבעת לא ידעה לומר מתי חתמה על ההסכם, אך אין חולק כי זה היה זמן רב לאחר שהתובע עצמו חתם עליו. התובע טוען כי חלפו שנים מאז יצאה לאור טיוטת ההסכם ואין לה כל נפקות.

  1. לאחר שהתובע התנגד לחתום על ההסכם המקפח והלא צודק, הפכה הנתבעת את חייו לגיהינום, ואיימה עליו כי אם לא ייחתם ההסכם תתבע מחצית מרכושו, תרחיק ממנו את הקטינה ועוד שלל איומים.

  1. לאחר ריב סוער עם הנתבעת, מתוך חרדה אמיתית וברגע של חולשה ופחד, כך לדבריו, חתם התובע לבדו על טיוטת ההסכם. אז סירבה, הנתבעת, לטענתו, לחתום בעצמה. בשלב זה מערכת היחסים הידרדרה ולא שוקמה עוד.

  1. בנובמבר 2020 כאמור נפרדו הצדדים. התובע גורש מביתו ואילו הנתבעת, שמטרתה הייתה השתלטות על רכושו, חתמה על טיוטת ההסכם.

  1. התובע טען כי כלל לא ידע שהנתבעת חתמה על ההסכם, וראה לראשונה את הטיוטה חתומה במסגרת כתב התביעה בתיק המזונות. עוד טען כי הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב. לא היה קיבול כנדרש בחוק החוזים, שכן הנתבעת לא עדכנה שחתמה על ההסכם, והחתימה לא נעשתה תוך זמן סביר. התובע טוען כי הסתמך על כך שההסכם נזנח שכן לא נחתם ולא אושר בבימ"ש.

  1. עוד נטען כי טיוטת ההסכם לא נחתמה בפני עורך דין או רשות. כמו כן, ההסכם לא הובא לאישור בית המשפט בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973. הצדדים הסכימו בסעיף 5 להסכם כי ההסכם יעבור את אישור בית המשפט, וכן בהתנהלות מול עו"ד כהן נכתב כי טיוטת הסכם סופי 'מוכן לאישור בית המשפט' יעבור לצדדים.

  1. אישור ההסכם בפני בית המשפט הינו תנאי מתלה, ונועד בדיוק למקרה כזה בו זכויות של צד אחד מקופחות, או נלקחות ממנו, באופן חריג.

  1. לחילופין, טען התובע כי ככל שטענותיו לכך שטיוטת ההסכם מעולם לא הגיעה למעמד של הסכם תקף, לא ישמעו, יש לדחות את החוזה מכוח דיני החוזים הכלליים או בשל תקנת הציבור בהיות הוראותיו קיצוניות וחד צדדיות.

  1. הבטחת מגורי הקטינה עד לגיל 21 חסרת פרופורציה למשך הזוגיות הקצרה בין השניים. כמו כן החלופה לפיה התובע ישלם לנתבעת דמי שכירות למשך שנים ארוכות, גם היא חסרת היגיון, כל זאת על יסוד מערכת זוגית שארכה כ-6 שנים. אין בהסכם כל הוראה המחייבת את הנתבעת על שמירה על תקינות הנכס וערכו, ואין בהסכם כל הוראות המגינות על זכויות של התובע כבעל הנכס.

  1. בנוסף, הנתבעת הוסיפה בהסכם הוראות בדבר זכויות מגורים במקרה של מות התובע שכלל אינן מתיישבות עם הוראות חוק הירושה.

  1. הנתבעת עושה שימוש בלעדי בביתו של התובע ללא כל תשלום דמי שימוש ובניגוד להסכמתו.

  1. אם בכך לא די, הנתבעת עושה בבית שימוש מסחרי בלתי חוקי, ומנהלת בתוכו סטודיו ל*****. לטענת התובע מרפסת הבית נסגרה בבנייה קלה לצורך הסטודיו באופן זמני, וככל שהבית יימכר, יהיה עליו לפרק את הבנייה. הנכס משרת את הנתבעת בלעדית מבלי שהתובע זוכה לקבל פירות בדמות דמי שימוש.

  1. הנתבעת לא השקיעה בבית כספים ולא השביחה אותו, אלא התגוררה בו כברת רשות בלבד. ההשקעות לכאורה שעשתה בבית היו לכל היותר במיטלטלין ולא בנכס עצמו, וגם הוכח כי אבי התובע שילם מכיסו על המזגנים, מקלחונים ועוד. למעלה מכך, הנתבעת עושה שימוש בלעדי במיטלטלין המשותפים שלא חולקו עד היום. עוד נטען כי דמי השכירות בגין השימוש בבית עלו כחלק ממגמה ארצית של עליית מחירי השכירות ואין כל קשר לטענת הנתבעת להשבחת הנכס על ידי שיפוץ או התקנת שער כניסה.

  1. התובע חקלאי ושכרו עומד על כ – 9,400 ש"ח בחודש. כפועל יוצא מהסכם זה יאלץ התובע לשכור קורת גג לעצמו מבלי לקבל דמי שימוש, בנוסף למזונות הקטינה וכן מזונות משקמים לאישה ללא הגבלת זמן כאמור בהסכם.

  1. על כן מבוקש לקבוע כי ההסכם אינו תקף ולהורות על פינוי הנתבעת ובנה מבית המגורים וסילוק ידה. כמו כן מבוקש לתת צו מניעה האוסר את כניסת הנתבעת לבית המגורים.

טענות האישה

  1. יש לדחות את התביעה. הצדדים חיו כידועים בציבור, ערכו טקס נישואין אזרחי שכן הנתבע התנגד לטקס דתי, וחיו חיי שיתוף מלאים. בין הצדדים נחתם הסכם חיים משותפים, במסגרתו נקבע כי במקרה של פרידה תוכל הנתבעת להמשיך להתגורר בבית המגורים עד להגעת הילד הצעיר של הצדדים לגיל 21. לפיכך, לנתבעת זכות מגורים בבית עד ליום 12.10.2036 אז תגיע הקטינה לגיל 21.

  1. לאחר שנפרדו הצדדים שכר התובע יחידת דיור בקיבוץ ****, אך נשאר בבית, ובין הצדדים שרר מתח גדול. על רקע זה נכנס בנה של הנתבעת למצוקה נפשית, אז לדבריה ביקשה מהתובע לעזוב עד שיירגעו הדברים. למחרת, ביום 1.12.2020 עזב התובע עם חפציו לדירה ב****, בעוד שהנתבעת נשארה בבית המגורים יחד עם בנה הגדול והקטינה המשותפת, מכוח הוראות הסכם החיים המשותפים שנחתם בין בעלי הדין.

  1. לטענת הנתבעת הצדדים ניהלו משק בית משותף, לרבות ניהול חשבון בנק משותף אליו נכנסו הכנסות הצדדים, ומשם שולמו כל הוצאותיהם, לרבות הוצאות הבית. רק באפריל 2021 נסגר החשבון המשותף לאחר שהצדדים שילמו את החוב (לבנק) מחצית כל אחד.

  1. באשר להסכם טוענת הנתבעת, כי רצון הצדדים היה לעגן את ההסכמות ביניהם בהסכם מסודר ועל כן פנו לעו"ד. בהסכם בא לידי ביטוי האיזון בין רצון התובע להגן על הבית, שהיה בתחילת היחסים ביניהם בבעלותו המלאה, לבין החשש של הנתבעת להישאר ללא קורת גג במקרה של פרידת הצדדים. לפיכך, כלל ההסכם הוראות בדבר צבירת זכויות של האישה בבית המגורים בקצב של 2% בלבד לכל שנה, אך התגבשות הזכויות רק לאחר 5 שנים, ומנגד הבטחת מדור האם והילדים.

  1. לטענת הנתבעת, הקשר הראשוני עם עו"ד כהן נוצר על ידי התובע. התקשורת מול עוה"ד הייתה משותפת ומתוך הבנה ושיתוף פעולה, ולא תוך כדי איומים, כפי שטוען התובע. עו"ד כהן העידה כי שני הצדדים היו דעתניים ומודעים למה שהם מציעים. נוסח סופי התקבל במייל ביום 28/6/2018, הודפס, והנתבעת הביאה אותו הביתה. הנתבעת שיתפה את התובע ואת עו"ד כהן בקובץ וכולם יכלו להיכנס אליו.

  1. התובע חתם עליו בסמוך לקבלת הנוסח הסופי ובהמשך הוסיפה הנתבעת את חתימתה, אך לדבריה בטרם נפרדו הצדדים. ההפרש בין מועדי החתימות אינו מאיין את תוקף ההסכם. הנתבעת מפנה להוראות חוק החוזים (סעיפים 7 ו-8), מכוחם טוענת שהיה קיבול בתוך זמן סביר, וכי הגם שלא חתמה מיד, מאחר שמדובר בסעיפים מזכים בחוזה, חזקה שקיבלה אותם.

  1. טענות התובע שקריות ועדותו הייתה רצופה סתירות.

  1. בניגוד לטענות התובע, מדובר בהסכם תקף, מתקיימות הדרישות של גמירות דעת ומסוימות, ואין דרישה לחתימה בפני רשות או אישור בבית המשפט, שכן הצדדים היו ידועים בציבור וחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן : "החוק") לא חל עליהם. בהסכם הכניסו הוראה בדבר סמכות מקומית, אך לא נקבע שיש לאשר את ההסכם כדי לתקף אותו.

  1. התובע מנסה לחזור בו ולהתחמק מהתחייבויותיו בהסכם. הנתבעת טוענת כי לא מדובר בהשתלטות קניינית כי אם הבטחת מגורי ילדיו, יחד עם האם, עד לגיל 21.

  2. לטענת הנתבעת ההתייחסות למזונות משקמים מחזקת את ההוכחה לגמירות דעתו של האב.

  1. עוד טענה האישה כי אם ייקבע כי ההסכם אינו תקף, קמות לה זכויות בבית המגורים מכוח חזקת השיתוף.

  1. הנתבעת טוענת כי בית המגורים הושכר עד לכניסתם, שאז היה במצב מוזנח והצדדים ערכו שיפוץ מכספים משותפים (מפורט בתצהיר) ובהמשך המשיכו להשקיע יחד בבית, הכול מתוך החשבון המשותף והלוואה שלקחו יחד, ואשר נפרעה על ידם בחלקים שווים עם סגירת החשבון המשותף. השקעות הצדדים השביחו את הנכס באופן זה שכיום דמי השכירות עלו באופן ניכר. גם ניהול העסק של הנתבעת מתוך הבית נעשה בהסכמה ובמשותף.

  1. מבוקש כי בית המשפט ידחה את התביעה ויקבע כי ההסכם תקף ומחייב ולחילופין כי על התובע לשאת בדמי שכירות מלאים של דיור חלופי לנתבעת בהתאם להסכם.

דיון

  1. אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי דין התביעה לסילוק יד להתקבל מכמה טעמים, להלן נימוקי.

  1. בשנת 2018 פנו הצדדים לעו"ד תהילה כהן במטרה לערוך הסכם חיים משותפים, הם נפגשו עם עו"ד כהן פעם אחת ולאחר מכן החלה חלופת טיוטות במיילים והודעות טקסט. עו"ד כהן העידה כי לאחר שהעבירה לצדדים את הטיוטה סיימה את תפקידה, ולא בדקה עם הצדדים אם הטיוטה נחתמה. עוד הוסיפה כי איננה יודעת אם בוצעו שינויים בהסכם לאחר שהעבירה להם את הטיוטה האחרונה (עמ' 15, ש' 1-2).

הוראות ההסכם

  1. הסעיף העומד במרכז המחלוקת הוא סעיף 3, ס"ק ז, הקובע כך:

"במקרה של פירוד, מוסכם כי תהא לבת הזוג זכות מגורים בבית עד שיגיע בנם הקטן או בתם הקטנה לגיל 21, או לחילופין יישא בן הזוג בעלות שכ"ד עד לסך דמי שכירות מקובלים לבית זהה לזה בו מתגוררים הצדדים וזאת לפי בחירתה של האישה."

  1. הטענה העיקרית של האישה הייתה כי היא רצתה להבטיח שהיא וילדיה יהיו בטוחים במקרה של פרידה ולא יישארו ללא קורת גג.

  1. התובע מצדו טען כי הנתבעת העלתה את הדרישה להסכם כיוון שהייתה חרדה מכך שתישאר ללא זכויות וידעה כי הוא מבקש לשמור על הפרדה רכושית. כמו כן, שלל התובע כוונת שיתוף בינו לבין הנתבעת.

  1. בסעיף 4 ס"ק ח' להסכם נאמר כי האישה תוכל להכניס בן זוג חדש לבית המגורים, לאחר שזה יחתום על הסכם ממון בו יובהר לו כי אין לו כל זכויות בבית. מכאן, שהאישה רשאית, לכאורה, לא רק להתגורר בבית התובע ללא כל תמורה, אלא גם להכניס לתוכו בן זוג חדש, ולחיות כך לאורך שנים ארוכות מאד, עד שנת 2037, בעוד שהתובע מתגורר מחוץ לביתו שלו.

  1. עוד נכתב בהסכם כי במקרה של פירוד יינתנו לאישה מזונות משקמים לאור הפערים הכלכליים בין הצדדים (ס' 4 , ס"ק ו).

  1. אני סבור, כי הוראה זו בהסכם חריגה באופן יוצא דופן. הוראה המקנה זכות מגורים עד לגיל 21 של הקטינה, היא קיצונית וחסרת פרופורציה למשך זמן מערכת היחסים. זאת ועוד, אין כל הגנה על זכויות הקניין של התובע. יושם אל לב, כי מעת חתימת ההסכם יכולה הייתה הנתבעת, לכאורה, לדרוש מהתובע להמשיך ולעשות שימוש בלעדי בדירה, השייכת במלואה לתובע, או לחלופין, לדרוש כי התובע יישא בעלות שכר דירה מלא, מעבר לתשלום מזונות לקטינה, כאשר באותה דירה תוכל התובעת להתגורר עם בן זוג חדש, ובוודאי עם בנה מנישואים קודמים. על פי ההסכם, הבחירה בין שתי האפשרויות נתונה לנתבעת בלבד.

  1. עוד ייאמר, כי לא רק שהתובע מנושל מקניינו, או לחלופין, מחויב בדמי שכירות מלאים גם עבור אנשים זרים לו, או לפחות כאלה שאין לו כל חובה לספק להם מדור, כמו בנה של הנתבעת מנישואיה הראשונים ואולי בן זוג עתידי, אלא גם שמדובר בתקופה חריגה ויוצאת דופן של 16 שנה בקירוב. היינו, הוראה זו בהסכם מאפשרת לנתבעת ליהנות במשך 16 שנה (עד שנת 2037) מנכס השייך לתובע עוד לפני שהצדדים הכירו, ושנרכש במלואו על ידי התובע, ללא כל משכנתא או הלוואה ששולמה במהלך החיים המשותפים.

נסיבות החתימה על ההסכם

  1. אין חולק כי ההסכם לא נחתם באותו מועד, וכי כל אחד מבני הזוג חתם עליו במועד אחר. האיש טען כי חתם עליו לאחר ויכוח גדול בין הצדדים ולחץ מצד האישה, וכי האישה חתמה עליו רק לאחר הפרידה או בסמוך לה וכי בין שתי החתימות יש כשנתיים הפרש. מנגד טענה האישה כי לאחר שהדפיסה את הנוסח הסופי הניחה אותו במקום בבית, אז חתם עליו האיש ללא כל לחץ מצדה. ובהמשך, כשנזכרה בכך, חתמה עליו אף היא, אך במועד שקדם לפרידת הצדדים וללא קשר לכך. בכל מקרה טענה, כי העובדה שלא חתמו על ההסכם יחד איננה מאיינת את תוקפו והוסיפה כי בחתימתה היה קיבול בתוך זמן סביר כהגדרתו בחוק.

  1. סעיף 8(א) לחוק החוזים מתייחס למועד הקיבול - "אין לקבל הצעה אלא תוך התקופה שנקבעה לכך בהצעה, ובאין תקופה כזאת – תוך זמן סביר."

  1. האם "קיבלה" הנתבעת את ההצעה בתוך זמן סביר? אני סבור שלא. "הזמן הסביר" תלוי בנסיבות של כל מקרה ומקרה אך ראוי להתחשב במספר גורמים ביניהם – מהות ההסכם ונסיבות הלוואי שלו. הזמן הסביר צריך להביא לידי ביטוי איזון בין האינטרס של הניצע לזמן מספק שיאפשר לו שקילת הנתונים, לבין אינטרס המציע להימנע מסיכונים (ר' ע"א 532/82 ריטה גרדוס נ' משה גרדוס, לט(3) 617 (1985).

  1. בענייננו עולה, כי טיוטת ההסכם שכבה בבית הצדדים, כפי הנראה קרוב לשנתיים, בטרם חתמה עליה האישה. מקובלת עליי טענת האיש כי בשעת הפרידה, או בסמוך לה, נזכרה האישה בטיוטה וחתמה עליה. כאשר האישה נשאלה האם הודיעה לעו"ד כהן שחתמה על ההסכם השיבה שלא (ע' 35, ש' 32,33). כשנשאלה האם הודיעה לאיש על כך שחתמה על ההסכם השיבה האישה – "לא זוכרת. אני משערת שכן." (ע' 36, ש' 1).

  1. טענת האישה, כי ההסכם מזכה אותה ועל כן חזקה כי היא קיבלה את ההצעה בהתאם לסעיף 7 לחוק החוזים, אינה יכולה להתקבל. על מנת שחזקת ההסכמה לקיבול תוכל להתקיים יש צורך ראשוני כי המציע הבין לאשורו את הצעתו והתכוון לה. אין לי כל ספק כי התובע לא הבין, בוודאי לא בגמירות הדעת הנדרשת, כי חתימתו על ההסכם משמעה שהוא יכול להיות מנושל מביתו למשך 19 שנה ללא כל תמורה, כאשר השימוש בבית נתון לא רק לנתבעת ולבתם המשותפת, אלא גם לבנה מנישואים קודמים ואולי אף לבן זוג עתידי של הנתבעת ככל ויהיה כזה.

גמירות הדעת

  1. בע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל (מיום 11.6.98 פורסם במאגרים) נקבע, כי‏‏ "גמירת-הדעת מגלמת רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטית ליצור התחייבות. המבחן להתקיימותה של גמירת-דעת הוא מבחן חיצוני-אובייקטיבי, מבחן שנועד להעניק הגנה להסתמכות המתקשר ולקיים את הוודאות העסקית ואת הביטחון המסחרי. במסגרת מבחן זה יש להביא בחשבון את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, ולבחון על-פי קנה-המידה האובייקטיבי את המתקשרים עצמם (596ה – ו)."

  1. בנסיבות שלפני, כאשר מדובר בחוזה חריג, הכולל הוראה יוצאת דופן במהותה המקפחת זכויות צד אחד, ובשעה שהחתימה לא התקיימה באופן המעיד על רצינות הצדדים, כאשר האיש לא זכר כלל שחתם על ההסכם, ואילו האישה חתמה עליו, ככל הנראה, כשנתיים לאחר מכן מבלי ליידע את האיש ומבלי שהיא עצמה זוכרת מתי חתמה על ההסכם, קשה לומר כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם זה.

  1. עוד אציין כי גם מבחינה צורנית מדובר בהסכם חריג, שמעיד כי החתימה עליו נעשתה ללא גמירות הדעת הנדרשת להסכמים מסוג זה. כותרת ההסכם כתובה ב"אותיות מראה" באופן שלא ניתן להבין את הכותרת, אלא צריך לפענח אותה מתוך האותיות, ולקרוא אותן במהופך. כך נראית כותרת הסכם בין הצדדים:

  1. נוסף על כך, אין חתימה על כל עמוד כמקובל בהסכמים בין בני זוג, ואין תאריך בו נחתם ההסכם. בדיעבד התברר, כי לא התובע ולא הנתבעת זוכרים מתי חתמו על ההסכם, אם כי ברור כי ההסכם לא נחתם על ידם באותו מועד, ומהעדויות עולה כי הנתבעת חתמה על ההסכם זמן רב לאחר שהתובע חתם עליו.

  1. עוד העידו הצדדים, כי עוה"ד שערכה את ההסכם והמליצה להם לאשרו בפני בית המשפט, כלל לא ידעה שהצדדים חתמו על ההסכם והוא לא נשלח אליה חתום על ידי מי מהם.

אישור ההסכם

  1. בסיפא של ההסכם מצויה הוראה לעניין סמכות בית המשפט לאישור ההסכם. בסעיף 6(5) נאמר כך:

"הצדדים מסכימים בזה שלבית המשפט לענייני משפחה באזור מגוריהם תהיה הסמכות לדון בהסכם זה ובכל הנובע ממנו לאשרו ולתת לו תוקף פסק דין."

  1. לטענת התובע הוראה זו היא תנאי מתלה לתוקפו של ההסכם, אשר נועד למקרה בו מקופחות זכויות צד כלשהו. לטענה זו השיבה האישה, כי זהו ניסיון לעוות את הדברים וכי בהסכם נקבע רק נושא הסמכות המקומית אך לא חובת אישור בבית המשפט. לא ניתן לקבל את טענת האישה בעניין זה.

  1. אמנם הצדדים אינם נשואים, וכפי הנראה גם לא התכוונו להינשא שכן ערכו ביניהם טקס אזרחי, לפיכך החוק, אינו חל עליהם. ומכאן, שלא הייתה עליהם חובה בדין לאשר את ההסכם שערכו בבית המשפט. ברם, ההסכם כולל הוראות חריגות ויוצאות דופן ביחס לנכס שבבעלות צד אחד, לפיהן עשוי למצוא את עצמו האיש ללא ביתו למשך שנים ארוכות מאד, במקרה זה, יש להעדיף את הפרשנות הנובעת מלשון ההסכם כי הצדדים עצמם הסכימו כי יש צורך להביא את ההסכם בפני בית המשפט לאישורו, וללא אישור בית המשפט אין כל תוקף להסכם.

  1. בעניין זה ייאמר כי עו"ד כהן לא הסבירה לצדדים את משמעויות החתימה על ההסכם, ובוודאי שלא העמידה בפני התובע את האפשרות לכך שלמחרת החתימה על ההסכם עשוי למצוא את עצמו מחוץ לבית ולמשך שנים רבות.

עו"ד כהן נשאלה והשיבה:

ש. האם ייעצת למי מהצדדים לפנות לעו"ד מטעמו

ת. אני לא זוכרת, בדר"כ אני עושה זאת כאשר אני עושה הסכם, אני מייעצת לכל צד להיוועץ. פה אני לא זוכרת אם עשיתי זאת. הם ביקשו שאנסח את ההסכמות שביניהם במסמך משפטי וזה מה שעשיתי.

ש. האם כעו"ד אמרת לג' או הסברת לג' את המצב החוקי והמשפטי ביחס להסכמות שהועלו בפניך

ת. לא זוכרת.

ש. הסברת לג' או למי מהצדדים מה זה מזונות משקמים

ת. לא זוכרת. היו לנו שיחות משותפות, שיחות טלפון משותפות, אני לא זוכרת, אבל ראיתי את עיקר תפקידי בניסוח ההסכמות שביניהם

(עמ' 13, ש' 4 – 13)

וגם:

ש. אבל מנגד לא הסברת לג' את המצב המשפטי הקיים בבתי המשפט והחוק

ת. הצדדים פנו אליי על מנת לנסח את ההסכמות ביניהם, לא ראיתי פה משהו שנוגד את תקנת הציבור.

ש. את מסכימה שאדם שפונה לעו"ד מצפה לקבל ממנו את מצב הזכויות והחובות בכל עיסקה שהוא עושה או הסכם או מו"מ שהוא מנהל.

ת. אני חוזרת ואומרת שההסכם ביניהם... מה אדם מצפה אני לא יודעת. אני יודעת מה החובה שלי. כאשר פונה אליי זוג לגישור זה כובע אחד, כאשר פונה זוג שמבקש שאנסח הסכם משפטי לא אנסח הסכם שנוגד את תקנות הציבור. אני לא מצאתי שמדובר פה בסעיפים מהסוג הזה.

(עמ' 13, ש' 27 -34)

ב"כ האיש הוסיפה ושאלה את עו"ד כהן:

ש. אנסח את השאלה מחדש. מזונות משקמים ללא סכום והגבלת זמן בהסכם לפחות, זכות מגורים עד לגיל 21 או דמי שכירות ללא פרופורציה או יחס למשך תקופת הזוגיות. הסעיפים האלה סבירים בעינך כעו"ד לענייני משפחה.

ת. .... לעניין המגורים בדירה, אני חוזרת ואומרת שמאחר והתרשמתי שבני הזוג מודעים למשמעות של העניין לא סברתי שיש פה משהו קיצוני כזה שאני צריכה להעיר עליו.

ש. למעשה התבססת על הרושם שלך מבני הזוג אבל באופן אקטיבי לא נתת את עמדת המשפטית או לא נתת יעוץ משפטי לשני הצדדים.

ת. למיטב זכרוני לא.

ש. האם המלצת לבני הזוג או אמרת להם שאת ההסכם צריך להביא לאישור בבית המשפט

ת. כן, אני חושבת שכן.

(עמ' 14, ש' 7 – 9, ש' 14 – 21)

  1. יוער כי עו"ד כהן הרבתה להשיב "לא זוכרת" על שנשאלה, וחלקן אף היו תשובות מתחמקות כגון "מה אדם מצפה אני לא יודעת".

כן אומר, כי עדות עו"ד כהן לפיה המליצה לצדדים לאשר את ההסכם בבית המשפט, יחד עם ההוראה שהכניסה בהסכם, אף כי איננה חד משמעית, לפיה "הצדדים מסכימים בזה שלבית המשפט לענייני משפחה באזור מגוריהם תהיה הסמכות לדון בהסכם זה ובכל הנובע ממנו לאשרו ולתת לו תוקף פסק דין, מביאה למסקנה כי כוונת הצדדים הייתה לאשר את ההסכם בפני בית משפט לענייני משפחה ובלא אישורו ההסכם אינו תקף. אם הצדדים לא התכוונו לאשר את ההסכם ולתקף אותו בפני בית המשפט מדוע היה צורך בסעיף מיוחד המציין כי לבית המשפט תהיה סמכות לאשר את ההסכם ?

  1. על זאת יש להוסיף, כי מעדותה של עוה"ד כהן עולה כי בשלב בו דובר על מהות ההסכם הקשר היה עם הנתבעת (עמ' 18 שורות 1-3). אומנם נאמר כי שיחות הטלפון היו "משולשות", אך משהתבקשה עוה"ד להבהיר מושג זה של שיחה משולשת, קרי האם מדובר בשיחת ועידה משלושה מכשיר טלפון, או שיחה עם הנתבעת תוך הנחה שגם התובע שומע, השיבה עוה"ד "לא זוכרת" (עמ' 16 שורות 13-15).

  1. המסקנה העולה מכל המקובץ לעיל היא כי "ההסכם" שנחתם על ידי הצדדים חסר כל נפקות. מדובר בהסכם עם הוראה חריגה ויוצאת דופן, בו מוותר התובע על כל זכות שימוש בקניינו לתקופה ארוכה מאד, למעלה מ – 15 שנה בעת הגשת התביעות, וללא כל תמורה, כאשר ברור כי לתובע לא הוסברה משמעות ההסכם, ואין לי כל ספק שהוא לא הבין את משמעותו. עוה"ד שערכה את ההסכם העידה כי לא נתנה כל ייעוץ משפטי לצדדים ולא הסבירה להם את מצבם. נוסף על כך, ההסכם נחתם במועדים שונים, בפערי זמן, שהתובע כלל לא ידע כי הנתבעת חתמה על ההסכם, והיא עצמה לא זכרה אם יידעה אותו בדבר ולא זכרה מתי היא עצמה חתמה על ההסכם. ההסכם לא אושר בבית המשפט על אף שמלשון ההסכם ביחד עם עדות עוה"ד שערכה אותו, ניתן להסיק כי הצדדים התכוונו לאשר אותו בבית המשפט ולתקף אותו. משלא הובא ההסכם לאישור בית המשפט, בניגוד להסכמת הצדדים, אין כל מקום לתת לו תוקף. בנוסף, צורתו החיצונית של ההסכם, לרבות כותרת ההסכם הבלתי קריאה, היעדר תאריך חתימה, היעדרן של חתימות על כל עמוד של ההסכם - מעידה אף היא כי מדובר בהסכם שנחתם מבלי שהתקיימה גמירות הדעת הנדרשת, ובפרט בהסכמים בין בני זוג הצופים פני עתיד של כמעט 20 שנה ומשמעותם הכלכלית גדולה מאד.

סיכום

  1. משקבעתי כי ההסכם שנחתם בין הצדדים אינו תקף, אין מנוס מקבלת תביעת הפינוי. אציין, כי בכתב ההגנה טענה האישה לזכויות לכאוריות בבית מכח חזקת השיתוף אלא שבסיכומיה זנחה טענה זו ואינני מוצא מקום לדון בה.

  1. אני קובע כי על האישה לפנות את בית המגורים בתוך 90 יום מיום מתן פסק הדין.

  2. כל חשבונות אחזקת המדור לרבות ארנונה, חשמל, מים שלא שולמו על ידה עד יום הפינוי יהיו ניתנים לגביה ממנה.

תביעה לדמי שימוש

  1. משקבעתי כי אין תוקף להסכם בין הצדדים ממילא עולה הצורך לדון בתביעת התובע לקבלת דמי שימוש ראויים בגין השימוש אותה עושה הנתבעת בביתו של התובע.

טענות הצדדים

  1. תביעת האיש מתבססת על זכותו הקניינית של התובע בבית המגורים ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט.

  1. לטענתו, האישה מפרטת השקעות בעיקר במיטלטלין וברכיבים שאין להם קשר לערך הנכס ועל חלקם שילם אביו. עוד טען כי סגירת המרפסת בבנייה קלה בוצעה באופן לא חוקי, וככל שהבית יימכר, ייאלץ הוא להסיר את חריגת הבנייה הזאת. כמו כן סגירת המרפסת נועדה לרווחת האישה בלבד, קיום הסטודיו בבית חוסך לה אלפי שקלים מידי חודש.

  1. מבוקש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש הבלעדי שלה בבית התובע מיום עזיבתו ביום 1.12.2020 ועד לפינוי הבית בפועל. 4,000 ₪ בחודש ובתוספת של 2,500 ₪ בחודש דמי שימוש בגין הסטודיו בו מנהלת את עסקה.

  1. כמו כן, מבוקש 1,000 ₪ בחודש בגין השימוש הבלעדי שעושה הנתבעת בתכולת הבית המשותפת, עד לחלוקת המיטלטלין בפועל.

  1. האישה טענה, כי האיש בחר באופן מושכל לעזוב את בית המגורים ולהעמידו למגורי ילדיו. עוד נטען, כי אין כאן ניסיון להשתלטות על קניינו של האיש, שכן הוסכם בין הצדדים על המגורים בבית וכן על חלופה לפיה ישלם האב דמי שכירות במקום אחר.

  1. באשר להשקעות בנכס טענה, כי נעשה שיפוץ רציני והושקעו על ידי שני הצדדים עשרות אלפי שקלים בבית בהתקנות גדר, שער, קמין, מזגנים, מערכת חימום, החלפת מקלחונים, מערכת השקיה בגינה ועוד (כמפורט בתצהירה), וכן סגירת המרפסת בעלות של למעלה מ-30,000 ₪ ששולמו מתוך החשבון המשותף.

  1. האישה הוסיפה כי לאחר ששמעה את טענות האיש פנתה לועדה לתכנון ובנייה במועצה אזורית **** שם נמסר לה כי סגירת המרפסת למטרת הסטודיו אינה מהווה שימוש חורג, כך שגם טענה זו של האיש אין בה ממש.

דיון ותוצאה:

  1. התובע מפנה בתביעתו לסעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, הקובע כי שותף המשתמש במקרקעין משותפים חייב לשלם ליתר השותפים שכר ראוי בעד השימוש במקרקעין.

  1. סעיף 31(א)(1) מסייג חובה זו וקובע כך:

" באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים –

(1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר;

  1. בית המשפט העליון קבע בע"א 1492/90 נאיפה סעיד זרקא נ' סלמאן פארס (פורסם במקורות, 20.01.1993) כי חובת תשלום דמי שימוש קיימת רק כאשר שותף אחד עשה שימוש באופן בלעדי במקרקעין, באופן שמונע מייתר השותפים לעשות אף הם שימוש באותו מקרקעין. על התובע דמי שימוש הנטל להוכיח כי נמנע ממנו השימוש.

  1. הפסיקה קובעת כי ברוב המקרים בהם עזב בן הזוג את בית המגורים מרצון, ולא קיימת מניעה מבן הזוג להתגורר בבית, בן הזוג היוצא לא יהיה זכאי לדמי שימוש ראויים.

האם השימוש בבית המגורים נמנע מהתובע?

  1. אין מחלוקת כי הזכויות בבית שייכות באופן מלא לאיש. הכרעתי כבר בפסק דיני לעיל, כי ההסכם שנערך בין הצדדים אינו תקף, ומכאן שלאישה אין כל זכות בבית אף לא זכות מגורים או כל זכות אחרת מכוח ההסכם.

  1. עם זאת התובע בחר לצאת מבית המגורים וטען כי נמנעה ממנו אפשרות המגורים בביתו ברם, טענה זו לא הוכחה.

  2. קבעתי כי הצדדים אינם שותפים בנכס וכי לנתבעת אין זכויות בבית המגורים, לא מכוח ההסכם, שמצאתי כי אינו תקף ולא מכוח כוונת שיתוף, טענה שנזנחה על ידי הנתבעת, ועל כן, לכאורה, קמה לתובע זכות לדמי שימוש. יחד עם זאת, אין מדובר בזכות ללא סייג, כפי שיפורט להלן.

  1. הבית שימש, ועדיין משמש, קורת גג לנתבעת ולקטינה המשותפת, מדובר בנכס העיקרי והיחידי למשפחה בו התגוררו הצדדים יחד עד לפרוץ המשבר. בפסיקת דמי המזונות הזמניים שנפסקו עבור הקטינה, נלקחה בחשבון העובדה כי הנתבעת עושה שימוש בבית והוא משמש מדור גם עבור הקטינה.

  1. זאת ועוד, בפועל התובע לא נקט כל פעולה להוצאת האישה מהבית או להבהרה כי השימוש שלה בבית מנוגד לרצונו. זאת, עד להגשת התביעה לסילוק יד והתביעה לדמי שימוש ביום 7/7/21, תביעות שהוגשו רק לאחר הגשת תביעת המזונות, וכ- 8 חודשים לאחר פרידת הצדדים.

  1. מכאן, שהתביעה לדמי שימוש בגין התקופה שקדמה להגשת התביעה דינה להידחות.

  1. תביעת התובע לדמי שימוש לא כללה חוות דעת שמאית, או נתון אובייקטיבי אחר עליו ניתן להסתמך בקביעת דמי שימוש, והיא נשענה על הערכה בלבד. מנגד, טענות האישה להשקעות משותפות בנכס, הגם שגם הן לא הוכחו במלואן, ונשענו על הערכות, מקובלות עלי. הצדדים ביצעו השקעות משותפות בבית, לרבות התקנת מזגנים מקלחונים, התקנת גדר ושער, הסדרת מערכת חשמל ותאורה, התקנת קמין, התקנת מערכת חימום מים בגז והתקנת מערכת השקיה בגינה, כל זאת נוסף על צביעה וניקיון יסודי בעת שנכנסו לדירה. נוסף על כל אלה, הצדדים סגרו את מרפסת הבית לטובת הסטודיו של האישה, והשקעה זו בלבד עלתה על סך 30,000 ₪ כדברי התובע עצמו (עמ' 22 שורה 20). התובע אומנם טען כי יהיה עליו לפרק את המרפסת שנבנתה ללא היתר, אך האישה הציגה אישור כי הועדה לתו"ב מודעת לדבר ואין כל דרישה להריסה.

  1. אינני מקבל את טענת האב כי ההשקעות בוצעו במיטלטלין בלבד, וברי כי בוצעו על ידי הצדדים השקעות לא מבוטלות במתקני הבית, השקעות שהתובע, כבעליו של הבית, ייהנה מהן בעתיד. באיזון שבין טענות התובע לדמי שימוש מזה, וטענות התובעת להשקעות משותפות מזה, טענות שנטענו על יסוד הערכות והשערות בלבד, אני סבור כי אין לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים עד לפינוי הבית, כפי שנקבע לעיל, וזאת כנגד ההשקעות המשותפות שהשקיעו הצדדים בבית המגורים.

תביעה לאחריות הורית וזמני שהות

טענות האב

  1. הצדדים גידלו ביחד באהבה ומסירות את בתם הקטינה. מרכז חיי הקטינה ב**** ומוסדות החינוך שלה במועצה האזורית. עם פרידת הצדדים והשתלטות האם על ביתו, נאלץ התובע לשכור דירה בקיבוץ ****. כיום, מתגורר בקיבוץ ****.

  1. זמני השהות של האב עם הקטינה בשבוע אחד– פעמיים בשבוע (ב,ד) ללא לינה – מסיום המסגרת החינוכית עד לשעה 20:00, ובכל וביום שישי מסיום המסגרת החינוכית ועד למוצאי שבת. בשבוע שלאחר מכן, שלוש פעמים בשבוע (ב,ד,ה) ללא לינה - מסיום המסגרת החינוכית עד לשעה 20:00, ללא סוף שבוע. לדברי האב, זמנים אלה הושגו לאחר מסע מתיש. לדבריו, האם נוהגת כאילו הקטינה שלה בלבד, והוא נתון לחסדיה בכל הקשור בזמני השהות. האב מבקש הרחבת זמני השהות כך שהקטינה תלון עמו גם באמצע שבוע.

  1. כמו כן, האב שוהה עם הקטינה מחצית מימי החופשות והחגים. מבוקש להורות כי האם תיקח חלק בנטל הסעות הקטינה.

  1. האב חקלאי היוצא מביתו לפנות בוקר ושב בשעות הצהריים. לשיטתו, ברגע שישוב להתגורר בביתו ב****, ובסיוע בני משפחתו, תתאפשר לינת הקטינה בביתו והוא מצפה לכך.

טענות האם

  1. האב טוען ועותר לזמני שהות עם הקטינה גם בחגים ובחופשות, ודורש להיות מעורב בחייה. ואולם בסיכומיו חוזר בו ומצרף טבלה שאינה תואמת להסכמות מול העו"ס, ולא למצב בפועל. הדבר מהווה שינוי חזית.

  1. מבוקש לקבוע זמני שהות שווים של כל אחד מההורים בחגים ובחופשות. כמו כן זמנים שוויוניים בימי שביתה או מחלה של הקטינה. כן מבוקש לקבוע קנס להורה המפר את זמני השהות.

  1. האב עבר לגור ב**** בשל הקרבה למקום עבודתו ב****. בטרם התגוררו בו הצדדים יחד, הושכר בית המגורים למשפחה, והאב כלל לא התגורר בו אלא בקיבוץ ****. כעת מתגורר ב**** מרחק של כ-40 ק"מ. נטל הסעת הקטינה צריך להיות על האב שבחר להתרחק ממקום מגורי הקטינה.

  1. האם מוסיפה כי יש ב**** יחידת מגורים מתאימה לצרכי האב והוא יכול לשוב להתגורר ביישוב. לטענת האם, אחד מהשיקולים בהבטחת מגוריה בבית המגורים היה לוודא שהאם אינה נאלצת לעבור לגור מחוץ ל****.

  1. טענות האב לכך שבני משפחתו יסייעו לו הן טענות סרק, שכן אף בן משפחה לא יבוא להיות עם הקטינה ב-5:00 בבוקר, ואף מוקדם מכך, כאשר האב יוצא לעבודתו. כדי להיות מעורב בחיי הקטינה כולל לינה באמצע שבוע עליו להתכבד ולחזור להתגורר בקרבתה.

  1. האם טוענת כי הצדדים החליטו יחד על סגירת המרפסת לצורך הפעלת העסק שלה מתוך בית המגורים וביצעו את השיפוץ מכספים משותפים. לטענתה האם בשל סירוב האב לקחת את הקטינה ללינה היא נדרשת להיות זמינה עבורה כך שאין ביכולתה להעביר את הפעילות לסטודיו אחר.

  1. האם מבקשת פסק דין מסודר בעניין זמני שהות הקטינה עם כל אחד מההורים.

דיון והכרעה:

  1. בענייננו הוגש תסקיר עו"ס לסדרי דין ביום 7.11.21, בו ציינה העו"ס כי התרשמותה היא כי שני ההורים ראויים ועושים את המיטב לטפל בקטינה ולהיות מעורבים בחייה, ושני ההורים הביעו הסכמתם לאחריות הורית משותפת וחלוקת זמני שהות שוויוניים בחגים ובחופשים. העו"ס המליצה על המשך קיום זמני השהות כפי שמתקיימים כיום באופן רציף, כולל חלוקה שוויונית בחגים ובחופשות, והוסיפה כי אין לה התנגדות להרחבת זמני השהות כך שיכללו לינה אצל האב באמצע השבוע.

  1. האב מבקש קביעת זמני שהות הכוללים לינה באמצע שבוע, אך מעיד בעצמו כי כל עוד מתגורר בקיבוץ ****, שם שכר לאחרונה דירה, או במרחק רב מבתו, היא לא תוכל לישון אצלו באמצע השבוע.

  1. האב מתחיל לעבוד ב 5:00 בבוקר ב****. כאשר התגורר ב**** היה יוצא מביתו לעבודה בשעה 4:15 בבוקר. בשלב זה, האב לא יכול לקיים זמני שהות הכוללים לינה באמצע השבוע, הן בשל המרחק מבית מגורי הקטינה, אך בעיקר בשל אופי עבודתו המחייב יציאתו לעבוד לפנות בוקר.

  1. אינני מקבל את טענת האב לפיה לכשישוב להתגורר ב**** יהיה לו פתרון ללינת הקטינה. האב לא הראה כל טעם מניח דעת מדוע לא עשה כך עד ליום זה, אדרבא, האב עבר לאחרונה להתגורר ב****, ובכך הגדיל את המרחק מהקטינה, כך שלא הוכח בפניי שהאב עושה אי אלו מאמצים לצמצם את המרחק ממגורי בתו.

  1. כאשר נשאל על כך בחקירתו השיב האב:

ש. אני אומרת לך שהעדפת היום אחרי הפרידה לגור ליד מקום העבודה על פני ראיית הבת שלך יותר.

ת. זה לא נכון. אני מעדיף לגור קרוב לבת שלי ב****.

...

ש. אתה טוען שעברת ל**** כי לא מצאת בשום אופן יחידה ב****.

ת. זולה.

ש. מאז שנפרדתם ב-2020 ועד היום עברה כמעט שנה, מדוע לא חזרת לגור ב****.

ת. כסף, כל שכר הדירה ב**** זה סביב 3,000 ₪ ואין לי את זה. 40 דקות אלה נבעו לצערי כי בקיבוץ **** לא היה מקום לקלוט אותי. כעת אני עובר לקיבוץ ****. זה מחיר סביר.

ש. אז אתה מתרחק יותר מהבת שלך ***

ת. לצערי הרב.

ש. אז איך תוכל *** לישון אצלך באמצע השבוע

ת. היא לא תוכל. אני כרגע לא יודע איפה אני עומד. ב**** נגמר לי החוזה ולכן אני עובר לקיבוץ ****. אין לי ברירה כי אני חי בחוסר וודאות. אני עובר לשם בידיעה מוחלטת שביולי נגמר לי החוזה.

(עמ' 29, ש' 19 – 34)

ש. אז איך תוכל לקחת אותה ללינה באמצע השבוע אם אתה מתרחק עוד ועוד.

ת. רק כשאני אחזור ל**** נוכל לדבר על זה.

ש. באיזה שעה אתה מתחיל לעבוד בבוקר

ת. בשעה 5

ש. אם אתה גר ב**** באיזה שעה אתה יוצא מהבית

ת. בשעה 4 ורבע. הכל תלוי בעונה.

ש. אם תגור ב**** אז איך *** תוכל לישון אצלך

ת. זו בעיה שלי ולא שלה. אני צריך לדאוג לזה. כאשר נגיע לגשר נחצה אותו.

(עמ' 30, ש' 1 – 8)

  1. תשובות האב מתחמקות ומתחכמות. אינני יכול להורות בשלב זה על הרחבת זמני השהות, שעה שלאב אין פתרון מגורים ראוי בקרבת הקטינה המאפשר לינה. האב מעיד בעצמו כי רק לאחר שישוב ל**** יוכל לחפש פתרון, אך בד בבד שכר מקום מגורים מרוחק אף יותר. האב בחר להתגורר בסמוך למקום עבודתו, וטען כי מדובר באילוץ כלכלי, אך אני סבור כי בחירה זו נבעה גם, ואולי בעיקר, משיקולי נוחות וקרבה למקום עבודתו.

  1. לאור כל האמור אני מורה כדלקמן:

  1. הקטינה תהיה בחזקת האם והיא תשמש כהורה "משמורן" לצורך קבלת קצבאות והטבות להורה המחזיק בקטין. זמני השהות ימשיכו להתקיים כפי שהם מתקיימים כיום. דהיינו הקטינה תשהה אצל האב, כולל לינה, אחת לשבועיים בסוף שבוע, ותגיע לביקורים נוספים באמצע השבוע, ללא לינה בימי שנקבעו. בשבוע אחד: (ב,ד) ללא לינה – מסיום המסגרת החינוכית עד לשעה 20:00, וביום שישי מסיום המסגרת החינוכית ועד למוצאי שבת. בשבוע שלאחר מכן, שלוש פעמים בשבוע (ב,ד,ה) ללא לינה - מסיום המסגרת החינוכית עד לשעה 20:00, ללא סוף שבוע.

  1. חגים וחופשות יחולקו באופן שוויוני בין ההורים, כמוסכם על ידם כפי שעולה מתסקיר העו"ס לסדרי דין. החגים יחולקו לסירוגין כפי שנהגו הצדדים עד כה. ביחס לחופשים מובהר כי כל עוד מתקיימת מסגרת חינוכית בחופשים, כגון קייטנה או כל מסגרת חינוכית אחרת, ימשיכו זמני השהות להתקיים כבשגרה. החלוקה השוויונית תעשה רק באותם מועדים בהם לא קיימת מסגרת חינוכית.

  1. בנסיבות, ונוכח התוצאה אליה הגעתי בתביעה לסילוק יד שמשמעה כי ייתכן שהאם תמצא מקום מגורים אחר, שאינו ב****, מצאתי כי יש מקום להסמכת העו"ס לסדרי דין מהמועצה האזורית ***** על פי סעיפים 19 ו – 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. ההסמכה הינה לצורך סיוע לצדדים בקיום זמני השהות, לרבות הוספת לינה באמצע השבוע לאחר קביעת מקום המגורים של הצדדים.

תביעה למזונות קטינה

טענות האב

  1. האב מצהיר על הכנסות של כ- 9,000 ₪ בחודש במונחי נטו, וכן כרטיס דלק בסך 1,000 ₪ בחודש. לדבריו, בשל הנסיעות לצורך קיום זמני השהות עלות צריכת הדלק שלו גבוהה מ-2,500 ₪ בחודש.

  1. לטענת האב, הכנסות האם משתנות ואינן מוצהרות במלואן. האם הצהירה על שכר של 7,147 ₪ נטו, אך פוטנציאל ההכנסות שלה גבוה מכך עד כדי 10,000 ₪ בחודש. האב הוסיף כי האם פרסמה שהיא מחפשת עובדת לעסק, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם טענותיה להכנסות צנועות.

  1. בנוסף, מקבלת קצבת ילדים של 344 ₪ וכן מזונות בגין בנה הבכור בגובה 2,400 ₪ בחודש.

  1. עוד טוען האב כי האם זכאית להטבות שונות ואף לקצבת נכות בשל המחלה ממנה סובלת, אך היא איננה פועלת למימוש זכויותיה. לשיטתו, פערי השכר נמוכים וממילא מתאזנים נוכח הכנסותיה הנוספות של האם. באשר להוצאות החינוך והרפואה יש לקבוע חיוב הצדדים בחלקים שווים.

  1. האם מתגוררת בבית האב בניגוד להסכמתו ולא משלמת דמי שימוש ראויים.

  1. האב טוען כי מכלל חשבונות אחזקת המדור להם טוענת האם יש להפחית את ההוצאות בגין השימוש העסקי (סטודיו) .

  2. לעניין הוצאות הקטינה גרס האב כי ההוצאות הנטענות מוגזמות ומופרכות, ולא צורפו קבלות מתאימות. כן נטען כי עיקר ההזנה של הקטינה נעשה במוסד החינוכי. עוד נטען, כי הנתבעת אינה מפרידה בין הוצאות הקטינה לבין הוצאות בנה הבכור (והוצאותיה שלה), אך יחד עם זאת מבקשת שלא להתחשב במזונות הבן הבכור בהכנסותיה.

  1. הקטינה לומדת בגן בחינוך מיוחד בשל קושי שפתי. רק עתה פנתה האם להכרת הקטינה במוסד לביטוח לאומי, ויש למצות את מלוא זכויותיה מול המל"ל, כאשר המשמעות היא אפשרות לקבלת קצבה חודשית בגינה.

  1. מבוקש לקבוע דמי מזונות ומדור בגובה 1,500 ₪ בחודש ונשיאה שווה ביתר הוצאות הקטינה (סעיף 59 לסיכומי התובע). כן מבוקש לתת תוקף של פסק דין לחלוקת זמני השהות והכרעה בעניין הסעות הקטינה לשם קיום זמני שהות.

טענות האם

  1. האם ניהלה עסק של *****, לאחר הולדת הקטינה עברה לניהול מיזם של *****. עקב משבר הקורונה עברה לניהול המיזם בתוך הבית ולשם כך נסגרה המרפסת של הבית.

  1. האם מצהירה על הכנסות של 7,147 ₪, בנוסף קצבת ילדים 344 ₪, מזונות הבן הגדול – 2,400 ₪, מזונות הקטינה 1,600 ₪.

  1. דו"ח רווח והפסד לחודשים 1 – 6 בשנת 2021 מצביע על רווח נקי של 8,247 ₪, קרי, הכנסה חודשית של 1,374 ₪. לדבריה בשנת 2021 (קורונה) קיבלה מענקים שהיוו מחצית מההכנסה השנתית וכי סכומים אלה לא בהכרח מייצגים נכונה את הרווחים שלה.

  1. אין כל בסיס וראייה לטענת האב להסתרת הכנסות. לדבריה יכולות ההכנסה שלה מוגבלות בשל הטיפול בקטינה מידי ערב ובמקביל קיום הסדנאות בשעות הערב.

  1. הכנסות האב עומדות על כ- 10,300 ₪ בחודש, בעוד שהוצאותיו עומדות על כ- 5,000 ₪. אין חולק כי מדובר באב שמסוגל לתמוך בבתו הקטינה ולשאת במזונותיה באופן מלא.

  2. בכתב התביעה פורטו הוצאות הקטינה בסכום של 2,060 ₪ בחודש. כולל חינוך ולא כולל מדור והוצאות אחזקתו. לטענת האם, לאחר הגשת התביעה החלה באיסוף קבלות ומעקב, אז הקטינה בתצהירה את רכיב המזון ל-700 ₪. להלן הוצאות הקטינה:

חינוך (עלות גן חינוך מיוחד) – 256 ₪; אוכל – 700 ₪; פארמה והיגיינה – 50 ₪; ביגוד והנעלה – 300 ₪; בריאות (כולל ביטוחים ותרופות) – 115 ₪; מתנות לחברים – 40 ₪; נסיעות/דלק – 70 ₪; תרבות ושונות – 150 ₪; הוצאות מיוחדת חופש גדול – 80 ₪;

באשר למדור טוענת האם להוצאות בסך 1,964 ₪ לפי הפירוט הבא: מדור – 0 בהתאם להסכם; חשמל – 600 ₪; מים – 278 ₪; ביוב – 94 ₪; ארנונה – 348 ₪; ועד ישוב – 120 ₪; גז – 110 ₪; כבלים ואינטרנט – 324 ₪; עצים לקמין – 90 ₪;

כאשר חלקה הנטען של הקטינה –לפי 30%, הוא 590 ₪.

  1. אין לצרף את סכום המזונות בגין בנה הבכור למצבת הכנסות האם שכן מדובר בכספים עבור בנה בלבד. ממילא סכום זה יופחת באופן דרסטי בעוד כשנה עם הגיעו לגיל 18.

  1. הסכומים (והאסמכתאות) שנתבעו ריאליים ואמתיים ואינם מנופחים כפי שטוען התובע. האב לעומת זאת ניפח הוצאותיו בחקירתו, והודה שהוצאותיו עומדות על כ- 1,750 ₪ בלבד, בשונה ממה שהוצהר על ידו בתצהיר.

  1. בנוסף טוענת האם כי אם ייקבע שעליה לפנות את בית המגורים, יוכל האב להשכירו כך שהכנסתו החודשית תגדל בעוד כמה אלפי שקלים, ומנגד היא תאלץ לשלם מדור עבורה ועבור הקטינה ובנה הבכור. לפיכך, במידה שייקבע כי עליה לצאת מבית המגורים, יש להוסיף רכיב מדור של הקטינה ולחייב את האב ב- 30% מרכיב זה.

  1. עוד מבוקש לחייב את האב בדמי טיפול של 600 ₪ בחודש, (בתביעה נתבקש 900 ₪) נוכח גיל הקטינה, והעובדה שהקטינה לא לנה אצל האב באמצע שבוע, ונטל גידולה מונח רובו ככולו על כתפי האם.

  1. לסיכום יש לקבוע מזונות בסך 1,590 ₪ לחודש וחלוקת הוצאות חריגות לפי יחס של 60% האב ו-40% האם. כמו כן ככל ויוחלט כי על האם לפנות את בית המגורים וכי ההסכם בין הצדדים אינו תקף, דהיינו אין חובה על האב לשכור עבור האם דירה חלופית ולשאת במלא שכר הדירה, כי אז יש להוסיף על דמי המזונות וחלוקת ההוצאות החריגות גם את חלקה של הקטינה במדור ואחזקתו בשיעור 30%.

דיון והכרעה:

  1. הצדדים שניהם יהודיים, ניהלו מערכת יחסים זוגית ללא נישואין, משנת 2014 ועד לסוף שנת 2020, ממנה נולדה להם הקטינה.

  1. לאחר שנפרדו עבר האב להתגורר בקיבוץ **** וכיום מתגורר בקיבוץ ****, ועובד ב****, שניהם מרחק של כ- 40 דקות נסיעה ל****. האם עצמאית, מנהלת סטודיו מתוך בית המגורים ב****.

  1. ההחלטה למזונות זמניים ניתנה ביום 20.10.21, במסגרתה נקבע כי דמי המזונות הזמניים עבור הקטינה *** יעמדו על סך של 1,350 ₪, בתוספת 250 ₪ עבור חלקה של הקטינה באחזקת מדור.

  1. הבסיס לחיוב אדם במזונות ילדיו הקטינים קבוע בס' 3 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959:

"אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן – זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה".

  1. במסגרת הלכת בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית מיום 19/7/17 (להלן: "בע"מ 919/15") פסק בית המשפט העליון ביחס למזונות קטינים בגילאים 6 עד 15, כי:

"בגילאי 6 -15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה".

  1. הפסיקה הענפה שניתנה מאז בע"מ 919/15 הרחיבה, הלכה למעשה, את העקרונות שנקבעו בה, כך שהעקרונות בפסק הדין משמשים אבן דרך בכל עת שנפסקים מזונות קטינים. את חלוקת החיוב בין שני ההורים בוחנים בתי המשפט לאור שלושה פרמטרים: צרכי הקטינים תלויי שהות ושאינם תלויי שהות; הכנסות כל אחד מההורים והיחס בין ההכנסות; חלוקת המשמורת בפועל וזמני השהות.

  2. כמו כן נקבע לא אחת כי את האמור בבע"מ 919/15, בכל הקשור לדין החל על חיוב מזונות קטין מגיל 6 עד 15, יש ליישם גם בעת שלא מדובר בזמני שהות שוויוניים. יחד עם זאת, וכפי שנפסק רק לאחרונה על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 2272/21 מיום 25.4.22 (פורסם במאגרים):

"עוד יוער כי בע"מ 919/15 [פורסם בנבו] עסק במקרה של משמורת משותפת בו לבני הזוג הכנסות דומות או שוות (ראו שם פסקה 39 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז), מקרה בו הנסיבות שונות עשוי ממילא להוליד גם תוצאה שונה. הנסיבות של כל מקרה משפיעות על התוצאה ובאור כללי ניתן לומר כי גישת בית הדין לפיה יש לבדוק כל מקרה לגופו היא ראויה, גם לבית משפט האזרחי (ראו פסקת הסיום בבע"מ 919/15) [פורסם בנבו]"

  1. אין חולק כי במקרה דנן הפער בזמני השהות גדול ביותר. למעט שני לילות בחודש, הקטינה לנה אצל האם בלבד. זמני השהות מצומצמים לשעות בודדות בחודש. ברי כי, לא מדובר בזמני שהות משמעותיים ביותר המצדיקים החלת עקרונות הבע"מ באופן זה שדמי המזונות יחושבו בהתאם לזמני השהות. לאור זאת אין כל מקום, במקרה זה, להבחין בין בצרכים תלויי שהות ובין אלה שאינם תלויי שהות נוכח העובדה כי הקטינה נמצאת בפועל כ – 90% מהזמן עם האם.

  1. אציין, כי הקטינה תגיע לגיל 6 שנים ביום 12.10.22, אך לאור עדויות הצדדים ועל פי התנהלות האב עד כה, נראה כי גם אם יהיה שינוי בזמני השהות ואלה יורחבו כך שהקטינה תלון אצל האב באמצע שבוע, השינוי יהיה מינורי אם בכלל יתרחש. האב העיד כי הוא יוצא לעמל יומו מדי יום בשעה 5:00 בבוקר, וככל שיישוב ויתגורר ב**** הרי שהשעה תהיה מוקדמת יותר. ברי כי לא ניתן להותיר קטינה בת 6 שנים ללא הורה שיעיר אותה, יסייע לה להתרחץ, יכין לה אוכל ויעזור לה להתארגן להליכה למוסד החינוכי. האב לא הציג כל תכנית ריאלית כיצד הוא מתכוון לעשות כן, במקרה בו הקטינה תלון אצלו, וכל שהיה לו לומר היה "כאשר נגיע לגשר נחצה אותו" (עמ' 30 שורה 8). לדידי תשובה זו מלמדת כי האב אינו ערוך כלל להלין את הקטינה באמצע השבוע, ואין לו כל תכנית קונקרטית איך יוכל לעשות זאת בעתיד.

הכנסות הצדדים:

  1. האם עצמאית, בעלת סטודיו "*****" הפועל כאמור מתוך בית המגורים. האם מדווחת כי טרם משבר הקורונה עמדה על הכנסות של כ- 6,500 ₪ בחודש, וכי היא צופה שהכנסתה תשוב להיות כפי שהייתה. לדבריה הכנסותיה ב-2020-2021 התבססו הן על רווחי העסק והן על מענקי קורונה, שיחד העמידו את הכנסתה החודשית הממוצעת על 7,147 ₪.

  2. האם זוקפת חלק מהוצאות הרכב שלה לעסק, לטענתה מדובר רק בגין שימוש ברכב עבור העסק ולא נסיעות פרטיות.

  1. לדבריה, כעת, וכל עוד שהאב אינו משתתף בזמני שהות הכוללים לינה, אין ביכולתה להשתכר בסכומים כאלה כיוון שחלק גדול מהסדנאות נערך בערב.

  1. מהחומר שבפניי אני מעמיד את הכנסתו החודשית של האב על סך של 10,300 ₪ בחודש (כולל כרטיס הוצאות דלק). באשר להכנסות האם אני מעמידן על סך של 6,500 ₪, וכן 344 ₪ קצבת ילדים. סה"כ 6,844 ₪.

  1. מאחר שקבעתי כי על האישה לפנות את בית המגורים, לרבות הסטודיו, התוצאה היא שיהיה עליה למצוא מקום אחר לקיים בו את הסדנאות, יש להניח כי בתשלום דמי שכירות, גם אם הסטודיו יהיה חלק מהמדור אותו תשכור ועל כן הרווח מהפעלת העסק יפחת.

  1. מכאן שפערי ההשתכרות בין הצדדים עומדים על 40% לאם למול 60% לאב.

צרכי הקטינה:

  1. האם פרטה את צרכי הקטינה באופן הבא: מזון 700 ₪; ביגוד והנעלה 300 ₪; פארמה והיגיינה 50 ₪; תרבות ושונות 150 ₪; חינוך (עלות גן מיוחד) 256 ₪; השתתפות בנסיעות 70 ₪; הוצאות ביטוח בריאות 115 ₪; הוצאות מיוחדות בחודשי החופש הגדול ומתנות לחברים 120 ₪; סך כל צרכי הקטינה – 1,761 ₪.

מדור – בגין חלקה של הקטינה במדור התבקש 521 ₪ שהם 30% מהוצאות המדור שהוערכו על ידי האם בסך של 1,737 ש"ח.

  1. חרף טענות האב כי מדובר בסכומים מופרזים, הסכומים המפורטים ריאליים ואין בהם משום הפרזה או הגזמה.

  1. האם הטעימה, ובצדק, כי ככל שייקבע כי עליה לפנות את הבית היא תצטרך לשכור דירה ולפיכך יש להוסיף את עלות המדור בגין חלקה של הקטינה.

  1. בהקשר זה יצוין כי לאב הוצאות מדור של כ- 1,400 ₪. לאם אין כיום הוצאות בגין מדור, להבדיל מהוצאות בגין אחזקת מדור. ואולם, לאור החלטתי לקבל את התביעה לסילוק יד, תאלץ האם למצוא מדור חלופי ולהתחיל לשלם עבור רכיב זה. מנגד, האב יוכל לשוב לביתו – ללא הוצאות בגין מדור, או לחילופין, להשכירו ובכך להגדיל את הכנסתו החודשית הפנויה.

  1. שני הצדדים סברו, כי שווי שכר הדירה הנדרש לצורך שכירת דירה בגודל ובאזור בו נמצא הבית הנוכח של הצדדים, מגיע לכדי 4,000 ₪ לחודש. מכאן שעלויות המדור ביחד עם הוצאות המדור מגיעות לסך של 5,737 ₪.

  1. לטענת האם יש לחייב את האב בשיעור 30% מעלויות המדור והחזקתו. ברם, בבית האם מתגורר קטין נוסף שהאם העידה כי היא מקבלת מזונות עבורו, לרבות חלקו בהוצאות המדור. מכאן שהחישוב הנכון הוא 20%, וזאת, לפחות, כל עוד הבן מתגורר בבית האם והאם זכאית בגין חלקו למדור. אומנם, מדובר בקטין שהוא כבר בן 17 שנה, אך אין ספק כי הוא ימשיך להתגורר עם האם לפחות בשנים הקרובות, וממילא משתמש גם הוא במתקני הבית וההוצאות השוטפות כוללות גם את השימוש שלו. זאת ועוד, מלכתחילה גודל הדירה הנדרש לאם, ופועל יוצא מכך עלויות השכירות, נובעות מהעובדה כי בנה מנישואיה הראשונים גר עמה, ככל שהבן לא יתגורר עמה בעתיד, ממילא ניתן יהיה לשכור דירה יותר קטנה עם עלויות פחותות.

  1. לאור האמור חלקה של הקטינה במדור עומד על 1,147 ₪. נוכח העובדה כי הקטינה לנה אצל האב פעמיים בחודש, וכן יש להתחשב בהכנסות שני ההורים, בנוסף לעובדה כי לאב בית בו הוא יכול להתגורר או להשכירו, אני מוצא כי נכון יהיה להעמיד את חלק המדור והוצאותיו על סך של 1,000 ₪.

  1. בעניין מזונות הקטינה מעבר למדור והוצאות חינוך ובריאות, אני מקבל את עמדת האם וקובע כי צרכי הקטינה מוערכים בסך של 1,761 ₪. ברם, לאור העובדה כי לתחשיב זה הוכנסו גם עלויות הגן, שבגינם החיוב הוא נפרד, אני קובע כי מזונות הקטינה יועמדו על סך של 1,500 ₪ לחודש. אציין כי סכום זה הוערך גם על ידי האב בסיכומיו (אם כי לשיטת האב סכום אמור לכלול הוצאות מדור).

  1. האם עתרה לחיוב הוצאות דמי טיפול עבור הקטינה עד הגיעה לגיל 10 שנים, כל עוד האב אינו מקבל אליו את הקטינה ללינה, זולת לילה אחד פעם בשבועיים. יש טעם בדרישת האם, ברם, באיזון בין הצדדים ולאור העובדה כי, על פי הדין, החל מגיל 6 גם האם נדרשת לשאת בנטל הוצאות הקטינה, אינני סבור כי יש הצדקה לחיוב נוסף שעה שקבעתי כי האב יישא, הלכה ולמעשה, ברוב רובן של הוצאות הקטינה.

  1. האם טענה כי החיוב במזונות על פי ההחלטה למזונות זמניים החל רק מחודש 5/21 ולפני כן לא שולמו מזונות על ידי האב. האב מצדו, לא כפר בכך שלא ישלם מזונות טרם החיוב על פי הפסיקה, אך טען כי הפקיד את משכורתו לחשבון המשותף ובכך יצא ידי חובתו. ברם, כפי שעולה מדפי החשבון, הצדדים "איפסו" את החשבון המשותף בתחילת חודש 4/21, כאשר כל צד נדרש להפקיד מחצית מיתרת החובה (כל צד נדרש להפקיד 36,000 ₪ לסגירת החוב). משכורת חודש 3/21 של האב, ששולמה בחודש 4/21, שימשה בפועל כחלק מחובתו של האב להשתתף במחצית החוב בחשבון ולפיכך אין לראות בה תשלום מזונות. יחד עם זאת ביחס לחודש 2/21 אינני מקבל את טענת האם כי הכספים שהופקדו על ידי האב בחשבון שימשו רק להוצאותיו שלו. טענה זו לא הוכחה. מכאן שיש לקבל את טענת האם בחלקה והחיוב בגין מזונות העבר יהיה בגין חודשים 4/21 ו 5/21 בלבד.

סיכום

  1. עד יום עזיבתה של האם את בית המגורים תעמוד בתוקפה ההחלטה למזונות זמניים מיום 18.7.21. מיום עזיבת האם את בית המגורים יחולו ההוראות שלהלן.

  1. האב ישלם לאם בגין מזונות הקטינה סך של 1500 ש"ח מדי חודש. בנוסף, יישא האב בגין חלקו בדמי המדור ואחזקתו בסך של 1,000 ₪ לחודש.

  1. דמי המזונות הזמניים ישולמו לאם החל מהיום בו תעזוב האם את בית המגורים השייך לאב, והם ישולמו בכל 10 לחודש, וזאת לחשבון הבנק של האם. דפי בנק המעידים על ביצוע התשלום יהוו ראיה חותכת ומכרעת לביצוע תשלום המזונות בפועל.

  1.  דמי המזונות הנקובים לעיל, יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן, כפי שזה מתפרסם מדי 15 בכל חודש על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מדד הבסיס יהא המדד שיתפרסם ביום 15/06/22 (להלן "מדד הבסיס").

  2. דמי המזונות הנ"ל יותאמו ויעודכנו על פי השינויים ממדד הבסיס הנ"ל מדי ששה (6) חודשים (ללא תשלומים רטרואקטיביים).

  1. דמי המזונות ישולמו לידי האם עד שימלאו לקטינה 18 שנה, או עד סיום לימודי התיכוניים – לפי המאוחר מבין השניים. ממועד סיום לימודיה התיכוניים של הקטינה או הגיעה לגיל 18 שנים (לפי המאוחר מבין השניים), ועד לסיום שירותה הצבאי הסדיר בחובה או השירות הלאומי, ישלם האב לידי האם, תשלום מזונות חודשיים, בשיעור של שליש מדמי המזונות האמורים לעיל (בתוספת הפרשי הצמדה למדד הבסיס).

חוב מזונות העבר

  1. הפרשי מזונות העבר בגין חודשים 4/21 – 3/21 יחולקו ל- 4 תשלומים וישולמו לידי האם ב- 4 תשלומים רצופים, שווים ועוקבים וזאת החל מתשלום דמי המזונות של חודש יולי 2022 ואילך. היה ולא ישולם תשלום מהתשלומים, יעמוד כל חוב מזונות העבר לפירעון מידי. מובהר, כי חוב מזונות העבר ישולם על בסיס החיוב במזונות הזמניים, גם במידה והאם כבר לא תתגורר בבית.

  1. דמי המזונות המפורטים לעיל ישולמו לידי האם בנוסף לקיצבת הילדים המשולמת לה ע"י המל"ל ו/או בנוסף לכל קיצבה, גימלה או הטבה להם היא זכאית, ככל שהיא זכאית על פי כל דין.

  1. בנוסף לדמי המזונות, יישאו שני הצדדים בהוצאות הבריאות והחינוך החריגות של הקטינה אשר אינן מכוסות ע"י סל הבריאות או ביטוח רפואי אחר ו/או על ידי חוק חינוך חובה (בהתאמה), בהתאם ליחס הכנסותיהם, דהיינו, 60% האב 40% האם, והכל לפי ההוראות שלהלן.

  1. הוצאות ריפוי חריגות, אשר אינן ממומנות על ידי ביטוח הבריאות הממלכתי, לרבות תרופות שאינן בסל הבריאות. למען הסר ספק, הוצאות רפואיות חריגות כוללות הוצאות בגין קלינאית תקשורת וטיפולים רגשיים.

  1. הוצאות חינוך חריגות, הכוללות השתתפות בהוצאות הגן/צהרון, שכ"ל לבית הספר בבוא העת, קייטנת קיץ לפי תעריף של קייטנה ברשות המקומית, כמו כן עד חוג אחד לשנה לילדה בכפוף לכך שעלות החוג לא תעלה על 300 ₪ בחודש, שיעורי עזר, הוראה מתקנת (ככל שיידרשו לקטינה, בהמלצת גורם מקצועי ו/או מחנך כיתה).

  1.  הנני קובע, כי כל דרישה לטיפול ו/או להשתתפות של האב במימון או תשלום הוצאות חריגות כאמור (חינוכיות ורפואיות) תיעשה אך ורק לאחר שהאם תמצה כל ההליכים מול כל הגורמים האחראים על מימון, סבסוד, השתתפות ו/או מתן הנחות והטבות. תנאי זה מהווה תנאי סף לחיוב האב בתשלום חלקו בהוצאות החריגות והאב רשאי לדרוש אישור על כך – ככל שניתן להשיג אישור כאמור.

  1. תשלום האב עבור הוצאות חריגות ייעשה במישרין לידי האם, בכפוף לקבלת חשבוניות או הצעות מחיר בכתב. הסדר זה לא יחול על הוצאות בריאות הנעשות בשל מקרה חירום, חלילה. יחד עם זאת, מובהר כי אם האב לא ישלם במישרין את חלקו בהוצאות החריגות, תהא רשאית האם לשלם את מלוא ההוצאה בעצמה ולחזור אל האב במסגרת הליכי הוצל"פ, כאשר החיוב בגין חלקו בהוצאות החריגות הוא חלק אינטגרלי מדמי המזונות.

  1. הנני מחייב את הצדדים להתייעץ זו עם זה, ועם גורמים מקצועיים מוסמכים, בטרם הוצאת הוצאה כאמור שהיא מעל 200 ₪. הוצאות חריגות מתחת לסכום זה, אינן חייבות בהתייעצות ו/או בהסכמת הצד שכנגד, אך חייבות ביידועו מבעוד מועד.

  1. ככל שהאב חולק על חיוניות ההוצאה, יכריע הגורם הרלוונטי (החינוכי/הרפואי בהתאמה).

סוף דבר:

  1. התביעה לסילוק יד מתקבלת. הנתבעת מחויבת לפנות את בית המגורים ולהשיבו לתובע בתום 90 יום מיום מתן פסק הדין.

  1. התביעה לדמי שימוש ראויים נדחית.

  1. התביעה לקביעת זמני שהות נפסק בהתאם לאמור בסעיף 114.

  1. תביעת מזונות הקטינה נפסק בהתאם לאמור בסעיפים 160 – 174.

  2. לאור התוצאה אליה הגעתי אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תסגור את התיקים שבכותרת.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.

ניתן היום, ד' תמוז תשפ"ב, 03 יולי 2022, בהעדר הצדדים.

37 מתוך 37