ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אב"ד חננאל שרעבי, השופטת אספרנצה אלון, השופט אריה נאמן: פס"ד בערעור וערעור נגד על החלטה בתביעת חלוקת הרכוש המשותף לצדדים ולסילוק התביעה על סף בשל הסכם (עמ"ש 12278-11-21)

השופטת אספרנצה אלון:

1. לפניי ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בתמ"ש 61353-11-15, שניתן על ידי כב' השופטת הילה גורביץ עובדיה ביום 05.09.2021 (להלן: "בית משפט קמא"), במסגרתו נקבע כי בהיעדר ויתור מפורש בבקשת הגירושין ובפסק הדין שניתן בבית הדין הדרוזי, אין לדחות את טענותיה הרכושיות של המערערת מחמת מעשה בית דין, וזאת למעט בעניין המיטלטלין; כי המערערת לא עמדה בנטל הראיה הדרוש כדי לסתור את הרישום במרשם המקרקעין, ומשכך היא אינה בעלת זכויות קנייניות במקרקעין ובבית המגורים; כי מעמדם של הצדדים בבית המגורים הינו בגדר מעמד של בר רשות ומשכך יש לפצות את האישה בגין שווי השקעותיה בלבד, היינו סך של 140,000 ₪ (50% משווי השקעות בני הזוג בבניית הבית – סעיף 42 לפסק הדין), וכי יתרת זכויות הצדדים לרבות שווי ההשקעות יאוזנו לאחר מינוי מומחה (רואה חשבון) בפסק דין משלים, כחלק מאיזון משאבים (להלן: "פסק הדין קמא").
2. לצורך נוחות הקריאה, המערערת והמשיבה לערעור שכנגד תכונה להלן "האישה", ואילו המשיב לערעור והמערער שכנגד יכונה להלן "האיש". לצורך ההבנה, דומה כי אין מנוס מלחזור על תמצית עיקרי העובדות מושא פסק הדין קמא, כדלקמן:
3. הצדדים הם בני זוג לשעבר, בני העדה הדרוזית, נישאו בשנת 2001, ולהם שני ילדים משותפים.
4. על שם סבא רבא של האיש היו רשומות זכויות על חלקה XX גוש Y ששטחה 5,832 מ"ר (להלן: "הקרקע"). בשנת 1992 נרשמו הזכויות במרשם המקרקעין. בשנת 2014 הועברו 25% מהזכויות בירושה על פי דין לסבו של האיש, וזכות הסב נרשמה במרשם המקרקעין.
5. קודם לנישואי הצדדים הוצא היתר בניה לבית מגורים על הקרקע על שם שני הצדדים, ועל הקרקע נבנה בית מגורים בתקופת הנישואין ומכספים משותפים (לרבות משכנתא משותפת שנטלו), הוא בית מגוריהם של הצדדים דאז (להלן: "הבית" או בית המגורים").
6. בשנת 2014 עזבה האישה את בית המגורים. יום לאחר עזיבתה התייצבו הצדדים בבית הדין הדרוזי בעכו והגישו בקשה מוסכמת לגירושין. בבקשת הגירושין נכתב כי כל הזכויות הנובעות מהגירושין הוסדרו בין הצדדים באופן כולל וסופי. בפרוטוקול הדיון הצהירו הצדדים כי חתמו על תביעת הגירושין בהסכמה, מרצונם החופשי, והאישה הצהירה כי אין לה זכויות נוספות אותם היא רשאית לבקש מהאיש, וכי כל העניינים הרכושיים הוסדרו ביניהם באופן סופי. בתום הדיון ניתן פסק דין על ידי בית הדין הדרוזי בעכו בדבר גירושי הצדדים.
7. עניינה של תביעת האישה הייתה חלוקת הרכוש המשותף לצדדים. האישה טענה כי הקרקע, אשר הזכויות בו היו רשומות על שם סבא רבא של האיש ולאחר מכן נרשמו 25% מהזכויות על שם סבו של האיש, ניתן לצדדים במתנה, והם בנו עליו מכספים משותפים ומכספי משכנתא את בית מגוריהם המשותף, וזאת מכוח היתר הבניה שניתן להם. עוד טענה האישה כי במעמד הגירושין היא חתמה על "טופס סטנדרטי" של בקשת גירושין משותפת, מבלי שנדונה שאלת הרכוש, וללא שקיבלה האישה את חלקה ברכוש המשותף.
8. האיש טען לסילוק התביעה על הסף בשל הסכם/ בקשת הגירושין שניתן לו תוקף של פסק דין בבית הדין הדרוזי, שם וויתרו הצדדים על כל טענה רכושית עתידית, בהסכמה וביודעין. כמו כן, כי האישה אינה זכאית לזכויות קנייניות בבית שכן הבית אינו בבעלותם, וכי הבית לא ניתן להם במתנה גמורה. באשר לזכויות הנוספות שיש לאישה בבית, היא זכות המגורים, הרי שזו ויתרה על זכויותיה עת עזבה מרצונה את הבית.

הערעור - עיקר טענות האישה:

1. לגרסת האישה, בית המגורים הינו נכס משותף שנבנה במהלך חיי הנישואין, ומשכך מגיע לאישה לקבל מהאיש מחצית משוויו של הבית, לרבות המגרש עליו בנוי הבית. שגה בית משפט קמא עת לא חייב את האיש לשלם לאישה 50% משווי בית המגורים. לגרסתה, האיש הודה כי הוא מתגורר בבית המגורים וכי הוא נוהג בו מנהג בעלים. הדבר מוכיח כי רישום המקרקעין על שם הסב אינו נושא כל משמעות, ואי השלמת פעולת הרישום על ידי האיש תכליתה למנוע מהאישה את רישומה גם כן בפנקס המקרקעין כבעלת 50% מהזכויות. בנוסף, שגה בית משפט קמא עת התעלם מזכותה של האישה לקבל דמי שימוש מהאיש בגין השימוש שעשה בזכויותיה בבית המגורים, מאז יום הגירושין ועד יום מתן פסק הדין.
2. לגרסת האישה, שגה בית משפט קמא עת קבע כי מגיע לה לקבל מהאיש רק את החזר ההשקעות שפירטה בכתב תביעתה, ובסך כולל של 140,000 ₪ בלבד, וזאת מבלי שמונה מומחה לצורך אומדן ההשקעות שהושקעו בפועל בבית. בית משפט קמא נדרש היה למנות מומחה, ובהתאם לפסוק לאישה 50% מסך אומדן ההשקעות.

הערעור שכנגד - עיקר טענות האיש:

1. בית משפט קמא שגה עת הסיק מסקנות שגויות מבקשת הגירושים ופרוטוקול בית הדין הדרוזי המקימים כשלעצמם השתק עילה, השתק פלוגתא והשתק שיפוטי. ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הדרוזי מהווה הסכם שאושר, ולכן בית משפט קמא מנוע היה מלתקוף אותו, לבטלו, לפגוע בתוכנו וכיו"ב.
2. שגה בית משפט קמא עת קבע שהאישה הינה בת רשות, ונוכח ביטול הרשות זכאית לפיצוי. בית משפט קמא קבע כי הרשות בוטלה על ידי האישה עצמה אשר עזבה מרצונה את הבית, ומשכך היא ויתרה בעצמה על זכויותיה כבת רשות ולכן אינה זכאית כלל לפיצוי.

דיון והכרעה:

1. לאחר קריאת פסק הדין קמא וכתבי הטענות של הצדדים, מצאתי כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין קמא, כי הממצאים תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא, כמו כן, אין בפסק הדין קמא טעות בחוק או בפרשנותו, וזאת למעט שיעור החזר ההשקעות בבניית הבית. בית משפט קמא קבע כי במסגרת איזון זכויות הצדדים הזכות לקבל את החזר ההשקעות תהא בידי האיש, והוא ישלם לאישה מחצית שוויה בסך 140,000 ₪ נכון למועד התביעה. לעומת זאת, אני בדעה כי האישה זכאית למחצית שווי הבית (הבנייה ללא הקרקע) לפי הערכת מומחה (שמאי מקרקעין) נכון ליום השומה.

סוגיית הבעלות על המקרקעין

1. באשר לטענות הבעלות על המקרקעין, הרי שסעיף 125(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969, קובע מפורשות כי הרישום ביחס למקרקעין מוסדרים מהווה "ראיה חותכת לתוכנו". משמעות הדבר היא כי הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הרישום אינו משקף את מצב הדברים האמיתי, כך שהבעלים האמיתי של המקרקעין הינם הצדדים עצמם, הוא נטל כבד עד מאוד (עיינו למשל ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (נבו 21.02.2007)‏‏).
2. בית משפט קמא בחן את טענות האישה וקבע כי לא היה בהם די על מנת לסתור את הרישום במרשם המקרקעין. האישה לא הציגה בפני בית משפט קמא כל ראיה בכתב, לחלופין באמצעות עדים, לצורך ביסוס טענתה בדבר אותה מתנה נטענת. האישה לא פירטה באשר לנסיבות מתן המתנה, מי נתן את המתנה, למי היא ניתנה, מתי היא ניתנה וכיו"ב. כמו כן, גרסת האישה כללה גרסאות עובדתיות שונות שאינן יכולות היו לדור בכפיפה אחת זו עם זו. בית משפט קמא קבע כי בהיעדר פרטים עובדתיים, ולו בסיסיים, באשר לזהות נותן המתנה, מתי היא ניתנה ומה היה היקפה, הרי שאין די בטענות האישה בלבד על מנת לקבוע שהמרשם אינו תואם את המציאות.

סבורני כי בית משפט קמא צדק בקביעתו זו, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו זו.

למעשה, ב"כ האישה הסכים לצמצם את תביעת האישה בנדון, למחצית שווי הבית ללא הקרקע (עמ' 5 לישיבת הערעור ביום 2.5.2022 שו' 3).

סוגיית בר הרשות

1. טענת האיש כי האישה היא זו שלמעשה וויתרה על זכויותיה כבת רשות ולכן אינה זכאית כלל לפיצוי, אינה מתקבלת על ידי. ראשית, מדובר בטענה שאינה כנה, שכן ברור לכל כי אין האישה "רשאית" עוד להתגורר בבית המגורים עם בעלה לשעבר, בין אם מצד האישה ובין אם מצדו של האיש. מבלי לדקדק בסוגיית בר הרשות, לאותה תוצאה משפטית ניתן היה להגיע גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, ובדגש על חובת ההשבה. במצב הנוכחי האיש למעשה זכה בהשקעותיה של האישה בבית המגורים, והוא חייב להשיב לאישה את חלקה. אם ההשבה בלתי אפשרית הרי שנדרש הוא לשלם לה את שוויה, בדיוק כפי שנקבע בפסק הדין קמא, בדרך משפטית אחרת, ראויה ומוצדקת.

החזר השקעות

1. בית משפט קמא קבע כי שני הצדדים, הן האיש והן האישה, היו בגדר "ברי רשות" בבית המגורים, שתוכנה רשות לבנות ולהתגורר ללא תמורה, רשות חינם הניתנת לביטול בכל עת (עיינו פסקאות 35-36 לפסק הדין קמא).
2. במצב דברים זה ששני בני הזוג הינם ברי רשות בלבד, הרי שזכותם מוגבלת להחזקה ושימוש בבית המגורים ואין זכותם מתפרסת אל עבר זכויות קנייניות, לרבות השבחת הקניין. לו טענה האישה להחזר השבחה, כי אז אין חולק שטענה זו צריכה הייתה להיות מופנית כנגד בעל המקרקעין ולא כנגד בר הרשות הנוסף. אלא שבענייננו, תבעה האישה את החזר השקעותיה בבית שנבנה מן המסד עד הטפחות במשותף, כקביעתה העובדתית של השופטת קמא בפסק הדין. האיש ממשיך ליהנות מחלקה של האישה בהשקעות אלה, עת הוא ממשיך להתגורר בבית (יחד עם רעייתו החדשה). היינו האיש נהנה מהבית כולו, המהווה את סך כל השקעות הצדדים בבנייתו.

ודוק, האיש לא טען כי טענת החזר ההשקעה צריכה להיות מופנית כלפי בעל המקרקעין (סבו), אלא הוא טען כי האישה לא הוכיחה את שווי ההשקעה, למעט השקעה של 15,000 ₪ (סע' 14.ד. ו-ה. לתגובתו לערעור). במצב זה, שהאיש אינו כופר על עצם החיוב בהחזר ההשקעה, אלא על גובה החיוב, ובשל העובדה שהאיש ממשיך גם כיום (8 שנים לאחר הפירוד), ליהנות משווי ההשקעה המשותפת, לרבות עשיית שימוש ייחודי בבית המגורים, יש מקום לחייבו בהחזר ההשקעה.

אפנה לקביעתו של בית משפט קמא כי: "... בהינתן שההשקעות נותרו לשימושו וחזקתו של הנתבע, אני קובעת כי במסגרת איזון הזכויות של הצדדים, הזכות לקבל את החזר ההשקעות תהא בידי הנתבע שישלם לתובעת מחצית שוויה..." (ראו סע' 43 לפסק הדין קמא).

1. האיש בתגובתו לערעור הפנה לבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 10.05.2017), לסע' 11 שם נקבע כי את שיעור ההשקעות שהשקיע בר הרשות יש לבחון על בסיס ראיות מוצקות. אלא שפסק הדין לא מסתיים בסעיף 11 אלא ממשיך וקובע כב' השופט סולברג כדלקמן:

"13.אני סבור כי יש ממש בטענות המבקש באשר להעדר בחינה של חוות דעת מקצועיות, ולהעדרו של הליך חישוב ברור ומדויק, בקביעת הפיצוי על-ידי בית המשפט המחוזי. על כן, יש להחזיר את הדיון בענייננו לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן על בסיס ראיות מוצקות, את שיעור ההשקעות שהשקיעה המשיבה בדירה; ויכריע כחכמתו".

כאמור, בית המשפט העליון קיבל את טענת המבקש כי לא ניתן לקבוע את השיעור הכספי ללא חוות דעת מקצועית רלוונטית והחזיר את התיק להמשך דיון בבית המשפט.

1. באשר לשווי ההשקעה, דומני כי אין להשאיר על כנה את קביעת בית משפט קמא באשר לשווי ההשקעה בשיעור של 280,000 ₪. השווי הנומינלי של השקעת הצדדים אינו זהה או שווה כיום לערכה מבחינה ריאלית. עניין זה נכון ומובהק כאשר עסקינן בענייני נדל"ן, מקרקעין, בית מגורים וכיו"ב. על כן, סבורני כי "דרך המלך" לאומדן שווי ההשקעות כיום, מבחינה ריאלית, הינה על דרך של מינוי מומחה, כפי שנקבע בבע"מ 1894/16.

ודוק – "השקעת" הצדדים בבית היתה בבנייתו מהמסד עד הטפחות מכספים משותפים בתקופת הנישואין, ואין סיבה לא ליתן לאישה את חלקה ב"השקעה" (מחצית) זאת בערכם ריאליים.

לפיכך, סבורני כי יש להשיב את התיק לבית המשפט קמא אשר ימנה מומחה (שמאי מקרקעין) שיערוך חוות דעת מקצועית ויעריך את שווי הבית (בנייה ללא קרקע) נכון ליום עריכת השומה. לאחר מכן, יאפשר בית משפט קמא לצדדים לבחון את חוות הדעת ויפסוק את חלקה של האישה בבית (ללא ערך הקרקע), שכקביעתו בפסק הדין קמא ובצדק עומד על שיעור של 50%, על בסיס חוות הדעת המקצועית ושקילת טענות הצדדים.

סוגיית הרכוש וטענות ההשתק

1. הקביעה בפסק דינו של בית משפט קמא בעניין סוגיית הרכוש וויתורה של האישה על כלל הרכוש המשותף שלה ושל האיש, הגיונית וראויה. לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעה זו.
2. בית משפט קמא התרשם מהעדים שהעידו לפניו, ובפרט מעדים שהיו נוכחים להליך הגירושין והדיון עצמו בבית הדין הדרוזי, והסיק כי לא היה דין ודברים ענייני בין הצדדים בנוגע למהות הרכוש המשותף. עניין זה מקבל תמיכה נוספת לאור השתלשלות האירועים החפוז שאירע בין הצדדים ביחס להליך הגירושין. ההלכה המשפטית הנהוגה כיום הינה כי וויתור על רכוש משותף צריך שיתבצע באופן ברור, על דרך של הסכמה פוזיטיבית. זה ייחודו של הסכם ממון, השונה מהסכמה חוזית אחרת, המחייב את אישורו של בית משפט לענייני משפחה אשר יינתן רק לאחר "שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו" (עיינו סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון).
3. פרשנות בית משפט קמא באשר לוויתור האישה על "הרכוש המשותף", כך שוויתור זה נגע אך ורק לרכוש המיטלטלין, הגיונית וראויה. המיטלטלין אותו "השאירה האישה מאחור" הינו רכוש שהדעת סובלת ומקבלת כי אכן הסכימה על וויתורו נוכח עזיבתה מהבית, ונוכח העובדה כי שווי כלכלי של מיטלטלין בדרך כלל ועל פניו, פחות בהרבה משווי מקרקעין, נדל"ן, בית משותף וכיו"ב. פרשנות זו הינה פרשנות הנושאת עמה הגינות וצדק, לשני הצדדים, שכן בהיעדר פרשנות המתקבלת על הדעת מצויה תמיד האפשרות של ביטול סעיף הוויתור שלא מדעת, באופן כוללני.

סוף דבר

1. לו תישמע דעתי, אציע לחבריי להרכב לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט קמא, אשר ימנה מומחה (שמאי מקרקעין) שיעריך את שווי הבית (ללא ערך הקרקע) נכון ליום השומה, ויקבע את השיעור הכספי שזכאית לו האישה (שכאמור זכאית למחצית משוויו של הבית ללא הקרקע), לאחר שקילת טענות הצדדים לעניין חוות הדעת. בית משפט קמא ישלים מלאכתו בסוגיה זו בלבד.
2. מאחר שהערעור מתקבל בחלקו והערעור שכנגד נדחה, אציע לחייב את האיש (המערער שכנגד) בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 10,000 ₪.

השופט חננאל שרעבי, אב"ד:

אני מסכים.

השופט אריה נאמן:

אני מסכים.

לאור האמור, אנו מקבלים הערעור באופן חלקי, כמפורט בסעיף 24 לעיל, ודוחים את הערעור שכנגד.

המשיב בערעור והמערער שכנגד, יישא בהוצאות המערערת והמשיבה שכנגד בסכום של 10,000 ₪, שישולם לידיה, באמצעות בא כוחה, מתוך הפקדון שהפקיד המערער שכנגד (9000 ₪).

היתרה תשולם לידי המערערת והמשיבה שכנגד תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין, עד ליום התשלום המלא בפועל.

פסק דין זה מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים ופרטים מזהים.

ניתן היום, י"ד אב תשפ"ב, 11 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.