ביהמ"ש המחוזי חיפה, אב"ד סארי ג'יוסי, שופטת עפרה אטיאס, שופט יואב פרידמן: פס"ד בסכסוך אחרים על מקרקעין של אביהם (עמ"ש 12327-10-21)

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
עמ"ש 12327-10-21
עמ"ש 1009-05-22 עמ"ש 55202-10-20

לפני הרכב כבוד השופטים: סארי ג'יוסי, אב"ד עפרה אטיאס יואב פרידמן
המערער בעמ"ש 55202-10-20 ובעמ"ש 12327-10-21 / המשיב בעמ"ש 1009-05-22		נ'
נגד
המשיבים בעמ"ש 55202-10-20 ובעמ"ש 12327-10-21 / המערערים בעמ"ש 1009-05-22		.1 ס' .2 מח' .3 מו'

פסק דין

השופטת עפרה אטיאס:

לפנינו שלוש הודעות ערעור מאוחדות:

הודעת הערעור הראשונה שהוגשה על ידי נ' במסגרת עמ"ש 55202-10-20, היא על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט ניצן סילמן) מיום 17.7.16 בתמ"ש 43131-02-14, שכותרתה פסק דין חלקי, וכן על פסק דינו המשלים של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט ניר זיתוני) מיום 2.9.20 בתמ"ש 43131-02-14 ובתמ"ש 33738-10-17.

הודעת הערעור השנייה שהוגשה אף היא על ידי נ' במסגרת עמ"ש 12327-10-21, היא על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט ניר זיתוני) מיום 24.5.21 בתמ"ש 17961-10-19.

הודעת הערעור השלישית שהוגשה על ידי ס', מח' ומו' במסגרת עמ"ש 1009-05-22, היא על פסק דינו המשלים של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט ניר זיתוני) מיום 8.3.22 בתמ"ש 33738-10-17.

רקע עובדתי:

1. נ' ואחיו הבכור, ס', הם ילדיו של המנוח מ' (להלן: "המנוח"), אשר היה בעל מגרשים וזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 30, גוש 18530 (להלן: "חלקה 30" או "המקרקעין"), וחלקה 62, גוש 18582. חלקה 30 היא העומדת במוקד הערעורים שלפנינו. מח' ומו' הם בניו של ס' ואחייניו של נ'.

2. במהלך חייו של המנוח, ניתנה הרשות לס' לבנות בית על חלקה 30, וכן רשות להקים בסמוך לאותה חלקת קרקע – עסק מסוג מוסך. ס' פעל כאמור, הקים בית ועסק, והמנוח אף חתם על היתרי בניה לצורך כך.

3. המנוח הקים דירות נוספות על המקרקעין, ובהן שיכן את ילדיו (שלושה בנים ושלוש בנות), לרבות נ'.

4. לאחר פטירת המנוח בשנת 2010, ומשתכנית חלוקה שנחתמה בין האחים לא יצאה לפועל, נרשם ביום 3.9.13 נ' כבעלים של מלוא הזכויות במקרקעין מכוח צו קיום צוואת המנוח, לפיה הוריש המנוח מלוא זכויותיו בנכסים לאשתו, ולאחר פטירתה, לבן נ', לבדו.

תמ"ש 43131-02-14 – "תיק המוסך":

5. לאחר שרשם נ' את זכויותיו במקרקעין, פנה נ' לס', והודיע לו כי הוא דורש לפנות את המוסך המופעל במקרקעין על ידי ס'. לאחר שפניותיו של נ' לא נענו, הגיש נ' ביום 20.2.14 את התביעה בתמ"ש 43131-02-14 שהיא, על פי הגדרתה, "צו פינוי וסילוק יד, כספית, דמי שימוש ראויים" נגד ס' ואחיו הצעיר, מנ' (בעניינו כבר ניתן פסק דין).

ההחלטה מיום 17.7.16 בתמ"ש 43131-02-14:

6. ביום 17.7.16 ניתנה על ידי כב' השופט סילמן החלטה בתמ"ש 43131-02-14, שהוכתרה בכותרת "פסק דין חלקי", שבה נקבע, לאחר בחינת מארג הראיות, כי ס' כשל להוכיח זכויות קניין במקרקעין, וכי כל הצדדים סברו שתכנית החלוקה לא השתכללה לכלל עסקה במקרקעין, שכן החלוקה לא היוותה העברת זכויות מנ' לס' ולמנ'. עוד נקבע כי המדידה וחתימות הצדדים אינן יכולות להוות עסקה במקרקעין המשנה את התוצאה.

כב' השופט סילמן קבע כי כל שיש לס' במקרקעין הינו רישיון להחזיק, רישיון לבנות, ורישיון להשתמש, שניתן חינם, תחילה על ידי המנוח, ולאחר מכן על ידי נ'. רישיון זה, ככל הנראה, פקע ביחס למוסך. עם זאת, בניית המוסך, תפעולו והרחבת הדירה של ס', נעשו באישור המנוח ובידיעתו.

כב' השופט סילמן קבע כי יש להיענות לדרישת נ' ולסלק ידו של ס' מהמוסך שעל המקרקעין (מכוח סעיפים 18-16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969), אך כנגד זאת, להתנות את הסילוק בפיצוי בר הרשות בגין ההשקעות שביצע במקרקעין, ובגין אובדן הרשות.

השופט סילמן דחה את העתירות לחיוב ס' בפיצוי ובשכר ראוי לאור ריבוי הסעדים; העדר הוכחת שיעור דמי השכירות על ידי מומחה; ומאחר שהמנוח או נ' לא ביקשו ליטול את כספו של ס'. נקבע כי לא הייתה כל כוונה שהיא להפוך את רישיון החינם (שהוא רשות ארוכת שנים, לפחות כעשור מאז הקמת המוסך) לרישיון בתמורה או לשכירות.

לפיכך, קבע השופט סילמן שרשות חינם זו תעמוד על כנה למשך 18 חודש הואיל ולא ניתן באבחת חרב לסלק ידו של ס' ממטה לחמו. או אז, אם יופקד בקופת בית המשפט סך הפיצוי עליו יורה השופט סילמן, יסלק ס' את המוסך ואת ידו מאזור המוסך האמור.

השופט סילמן מינה את השמאי יצחק סיון (להלן: "המומחה סיון") על מנת שיישום שווי המחוברים – המוסך והמבנה, כהשבחה או כעלות הקמה, לפי הגבוה; כאשר עלות השמאי תשולם על ידי נ', ומחצית שכר הטרחה יקוזז מהפיצוי לו זכאי ס'.

עוד נקבע כי הפיצוי ישולם בתוך 12 חודשים מקביעת השומה, שאחרת יהיה בכך כדי להאריך את רישיון החינם להמשיך ולהשתמש במוסך. מכאן, נקבע שס' יסלק ידו 6 חודשים לאחר ההפקדה, ולא לפני 18 חודשים ממועד מתן פסק הדין. לא נעשה צו להוצאות.

המשך השתלשלות ההליך בתמ"ש 43131-02-14 לאחר מתן ההחלטה מיום 17.7.16:

7. ביום 26.10.16 שלח המומחה סיון שאלת הבהרה לבית משפט באשר למטרת השומה. ביום 27.10.16 נתן בית המשפט החלטתו לפיה, "המחוברים ישומו בערכם דהיום לאחר פחת, שכן עד הלום הופקה מהם הנאה".

8. ביום 6.12.16 פנה המומחה סיון לבית המשפט, והודיע כי ס' לא המציא אסמכתאות להשקעות כנדרש. ס' בחר להגיש חוות דעת מטעם המומחה מיעארי נזיה בדבר עלות בניה מחדש, חוות דעת שנדחתה על ידי המומחה סיון.

9. ביום 23.3.17 הודיע נ' שס' מבצע עבודות בנייה נוספות בתוך המוסך. לאחר שס' הודה בדבר, ולבקשת נ', ציין בית המשפט בהחלטתו מיום 16.10.17 כי "הרשות תמה. הישארות בשטח עלולה להביא לחוב שיפחית עלות הפיצוי".

תמ"ש 33738-10-17 – "תיק הבתים":

10. ביום 19.10.17 הגיש נ' "תביעה לסילוק יד", במסגרתה עתר לסלק את ס' ובניו, מח' ומו', מדירות המגורים בחלקה 30 לעיל. לצד סעד זה, עתר נ' לאכיפת ההחלטה מיום 17.7.16 לעיל שבמסגרתה נקבע כי חלקה 30 היא בבעלותו של נ'.

11. הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי לפני הגשת התביעה בהליך הקודם, לא ידעו על צוואת המנוח ועל הצו שניתן לקיומה. עוד נטען כי שלושת בניו של המנוח הזמינו תשריט מדידה וחלוקה לקביעת חלקו של כל אחד מהם בחלקה 30. נטען כי ס' קיים את חלקו בהתאם להחלטה מיום 17.7.16 בהליך הקודם. בניו של ס' טענו כי הם זכאים לחלקים בהם הם מחזיקים בחלקה 30, ולכן יש לדחות את התביעה.

12. בהחלטת בית המשפט במעמד הדיון שהתקיים ביום 12.11.17, הורה בית המשפט למומחה סיון לחשב שכר ראוי בגין המבנה המסחרי בחלקה 30, כאשר אם נדרשת עלות נוספת, יישא בה נ' לבדו.

13. ביום 17.4.18 הוגשה חוות דעתו של המומחה סיון, באמצעות סיועו של המומחה שפריר, שקבע כי עלות ההקמה של המבנים שבנה ס', לאחר ניכוי פחת, היא 368,000 ₪ לא כולל מע"מ. הסכום המעודכן כפי שנקבע בחוות הדעת מיום 3.5.20, הוא 387,561 ₪ לא כולל מע"מ.

14. בדיון שהתקיים ביום 23.4.18, טען ב"כ נ' כי המחלוקת לגבי הבית כבר מאחורינו, והבסיס לקרע הוא המוסך. ב"כ הצדדים הודיעו כי ינהלו מו"מ, ישלחו שאלות הבהרה למומחה סיון, ויבקשו מהמומחה סיון להשלים את חוות דעתו בנושא השכר הראוי.

15. בדיון שהתקיים ביום 18.11.18, טען ב"כ הנתבעים כי המומחה סיון נתן את חוות דעתו ביחס למוסך ולא התייחס לדירות, ונ' טען לפסלות חוות הדעת. ב"כ הצדדים הסכימו כי ימונה שמאי להערכת שווי המבנה שבו מתגוררים הנתבעים, בניכוי פחת, כפי שבוצע למוסך, נכון לאותו מועד, כאשר בעלות המומחה יישאו הצדדים בחלקים שווים, וכך ייפתר הן נושא המוסך, והן נושא מבנה המגורים (להלן: "ההסדר הדיוני"). בהחלטת בית המשפט התבקש המומחה סיון להשלים את חוות דעתו בנוגע לשכר ראוי בגין ההחזקה בשטח המוחזק על ידי הנתבעים.

16. ביום 5.3.19 התקבלה בקשת נ' לביטול ההסדר הדיוני, וההסדר הדיוני בוטל.

17. ביום 15.4.19 הוגשה חוות דעתו של המומחה סיון, באמצעות סיועו של המומחה מחול, בעניין דמי שימוש המוסך והמבנה המסחרי, אשר העריכה את דמי השימוש הראויים בסך של 1,800 ₪, בהתבסס על דמי שכירות ראויים של משכיר ושוכר מרצון בנכס למטרת מוסך.

18. ביום 16.9.19 נדחתה בקשת נ' לפסול את חוות דעתו של המומחה סיון, למנות מומחה אחר ולהשית את שכרו על המומחה הקיים, וכל אחד מהצדדים קיבל זכות להגיש חוות דעת של מומחה מטעמו בסוגיות שנותרו במחלוקת בתחום השמאי. בהתאם, ביום 16.11.19 הוגשה חוות הדעת מטעם נ' בסוגיית דמי שימוש של המוסך והבניין המסחרי, שנערכה על ידי המומחה יוסף דאוד, שהעריכה את דמי השימוש בסך של 4,300 ₪.

19. ביום 17.11.19 הוגשה חוות דעת מטעם הנתבעים שהעריכה את עלויות הקמה במוסך, לרבות הבניין המסחרי, ע"ס של 452,126 ₪ כולל מע"מ.

פסק הדין מיום 2.9.20 בתמ"ש 43131-02-14 ובתמ"ש 33738-10-17:

20. השופט זיתוני דן בתמ"ש 43131-02-14 ובתמ"ש 33738-10-17 במאוחד, וקבע כי מתקיים השתק מכוח מעשה בי-דין לאור הקביעות בהחלטה מיום 17.7.16 בתמ"ש 43131-02-14 שהפכה לחלוטה. לפיכך, יש לדחות כל טענה שהועלתה על ידי הנתבעים, הכופרת בהיות נ' הבעלים הרשום של הזכויות במקרקעין, או ביחס לתוקף הצוואה שכבר קוימה, ואשר מכוחה נרשם נ' כבעלים של הזכויות דנן – טענות שהוכרעו בהחלטה מיום 17.7.16. גם החלטה בדבר מינוי שמאי כדי להכריע בשווי השקעות ס' כבר רשות בנוגע לבניין המסחרי, כבר ניתנה במסגרת ההחלטה מיום 17.7.16 והפכה חלוטה. לצד זאת, נדחתה טענת נ' ביחס להעדר זכות של ס' לקבלת פיצוי בגין השקעותיו במחוברים מושא חוות הדעת מיום 17.4.18.

עוד נקבע כי אומנם אין חפיפה מוחלטת בין הצדדים לכל אחת מהתביעות, שכן רק ס' (ולא מח' ומו') היה צד להליך בתמ"ש 43131-02-14. אולם, עובדה זאת אינה מונעת תמיד את האפשרות של הסתמכות על טענת השתק פלוגתא; מה גם שקיימת זהות אינטרסים (לרבות קירבה משפחתית) בין נ' לנתבעים בכל אחת מהתביעות. לגופו של עניין, הנתבעים בחקירתם הצהירו כי אין בידיהם מסמך המעיד על זכותם הנטענת, למעט היתר בנייה. על כן, אין מקום לשוב ולדון בזכות הבעלות של נ' בחלקה 30, וכיוצא בזה בזכותו לסלק את הנתבעים מדירות המגורים.

21. כב' השופט זיתוני דחה את טענת נ' ביחס להעדר זכאות הנתבעים לפיצויים בגין השקעותיהם ובגין פקיעת הרשות. נקבע שהמסמכים שהוגשו רצופים בפגמים טכניים ומהותיים, דבר המשליך על משקלם. עוד נקבע כי קיים מעשה בי-דין שעה שסוגיית הפיצויים ופינוי ס' כבר נידונה בהליך הקודם, למצער ביחס למוסך והבניין המסחרי, כאשר מעולם לא הוצגו המסמכים לעיל בהליך הקודם, ולא נשמעה טענה לעצם קיומם בעבר או כי התגלו רק לאחרונה. בנוסף, נ' לא הכחיש כי המחוברים נבנו במימון הנתבעים או השקעת ס', דבר המקשה על קבלת דרישתו לפנות הנתבעים מהבניין ללא התניית הפינוי בתשלום פיצויים. קבלת דרישה זו תיצור מצב הגורם אי צדק משווע ומביא את נ' להתעשר על חשבון הנתבעים. מכל מקום, בהתאם לפסיקה בעניין תשלום פיצויים לצד סעד של פינוי, אין מקום לקבלת טענת התובע.

כב' השופט זיתוני ציין כי לא רק שבהליך הקודם, הנתבעים התגוררו בדירות המגורים על דעתו של נ', אלא גם שבהליך הקודם לא נדרש פינויים מדירות המגורים, אלא רק מהבניין המסחרי לרבות המוסך. בכך יש כדי ליצור רישיון מכללא לישיבת הנתבעים בדירות המגורים. אולם, הגשת התביעה הנוכחית לפינוי כמוה כהודעה על ביטול הרישיון מכללא.

קיומו של משא ומתן להסדרת מגוריהם של הנתבעים, לרבות החתימה על תכנית החלוקה שלא יצאה לפועל, יצר ציפייה או המשך ציפייה שהביאה את הנתבעים להשקיע במקרקעין השקעות רבות עליהן הביאו ראשית ראיה.

22. כב' השופט זיתוני פסק שמדובר ברשות ארוכת שנים, כאשר מאז הוצאת ההיתר עברו כ-13 שנה, ורשות חינם זו תעמוד על כנה למשך 18 חודשים. או אז, אם יופקד בקופת בית המשפט קמא סך הפיצוי עליו יורה בית המשפט, יסלקו הנתבעים את ידם מדירות המגורים. לפיכך, מינה כב' השופט זיתוני את השמאי אחמד מהדי אבו ריא על מנת שיישום שווי המחוברים – בנייני המגורים, כהשבחה או כעלות הקמה, לפי הגבוה, בערכם למועד המינוי. נקבע כי הפיצוי ישולם בתוך 12 חודשים מקביעת השומה, אחרת יהיה בכך כדי להאריך את רישיון החינם של הנתבעים להמשיך ולהשתמש בדירות המגורים. מכאן, הנתבעים יסלקו ידם 6 חודשים לאחר קבלת הפיצוי, ולא לפני 18 חודשים ממועד מתן פסק הדין.

23. בעניין עלויות הקמת המוסך והמבנה המסחרי, ביכר השופט זיתוני את חוות דעת המומחה סיון, באמצעות המומחה שפריר, מיום 17.4.18, על פני חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים מיום 17.11.19, לאחר שהנתבעים לא הצביעו על פגם שנפל בחוות דעת המומחה סיון, ואף התנגדו לבקשת נ' לפסלות חוות הדעת, וכן לאור מקור הפערים בסכום שנקבע על ידי שני המומחים שהתמצה בהוספת מע"מ לחוות דעת מטעם הנתבעים, וכן בהתבסס על מחירון דקל עדכני. השופט זיתוני קבע שנ' ישלם לס' את הסך של 387,561 ₪ שנקבע בחוות דעת המומחה סיון מיום 3.5.20, לאחר ניכוי הסך שקבע המומחה שפריר של 27,000 ₪ בגין שווי הליפט (מתקן הרמה המוברג לקרקע עם ברגים שניתן לפרקו, ולכן לא נכנס להגדרת 'מקרקעין'), ולאחר ניכוי סך של 11,115 ₪ בגין מחצית שכרו של המומחה סיון, לרבות המומחים המסייעים (אשר שולם על ידי נ' במימון ביניים, בהתאם להחלטתו של כב' השופט סילמן), ובסך כולל של 349,446 ₪, בצירוף מע"מ, וכן ריבית והצמדה, בהתאם לחוק, ממועד פסק הדין. השופט זיתוני קבע כי בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, ונוכח תרומתו הרבה של נ' להתמשכות ההליכים (החלפת מייצג שלוש פעמים ובקשה לביטול הסדר דיוני שהתקבלה), יש להתחיל להפחית את דמי השימוש בסך של 4,300 ₪ בצירוף מע"מ, רק לאחר תשלום הפיצוי לעיל, בסך של 349,446 ₪ בצירוף מע"מ, בפועל. זאת, בהתאם לקביעתו של כב' השופט סילמן לפיה, כל עוד נ' אינו משלם את הפיצוי לו זכאי ס' בגין ההשקעות ואובדן הרשות להשתמש במוסך, רשאי ס' להמשיך ולהשתמש במוסך ללא תמורה.

24. בעניין דמי שימוש המוסך והמבנה המסחרי, מצא השופט זיתוני לנכון להעדיף את חוות דעתו המפורטת של המומחה מטעם נ', מר יוסף דאוד, מיום 16.11.19, על פני חוות דעתו המשלימה של המומחה סיון, באמצעות סיועו של המומחה מחול, מיום 15.4.19. לפיכך, השופט זיתוני אימץ את הערכת המומחה מטעם נ', וקבע דמי שימוש ראויים בסך של 4,300 ₪ לחודש בצירוף מע"מ עבור המוסך והחצרים.

25. כב' השופט זיתוני הבהיר כי אין מקום לדון במסגרת פסק הדין בבקשות שהעלה ב"כ הנתבעים לראשונה במסגרת הסיכומים, כגון: הבקשה לעיכוב הליכים עד להכרעה בבקשת ס' ואחותו לביטול צו קיום הצוואה משנת 2012 של האב המנוח (ת"ע 8070-08-20).

26. אשר על כן, התביעה התקבלה במובן זה שהנתבעים יפנו את בתיהם 6 חודשים לאחר קבלת הפיצוי בגין שווי ההשקעות ואובדן הרשות, כפי שייקבע על ידי השמאי שמונה במסגרת פסק הדין.

27. כמו כן, נקבע שס' יפנה את המוסך תוך סילוק כל מחובר הניתן להפרדה בתוך 6 חודשים מהמועד שבו ישלם נ' לס' את הסך של 349,456 ₪ בצירוף מע"מ, כאשר לסכום זה, יצטרפו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. עוד נקבע כי ככל שס' לא יפנה את המוסך במועד שנקבע, יופחתו מסכום הפיצוי דמי שימוש במוסך בסך של 4,300 ₪ לחודש בצירוף מע"מ החל ממועד הפינוי שנקבע בפסק הדין. לא נעשה צו להוצאות לאור קבלת עמדתו הבסיסית של נ' ותרומתו להתמשכות ההליך.

המשך השתלשלות ההליך בתמ"ש 33738-10-17 לאחר מתן פסק הדין מיום 2.9.20:

28. ביום 23.2.21 הוגשה חוות דעתו של השמאי אבו ריא מיום 10.2.21, לפיה, שווי המחוברים בשיטת ההשבחה הוא בסך של 1.2 מלש"ח במעוגל. ביום 23.2.21 נתן השופט זיתוני החלטתו לפיה, בהתאם לפסק הדין שאינו חלוט מיום 2.9.20, ובהתאם לחוות דעת המומחה אבו ריא, יידרשו הנתבעים לפנות את בתיהם בתוך 6 חודשים מן המועד בו יקבלו פיצוי מהתובע בגין שווי ההשקעות בסך של 1.2 מלש"ח.

29. תשובות המומחה אבו ריא לשאלות ההבהרה, מיום 29.7.21, הביאו לתיקון חוות הדעת המקורית, כך ששווי המחוברים, על פי שיטת ההשבחה, הועמד ע"ס של 1,601,000 ₪.

30. לבקשת הנתבעים, נחקר המומחה אבו ריא על ידי ב"כ הנתבעים ביום 19.12.21. בעקבות החקירה, תיקן המומחה אבו ריא את חוות דעתו, והעמיד את שווי המחוברים כהשבחה, ע"ס של 1,701,000 ₪ (פרו' מיום 19.12.21, עמ' 45, ש' 22-13).

פסק הדין המשלים מיום 8.3.22 בתמ"ש 33738-10-17:

31. בפסק דינו המשלים מיום 8.3.22 בתמ"ש 33738-10-17 קיבל כב' השופט זיתוני את חוות דעתו של המומחה אבו ריא. נקבע כי חוות הדעת מקצועית ומנומקת, מבוססת כדבעי, מקיפה, שקולה ומאוזנת, ואף אין חולק כי לא חרגה מכללי הצדק הטבעי. נפסק כי יש ליישם בענייננו את הכלל לפיו, לא בנקל יתערב בית משפט במסקנותיו של מומחה מטעם בית המשפט המבוססות על ניסיונו ומומחיותו, במיוחד לאחר שנחקר בבית המשפט והוסיף הבהרות לאמור בחוות דעתו.

32. כב' השופט זיתוני התייחס לטענות שהעלו הנתבעים נגד ממצאי חוות הדעת, ופסק כי המומחה אבו ריא הגיע לשני סכומים, בהתאם לשתי שיטות הערכה וכפי שהתבקש ממנו; המומחה השתמש, בין היתר, במחירון דקל, אם כי לא רק בו; אין כל נורמה מחייבת לפיה, המומחה חייב להסתייע באנשי מקצוע; המומחה לא התבקש לבצע מדידות מחדש; אין מקום לבחון טענות כלליות נוספות שלא פורטו די הצורך; אין כל פסול בכך שמומחה מטעם בית המשפט מוכן לשנות את חוות דעתו במסגרת תשובות לשאלות הבהרה ובמסגרת עדותו בבית המשפט; לא נסתרה הצהרת המומחה אבו ריא, לפיה אין לו כל קשר לבעלי הדין או אינטרס אישי בתוצאות חוות הדעת; שעה שנ' לא הודיע מבעוד מועד על רצונו לחקור את המומחה במועד שנקבע ולהפקיד את חלקו בשכר העדות של המומחה, אין לנ' אלא להלין על עצמו.

33. לפיכך, על נ' לשלם לידי הנתבעים, בהמשך לפסק הדין מיום 2.9.20, את שווי המחוברים כהשבחה, בהתאם לתיקון שביצע המומחה אבו ריא בתום חקירתו, בסך של 1,701,000 ₪, בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק הדין מיום 2.9.20 עליהם לא ראה השופט זיתוני מקום לשנות או להוסיף דבר.

תמ"ש 17961-10-19 – תביעת דמי השימוש:

34. ביום 10.10.19 הגיש נ' תביעה כנגד ס', ובניו מח' ומו', לתשלום דמי שימוש בסך של 200,000 ₪ (לצרכי אגרה) בגין השימוש שהם עושים בשלוש דירות המגורים בחלקה 30. זאת, על יסוד חוות דעת של שמאי מטעם נ', אשר העריך את דמי השימוש לתקופה שהחל מיום 3.9.13 (מועד רישום הבעלות בקרקע ע"ש נ') ועד ליום 30.6.19, בסך של 445,000 ₪. עוד ביקש נ' לקבוע כי דמי השימוש ישולמו עד מועד סילוק ידם של הנתבעים מאותן דירות מגורים.

35. ביום 22.6.20 מונה השמאי חנן אזולאי כמומחה מטעם בית המשפט להערכת גובה דמי השימוש בדירות נשוא התביעה. בחוות הדעת שהוגשה ביום 19.11.20, מצא המומחה אזולאי כי שווי דמי השימוש החודשיים בכל אחת משלוש הדירות הוא 1,990 ₪, לפי 17 ₪ למ"ר.

פסק הדין מיום 24.5.21 בתמ"ש 17961-10-19:

36. כב' השופט זיתוני הגיע בפסק דינו לכלל מסקנה כי נוכח קביעותיו בפסק הדין מיום 2.9.20, יש לקבוע עקרונות לפסיקת דמי שימוש, אשר יהפכו לחיוב כספי ברור בעתיד, על בסיס חוות דעתו של המומחה אזולאי, שלא נסתרה.

37. נקבע כי מועד תחילת החיוב בדמי שימוש הוא יום הגשת התביעה לסילוק יד, 19.10.17. עם זאת, לנתבעים יש רשות חינם להמשיך ולהשתמש בדירות בהן הם גרים, לפחות עד ליום 2.3.22, 18 חודשים ממועד מתן פסק הדין מיום 2.9.20. אם נ' לא ישלם לנתבעים את סכום הפיצוי שיקבע השמאי אבו ריא (הסכום שנקבע בפסק הדין המשלים מיום 8.3.22 כאמור לעיל), רישיון החינם יוארך עוד עד לתשלום הפיצוי הנ"ל. דמי השימוש ישולמו מהמועד בו יחל המועד לתשלום, בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק דין זה, ועד מועד הפינוי בפועל של הדירות על ידי הנתבעים. אין כל טעם להורות לצדדים לנהל הליך משפטי נוסף בנוגע לדמי שימוש בגין הדירות בעתיד.

38. כב' השופט זיתוני לא מצא הצדקה לסטות ממסקנת המומחה אזולאי בדבר שווי דמי השימוש, אשר בחוות דעתו לא נמצאו כל פגם או טעות. לא נסתרה מסקנת המומחה אזולאי לפיה, יש קושי לקבל נתונים מהימנים לגבי דמי שכירות המשולמים ביישובים של בני החברה הערבית בישראל. ב"כ הנתבעים בחר שלא לזמן את המומחה אזולאי לחקירה, ולא הוצגו בפניו מסמכים הסותרים את מסקנתו, דוגמת הסכמי שכירות של נכסים בשוק החופשי בג'דיידה-מכר או בסביבה הקרובה, שיכולים לשקף דמי שימוש ריאליים. מסקנת המומחה אזולאי הוסברה על ידו ונתמכה בתמונות ובביקור שערך במקום יחד עם ב"כ הצדדים.

39. לפיכך, השופט זיתוני אימץ את מסקנת המומחה אזולאי, וקבע כי דמי השימוש בגין כל אחת משלוש הדירות, הם 1,990 ₪ לחודש. נוכח תוצאת פסק הדין לפיה, התביעה התקבלה בחלקה, ולאור המתווה הדיוני שאפשר הכרעה ללא צורך בישיבת הוכחות, לא ניתן צו להוצאות.

עמ"ש 55202-10-20:

40. ביום 27.10.20 הגיש נ' ערעור על החלטתו של כב' השופט סילמן מיום 17.7.16 בתמ"ש 43131-02-14, וכן על פסק דינו המשלים של השופט זיתוני מיום 2.9.20 בתמ"ש 43131-02-14 ובתמ"ש 33738-10-17.

41. בד בבד, הגיש נ' לבית משפט זה, בקשה לעיכוב השמאות עליה הורה השופט זיתוני בפסק הדין מיום 2.9.20 בתמ"ש 33738-10-17. כב' השופט באומגרט בהחלטתו המנומקת מיום 18.11.20, דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע השמאות.

42. בעיקרי הטיעון טען נ' ביחס להחלטתו של השופט סילמן מיום 17.7.16, שכותרתה פסק דין חלקי את הטענות הבאות:

1. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי ביטול הרשות חלה החל מיום מתן פסק הדין. רשות החינם מתבטלת החל מיום שהמערער גילה דעתו כי הוא מעוניין לסלק את המוסך מעל החלקה שבבעלותו. כפועל יוצא, שגה בית המשפט קמא בהאריכו את רשות החינם למשך 18 חודשים מיום מתן פסק הדין.

2. שגה בית המשפט קמא בהתנותו את סילוק ידו של ס' בתשלום פיצוי, ובכלל בקבעו כי מגיע לס' פיצוי. מדובר בסעד שלא התבקש ושלא הוכח, וקביעת בית המשפט קמא ניתנה בניגוד להלכות משפטיות לפיהן, אין להתנות פינוי בתשלום פיצוי. זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון, אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות. באופן אסימטרי לקביעה זו של בית המשפט קמא, דחה בית המשפט קמא את דרישת נ' לדמי שימוש מטעמים פורמאליים. העובדה כי ס' התפרנס שנים ללא תמורה, מעסקו עוד לפני פטירת האב המנוח, כך שהאב היה יכול לסלקו בכל עת, ולמעשה ס' החזיר השקעתו, הודה כי אין לו רישיון להפעיל מוסך, וכן לא עשה דבר לעניין קבלת היתר, שוללת את אינטרס הציפייה של ס' לקבלת פיצויים. אין מקום לחייב את המערער לפצות על מוסך הפועל בניגוד לחוק, שבית המשפט קמא הורה לס' להסירו מעל המקרקעין, ואין בו השבחה של המקרקעין.

3. שגה בית המשפט קמא שלא פסק לטובת נ' דמי שימוש אף שסעד זה נתבע והוזכר גם בסיכומים. יש לקבוע שנ' זכאי לדמי השימוש הראויים החל מיום שגילה כי בדעתו לסלק המוסך, יום ביטול רשות החינם שהוא יום הגשת כתב התביעה – 20.2.14.

1. בעיקרי הטיעון טען נ' ביחס לפסק דינו המשלים של השופט זיתוני מיום 2.9.20, את הטענות הבאות:

1. שגה בית המשפט קמא בשוללו דמי שימוש מנ' לחלוטין, בניגוד לעמדת ס' עצמו לפיה, רשות החינם תמה ביום קבלת חוות דעתו של השמאי ו/או עד להכרעה סופית בתובענה; ובניגוד להחלטות השופט סילמן מהימים 16.10.17, 12.11.17 ו- 18.11.18 שקבעו כי יש לערוך חוות דעת לעניין דמי שימוש ולבצע הפחתה של דמי השימוש בתום תקופת רשות החינם. על פי הפסיקה, יש לחשב דמי שימוש החל מיום ביטול הרשות, שהוא יום הגשת התביעה על ידי בעל המקרקעין כנגד בר הרשות, ועד ליום סילוק ידם של המשיבים בפועל. אין להתנות את הזכות לקבל דמי שימוש בזכות לפיצוי. ס' מתעשר שלא כדין על חשבונו של נ' כשבע שנים מיום הגשת התביעה (80 חודשים), בסכום העולה ע"ס של 4,300 ₪ בצירוף מע"מ, לחודש, ובסה"כ למעלה מ- 402,480 ₪.

2. שגה בית המשפט קמא בהאריכו את רשות החינם ללא הגבלה בזמן. בקביעת בית המשפט קמא לפיה, יש לבצע הפחתת דמי השימוש רק לאחר תשלום הפיצוי, יש כשל לוגי מובנה. אין כל משמעות להפחתת דמי השימוש מפיצוי שכבר שולם שאם לא כן, לא היה כב' השופט סילמן מורה למומחה סיון לשום דמי שימוש.

3. שגה בית המשפט קמא בשוללו דמי שימוש מנ' בשל הימשכות ההליכים (החלפת מייצגים ובקשה לביטול הסדר דיוני שהתקבלה) ללא יסוד או עיגון משפטי. ס' הוא זה שגרם להימשכות ההליכים.

4. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. כאשר ס' ממשיך להתעשר שלא כדין ע"ח זכותו הקניינית של נ', לא יעלה על הדעת לחייב בהפרשי ריבית והצמדה.

5. שגה בית המשפט קמא באמצו את חוות דעתו של המומחה סיון ברובה המוחלט. בית המשפט קמא לא בחן לגופן את טענות נ' בסיכומיו ביחס לליקויים הרבים שבחוות דעתו של המומחה סיון והמומחה שפריר שסייע לו. באשר לרכיבים ו/או תחשיבים שיש לגרוע מחוות הדעת, הפנה נ' לסיכומיו ולהודעת הערעור.

6. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי החלטתו של השופט סילמן למינוי שמאי, מהווה קביעה חלוטה מכוח השתק פלוגתא. מדובר בקביעה משפטית במסגרת החלטת ביניים בתמ"ש 43131-02-14, הניתנת לערעור במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, ולכן אינה מהווה מעשה בי-דין ביחס לתמ"ש 33738-10-17.

7. נ' חזר על הטענה שטען ביחס לפסק דינו של כב' השופט סילמן, כי בית המשפט קמא שגה בהתנותו את סילוק ידו של ס' בתשלום פיצוי, ובכלל בקבעו כי מגיע לס' פיצוי. עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי נפל פגם בנספח יא' לתצהיר העדות הראשית מטעם נ', וכי נפל פגם ראייתי במסמך ההסכם, בקבעו כי מסמכים אלו מעולם לא הוצגו במסגרת תמ"ש 43131-02-14, וכי לא נשמעה שום טענה בדבר עצם קיומם בעבר.

8. בית המשפט קמא שגה בהתעלמו מכך שהשימוש שעושים המשיבים בבתי המגורים הוא בניגוד לדעתו של נ'. בית המשפט קמא אף שגה בקבעו כי על סמך הסכמתו על תנאי של נ', השקיעו המשיבים בבתי המגורים. בית המשפט קמא טעה בקבעו כי עצם קיום המו"מ יצר ציפייה או המשך הציפייה שהייתה עד אז להגשת התביעה. המשיבים הסתמכו על הסכמת נ' למגוריהם על סמך תכנית חלוקה שלא יצאה לפועל. המשיב טרפד את תכנית החלוקה, ולכן אין הוא רשאי להתבסס על תכנית שהוא עצמו דחה.

9. שגה בית המשפט קמא בהאריכו את רשות החינם למשך 18 חודשים מיום מתן פסק הדין, וכן בקבעו כי רשות החינם תוארך ככל ולא ישולם הפיצוי בתוך 12 חודשים מיום קביעת השומה. אין שום יסוד משפטי להארכת רשות החינם מעבר ליום ביטול הרשות.

10. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי גובה הפיצוי יהא כעלות הקמה או כהשבחה, הגבוה מביניהם. כב' השופט זיתוני ציטט מהחלטתו של השופט סילמן, אולם השופט סילמן שינה את מסגרת השומה בהחלטתו בתמ"ש 43131-02-14 מיום 27.10.16, לפיה: "המחוברים ישומו בערכם דהיום – לאחר פחת שכן עד הלום הופקה מהם הנאה".

11. שגה בית המשפט קמא בכך שלא קבע כי לנ' מגיעים דמי שימוש ראויים החל מיום הגשת התביעה ועד לסילוק ידם של המשיבים, אותם יש להפחית מכל פיצוי שייקבע. יש להפחית את דמי השימוש שייקבעו בתמ"ש 17961-10-19, מהפיצוי שייקבע ככל שייקבע.

12. לחלופין, שגה בית המשפט קמא בכך שהשית את שכ"ט השמאי על כתפי נ', ולא הטיל הוצאות משפט על המשיבים חרף קבלת תביעות נ', הן בתמ"ש 43131-02-14 והן בתמ"ש 33738-10-17.

13. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולחייב את המשיבים בהוצאות.

43. בעיקרי הטיעון טענו המשיבים כי יש לדחות את הערעור מחמת הטעמים הבאים:

1. לא נפלה שום טעות בשני פסקי הדין המנומקים של בתי המשפט קמא, המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. בית המשפט קמא צדק בכל קביעותיו, ואילו נ' מבקש לקבוע עובדות חדשות ללא הצדקה.

2. יש לדחות את טענת המערער כי פסק דינו החלקי של כב' השופט סילמן הוא בגדר החלטת ביניים. פסק הדין החלקי הוא פסק דין חלוט משלא הוגש עליו ערעור במועד, ודין הערעור שלפנינו להידחות על הסף.

עמ"ש 12327-10-21:

2. ביום 6.10.21 הגיש נ' ערעור על פסק דינו של כב' השופט ניר זיתוני מיום 24.5.21 בתמ"ש 17961-10-19, וביקש לאחדו עם עמ"ש 55202-10-20.

3. ביום 19.11.21 הורה האב"ד, כב' השופט סארי ג'יוסי, על איחוד הדיון בערעור זה עם עמ"ש 55202-10-20.

4. בהודעת הערעור טען נ' כי טענותיו בעמ"ש 55202-10-20 כוחן יפה גם לכאן, והוסיף את הטענות הבאות:

1. שגה בית המשפט קמא כאשר לא הורה על הפחתת דמי השימוש החל מיום הגשת התביעה לסילוק יד מדירות המגורים.

2. שגה בית המשפט קמא בהאריכו את רישיון החינם למשך 18 חודשים מיום 2.9.20, יום מתן פסק דינו של כב' השופט זיתוני בתמ"ש 43131-02-14 ובתמ"ש 33738-10-17. בית המשפט קמא סותר את עצמו כאשר מחד גיסא, הוא קובע כי באופן עקרוני יש לחייב בדמי שימוש החל מיום הגשת התביעה לסילוק יד, 19.10.17, אך בפועל אינו פוסק כך, ומנמק רק כי "אין כל בסיס משפטי שיכול להצדיק קביעה שונה מזו שקבעתי בפסק הדין מיום 2.9.20".

3. שגה בית המשפט קמא בקבעו כי רישיון החינם יוארך עד לתשלום בפועל של סכום הפיצוי אותו יקבע השמאי אבו ריא, ולמעשה התנה את הפינוי בפיצוי. על פי הפסיקה, אין להתנות את הזכות לקבל דמי שימוש בזכות לפיצוי. משנקבע כי נ' הינו הבעלים של המקרקעין, מגיעים לו דמי שימוש החל מהיום בו גילה את דעתו כי הוא מבטל את רשות החינם, ובמקרה זה, החל מיום הגשת התביעה בתיק הבתים (10.10.17) ו/או מיום משלוח מכתב ההתראה לסילוק היד לפני הגשת התביעה. שהיית המשיבים במקרקעין שבבעלות נ', ללא תשלום דמי שימוש, מהווה פגיעה מובהקת בזכות הקניין של נ'.

4. לפיכך, נטען כי יש לקבל את הערעור, ולחייב את המשיבים בתשלום לאלתר של דמי השימוש עבור השנים 2021-2017, העומדים ע"ס כולל של 276,670 ₪ נכון ליום 31.8.21, ללא תנאי החל מיום 19.10.17 ועד לפינוי דירות המגורים בפועל. כן יש לחייב את המשיבים בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד.

44. בתשובתם לערעור, טענו המשיבים כי יש לדחות את הערעור מחמת הטענות הבאות:

1. לא נפלה כל טעות, ואין כל פגם, בפסק דינו המנומק של בית המשפט קמא, המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. אין כל נימוק בערעור המחייב את שינוי קביעותיו המוצדקות של בית המשפט קמא.

2. אין כל יסוד לטענות נ' בערעור. נ' ידע לפני הגשת התביעה כי המשיבים בנו, בהסכמת האב המנוח ובידיעתו, את דירות המגורים מכספם, השקיעו ומתגוררים בהן. אולם, נ' לא טרח להגיש תביעה עד לשנת 2019. לפיכך, צדק כב' השופט סילמן בקביעתו בעניין הרישיון מכללא לישיבת המשיבים בדירות המגורים, וצדק כב' השופט זיתוני שאימץ את קביעות כב' השופט סילמן, וקבע כי מדובר ברשות חינם ארוכת שנים שקיבלו המשיבים לפני הגשת התביעה.

עמ"ש 1009-05-22:

5. ביום 1.5.22 הגישו ס' ובניו, מח' ומו' (להלן: "המערערים"), ערעור על פסק דינו המשלים של כב' השופט ניר זיתוני מיום 8.3.22 בתמ"ש 33738-10-17.

6. בהחלטתו של האב"ד מיום 11.5.22 אוחד הדיון בערעור זה עם עמ"ש 55202-10-20 ועמ"ש 12327-10-21.

7. בהודעת הערעור טענו המערערים את הטענות הבאות:

1. פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן באופן שרירותי ולאקוני. פסק הדין קמא אינו מנומק כנדרש, ואינו מתייחס כלל לטענות שהעלו המערערים בפני בית המשפט קמא בעניין הליקויים והפגמים היורדים לשורש העניין בחוות דעתו של השמאי אבו ריא.

2. שגה בית המשפט קמא כאשר אימץ את חוות דעת השמאי אבו ריא אשר לא פעל בהתאם לכתב המינוי שקיבל מבית המשפט קמא (אי עמידה בפרק הזמן למתן חוות הדעת ולהגשת תשובות לשאלות ההבהרה של ב"כ המערערים; אי מתן מענה לכל שאלות ההבהרה כאשר חלק מהתשובות קצרות ללא פירוט; אי התייצבות לדיון; ואי מתן תשובות מלאות בחקירתו הנגדית), וגרם לנזק למערערים, עיוות דין והתמשכות ההליכים בבית המשפט קמא. השמאי תיקן את חוות דעתו שלוש פעמים עם פער משמעותי, והערך הסופי של הדירות, בו נקב לאחר חקירתו בדיון שהתקיים ביום 19.12.21, אינו הערך האמיתי; מה שמלמד על העדר מקצועיות של השמאי.

3. לאור הליקויים שנפלו בחוות דעתו של השמאי אבו ריא, המשפיעים על קביעת הערך של הדירות, שגה בית המשפט קמא שלא נעתר לבקשת המערערים לפסילת חוות דעתו של השמאי אבו ריא ו/או להורות על הגשת חוות דעת משלימה מטעמו ו/או לאפשר למערערים להביא חוות דעת של שמאי מטעמם ו/או למנות שמאי אחר "מכריע" מטעם בית המשפט.

4. אשר על כן, יש להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא. לחלופין, יש להורות על עריכת חוות דעת משלימה עם בדיקה חוזרת לנתונים שפורטו בחוות דעתו של השמאי מטעם בית המשפט ועם פירוט מלא של כל העלויות והרכיבים שפורטו בחוות דעתו של השמאי, לפי מחירון דקל כערכם להיום, ויש להיעזר בטכנאי בניין לצורך כך עם עריכת מדידה לשטחים של הדירות והמחוברים.

45. בתשובתו לערעור, טען נ' כי סיכומיו וסיכומי התשובה מטעמו, מהווים חלק בלתי נפרד מן התשובה לערעור, והוסיף את הטענות הבאות:

1. יש להוציא מהודעת הערעור, מסמכים שצורפו לנספחים, אשר לא היו חלק מן הראיות או מתיק המוצגים בבית המשפט קמא, לא הוצגו לשמאי בחקירתו ולא היו בסיכומי המערערים. המסמכים המהווים הרחבת חזית אסורה ושאין להם ערך ראייתי הם מידע נדל"ן לשנת 2020; אישור מועצה; וחוות דעתו של השמאי מטעם המערערים.

2. אין באמור בכתב התשובה לערעור משום הסכמה לקביעת הפיצוי, כאשר טענות בעניין זה, הובאו בהודעת הערעור שהגיש נ'.

3. אין בערעור נימוקים כבדי משקל המצביעים על שגיאות מובנות בתוך פסק הדין. המערערים אינם מפנים בגוף פסק הדין לקביעה כלשהי בה הם טוענים שיש שגיאה. טענת המערערים שבית המשפט קמא שגה בכך שקיבל את חוות הדעת, היא טענה כללית, לא מנומקת ואינה מצביעה על שום טעות בגוף פסק הדין קמא. המערערים לא הביאו סימוכין לכך שהתקינה השמאית מצדדת בעמדתם. אין בערעור שום ביסוס לעמדת המערערים מלבד טענות בעלמא. מנגד, המומחה אבו ריא קבע את שמאותו לפי עקרונות מקובלים, ומשלא נמצא שום כשל בעבודתו, ובית המשפט קמא התרשם ממנו בחקירתו, קיבל בית המשפט קמא את עמדתו. וכלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות.

4. כתב הערעור אינו מגלה שום עילה על מנת להתערב או לסטות מפסק דינו המשלים של בית המשפט קמא. כתב הערעור כללי ביותר, והטענות הכלליות שבו אינן מפורטות (כפי שקבע בית המשפט קמא בפסק דינו) או מנומקות, אינן מגובות בפסיקה או בכל מבואה אחרת לתמיכה. יש לדחות טענת המערערים כי בית המשפט לא התייחס לטענותיהם.

5. יש לדחות את טענת המערערים לפיה, בית המשפט קמא שגה מאחר שלא נעתר לפסילת חוות הדעת. אין שום נימוק משפטי או הפניה לפסיקה מדוע מחירון דקל, מדידה ועזרת אנשי מקצוע, מהווים עילה לפסילת חוות דעת; מה גם שבית המשפט קמא ערך דיון מעמיק בטענות אלו בפסק דינו המשלים, ואף קבע כי אין פסול בכך שמומחה מטעם בית המשפט מוכן לשנות את חוות דעתו במסגרת תשובות לשאלות הבהרה ובמסגרת עדותו בבית המשפט, ככל שקיימת לכך הצדקה עניינית. תמוה מדוע המערערים ביקשו לפסול את חוות הדעת שעה שקביעת השמאי הסופית היטיבה עימם בסך של 500,000 ₪.

דיון והכרעה:

8. נלך מן הקל אל הכבד, ולכן נתחיל דיוננו דווקא בעמ"ש 1009-05-22 שהוגש על ידי ס' סקר, אחיו של נ', ובניו. ערעור זה נסוב על פסק דינו המשלים של כב' השופט זיתוני מיום 8.3.22 בו קבע כי על נ' לשלם למערערים בגין שווי המחוברים (הבתים) סך של 1,701,000 ₪.

9. פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אינג' אבו ריא, אשר מסר תשובות לשאלות ההבהרה, וכן נחקר חקירה נגדית על חוות דעתו, ובית המשפט קמא מצא כי חוות דעתו מבוססת כדבעי, מקיפה, שקולה ומאוזנת.

10. מעיון בערעור עולה כי רובו ככולו עוסק בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, אשר נשענות, כאמור, על ממצאיו של המומחה מטעם בית המשפט. ואולם, כפי שנקבע בע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר, בפסקאות 16-14 לפסק דינו של כב' השופט א' שהם (נבו 10.03.2014):

"14. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר בידיה נתונה האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון לעומק כל ראיה וחוות דעת. התערבותה של ערכאת הערעור תעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, או כאשר מתגלים פגמים מהותיים, היורדים לשורש העניין, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו, לעניין זה, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1108 (מהדורה אחת עשרה, 2013); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ''ד נב(2) 582 (1998); ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998); ע"א 4839/92 גנז נ' כץ פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 807 (2005); ע"א 6534/09 ברג'ות נ' אבו אחמד [פורסם בנבו] (2.2.2011); ע"א 580/10 ניר שיתופי – אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים ואח' נ' עיריית הוד השרון [פורסם בנבו] (25.7.2013) (להלן: עניין ניר שיתופי).

15. בדומה לכך, אף בשאלות הנוגעות להעדפת חוות דעת של מומחים, מידת התערבותו של בית משפט שלערעור תהא מצומצמת למדיי. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית, אשר העדיפה לאמץ חוות דעתו של מומחה אחד על פני משנהו (ראו, בהקשר זה, ע"א 402/85 מרקוביץ' נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי [פורסם בנבו] (31.12.1988); ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח נ' אליהו, פ"ד מו(4) 154, 161 (1992); ע"א 9323/04 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בניין 17 מתחם 5 [פורסם בנבו] (23.7.2006)).

16. עם זאת, כאשר קביעותיו העובדתיות של בית המשפט אינן מעוגנות בממצאי מהימנות גרידא, אלא מבוססות על שיקולי היגיון והערכה – לגביהם אין לערכאה הדיונית יתרון משמעותי – קיים פתח רחב יותר להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים ובמסקנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 249 (1993) (להלן: עניין שאול רחמים); ע"א 4352/04 בן נון נ' עובדיה [פורסם בנבו] (10.11.05); ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח עבדאללה עבד אלקאדר עבדאללה [פורסם בנבו] (27.8.2012); ע"א 1445/11 אברהם מרטינז נ' איתן רילוב ואח' [פורסם בנבו] (26.12.2012))."

11. המערערים עשו מעשה שלא יעשה, וצירפו ראיות חדשות לסיכומיהם, ובכלל זה חוות דעת חדשה מטעמם, שלא הונחה בפני בית המשפט קמא, בניסיון לשכנענו כי יש להתערב בחוות הדעת. מובן מאליו שיש להתעלם מראיות חדשות אלו, ולהתנהלות המערערים אף יש ליתן ביטוי בהוצאות משפט.

12. לא מצאתי בטיעוני המערערים עילה מבוררת שבגינה יש להתערב בחוות דעתו של מומחה בית המשפט או בפסק דינו של בית המשפט קמא שבחר להישען עליה. אף לא מצאתי בנימוקי הערעור עילה לפסילת חוות הדעת או למינוי מומחה נוסף.

13. צודק נ' בטענתו כי טענות המערערים בערעורם כלליות, לא מפורטות ולא מנומקות, ואין בהן טעם שבגינו מוצדק להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא.

14. מעיון בפסק הדין של בית המשפט קמא, עולה כי בית המשפט קמא בחן בהרחבה את טענות המערערים כנגד חוות דעת מומחה בית המשפט, לרבות הטענות שכוונו לפסילתו של המומחה, ודחה אותן. קביעותיו והנמקותיו נכונות ומקובלות עליי, ובדין דחה בית המשפט קמא את הבקשה לפסילת המומחה.

15. כפי שקבע בית המשפט קמא, העובדה שהמומחה מטעם בית המשפט היה נכון שוב ושוב לבחון את חוות דעתו ולתקן את מסקנותיו, מעידה דווקא על אמינותו ויושרתו, ועל נכונותו לבחון בלב פתוח ובנפש חפצה את טענות הצדדים ביחס לתוכן חוות דעתו. אגב, התיקונים שנעשו בחוות דעתו של המומחה דווקא היטיבו עם המערערים.

16. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור, לפי סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וכן לחייב את המערערים לשלם לנ' הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ולבטא בעת פסיקת ההוצאות לחובת המערערים בגין ערעור זה, את מורת רוחנו מצירוף ראיות חדשות, שלא כדין, לסיכומים.

17. מכאן נפנה לדון בערעוריו של נ'.

הערעור נשוא עמ"ש 55202-10-20 - החלטת כב' השופט סילמן מיום 17.7.16:

18. השאלה הראשונה שיש לדון בה במסגרת ערעור זה, היא אם צודק נ' בטענתו כי החלטת כב' השופט סילמן מיום 17.7.16, בעניין סילוק היד כנגד הפיצוי הכספי, היא החלטה ולא פסק דין. אם מדובר בפסק דין, הרי שאין חולק כי הערעור הוגש בחלוף המועד החוקי הקבוע בחוק, ואילו אם מדובר בהחלטת ביניים, הרי שניתן לכרוך הערעור עליה יחד עם פסק הדין הסופי בתיק.

19. בסעיף 31 להחלטת כב' השופט סילמן מיום 17.7.16, נקבע כי יש להיענות לדרישת הבעלים לסילוק יד כנגד פיצוי בר הרשות בגין ההשקעות שביצע במקרקעין ובגין אובדן הרשות. בסעיף 34 להחלטה הנ"ל, נקבע כי רשות החינם תעמוד על כנה למשך 18 חודשים. בסעיף 35 להחלטה מינה כב' השופט סילמן את השמאי סיוון על מנת שיישום את המחוברים. נקבע כי הפיצוי ישולם בתוך 12 חודשים מקביעת השומה שאחרת יהא בכך להאריך את רישיון החינם להמשיך ולהשתמש במוסך. לסיום קבע כב' השופט סילמן כי "יוצא שהנתבע יסלק את ידו 6 חודשים לאחר ההפקדה ולא לפני 18 חודשים ממועד מתן ההחלטה".

20. האם מדובר בהחלטת ביניים או שמא בפסק דין סופי בתיק?

21. בבש"א 2714/95 שחר נ' דוגה, פ"ד נ(1) 32, 37-36 (1996)עמד בית המשפט העליון על ההבחנה בין החלטה לפסק דין חלקי:

"ההבחנה בין פסק-דין חלקי לבין החלטה הניתנת באחד משלבי הדיון "...אינה תמיד ברורה" (ב"ש 130/87 (ע"א 399/87) ע' שנסי ואח' נ' י' גלעדי ואח' [1], בעמ' 713; וראה בהקשר זה גם את דעת המיעוט של כבוד המשנה לנשיא בן-פורת בע"א 295/82, 356א' יעקב ואח' נ' עמיתור בע"מ ואח'; עמיתור בע"מ נ' א' יעקב ואח' [2], בעמ' 352). כלל נוסף הוא, כי במלאכת ההבחנה והזיהוי של "החלטה" לעומת פסק-דין חלקי אין להסתייע בכותרת שנתנה הערכאה הדיונית, אלא יש לבחון את תוכן הדברים לגופו של עניין. "אין, כאמור, חשיבות לעניין זה, מה הכותרת הניתנת להחלטה, כי אם ההחלטה היא רק שלב ביניים לשם קביעת הסעד הסופי ואיננה מעניקה את הסעד, כולו או מקצתו, כלשון תקנה 214הנ"ל, הרי ממילא גם איננה פסק-דין חלקי כמשמעותו בתקנה 214הנ"ל (ראה:

ע"א 226/65, בעמ' 573מול האות ו)" (ע"א 277/81, 308(המ' 564/81) מ' גרינהאוז נ' צ' גרינהאוז; צ' גרינהאוז נ' מ' גרינהאוז [3], בעמ' 202; וראה גם ע"א 646/88 [4], בסעיף 20לפסק הדין).

.6כיצד בכל זאת נבחין בין "החלטה" לבין פסק-דין חלקי?

עיון בפסקי הדין הרבים שניתנו בסוגיה זו מעלה, כי המפת להבחנה נעוץ בסעד המבוקש מבית המשפט:

"אם פסק בית המשפט את הסעד שהתבקש, וסעד זה עומד בפני עצמו כעניין שנפסק, בחזקת סוף פסוק בנוגע לאותו סעד, הרי מדובר בפסק דין חלקי. לעומת זאת, החלטה שהיא רק שלב ביניים - בבחינת נדבך ראשון לקראת פסיקת הסעד הסופי - הינה 'החלטת ביניים' שכן אין היא מוצר מוגמר שהדיון בו הסתיים (ב"ש 130/87 שנסי נגד גלעדי, פ"ד מ"א(4) 707, 12ואילך). כך, למשל, החלטה הקובעת חבות בתביעת נזיקין בטרם נדונה שאלת גובה הנזק, או החלטה הקובעת חבות במזונות בטרם נקבע גובהם - הינה 'החלטה אחרת', שכן אין היא אלא שלב ראשון לקראת פסיקת הסעד המבוקש (ד"ר י' זוסמן, שם, בעמ' 731-732)" (ע"א 4174/91 [5]).

לא למותר להביא אותם דברים בלבוש שניתן להם בספרו הנ"ל של ד"ר זוסמן, בעמ' 773:

"בפסק דין חלקי פוסק בית המשפט לגבי אחד מבעלי הדין, או לגבי חלק מן הסעד המבוקש העומד בפני עצמו, ואילו בהחלטות האמורות (החלטה הקובעת חבות בנזיקין או חבות במזונות - א' א' ג') פסק בחלק מהפלוגתאות שבאו לדיון, אבל הדבר אינו עומד בפני עצמו אלא משמש רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה".

סיכומה של נקודה זו, יש לבחון אם ההחלטה שמבקשים לסווג מהווה פסק-דין, במובן זה שהיא סוגרת את תיק בית המשפט ומהווה קביעה סופית בנוגע למי מן הנתבעים, העילות או הסעדים שפורשו בכתב התביעה".

22. החלת כללי האבחון שנסקרו לעיל, על המקרה שלפנינו, מובילה למסקנה כי החלטת כב' השופט סילמן מיום 17.7.16 היא החלטת ביניים, שניתן היה לכרוך את הערעור עליה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי שניתן על ידי כב' השופט זיתוני ביום 2.9.20. מדובר בהחלטה אשר סיפקה את אבני הבניין שבהן יעשה שימוש בפסק הדין שיבוא לאחר מינוי המומחה שיקבע את סכום הפיצוי שעל נ' לשלם כנגד סילוק היד מהמוסך.

23. החלטות כב' השופט סילמן, כפי שפורטו בסעיפים 31 ו- 35-34, לא סיימו ולא הכריעו באופן סופי במחלוקת בעניין סילוק היד ותשלום הפיצויים, אלא אך קבעו את המנגנון שעל פיו ייקבעו בסופו של דבר התנאים לסילוק היד. במסגרת זו, מונה מומחה מטעם בית המשפט אשר על יסוד קביעותיו יינתן פסק הדין הסופי בתיק.

24. בניגוד להחלטתו של כב' השופט סילמן בסעיף 32 בעניין דחיית התביעה לתשלום פיצוי ושכר ראוי, שהינה פסק דין בעילה זו (ומועד הערעור עליה חלף), הרי שההחלטה העקרונית בעניין סילוק היד כנגד תשלום פיצוי כספי, היא החלטה אחרת ולא פסק דין, והעובדה שההחלטה על כל חלקיה, הוכתרה בכותרת "פסק דין חלקי" אינה מעלה ואינה מורידה.

25. יש להדגיש כי כב' השופט סילמן בעצמו לא התייחס להחלטותיו בעניין התביעה לסילוק יד, כפסק דין, ולראיה שבהחלטתו מיום 16.10.17 שבאה בעקבות בקשה למתן הוראות שהגיש נ' על רקע עבודות הבנייה הנוספות שבוצעו בתוך המוסך, קבע כי "הרשות תמה. הישארות בשטח עלולה להביא לחוב שיפחית עלות הפיצוי". קביעה זו של כב' השופט סילמן עומדת בניגוד לקביעתו בהחלטה מיום 17.7.16 כי רשות החינם תוארך למשך 18 חודשים, ואף עומדת בניגוד לקביעתו כי רשות החינם תוארך כל עוד לא שולם הפיצוי.

26. משמצאנו כי מדובר בהחלטה ולא בפסק דין חלקי, נבחן את החלטת כב' השופט סילמן מיום 17.7.16 במשקפי ערכאת הערעור.

27. בבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית, בפסקאות 11-10 לפסק דינו של כב' השופט נ' סולברג (נבו 10.05.2017)‏‏ חודדה ההלכה בעניין שיקול הדעת המסור לבית המשפט בכל הנוגע לבר רשות במקרקעין:

"10. שנית, נתתי דעתי על טענת המבקש בנוגע למנגנון חישוב הפיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין. גם באשר לשאלה זו, מצאתי כי שרירה וקיימת הלכה פסוקה ומחייבת. בעניין דיאמנשטיין (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (21.3.2007)) קבע השופט ס' ג'ובראן: "הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק". אבהיר, כי בעניין זה נדונו אמנם פיצויים בגין קרקע שהופקעה, אך ההלכה שנקבעה רלבנטית גם לביטול רשות במקרקעין, שאיננו בדרך של הפקעה. זאת משום שבעניין דיאמנשטיין נקבע כי רשות במקרקעין איננה מקימה זכות לפיצויים מכוח דיני ההפקעות, ועל כן הפיצוי שנפסק היה אך בגין ביטול הרשות שנגרם כפועל יוצא מן ההפקעה (ראו גם: רע"א 9212/05 מעודה נ' חברת מפעלי בתים משותפים בגוש 6135 בע"מ 5 [פורסם בנבו] (23.11.2006); רע"א 1156/02‏ חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 943, פסקה 9 (2003); רע"א 2701/95‏ כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, פסקה 16 (1999); ע"א 463/79‏ ג'בראן‎ ‎נ' ג'בראן, פ"ד לו(4) 403, פסקה 8 (1982); ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 219-218 (1977); ע"א 657/71‏ יקותיאל נ' שר האוצר, פ"ד כו(2) 564, 567 (1972); יצוין כי בחלק מפסקי הדין פוצו ברי-הרשות גם בגין הפסדים שנגרמו להם מחמת ביטולה, אך הדבר איננו רלבנטי לענייננו-אנו).

11. אמנם נכון, כי בכל הנוגע לרשות במקרקעין נתון לבית המשפט שיקול דעת בקביעת הסעד הצודק בנסיבות העניין (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 30 (התשנ"ה-התשנ"ו); ע"א 496/82‏ רוזן‎ ‎נ' סלונים, פ''ד לט(2) 337, פסקה 5 (1985)). אך גם קביעה זו אין משמעה כי הפיצוי בגין ביטול הרשות איננו נתון בגדרים כלשהם. ראו לעניין זה את דבריו של השופט צ' זילברטל: "במקרים המתאימים, יבחן בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה ובהתבסס על שיקולי צדק, האם ראוי להקנות סעד לבר-הרשות, כאשר באמתחתו מגוון של סעדים – החל מהתניית ביטול הרישיון בתשלום פיצוי כספי בעבור השבחת המקרקעין וכלה בקביעה כי הרשות בלתי-הדירה ואינה ניתנת לביטול" (ע"א 6757/13 אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח, [פורסם בנבו] פסקה 22 (19.8.2015); ההדגשה הוספה – נ' ס'‏). הנה כי כן, במסגרת דיון ב'גורלה' של רשות במקרקעין, על בית המשפט לדון ולהכריע במספר שאלות: האחת, האם הרשות הדירה, אם לאו; השניה – אם יקבע כי הרשות הדירה – האם היא בוטלה, אם לאו; והשלישית – אם יקבע כי הרשות בוטלה – האם יש להתנות את ביטולה בתשלום פיצוי. שעה שנקבע כי רשות היא הדירה ומבוטלת, וכי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה – ואף אם קביעות אלו התבססו על שיקולי צדק – או אז יש לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו."

28. מפסיקה אחרונה זו, עולה כי בית המשפט מוסמך משיקולי צדק להתנות את ביטול הרשות בפיצוי כספי, ואולם פיצויים אלו ייפסקו בגין ההשבחה ולא בגין אובדן הרישיון.

29. לאור שיקול הדעת המסור לערכאה המבררת, ושיקולי הצדק שהובאו בחשבון במסגרת שיקוליה, אמליץ לחבריי שלא להתערב בהחלטת כב' השופט סילמן להתנות את הפינוי בפיצוי כספי בגין ההשקעות, למנות מומחה לשם הערכת ההשקעות, להתנות את הפינוי בתשלום הפיצוי או לדחות את מועד הפינוי למשך 18 חודשים, כדי ליתן למשיב זמן מספיק להיערך לפינוי שמשמעו גדיעת מטה לחמו.

30. יחד עם זאת, אין, לטעמי, הצדקה למתן פטור מתשלום דמי שימוש למן הרגע בו גילה נ' דעתו כי הרשות תמה. לפיכך, בעיקרון היה מקום להתערבות בהחלטה שלא לפסוק פיצוי בגין דמי שימוש, למצער, ממועד הגשת התביעה ועד הפינוי בפועל. דא עקא, שהתביעה לתשלום דמי שימוש נדחתה בפסק דינו של כב' השופט סילמן מבלי שהוגש ערעור על כך. ביחס לסעד זה, בשונה מן הסעד העוסק בסילוק יד, ניתן פסק דין חלוט של כב' השופט סילמן, שלא הוגש עליו ערעור במועד.

31. נ' תבע בסיכומיו דמי שימוש ממועד מתן צו קיום הצוואה ועד למועד הגשת סיכומיו, והתביעה לדמי שימוש ראויים נדחתה בפסק דין חלוט שניתן על ידי כב' השופט סילמן ביום 17.7.16 באופן שחלף המועד להגשת ערעור על פסיקה זו.

32. לא ניתן 'לעקוף' את פסק דינו החלוט של כב' השופט סילמן בסוגיית דמי השימוש הראויים (שלא הוגש עליו ערעור במועד), ולקזז מהפיצוי בגין ההשקעות שהפינוי מותנה בו  דמי שימוש ראויים שמועדם מוקדם למועד מתן ההחלטה מיום 17.7.16; מה גם שהתביעה לתשלום דמי שימוש לתקופה זו, כלל לא הוכחה, בהעדר חוות דעת שמאית הרלוונטית לתקופה זו.

33. ולהתנות את הפינוי בתשלום דמי שימוש ראויים שמועדם מוקדם למועד מתן ההחלטה מיום 17.7.16; מה גם שהתביעה לתשלום דמי שימוש לתקופה זו, כלל לא הוכחה, בהעדר חוות דעת שמאית הרלוונטית לתקופה זו.

34. ואולם, בוודאי שאין להאריך את רשות החינם למשך 18 חודשים נוספים לאחר מתן ההחלטה שניתנה ביום 17.7.16. מתן הפטור מתשלום דמי שימוש כמוהו כפיצוי עבור אובדן השימוש, בניגוד לפסיקתו של בית המשפט העליון אשר חידד את ההלכה, והדגיש כי הפיצוי אמור להתמקד בהשבחה ולא באובדן השימוש. יתר על כן, מתן הפטור מדמי שימוש, בוודאי לתקופה המאוחרת למועד מתן ההחלטה מיום 17.7.16, פוגע יתר על המידה בזכות הקניין של נ' במקרקעין, ואינו נדרש משיקולי צדק.

35. לא כל שכן, שאין הצדקה להאריך את רשות החינם אם הפיצוי אינו משולם במועדו. לכל היותר, מוצדק לאפשר דחיית הפינוי עד תשלום הפיצוי כנגד קיזוז דמי השימוש הראויים.

36. יש להדגיש כי כב' השופט סילמן בעצמו חזר בו מקביעתו כי רשות החינם תוארך אם הפיצוי לא ישולם במועדו, עת הדגיש בהחלטתו מיום 16.10.17 כי הרשות תמה, וכי החזקה במוסך לאחר מתן ההחלטה מיום 17.7.16 עלולה להביא לחוב שיפחית עלות הפיצוי. למעשה, חזר בו כב' השופט סילמן גם מהחלטתו להאריך את רשות החינם למשך 18 חודשים ממועד מתן ההחלטה מיום 17.7.16, כבר בהחלטתו מיום 12.11.17 "לחשב שכר ראוי בגין השימוש במבנה המסחרי נכון לעת הזו", היינו: בטרם חלפו 18 חודשי השימוש בחינם שנקצבו בהחלטתו מיום 17.7.16.

37. לפיכך, ככל שהדברים אמורים בהחלטת כב' השופט סילמן מיום 17.7.16, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי כך שמהפיצוי המגיע למשיבים בגין ההשקעות, יופחתו דמי שימוש ראויים מיום 17.7.16 ועד למועד הפינוי בפועל, וזאת בסך של 4,300 ₪ ומע"מ. ככל שהמשיבים יפנו את המוסך לפני קבלת הפיצוי בגין ההשקעות, יהיו זכאים לפיצוי בגין ההשקעות, בניכוי דמי השימוש הראויים עד למועד הפינוי בפועל. אם יבחרו המשיבים להמשיך ולהחזיק במוסך עד קבלת הפיצוי, יהא נ' רשאי להמשיך ולקזז דמי שימוש ראויים עד לפינוי או קיזוז מלוא הפיצוי בגין ההשקעות.

הערעור נשוא עמ"ש 55202-10-20 - פסק דינו המשלים של כב' השופט זיתוני מיום 2.9.20:

38. מכאן, נפנה לערעורו של נ' העוסק בפסק דינו של כב' השופט זיתוני מיום 2.9.20. כפועל יוצא ממסקנותיי בעניין הערעור על החלטת כב' השופט סילמן, יש להתערב הן בהחלטת כב' השופט זיתוני הנסמכת על החלטת כב' השופט סילמן להאריך את רשות החינם ללא הגבלת זמן, והן בהחלטה לשלול מנ' דמי שימוש בגין התקופה המאוחרת למתן החלטתו של כב' השופט סילמן מיום 17.7.16. צודק נ' בטענתו כי שגה כב' השופט זיתוני עת שלל מנ' דמי שימוש ראויים בשל הימשכות ההליכים. תשלום דמי השימוש נגזר מגילוי דעתו של נ' כי הרשות תמה, והימשכות ההליכים אינה מהווה נימוק המצדיק שלילת דמי השימוש מנ'.

39. אני מוצאת טעם גם בטענת נ' כנגד הוספת הפרשי הצמדה וריבית, לפיצוי בגין ההשקעות עד התשלום בפועל. לפיצוי בגין ההשקעות, יש להוסיף הצמדה בלבד עד למועד הפינוי, וממועד זה, הפרשי הצמדה וריבית, שכן הפיצוי בגין ההשקעות נועד למנוע התעשרות לא צודקת של נ', ובהעדר פינוי אין התעשרות. באשר לפיצוי בגין דמי שימוש, יש להוסיף לו בעת ביצוע הקיזוז מן ההשבחה, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה שבין החלטת כב' השופט סילמן מיום 17.7.16 למועד הפינוי בפועל.

40. באשר להשגות נ' על קביעות כב' השופט זיתוני הנשענות על קביעות המומחה מטעם בית המשפט, השמאי סיוון, והמהנדס שפריר, לא ראיתי עילה להתערבות בקביעות עובדתיות אלו, הנסמכות על חוות דעתו של מומחה אובייקטיבי וניטראלי מטעם בית המשפט.

41. כפי שכבר הובהר במסגרת הדיון בעמ"ש 1009-05-22 לעיל, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והתערבותה של ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים בלבד. כך גם כאשר מדובר בקביעות עובדתיות הקשורות בהעדפת חוות דעת אחת על פני רעותה, וחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט בכלל זה.

42. רוב הטענות שהועלו על ידי ב"כ נ' אינן נופלות לגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, המושתתות, כאמור, על חוות דעת מומחה אובייקטיבי וניטרלי שנעזר גם במהנדס שפריר.

43. גם אם המומחה שפריר אישר כי יתקן תחשיביו, ולא עשה כן, אל לו לנ' להלין בפני בית המשפט על כך, שעה שנ' לא הגיש בקשה מתאימה לתיקון התחשיבים בעקבות חקירת המומחה שפריר בפני בית המשפט.

44. אין לקבל טענת נ' כי המשיבים זכאים רק לפיצוי בגין הברזל או הבטון, ולא להוצאות בגין התכנון ההנדסי, מנהל עבודה, מפקח, צוות מדידה, אגרות בניה ורווח יזמי. הפיצוי בגין ההשקעות נועד למנוע התעשרות של המשיבים על חשבון נ' בגין השבחת המקרקעין. שווי ההשבחה אינו רק הברזל או הבטון שהונחו במקרקעין, אלא גם העלויות העקיפות הנדרשות לצורך ביצוע ההשבחה שנעשתה. אילו היה נ' נדרש לבצע השבחות אלו בעצמו, צריך היה אף הוא לשאת גם בהוצאות העקיפות הנדרשות לשם כך, ובכלל זה, לשלם לקבלן שיבצע עבורו את העבודות, הוצאה הכוללת גם רווח קבלני. חיוב נ' לפצות את המשיבים רק בפיצוי בגין הברזל והבטון, יביא להתעשרות לא צודקת של נ' על חשבון המשיבים.

הערעור נשוא עמ"ש 12327-10-21 בעניין דמי השימוש עבור הבתים:

45. מאותם נימוקים שהובאו בעניין התביעה לסילוק יד ביחס למוסך, לעניין שיקול הדעת של הערכאה המבררת לקבוע את הפיצוי הראוי בנסיבות המקרה, לא ראיתי להתערב בקביעת בית המשפט קמא, כב' השופט זיתוני, ליתן למשיבים תקופה של 18 חודשים לצורך התארגנות לפינוי מהדירות בהן הם מתגוררים, שמניינם החל ממועד מתן פסק הדין מיום 2.9.2020.

46. אף אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא להתנות את הפינוי בפיצוי בגין ההשבחה, ואף יש לאפשר לנ' לקזז מן הפיצוי בגין ההשבחה את דמי השימוש המגיעים לו החל ממועד הגשת התביעה לסילוק יד מיום 19.10.2017 ועד הפינוי בפועל.

47. יתר על כן, משהוגשה תביעה נפרדת בגין דמי שימוש, אין הצדקה להתנות את תשלום דמי השימוש בתנאי כלשהו, ונ' זכאי לתשלום דמי שימוש ללא תלות בפינוי או בתשלום ההשבחה כנגד הפינוי, וזאת רק ביחס לתקופה שנתבעה על ידו (עד חודש יוני 2019), ובאופן שלא יעלה בכל מקרה על הסכום שנתבע על ידו לצרכי אגרה (200,000 ₪).

48. לפיכך, זכאי נ' לדמי שימוש ממועד הגשת התביעה לסילוק יד מדירות המגורים שהוגשה בתמ"ש 33738-10-17 ביום 19.10.2017, מועד בו בוודאי כבר גילה דעתו כי הרשות תמה.

49. דא עקא, שחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, חנן אזולאי, הינה מיום 18.11.2020, ואינה מתייחסת כלל למועדים הרלוונטיים לתביעה.

50. בנסיבות אלו, אגזור את דמי השימוש לשנים הרלוונטיות לתביעה מחוות דעת זו, אך תוך ביצוע הפחתות בשיעור של 5% לשנה, בהתאם למנגנון שקבע המומחה מטעם נ', השמאי דאוד, בחוות דעתו.

51. לפיכך, יש לתקן את התחשיב שערך ב"כ נ' בערעורו, ולחייב את המשיבים בדמי שימוש ראויים כדלקמן:

עבור שנת 2017: עשרה ימים בחודשים 10-12/2017 (2.333 חודשים), לפי מכפלה של 1,705 ₪ לחודש בשלוש דירות - 11,934 ₪;

עבור שנת 2018: מכפלה של 12 חודשים ב- 1,795 ₪ לחודש בשלוש דירות - 64,620 ₪;

עד ליום 30.6.2019: מכפלה של 6 חודשים ב- 1890 ₪ לחודש בשלוש דירות - 34,020 ₪;

סה"כ: 110,574 ₪.

52. כפועל יוצא מקביעתי כי היה על בית המשפט קמא לחייב את המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין התביעה שהוגשה, ללא תנאי, מקובלני כי שגה בית המשפט קמא עת לא חייב את המשיבים בהוצאות בגין קבלת התביעה לדמי שימוש. לפיכך, אני מורה כי בגין התביעה לדמי שימוש נשוא ת"א 17961-10-19, ישולמו מחצית האגרות ששולמו בגין ההליך, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומן ועד היום, הוצאות חוות הדעת של המומחה מטעם התובעים כנגד קבלה שתוצג, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום ועד היום, וכן מחצית משכר המומחה מטעם בית המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום ועד היום. כן ישלמו המשיבים לנ' בגין התביעה לדמי שימוש ראויים, שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ ומע"מ.

53. נ' בטיעוניו בפנינו לא ביקש להוסיף הצמדה או ריבית ולכן יהא רשאי לנקוט בפעולות אכיפה לגביית הסך של 110,574 ₪, בגין התקופה בגינה הוגשה התביעה, בתוספת הוצאות המשפט כמפורט בסעיף 96 לעיל ללא תלות בפינוי או בתשלום הפיצוי בגין ההשבחה.

54. מבלי לגרוע מן האמור לעיל נ' יהא זכאי לקזז מן הפיצוי בגין ההשבחה את דמי השימוש החל ממועד הגשת התביעה ביום 19.10.2017 ועד למועד הפינוי בפועל, כאשר כל עוד לא הוגשה תביעה אחרת, יעמוד הקיזוז ע"ס של 1,990 ₪ לחודש לכל דירה, וזאת גם אם דמי השימוש הראויים יעלו על סכום זה.

55. לפיכך, בגין המחצית השנייה של 2019, יהא זכאי נ' לקזז סך של 34,020 ₪, ובגין שנת 2020 עד לחודש אוגוסט 2022, סך של 71,640 ₪ לשנה, ובסה"כ 191,040 ₪, וזאת בנוסף לדמי השימוש בגין התקופה בגינה הוגשה התביעה, בסך של 110,574 ₪, ובסה"כ 304,987 ₪. כן יהא רשאי לקזז ההוצאות שנפסקו לזכותו בגין התביעה כמפורט בסעיף 97 לעיל.

56. ככל שהמשיבים יפנו את הדירות לפני קבלת הפיצוי בגין ההשקעות, יהיו זכאים לפיצוי בגין ההשקעות, בניכוי דמי השימוש הראויים עד למועד הפינוי בפועל וההוצאות שנפסקו לזכות נ'. אם יבחרו המשיבים להמשיך ולהחזיק בדירות עד קבלת הפיצוי, יהא נ' רשאי להמשיך ולקזז דמי שימוש ראויים עד לפינוי או קיזוז מלוא הפיצוי בגין ההשקעות.

סוף דבר:

57. אציע לחבריי לדחות את הערעור נשוא עמ"ש 1009-05-22 בעניין פסק דינו המשלים של כב' השופט זיתוני מיום 8.3.22.

58. כן אציע לחבריי לקבל באופן חלקי את הערעור נשוא עמ"ש 55202-10-20 בעניין החלטת כב' השופט סילמן מיום 17.7.16, כמפורט בסעיף 82 לעיל.

59. כן אציע לחבריי לקבל באופן חלקי גם את הערעור נשוא עמ"ש 55202-10-20 בעניין פסק דינו המשלים של כב' השופט זיתוני מיום 2.9.20, כמפורט בסעיפים 83-84 לעיל.

60. כן אציע לחבריי לקבל באופן חלקי גם את הערעור נשוא עמ"ש 12327-10-21 בעניין פסק דינו של כב' השופט זיתוני מיום 24.5.21, כמפורט בסעיפים 96-101 לעיל.

61. לסיום, אציע לחבריי לחייב את המשיבים בעמ"ש 55202-10-20 ובעמ"ש 12327-10-21 / המערערים בעמ"ש 1009-05-22 בהוצאות האגרות ששילם נ' בגין הערעורים שהגיש, וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל בגין שלושת הערעורים בסך של 20,000 ₪ ומע"מ. בקביעת סכום זה, הבאתי בחשבון את צירוף הראיות החדשות שלא כדין. סכום זה ישולם מתוך הפיקדון שהפקידו, והיתרה תסולק בתוך 30 יום מהיום. הפיקדונות שהפקיד נ' יושבו לו על ידי המזכירות באמצעות בא-כוחו.

ע. אטיאס, שופטת

השופט סארי ג'יוסי, אב"ד:

אני מסכים.

ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד]

השופט יואב פרידמן:

אני מסכים.

י. פרידמן, שופט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע. אטיאס.

מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ב, 24 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

ס. ג'יוסי, שופט [אב"ד]		ע. אטיאס, שופטת		י. פרידמן, שופט

31 מתוך 31