בימ"ש לענייני משפחה ת"א, השופטת ענת הלר-כריש: פס"ד בתביעה של אדם נגד גיסו לפירוק-שיתוף השותפות של שלוש חברות שבבעלותם (תמ"ש 1290-01-19)

מה דינה של תביעה לפירוק שותפות לפי פקודת השותפויות שהגיש אדם נגד גיסו, המתייחסת לשלוש חברות בע"מ בהן מחזיקים הצדדים בחלקים שווים? זוהי השאלה העיקרית בה יש להכריע.

א. רקע עובדתי רלבנטי ותיאור ההליכים המשפטיים:

1. מר א' ש' (להלן: ש' או התובע) ומר א' ג' (להלן: ג' או הנתבע) הם גיסים. ג' נשוי לאחותו של ש' והם מכרים ותיקים מילדותם (כינויי הצדדים כ"תובע" ו"נתבע" הם בהתאם לתביעה הראשונה בסדר הזמנים מבין התביעות המונחות לפניי, וזאת למען הנוחות והרצף והגם שבתביעה השנייה שהוגשה והמונחת לפניי תפקידיהם הפוכים).
2. הצדדים מחזיקים יחד בחברות הבאות:

חברת [---] בע"מ (להלן: חברה א'), אשר כל אחד מהצדדים מחזיק ב- 50% ממניותיה ושני הצדדים רשומים בה כדירקטורים. חברה א' היא בעלים של נכס מקרקעין ב[---] הכולל 4 חנויות.

חברת [---] בע"מ (להלן: חברה ב'), אשר 20% ממניותיה בבעלות חברה א', 40% ממניותיה בבעלות התובע ו- 40% ממניותיה בבעלות הנתבע מהן 1% בנאמנות על ידי רעייתו גב' ג' ג'. הנתבע מכהן כדירקטור בחברה זו. בבעלות חברה ב' נכס מקרקעין ב[---].

חברת [---] בע"מ (להלן: חברה ג'), אשר כל מניותיה בבעלות חברה ב' והנתבע מכהן בה כדירקטור. בחברה זו מתנהלת פעילות עסקית בתחום הטקסטיל.

שלוש החברות יחד תקראנה להלן: החברות.

1. בין הצדדים התגלע סכסוך, ומחודש דצמבר 2016 התובע אינו עובד בחברות. יחסי הצדדים מאופיינים בחוסר אמון קשה, כשלכל אחד מהם טענות ביחס להתנהלות משנהו בחברות. בתמצית, התובע טוען כי הנתבע פועל בחברות באופן המקפח את זכויותיו, כי הנתבע הביא לסילוקו מהחברות וכי הוא עושה בחברות כבשלו. לעומת זאת הנתבע טוען כי התנהלות התובע הביאה את החברות בשנת 2011 לקשיים כלכליים עמם הותיר התובע את הנתבע להתמודד לבדו, וכי במאמצים רבים הצליח הנתבע לשקם את החברות ומצבן כיום טוב.
2. ביום 21.3.2017 פנה התובע לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתובענה אותה הכתיר כהמרצת פתיחה (ה"פ 29960-03-17; להלן: המרצת הפתיחה), ובה עתר לסעדים הבאים: מתן פסק דין הצהרתי לפיו הנתבע מנהל את ענייניהן של החברות בדרך שיש בה כדי לקפח את זכויות התובע ולפגוע באינטרסים של החברות; מתן הוראה על שינוי זכויות החתימה באופן שתידרשנה חתימות שני הצדדים על מנת לחייב את החברות; מינוי רו"ח ככונס נכסים שיבדוק את פעולות החברות מראשית שנת 2011 ויחווה דעתו באשר לסכומים המגיעים לחברות ולתובע מאת הנתבע בגין קיפוח, עושק והתעשרות על חשבונם; מינוי כונס נכסים אשר יפעל למקסום שווי נכסי המקרקעין שבבעלות החברות; מתן הוראה לנתבע להשיב לחברות את הכספים שגזל מהן ולהשיב לתובע את חלקו ברווחי החברות אשר נגזלו ממנו; פירוק השותפות בין הצדדים בחברות בכל דרך אשר ימצא בית המשפט כנכונה וצודקת בנסיבות העניין למניעת המשך קיפוח התובע.

ביום 14.3.2017, ימים ספורים קודם להגשת המרצת הפתיחה, הגיש התובע בקשה למתן סעדים זמניים, בה עתר למתן צו האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכסי המקרקעין שבבעלות החברות ולמתן צו המורה כי רק חתימת שני הצדדים תחייב את החברות.

דיון בבקשה לסעדים זמניים התקיים ביום 9.4.2017 בפני כבוד השופט ח' כבוב במהלכו נחקרו הצדדים ולאחר מכן הגישו סיכומיהם בכתב. בהחלטת כב' השופט כבוב מיום 19.7.2017 המתפרשת על פני 19 עמודים נדחתה הבקשה, תוך שנקבע כי לא עלה בידי התובע להוכיח בראיות כי הנתבע הדיר את רגליו מניהול החברות. כך, נכתב בהחלטה, כי ממכתב שצרף הנתבע אשר נשלח מאת בא כוחו הקודם של התובע ביום 4.12.2016, עולה בבירור כי התובע הוא שביקש להיפרד מהפעילות המשותפת עם הנתבע. עוד נכתב בהחלטה, כי טענות שהעלה התובע לפיהן לנתבע פעילות עסקית בסין המתחרה בעסקי החברות ואינה מדווחת לרשויות המס, נטענו בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי ולא הוכחו. באשר לטענות נוספות שהעלה התובע נגד התנהלות הנתבע, נקבע כי הן לא מצדיקות מתן סעד זמני. לסיכום נכתב כי "על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, סיכויי המבקש להוכיח את תביעתו במסגרת ההליך העיקרי של המרצת הפתיחה אינם גבוהים כלל וכלל, ומצויים על הצד הנמוך. יתכן ובהמשך ההליך המשפטי, עת יתברר ההליך העיקרי, יציג המבקש ראיות שיתמכו בטענותיו, בין היתר בדבר קיפוחו על ידי המשיב, ואולם בשלב הנוכחי של ההליך לא עלה בידי המבקש להציג בפני בית המשפט כל ראיה לביסוס טענותיו, ולפיכך אין די בתשתית הראייתית כדי להצדיק קבלת הבקשה ומתן הסעדים המבוקשים. הראיות שהוצגו על ידי המשיב מלמדות דווקא, על פניו ולכאורה, כי המבקש הוא הוא שבחר להפסיק לקחת חלק בניהול החברות והודיע למשיב בדבר רצונו להיפרד מהשותפות העסקית" (סעיף 38 להחלטה). עוד נקבע בהחלטה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב. משכך, כאמור, הבקשה נדחתה.

בקשת רשות ערעור שהגיש התובע על החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט עליון בהחלטה מיום 10.9.2017.

ביום 17.9.2017 הקיים דיון בהמרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי, ובתומו הסכימו הצדדים כי יפנו לגישור.

בהחלטה מחודש אוגוסט 2018 נמחקה המרצת הפתיחה (כך על פי טענת הצדדים, ההחלטה עצמה לא הוצגה במסגרת ההליכים שלפניי).

1. ביום 6.1.2019 הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה אשר מהותה הוגדרה כ"פירוק שותפות ועריכת חשבונות" (להלן: התביעה לפירוק שותפות). בתביעה זו שב התובע על טענות שהעלה במסגרת המרצת הפתיחה. תמצית טענות התובע בכתב התביעה כדלקמן [יצוין כי השימוש במונחים "חברות" או "חברה" ו"שותפות" בפירוט טענותיו של התובע, מופיע כך במקור בכתב התביעה]:

הנתבע פעל להדרת רגליו של התובע מפעילות החברות תוך שהפעיל עליו לחצים נפשיים כבדים ואיומים באלימות קשה והוא עושה בחברות כבשלו.

הנתבע שילם משכורות לבנו באמצעות החברות, אף שבפועל בנו כלל לא עבד בחברות.

במקביל לפעילות העסקית של החברות בסין ותוך שימוש בתשתית הפעילות העסקית של החברות, פועל הנתבע גם בתיווך בעסקאות בין רשתות בישראל לבין מפעלים בסין בגינן הוא גובה לעצמו עמלה, ופעילותו הנוספת מתחרה בפעילות העסקית של השותפות ופוגעת בעסקיה.

הנתבע ניהל רומן עם מנהלת הכספים בחברה ועשה שימוש בסך של 15,000 ₪ מכספי החברות על מנת לממן לה ניתוח פלסטי.

לאחר שהתובע הודיע לנתבע כי לא יסכים להמשך ניהול העסק המשותף בדרך זו, דאגו הנתבע ומנהלת הכספים להפוך את נוכחותו של התובע בחברה לבלתי נסבלת. הנתבע הורה על הפסקת תשלום משכורת לתובע ואף הפסיק את ביצוע התשלומים של החברות בגין פוליסת ביטוח המנהלים של התובע.

הואיל והתובע השקיע את כספו בחברות, קיים חוב כלפיו בסך של 440,000 ₪, אולם הנתבע דאג למחוק כל זכר לחוב מספרי החברות.

המחלוקות בין הצדדים גורמות לעיכוב בפיתוח המקרקעין שבבעלות השותפות.

הנתבע ניצל את העובדה שיש לו זכות חתימה בתוספת חותמת החברות, על מנת למנוע מהתובע גישה לחשבונות הבנק. הנתבע מנצל את העובדה שהוא מחזיק בפועל ב- 50% ממניות החברות ומונע כל אפשרות לקבלת החלטות בחברות על שינוי זכויות החתימה בהן.

שוק הטקסטיל בישראל מצוי בימים אלה במשבר, ועל כן פעילות החברות בתחום זה עלולה לגרור את עסקי השותפות להוצאות מיותרות ולנזקים. הכנסות עסקי השותפות משמשות את הנתבע לכיסוי ההפסדים שהוא מסב לשותפות בפעילות בתחום הטקסטיל.

בנסיבות בהן מניות החברות מצויות מחצית בידי התובע ומחצית בידי הנתבע, לא ניתן לקבל החלטות מהותיות על ניהול החברות, ועסקי השותפות מתנהלים על פי האינטרסים הצרים של הנתבע ורצונו לכפות על התובע לוותר על זכויותיו בעסקי השותפות בתמורה נמוכה משמעותית משווי זכויותיו בפועל. לנוכח המבוי הסתום אליו נקלעו הצדדים, אין מנוס מפירוק השותפות בין הצדדים באמצעות בית המשפט, בהתאם להוראת סעיף 45 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975.

התובע עתר בתביעה לפירוק שותפות, כי בית המשפט יורה על פירוק השותפות בין הצדדים באחת מהדרכים הבאות: "א. חלוקה בעין של נכסי השותפות (החברות) בין התובע והנתבע וביצוע תשלומי איזון בהתאם לשווין. ב. ביצוע התמחרות בין הצדדים. ג. מכירת הזכויות לצדדים ג'" (סעיף 61 לכתב התביעה). עוד עתר התובע, כי בית המשפט יורה על "עריכת חשבונות בין הצדדים תוך התחשבות בכספים שהנתבע שלשל לכיסו (לעצמו ו/או למי מבני משפחתו), שלא כדין, במהלך ותוך כדי ניהול החברה וכן בנזקים שהסב הנתבע לשותפות באופן ניהולו הכושל את עסקיה ובתחרות שיצר לפעילותה העסקית" (סעיף 62 לכתב התביעה). התובע ביקש כי בית המשפט ימנה רו"ח שיבדוק את "פעילות השותפות בחברות מראשית שנת 2011" (סעיף 63 לכתב התביעה).

1. ביום 7.3.2019 הגיש הנתבע כתב הגנה, בו תמצית טענותיו כדלקמן:

לא מדובר בשותפות אלא בשלוש חברות בע"מ אשר כל אחת מהן מהווה אישיות משפטית נפרדת, ועל מנת להורות על פירוקה של כל אחת מהן יש להגיש בקשת פירוק נפרדת בעילות הקבועות בחוק.

התביעה מהווה העתק של המרצת הפתיחה שהגיש התובע ואשר נמחקה.

התובע פרש מיזמתו מתפקידו כמנהל הכספי של החברות כבר בתחילת שנת 2012, כשהוא הותיר אחריו חובות ענק שנצברו נוכח מעילה של התובע בכספי החברות.

החל משנת 2012 הנתבע כמעט לבדו עושה ימים כלילות על מנת לשקם את הנזקים האדירים להם גרם התובע, ומתפקד הלכה למעשה כמנהל יחיד בחברות. הנתבע הצליח לייצב את החברות ולהמשיך את פעילותן.

כעת חפץ התובע לכפות על הנתבע את מכירת נכסי הנדל"ן של החברות.

בנו של הנתבע מועסק בחברות משנת 2011 באישורו ובידיעתו של התובע.

הסך של 15,000 ₪ ניתן לעובדת החברה כהלוואה, אשר הוחזרה במלואה. לא מדובר במעילה או באירוע חריג, וגם במקרים אחרים נהגו החברות להלוות הכספים לעובדיהן.

הנתבע אינו פועל שלא במסגרת החברות.

התובענה לוקה בשיהוי ניכר שכן המחלוקות בין הצדדים החלו לפני שנים רבות, שעה שעוד בשנת 2012 ביקש התובע מיזמתו להפסיק ליטול חלק בניהולן הכלכלי של החברות.

התובע לא הוכיח עילה בעטיה יש להורות על פירוק החברות, המהוות גם את מפעל חייו ומקור פרנסתו של הנתבע, ואשר מניבות הכנסות יפות לשני הצדדים.

לא ניתן לבצע חלוקה בעין של החברות שכן לחברות נכסים בלתי מוחשיים כמוניטין, התחייבות לעובדים, ספקים וכיו"ב.

1. בהחלטה מיום 11.6.2019 הורה כבוד השופט י' שנלר על העברת התביעה לפירוק שותפות לבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, ובעקבות כך עבר התיק לבית משפט זה ומספרו תמ"ש 1290-01-19.
2. לאחר העברת התיק לבית משפט זה, בהחלטה מיום 24.11.2019 הורתה כב' הרשמת (כתוארה אז) עינת גלעד משולם, כי על התובע לכמת את רכיבי התביעה ולשלם אגרה בהתאם. ביום 23.1.2020 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, בו טען לעניין עתירותיו הכספיות, כדלקמן:

בגין העסקת בנו של הנתבע עלות השכר עמדה על סך של 12,000 ₪ ברוטו לחודש ו"סך הכל הוציא הנתבע, מהשותפות, בדרך זו, במהלך תקופה של 7 השנים האחרונות, סך של 1 מיליון ₪ אותם עליו להשיב לקופת השותפות" (סעיף 19 לכתב התביעה המתוקן).

הנתבע ביצע משיכות כספיות במזומן בסכומים מצטברים של עשות אלפי שקלים לחודש, וסך הכל משך "מקופת השותפות, שלא כדין, במהלך התקופה מאז הודר התובע מפעילות השותפות, סך מצטבר של למעלה מחצי מיליון ₪ אותם על הנתבע להשיב לקופת השותפות" (סעיף 20 לכתב התביעה המתוקן).

כתוצאה מפעילות הנתבע בסין המקבילה לפעילות העסקית של החברות, "מנע הנתבע מהחברה, במרמה, הכנסות נוספות של 1 מיליון ₪ אותם על הנתבע להשיב לקופת השותפות" (סעיף 22 לכתב התביעה המתוקן).

הנתבע מימן "באמצעות כספי העסק המשותף" ניתוח קוסמטי למנהלת החשבונות בעלות של 15,000 ₪ (סעיף 27 לכתב התביעה המתוקן).

הנתבע מנע את זכותו של התובע לקבל פיצויי פיטורין כמו גם דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורין שלא כדין וללא שימוע, ו"בגין כל אלה זכאי התובע לקבל מהשותפות, ללא קשר לזכויותיו – סך של לפחות 200,000 ₪" (סעיף 33 לכתב התביעה המתוקן).

הנתבע ניהל את עסקי השותפות ברשלנות, לא השכיל להיערך כנדרש לשינויים שחלו בענף הטקסטיל והסב לחברה נזקים כבדים בתחרות שיצר לה "ובכך גרם לשותפות לאובדן רווחים בשיעור של לפחות 3 מיליון ₪ ועליו לשפות את השותפות בגין נזקים אלה שהסב לה" (סעיף 45 לכתב התביעה המתוקן).

הנתבע איין את המוניטין של חברה ג' כמותג אופנה בעל ערך כלכלי משמעותי, שעה שבעבר שווי המותג עמד על סך של למעלה ממיליון ₪ וכיום לא ניתן לקבל עבור המוניטין סכום כלשהו, "לפיכך יש לחייב את הנתבע לשפות את השותפות בגין הנזק שהסב למותג שבבעלות השותפות" (סעיף 47 לכתב התביעה המתוקן).

ביום 5.3.2020 הגיש הנתבע כתב הגנה מתוקן, בו העלה גם טענות בעניין אופן כימות התביעה הכספית בכללותה וכן כל אחד מרכיביה.

1. בין מועד העברת התיק לבית משפט זה לבין מועד הגשת כתב התביעה המתוקן, ביום 9.7.2019 הגיש ג' תביעה כספית על סך של 3,000,000 ₪ נגד ש', בתמ"ש 21458-07-19 (להלן: תביעתו הכספית של ג'). תמצית טענות ג' בתביעתו הכספית, כדלקמן:

ש' ניצל את אמונו של ג' ואת יחסי המשפחה שבין הצדדים על מנת לגזול שלא כדין כספים רבים מהחברות שבבעלות הצדדים, על חשבון ג' ובני משפחתו. ש' נטל לכיסו סכומי כסף רבים מהחברות וכתוצאה מכך גירעונותיהן נאמדו בסכומים העולים על 12 מיליון ₪. בשנים בהן היה אמון ש' על הניהול הכלכלי של החברות, חרף הגרעון הכלכלי שנוצר בקופת החברות, הגדיל ש' את הונו האישי ורכש מספר נכסים מכספי החברות. במשך השנים הצליח ש' לשלשל לכיסו סכומי כסף בסך של 2,500,000 ₪ לפחות.

בשנת 2011 עזב ש' את הניהול הכספי של החברות והותיר את ג' להתמודד עם חובות עתק. לאורך שנים מנסה ג' לצמצם את הגירעונות באמצעות עבודה קשה. לשם הפחתת החובות, החליט ג' על מכירת חלק מנכסי הנדל"ן שהיו ברשות החברות. כמו כן, החליט ג' על סגירת רשת חנויות חברה ג' והעביר את פעילות הייצור לסין תוך הפחתה בעלויות הייצור והתפעול.

החל מאמצע שנת 2016 מנסה ש' להרוס את פעילות החברות והחל לדרוש לפרקן מתוך מניע פסול וניסיון להתעשר שלא כדין, וללא טעם שבדין הואיל ולחברות פעילות עסקית איתנה, עובדים, ספקים ומעגל תעסוקה נרחב. ש' פנה לבנקים בהם מתנהלת הפעילות העסקית של החברות, הודיע להם על הסכסוך שבין הצדדים וביקש לקצוב את ערבותו כלפי הבנקים ולשנות את זכויות החתימה בבנק. כתוצאה מכך, הבנק הקשה את המדיניות ביחס להעמדת אשראי לחברות וכפועל יוצא מכך ירדו מחזורי המכירות של החברות. לג' נגרמו נזקים בסך של 500,000 ₪ בגין האטת הפעילות של החברות בשנים 2018-2017, שהם מחצית הנזקים שנגרמו לחברות. ג' מעריך את ירידת ערך אחזקותיו בחברות יחד עם הדיבידנדים שנמנעו ממנו לאורך השנים בשל התנהלותו הרשלנית של ש', בסך של 1,500,000 ₪.

ש' מפעיל עסק לתיווך נדל"ן ועשה זאת גם כאשר קיבל שכר מהחברות ותוך שימוש באמצעיהן, והוא נדרש להשיב לכל הפחות מחצית מהתקבולים שקיבל מהחברות בשנים 2013 - 2019 בסך כולל של 554,391 ₪.

ש' המשיך להשתמש ברכב החברות בתקופה שלאחר סיום העסקתו בחודש נובמבר 2016 עד להשבת הרכב לחברת הליסינג בחודש אפריל 2017, ועליו להשיב לחברות את עלות השימוש בתקופה זו בסך של 74,197 ₪.

החברות נאלצו לשלם קנסות בסך של 6,789 ₪ בגין התקופה שהיה רכב החברות בשימושו הבלעדי של ש', ועליו להשיב סכום זה לחברות.

הוריו של ש' שהם גם הורי רעיית ג', הלכו שולל אחר ש' ונקטו צד בסכסוך לטובתו. ההורים שינו את צוואותיהם ונישלו את ג' ואת בני משפחתו מכל רכוש המשפחה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת מצד ש'. להערכת ג', כתוצאה מכך נגרם נזק העולה על סך של 2 מיליון ₪.

1. בכתב ההגנה שהגיש ש' בתביעתו הכספית של ג', עיקרי טענותיו, מלבד הטענות שפורטו בתביעתו לפירוק שותפות, כדלקמן:

מדובר בתביעה מופרכת ונעדרת עילה, אותה הגיש ג' רק משום שש' הגיש נגדו את התביעה לפירוק שותפות.

מזה שנים ג' עושק את החברות ומשתמש בהן לצרכיו. ככל שקיימת האטה בפעילות החברות, היא פועל יוצא של ניהולן הכושל על ידי ג'.

ש' מעולם לא עתר לפירוק החברות, אלא לפירוק השותפות בין הצדדים ועל כן החברות תוכלנה להימכר כעסק חי.

הוריו של ש' הם אנשים בריאים, לש' לא ידוע על צוואה שערכו או על נישול רעייתו של ג'. מכל מקום, אין לדבר רלבנטיות לתביעה שהרי לא לג' ולא לרעייתו זכות קנויה ברכוש ההורים.

ש' לא עסק בתיווך נדל"ן ולא היה לו רישיון לעשות זאת, אלא תקופה ארוכה לאחר שהורחק מהחברות ומפעילותן ומכאן שלא היה באפשרותו לעשות שימוש במשאבי החברות לצורך עסקי התיווך.

ש' לא שלשל לכיסו ולו שקל אחד מכספי החברות ורכושו לא נרכש מכספי החברות.

לש' מעולם לא היתה שליטה בלעדית על ענייניהן הכספיים של החברות, אלא תמיד היתה זכות חתימה לג' והשניים ניהלו יחד את חשבונות החברה וענייניה הכספיים.

ש' הבהיר שלא יסכים להיות ערב לפעילויות החברות לאחר שהורחק על ידי ג' מפעילותן. ככל שקיים שינוי בהתנהלות הבנק מול החברות, הדבר נובע מהתנהלות ג' עצמו אשר מנהל את החברות באופן בלעדי מזה מספר שנים.

התביעה לוקה בחסר ואין בה פירוט הטענה להקטנת הפעילות העסקית. ככל שהיתה קיימת הקטנה בפעילות העסקית, הרי שהיא טענה שיכולה לעמוד אם בכלל לחברות ולא לג' באופן אישי ולכן יש להורות על סילוק התביעה על הסף בהעדר עילה והעדר יריבות.

טענות ג' באשר להתנהלות ש' בחברות עת ניהל את כספיהן בשנים 2009 - 2011, התיישנו.

1. ביום 4.6.2020 התקיים לפניי קדם משפט בתומו ניתנה לצדדים הזדמנות לטעון ביחס לשאלה: האם שעה שהצדדים התאגדו במסגרת שלוש חברות בע"מ ניתן לתת את הסעד אשר נתבע בכתב התביעה שהוגדר כ"פירוק שותפות". בהחלטה שניתנה ביום 6.7.2020, לאחר שהוגשו טיעוני הצדדים, נקבע דיון הוכחות בשאלה האם בין הצדדים קיימת שותפות אם לאו, וזאת הואיל והכרעה בשאלה כרוכה גם בהכרעה עובדתית. בהחלטה האמורה נקצבו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית ונקבע כי ב"כ הצדדים ייערכו לסיכומים בעל פה.
2. הצדדים הגישו תצהירים, ביום 23.2.2021 התקיים דיון הוכחות בו נחקרו הצדדים ועדיהם ובתומו נקצבו 30 ימים להגשת סיכומים מטעם כל אחד מהצדדים.

לאחר זאת, ביקשו הצדדים פעם אחר פעם לדחות את מועד הגשת הסיכומים מטעמים שונים לרבות משום משא ומתן שניהלו בניסיון לפתור את המחלוקות ביניהם. בסופו של דבר, סיכומים הוגשו וכעת ניתן פסק דין זה.

ב. טענות הצדדים:

1. תמצית טענות התובע:
   1. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.6.2019, בה נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה המוסמכת לדון בתביעה, כבר הוכרע כי בין הצדדים התקיימה שותפות.
   2. אמנם הפעילות העסקית של הצדדים לא נרשמה כשותפות, אולם לפי סעיף 6 לפקודת השותפויות, אי רישומה של שותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת אם לאו.
   3. בפסיקה השתרשה הלכה לפיה בחברות פרטיות שבהן פועלים כמה יחידים, נוטים בתי המשפט לדון בענייניהן כאילו היו אלה שותפויות ולהתייחס אליהן כמעין שותפות.
   4. מהתנהגות הצדדים עולה כי הם לא התכוונו להחיל על עצמם משטר תאגידי אחר אלא של שותפות.
2. תמצית טענות הנתבע:
   1. טענת התובע כי בהחלטה מיום 11.6.2019 הכריע בית המשפט המחוזי בשאלת קיומה של שותפות בין הצדדים משוללת יסוד, שכן ההחלטה האמורה הכריעה אך בסוגיית הסמכות העניינית.
   2. על פי ההלכה הפסוקה, אין התאגדות למחצה ואין דואליות נורמטיבית. בחירת הצדדים להתאגד במספר חברות אינה מאפשרת במקביל קיומה של שותפות.
   3. גם בחברה שהיא "מעין שותפות" חבריה אינם כפופים להוראות פקודת השותפויות במלואן וכלשונן אלא יש להחיל בעניינה את דיני החברות.
   4. התובע לא הוכיח קיומה של שותפות בין הצדדים. התאגדות הצדדים במסגרת חברה בע"מ, וודאי במסגרת חברות שונות, יש בה גילוי מפורש לאומד דעתם לקבל עליהם את דיני החברות במלואם, קל וחומר שלכתחילה התנהלו הצדדים כעוסק מורשה ורק כעבור כ- 10 שנים הקימו מספר חברות מוגבלות במניות, לצרכים שונים ולמטרות שונות.

ג. דיון והכרעה:

1. האם בין הצדדים שלפניי התקיימה "שותפות" החוסה תחת פקודת השותפויות הגם שהם מחזיקים בחלקים שווים בשלוש חברות בע"מ? זוהי השאלה העיקרית בה יש להכריע. מלבד שאלה זו, תיבחן בהמשך השאלה האם יש מקום לדון בעתירות הכספיות השונות של כל אחד מהצדדים.
2. תחילה אסיר מהפרק את טענת התובע לפיה בית המשפט המחוזי קבע זה כבר במסגרת החלטתו מיום 11.6.2019 כי בין צדדים אלה מתקיימת שותפות. בטענה זו אין ממש. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.6.2019 עסקה בשאלת הסמכות העניינית לדון בתביעה לפירוק שותפות, ולא בשאלה האם במקרה זה התקיימה שותפות בין הצדדים אם לאו. לצורך אותה החלטה לא היה על בית המשפט המחוזי להכריע בשאלה האם התקיימה בין הצדדים שותפות, לא התקיים דיון בשאלה זו קודם למתן ההחלטה, השאלה לא נבחנה וההחלטה לא נגעה לשאלת אופן התאגדות הצדדים. העובדה שבית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי מדובר בתובענה לפירוק שותפות ובחן איזו ערכאה מוסמכת לדון בתביעה מסוג זה, אין טומנת בחובה קביעה כי במקרה זה התקיימה בין הצדדים שותפות. פשיטא שאין בעצם החלטה הקובעת כי ערכאה אחרת היא המוסמכת לדון בתביעה מסוימת, כדי לקבוע כי יש לקבל את אותה תביעה. על כן, טענתו זו של התובע - נדחית.

ניתן כעת להמשיך ולבחון את השאלות הטעונות הכרעה.

(1) מהי "שותפות" ובאילו מקרים היא מתקיימת?

1. פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות) מגדירה בסעיף 1(א) "'עסק' – כל משלח-יד שמותר לעסוק בו; 'קשרי שותפות' – הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר; 'שותפות' – חבר בני האדם שהתקשרו בקשרי שותפות ...".
2. בפסיקה נקבע כי שאלת קיומה של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה ושל חוק (ע"א 727/88 שוורץ נ' רנן, פ"ד מו(5) 851 (1992), להלן: שוורץ נ' רנן).

סעיף 2 לפקודת השותפויות מפרט כללים עליהם על בית המשפט לתת את הדעת לשם הכרעה בשאלה אם מתקיימים קשרי שותפות אם לאו: "(1) שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו – אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם; (2) נטילת חלק בהכנסה ברוטו בנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפת ובין שאין להם; (3) הנפרע חוב או סכום קצוב אחר, בין בשיעורין ובין בצורה אחרת, מתוך רווחיו הנצמחים של עסק, איננו נעשה בשל כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו; (4) חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו; ... (6) המלווה למי שעושה עסק או עומד לעשות עסק, ועל פי החוזה שביניהם יקבל המלווה ריבית בשיעור משתנה לפי רווחי העסק, או יקבל חלק ברווחים – אין המלווה נעשה משום כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו; ... (8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים".

1. עוד נקבע בפקודת השותפויות, כי שותפות לשם ניהול עסק חייבת ברישום ופרסום ברשומות (סעיפים 4 ו- 8 לפקודת השותפויות). אולם נקבע כי אי רישום השותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת או לא (סעיף 6 לפקודת השותפויות).
2. בפסיקה נקבעו סימני היכר בהתקיימם ניתן להסיק שמערכת קשרים כלשהי תהא שותפות, ואלה הם: הכוונה של הצדדים להיות שותפים, הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים, השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק, הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק, הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק, השתתפות הצדדים ברווחי העסק, משכם של היחסים בין הצדדים (שוורץ נ' רנן; ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי (7.4.1992); פרנקל דיני השותפויות בישראל (תשע"ד) 13-12, להלן: פרנקל).
3. הנטל להוכיח קיומם של יחסי שותפות, במיוחד כאשר אין הסכם בכתב המאשר זאת, מוטל על הטוען לקיומם של יחסים כאלה (ע"א 1763/93 זילכה נ' שוחט (14.3.1996); פרנקל, 17).

(2) האם כאשר פרטים התאגדו בחברה, יש בכך כדי לשלול את המסקנה שהקשרים העסקיים ביניהם הם "קשרי שותפות" והתקיימה ביניהם "שותפות"?

1. על פי לשון פקודת השותפויות, דומה כי התשובה לכך חיובית. שהרי, סעיף 1(א) לפקודה אשר הובא לעיל קובע כי "שותפות" היא חבר בני אדם שהתקשרו בקשרי שותפות, ו"קשרי שותפות" מוגדרת כקשרים בין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר. מכאן, שככלל שותפות וחברה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.
2. גם בפסיקה נקבע כי הכלל הוא שאין דואליות נורמאטיבית תאגידית ומקום בו נוסדה חברה הרי שלא ניתן לראותה גם כשותפות.

ראו דברי כב' הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר בע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 806 (1994) (להלן: ורד הלבשה): "אין דואליות נורמאטיבית תאגידית בשיטתנו. כל מסגרת תאגידית מוציאה את רעותה. תאגיד אינו יכול להיות שותפות וחברה בעת ובעונה אחת ... מבחינה מושגית אפוא, אין שותפות וחברה יכולות לדור בכפיפה אחת. לכאורה, קיומה של חברה שומט את הקרקע תחת טיעון השותפות ...".

עוד ראו דברי כב' השופט א' ברק בע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פ"ד מו(1) 172, 175 (1991) (להלן: זקסוניה): "... נקודת המוצא הינה, כי משהתאגדו פרטים כחברה, חל עליהם המשטר של דיני החברות. ככלל, אין אפשרות להתאגדות כחברה לצרכים מסוימים אך לא לצרכים אחרים. אין התאגדות לחצאין. המתאגד נוטל על עצמו את מלוא התוצאות המתבקשות מכך, לרבות דיני הפירוק".

1. עם זאת, לכלל האמור הוכרו חריגים, תוך שבמקרים מסוימים נקבע בפסיקה כי מתקיימת שותפות, גם בעת שנבחרה צורת התאגדות אחרת, ובפרט חברה.

כך בעניין ורד הלבשה נכתב בעמ' 806: "לאור הנסיבות המיוחדות במקרה דנן, דומה כי עצם רישום החברה אינו שולל מניה וביה את האפשרות לקיום שותפות". באותו מקרה מצא בית המשפט כי רישום החברה היה פורמלי בלבד ולא שיקף את מהותה של ההתאגדות.

בעניין זקסוניה נדונה השאלה האם יש להורות על פירוק החברה אשר החזיקה אך ורק בנכס מקרקעין, בדרך של פירוק שיתוף במקרקעין לפי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. על פי פסק הדין יתכנו מקרים בהם ניתן יהיה להורות על פירוק שיתוף במקרקעין הגם שמדובר בחברה, אולם זאת רק במקרים חריגים בהם ההתאגדות כחברה לא היוותה אלא כלי להשגת מטרה שאינה קשורה בעצם ההתאגדות ולא היה בה כדי לשנות את אופיים האמיתי של היחסים בין הצדדים לשיתוף. עוד נקבע כי עצם העובדה שחברה מחזיקה בבעלותה אך ורק נכס מקרקעין, בין אם מדובר במצב זמני ובין אם מדובר במצב קבוע, אין בה די כדי להחיל את החריג. באותו מקרה דחה בית המשפט את הטענה וקבע כי את שאלת פירוק החברה יש לבחון לפי דיני הפירוק הקבועים בפקודת החברות ולא לפי חוק המקרקעין.

בת"א (ת"א) 41539-04-15 נעמן נ' סמילה (22.3.2020) להלן: עניין סמילה), נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ר' כהן) תביעה לפירוק שותפות שהגיש התובע (נעמן) נגד גיסו (סמילה). באותו מקרה, הפעילות העסקית המשותפת של הצדדים כללה מספר חברות בע"מ, אחת מהן באחזקת סמילה ורעייתו של נעמן בחלקים שווים, והשאר באחזקת נעמן בלבד או סמילה בלבד או בני משפחה אחרים. בפסק הדין נבחנה כוונת הצדדים תוך שפורט כי "בני משפחה נוספים מלבד נעמן וסמילה רשומים כבעלי מניות בחברות, ורווחי החברות אף הם נרשמו על שם בני המשפחה ולא רק על שם נעמן וסמילה. כמן כן, מר ... אביהם של סמילה ושל אסתר (אשתו של נעמן) ... היה צד להסכמים שונים שקיימו החברות וכן להסכמים של החברות מול בנקים שהעניקו ליווי בנקאי לפרויקטים של החברות" (עמ' 18 לפסק הדין). עוד נכתב, כי במסגרת היחסים בין נעמן לסמילה הם לא ייחסו חשיבות לאופן אחזקת המניות, והובאה בחשבון העובדה שהיו חברות בהן אחד מהצדדים בלבד היה רשום כבעל מניות והשני לא היה קשור אליהן מבחינה פורמלית, אך הן היו חלק מהפעילות העסקית המשותפת. בנוסף צוין כי הצדדים לא התייחסו להפרדה בין החברות, וכספים שנרשמו כהלוואה לחברה אחת הועברו גם לחברות אחרות. נכתב כי "המסמכים המהותיים הקשורים לפעילות העסקית המשותפת היו על שמם של נעמן וסמילה יחד, לעיתים על שמו של נעמן, לעיתים על שמו של סמילה ולעיתים אף על יתר בני משפחת סמילה" (עמ' 26 לפסק הדין). צוין כי במהלך הפעילות העסקית המשותפת לא התקיימו ישיבות דירקטוריון או אספות בעלי מניות, ואת ענייני החברות נעמן וסמילה ניהלו בפגישות אקראיות ושיחות טלפון יומיומיות. עוד צוין כי נעמן וסמילה התנהלו במשך 20 שנים בשיתוף פעולה עסקי, כאשר אחד מהם לא היה מעורב בקבלת החלטות וכמעט שלא ביצע פעולות אקטיביות לקבל מידע על אופן התנהלות החברות, תוך אמון מלא בצד השני, ללא הקפדה על משטר תאגידי של דיני חברות. הובאה בחשבון העובדה שהתנהלות הצדדים מול הבנקים המלווים נעשתה תוך מצג שמדובר בשותפות וכי נעמן וסמילה שותפים יחד בפעילות החברות ובכלל זה לחובותיהן של החברות.

לנוכח כל זאת השתכנע בית המשפט באותו מקרה כי כוונת הצדדים היתה ליצירת קשרי שותפות כמשמעותם בפקודת השותפויות וקיבל את הטענה כי בין הצדדים התקיימה שותפות.

על פסק הדין שניתן בעניין סמילה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 4094/20) אשר טרם הוכרע.

1. נמצא אפוא, כי הכלל הוא שצורת התאגדות שאינה שותפות, תשלול קיומה של שותפות משפטית בין הצדדים. עם זאת, במקרים חריגים ניתן יהיה להכיר בקיומם של יחסי שותפות בין בעלי מניות בחברה, כאשר הנטל הוא על הטוען לקיומה של שותפות במצב דברים זה (ראו גם: ת"א (ת"א) 58416-04-19 קוטלורסקי נ' שוואב (2.12.2020) בפסקה 68; עוד ראו ת"א (ת"א) 11419-04-16 מופיד נ' צחור הנדסה ובניה בע"מ (13.11.2019)).

(3) מעין שותפות:

1. הפסיקה הכירה בקיומה של חברה שהיא "מעין שותפות", אשר לצורך סיווגה ככזאת נקבעו מבחני העזר הבאים: האם פעילות החברה מאופיינת ביחס אישי בין בעלי המניות, הכרוך באמון הדדי; האם יש הבנה בין בעלי המניות אודות ניהול משותף של עסקי החברה; האם בעלי המניות החליטו להטיל מגבלות על העברת המניות בחברה; מהו מספר בעלי המניות; מהם יחסי אחזקות בעלי המניות (ראו: ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת (1.9.2015) להלן: עניין אדלר).
2. ביחס לחברה שהיא מעין שותפות נקבע בפסיקה, כי הואיל ומדובר בחברה המושתתת על היחסים שבין בעליה, אבדן האמון בין השותפים בחברה יכול להצדיק במקרים מסוימים סעד של פירוקה בעילת השסתום הקבועה בסעיף 342.ו(3) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (לשון הסעיף: "בית המשפט מצא כי מן הצדק והיושר לפרקה"), או סעד של "הפרדת כוחות" לפי סעיף 191 לחוק החברות גם אם לא הוכח קיפוח והשותף אינו זכאי לסעד של הסרת קיפוח. אולם, גם במקרים אלה, הסעד הניתן איננו פירוק לפי פקודת השותפויות, אלא לפי חוק החברות (ראו: עניין אדלר; רע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נז(1) 149 (2002); ע"א 6069/21 לוי נ' לוי (21.6.2022); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (30.12.2021); ע"א 3662/17 פלוני נ' פסגות זיו השקעות ופיתוח (1.2.2018); ה"פ (ת"א) 66750-06-16 בן-ארי נ' שכטר (20.7.2017)).
3. יש להזכיר בהקשר זה, כי התביעה שלפניי היא "סיבוב שני" בין צדדים אלה בגין אותן טענות. תחילה הגיש התובע את המרצת הפתיחה, בה העלה את טענותיו נגד הנתבע ועתר לסעדים לפי חוק החברות. לאחר שהמרצת הפתיחה שהגיש נמחקה, פנה התובע והגיש את התביעה לפירוק שותפות בה עתר לסעדים לפי פקודת השותפויות.

על מנת לקדם פתרון פרקטי, נעשה ניסיון על ידי בית המשפט לסייע לצדדים לסיים את המחלוקות ביניהם בדרך של "הפרדת כוחות" תוך השקפה על כל אחת מהחברות כ"מעין שותפות". אולם, התובע עמד על טענתו שהמסגרת המתאימה היא "פירוק שותפות" לפי פקודת השותפויות וביקש לברר את תביעתו באופן בו הוגשה. משכך, אין מנוס מבחינת השאלה האם עלה בידי התובע להוכיח כי בין הצדדים התקיימה שותפות עליה חלים דיני השותפויות.

(4) מן הכלל אל הפרט – האם בין הצדדים שלפניי מתקיימת שותפות?

השאלה האמורה תיבחן על בסיס הדין כפי שמפורט לעיל ותוך בחינת מכלול נסיבות המקרה.

1. בין הצדדים לא נרשמה שותפות ולא נחתם הסכם שותפות. הצדדים בחרו להתאגד בחברות בע"מ, ובחירתם זו של הצדדים לא נעשתה "על רגל אחת", אלא לאחר ששוחחו עם רו"ח אשר יעץ להם להתאגד במסגרת של חברה, ומתוך כוונה ליהנות מיתרונות ההתאגדות בחברה בע"מ.

ראו בעניין זה: עדות התובע בסעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית לפיה החברה הוקמה בהמלצת רו"ח, וכן חקירתו הנגדית בעמ' 69 ש' 34-33; עדות גב' ח' אשר עבדה בשנים 2010-2004 כמנהלת חשבונות בעסקם של הצדדים ואשר העידה מטעם התובע, ולדבריה בסעיף 5 לתצהיר עדותה הראשית: "לאחר שהיקף הפעילות גדל ובהמלצת רואה החשבון --- נפתחה חברה בשם --- [חברה ב', עה"כ]"; סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע לפיו חברה ב' התאגדה לאחר שהצדדים קיבלו ייעוץ מקצועי על ידי רו"ח ועו"ד וכן חקירתו הנגדית בעמ' 123 ש' 29 - עמ' 124 ש' 28.

בעקבות כך, ולאחר שהצדדים נתנו דעתם ליתרונות הגלומים בהתאגדות בחברה, ייסדו הצדדים בשנת 1999 את חברה ב'.

1. אין לקבל את טענת התובע כי ההחלטה לייסד חברה "לא נעשתה מבחירה של הצדדים אלא נכפתה עליהם" (סעיף 9.א לסיכומי התובע, הדגשה במקור). התובע מפנה בעניין זה לחקירתה הנגדית של גב' ח' שהעידה: "מס הכנסה קבע תקרה מסוימת לניהול עסק של הכנסות שנתיות. מעבר לזה, הוא מחויב לעבור להיות חברה בע"מ" (עמ' 14 ש' 21-20). בכל הכבוד, חרף עדות גב' ח', אין בדין חובה לייסד חברה, שום גורם אינו יכול להכריח צדדים לייסד חברה בניגוד לרצונם והדבר לא נכפה עליהם. גם אם הצדדים קיבלו החלטה להתאגד בחברה על יסוד שיקולי תועלת כלכלית ובחרו במסגרת התאגידית אשר תמקסם את רווחיהם, לא מדובר בכפייה או בהחלטה משוללת ברירה, אלא בבחירה מושכלת ובשיקולים לגיטימיים.
2. זאת ועוד, במרוצת השנים ועם התפתחות עסקיהם, שבו הצדדים ובחרו להתאגד בשתי חברות בע"מ נוספות אשר במניותיהן הם מחזיקים בחלקים שווים ישירות או בעקיפין. כך בשנת 2007, כ- 8 שנים לאחר ייסודה של חברה ב', ייסדו הצדדים את חברה א' אשר מניותיה נרשמו על שם הצדדים בחלקים שווים. לאחר כ- 3 שנים נוספות, בשנת 2010, ייסדו הצדדים את חברה ג' אשר כל מניותיה רשומות על שם חברה ב' בה מחזיקים הצדדים בחלקים שווים ישירות ובאמצעות חברה א'. הינה כי כן, ההחלטה להתאגד בחברות התפרשה על פני מספר שנים, הצדדים לא חזרו בהם ממנה, אלא להיפך, המשיכו בקו פעולה זה והקימו עוד שתי חברות בע"מ לצורך פעילותם העסקית המשותפת.
3. כעולה מהעדויות שנשמעו, ההחלטה להרחיב את הפעילות העסקית באמצעות הקמת שתי חברות נוספות נעשתה אף היא בעצת רואה חשבון ולאחר שהצדדים קיבלו ייעוץ, ובחרו במבנה התאגידי הקיים כיום. ראו בעניין זה עדות מר א' אשר עבד כשכיר בחברה ב' בשנים 2018-2006 והעיד מטעם התובע, ולדבריו: "ממה שאני הבנתי שרואה החשבון המליץ להם בעצם לפתוח חברות ולעשות הפרדה בעצם מהנכסים למכירות" (חקירתו הנגדית עמ' 26 ש' 10-9).

עוד ראו עדותו של מר ט', רו"ח שותף בפירמת ראיית חשבון BDO זיו האפט ישראל המשמשת כרו"ח מבקר של החברות משנת 2006 (להלן: רו"ח ט'). רו"ח ט' העיד כי בשנת 2006 פנו אליו הצדדים יחד לייעוץ בשל רצונם להרחיב את תחומי פעילותם העסקית באופן ממוסד, ובין היתר לפתוח רשת חנויות אופנה ולהיכנס לפעילות בתחום הנדל"ן (סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית). על פי עדותו, המליץ לצדדים "רה-ארגון, כך שהם יפעלו בכל תחום פעילות באמצעות חברה בע"מ ייעודית לאותו תחום", והסביר לצדדים שכך "הם יוכלו ליהנות מיתרונות ההתאגדות בחברה בע"מ, כמו למשל ערבות מוגבלת של בעלי מניות וגיוס אשראי בנקאי" וכן פרש בפניהם "שיקולים ויתרונות הנובעים משיקולי מיסוי" (סעיף 7). רו"ח ט' העיד כי המודל העסקי-כלכלי האמור עליו המליץ התחשב ברצונם של הצדדים להפריד בין מוקדי רווח שונים ובשיקולי מיסוי, והמשיך ופרט כי הסביר לצדדים "את היתרונות הגלומים בפעילות באמצעות חברות בע"מ ייעודיות לתחומים מסוימים, ובכלל זה היתרון בגידור סיכונים ..." (סעיף 11). ראו גם חקירתו הנגדית של רו"ח ט', בעמ' 100 ש' 32 - עמ' 101 ש' 2 וכן חקירתו הנגדית של הנתבע בעמ' 140 ש' 17-15.

עדותו של רו"ח ט' נמצאה מהימנה, ניכר היה בה כי חשוב לו למסור את דבריו באופן מדויק ומצאתי לתת בעדות זו אמון רב. יוער כי אף גב' ח' העידה כי רו"ח ט' אמין ומקצועי מאוד (עמ' 14 ש' 32-29).

ראו בעניין הייעוץ שקדם להקמת חברה א' וחברה ג', גם תצהיר עדותו הראשית של הנתבע, בסעיפים 40-35.

נמצא, כי הקמת החברות בהתאם למודל הקיים היום נעשתה לאחר שהצדדים קיבלו ייעוץ מקצועי וקיבלו החלטה מושכלת. בהתאם לייעוץ שקיבלו הצדדים, יתרונות המודל התאגידי בו בחרו ואשר קיים כיום, הוא בין היתר בהפרדה בין הפעילויות העסקיות השונות וגידור סיכונים וכן שיקולי מס. עובדות אלה אינן מתיישבות עם טענת התובע כי הצדדים המשיכו להתנהל כשותפות גם לאחר הקמת החברות.

1. לטענת התובע, עת הקימו הצדדים את החברות הם התכוונו להוסיף ולנהל את עסקיהם כשותפים, ולא התכוונו להחיל על עצמם את המשטר התאגידי החל על חברות. אולם, משעה שבהמרצת הפתיחה עתר התובע לסעדים מכוח חוק החברות, הוא גילה דעתו כי גם לשיטתו חוק החברות הוא המשטר התאגידי החל על הצדדים. טענת התובע בהליך שלפניי, לפיה הצדדים מעולם לא התכוונו לקבל על עצמם את המשטר התאגידי החל על חברות, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהוא עצמו עתר בהליך קודם לסעדים לפי חוק החברות. שוב יוזכר, כי רק לאחר שנמחקה המרצת הפתיחה בה עתר התובע לסעדים מכוח חוק החברות, הוא הגיש תביעה בה טען כי כלל אין לראות בהתאגדות הצדדים כחברה אלא יש להחיל עליהם את פקודת השותפויות. התובע נחקר בעניין זה בחקירה נגדית ולא ידע לתת הסבר מניח את הדעת (עמ' 54). דרך פעולה זו עולה לכדי התנהלות בחוסר תום לב. לכל הפחות, יש בה כדי ללמד לעיצומה של טענת התובע לפיה הצדדים לא התכוונו להחיל על עצמם משטר של דיני חברות, שאין בה ממש.
2. איני מקבלת את טענת התובע, לפיה העובדה שעובר להקמת החברות פעלו הצדדים יחד במסגרת עוסק מורשה מלמדת שלא התכוונו להחיל על עצמם את דיני החברות. אמנם, לפני הקמת החברות התנהלו הצדדים בפעילות עסקית משותפת ובהחלט יתכן שיש לראות בפעילותם המשותפת לפני הקמת החברות כ"שותפות". אולם, בכך אין כדי ללמד כי גם לאחר שהצדדים ייסדו חברה, עדיין כוונתם לא היתה להתאגד כחברה אלא כשותפות. הדברים נכונים ביתר שאת לגבי התקופה שלאחר הקמת החברה השנייה והחברה השלישית ובשים לב למכלול הנסיבות. ראו והשוו בעניין זה עם הפסיקה לפיה מקום בו צדדים מייסדים חברה בשלב כלשהו, אין בכך כדי לשלול את המסקנה שקודם לכן היו שותפים (ת"א (ת"א) 1743/05 בן פורת יוסף יבוא ושיווק בע"מ נ' בוקובזה (14.6.2012); פרנקל, 22).
3. מעבר לאמור, במרוצת השנים הקימו הצדדים יחד חברות נוספות (מלבד חברה א', חברה ב' וחברה ג') אשר אינן פעילות כיום, חלקן יחד עם צדדים שלישיים אשר אף הם נרשמו כבעלי מניות. עובדה זו תומכת אף היא במסקנה שהצדדים לא ניהלו את יחסיהם הכלכליים כ"שותפות", אלא התאגדו בכל פעם במסגרת חברה, לבדם או יחד עם שותפים נוספים, על פי העניין.
4. לצדדים אין פעילות עסקית משותפת שלא באה בגדר חברות בהן הם מחזיקים במשותף ואין להם כל נכסים משותפים מלבד אחזקותיהם בחברות. אמנם, בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי השותפות של הצדדים לא הסתכמה בעסקים שסווגו לחברות (סעיף 39). אולם, בחקירתו הנגדית העיד התובע בקשר לכך דברים והיפוכם. כך, בתחילה כשנשאל התובע האם השותפות הנטענת חלה על כל דבר או רק על חלק מהנכסים, השיב: "על כל הנכסים, פרט לבתים שלנו" (עמ' 76 ש' 9-7). אולם מיד בהמשך כשנשאל התובע האם ככל שיש לו נכס נדל"ן חוץ מביתו אותו נכס הוא חלק מהשותפות, השיב בצורה מתחמקת ולבסוף ענה "בשותפות שלנו יש את ... הנכסים, יש את האופנה ... זה לא קשור אם יש לי היום נכס אחר או יש לו נכס אחר" (ש' 20 - 22), ובהמשך: "יש לי כספים שלי, היו לי כספים שלי אישיים, זה לא קשור אליו" (עמ' 93 ש' 29 - 30). כן ראו דבריו של התובע בהמשך חקירתו הנגדית, עמ' 94 ש' 5-1: "ש. אתה לא יודע אם הוא שותף איתך? ת. אני לא יודע, אני יודע שאני שותף איתו בחברות ההן ...". התובע טען כי השותפות הנטענת קיימת גם היום (למשל, עמ' 88 ש' 13), אולם כי נכסים הרשומים על שמו כיום וכן כספים השייכים לו אינם חלק מהשותפות הנטענת. בחקירתו החוזרת סתר עצמו התובע שוב, והעיד: "מבחינתי זה אני והוא ביחד בכול" (עמ' 95 ש' 20), ובדברים אלה, לאחר שנשמעו דברים הפוכים בחקירה הנגדית, אין לתת אמון. יצוין בהקשר זה, כי בכתב התביעה עצמו עתר התובע ל"חלוקה בעין של נכסי השותפות (החברות) ..." (סעיף 61), ולא פרט אילו נכסים מעבר לחברות כלולים בשותפות הנטענת. נמצא אם כן, כי גם לשיטתו של התובע עצמו בחקירתו הנגדית, השותפות הנטענת בין הצדדים כוללת אך את החברות, ולא עסקים או נכסים או קשרים עסקיים כלשהם מעבר לכך.
5. בתצהירו הפנה התובע לכך שבעבר היו הצדדים שותפים בחברות נוספות (סעיפים 41 ו- 44 לתצהיר), אולם משעה שגם שם התאגדו הצדדים במסגרת חברות בהן נרשמו כבעלי מניות, אין בכך כדי לתמוך בטענת התובע כי בין הצדדים התקיימו יחסי שותפות.
6. בעבר ביצעו הצדדים גם עסקאות שלא באמצעות החברות (ראו סעיפים 42 ו- 43 לתצהיר עדותו הראשית של התובע בעניין רכישת נכס ב--- וכן בעניין רכישת נכס ב--- יחד עם צד שלישי, וכן ראו סעיף 76 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). אולם, בעובדה זו אין די כדי ללמד שהצדדים התנהלו כשותפות. הרי, הגם שלפי טענת התובע הצדדים רכשו נכס יחד עם מר ע' אשר מלוא הזכויות נרשמו על שמו ותמורת המכר חולקה בין ע' לבין הצדדים בחלקים שווים, אין חולק כי בין הצדדים לבין ע' לא התקיימה שותפות. בדומה, העובדה שבעבר הצדדים רכשו נכס מסוים שלא על ידי איזו מהחברות, אין בה כדי להרים את הנטל ולהוכיח קיומה של שותפות. מכל מקום, כאמור, כיום גם לשיטתו של התובע השותפות הנטענת אינה משתרעת על נכסים או זכויות או פעילות עסקית כלשהי מלבד החברות המשותפות.
7. עדות התובע בעניין היקף יחסיהם העסקיים המשותפים של הצדדים, מעבר למשמעותה בקשר לשאלת קיומה של שותפות, יש בה כדי לפגום במהימנות התובע וללמד שלא ניתן לתת בעדותו אמון רב. התובע שינה עמדתו ביחס לשאלה שעל הפרק בהתאם לאינטרס שלו. כאמור, תחילה טען שהצדדים שותפים בכלל נכסיהם למעט בתי מגוריהם ולאחר שהבין שאם ידבוק בגרסה זו משמעות הדברים היא כי הנתבע עלול להיחשב כשותף שלו בנכסים הרשומים על שמו, שינה טעמו ומסר גרסה התואמת את האינטרס שלו. כעולה מפרוטוקול הדיון, עדותו של התובע בחקירתו הנגדית התאפיינה בתשובות מתחמקות אשר לעתים היו מנותקות מהשאלות שנשאל והיוו ניסיון לשוב על המסר אותו היה חשוב לו להעביר לקידום עניינו. כפי שיפורט בהמשך פסק הדין, לאורך חקירת התובע נמצאו סתירות רבות בעדותו, ואמינותו נפגמה באופן משמעותי.
8. זאת ועוד, לנוכח עדותו של התובע כאמור והסתירות שנפלו בה כשנשאל לעניין היקפה של השותפות, מקובלת עליי טענת הנתבע כי התובע עצמו לא ידע לשרטט את גבולות השותפות הנטענת על ידו, ובכך יש כדי לסתור את טענתו שהצדדים התנהלו כשותפות.
9. יתר על כן, אחזקותיהם המשותפות של הצדדים בחברות באות לידי ביטוי באופן רישום המניות בחברות. כמפורט לעיל, רישום המניות משקף אחזקה משותפת של הצדדים בחברות. בכך שונה המקרה שנדון לפניי באופן מהותי מהמקרה שנדון בעניין סמילה, שם חברות שהיו חלק מהפעילות העסקית המשותפת היו רשומות רק על שם אחד מהצדדים כך שבאופן פורמלי לצד השני לא היתה כל זיקה אליהן. לעומת זאת, בענייננו, המבנה התאגידי שהקימו הצדדים תואם את החלוקה השווה ביניהם, ואין צורך להחיל קונסטרוקציה אחרת אשר תשקף בצורה נכונה יותר את היחסים העסקיים בין הצדדים ותיתן ביטוי צודק לזכויותיהם.
10. לצדדים היה חשוב כי רישום המניות ישקף את אחזקתם המשותפת והם פעלו להסדרה פורמלית של עניין זה ולא הסתפקו ברישום על שם אחד מהם בלבד. בתחילה, עת הוקמה חברה ב' בשנת 1999, 99% ממניותיה נרשמו על שם הנתבע ואחוז אחד נרשם על שם רעיית הנתבע, ורק כעבור כ- 8 שנים, בשנת 2007, הועברו מחצית המניות בחברה ב' לשם התובע. באשר לטעם בשלו לא נרשמו המניות לכתחילה על שם הצדדים בחלקים שווים אף ששניהם התנהלו כבעלים של החברה בפועל, מסר התובע גרסאות שונות וסותרות. בתצהיר עדותו הראשית טען כי הסיבה לכך היתה "על מנת להימנע ממצב בו גרושתי תבקש לפעול לפירוק עסקי השותפות" (סעיף 20 לתצהיר עדותו הראשית, הדגשה אינה במקור). לעומת זאת, לפי גרסת גב' ח' אשר העידה מטעם התובע, הטעם לכך שלא נרשמו מניות על שם התובע היה חששם של הנתבע ורעייתו מפני דרישות רעייתו הנוכחית של התובע ורק לאחר שהתובע ורעייתו חתמו על הסכם נרשמו מחצית המניות על שם התובע (סעיף 4 לתצהירה). כשנשאל התובע איזו מבין הגרסאות נכונה – שלו או של גב' ח', לא ידע ליישב ולא ידע למסור תשובה מניחה את הדעת. בהמשך השיב ששתי הגרסאות נכונות, אך לא ידע להסביר אם כך מדוע לא פרט בתצהירו כי החשש מדרישות של רעייתו הנוכחית בנוגע לחברה הוא שהיווה טעם לכך שהמניות לא נרשמו על שמו בתחילה. לאחר הדברים האלה, מסר התובע גרסה שלישית, לפיה הוא חפץ להימנע מרישום מחצית המניות על שמו משום שהוא הסתבך כלכלית בעבר (עמ' 74-71). גם בעניין זה, בעדות התובע נפלו סתירות, היא אופיינה בחוסר עקביות ונמצאה בלתי אמינה.

הנתבע העיד בקשר לטעם בשלו לא נרשמו מחצית המניות לכתחילה על שם התובע, כי היה זה לבקשת התובע אשר לא רצה כי מחצית המניות תרשמנה על שמו עד אשר הגיע להסכם עם רעייתו (עמ' 129 ש' 16-14, 32-31). יוער כי עת נשאל הנתבע בחקירתו הנגדית למעמד התובע בחברה ב' עד לשלב בו מחצית המניות נרשמו על שמו, שב והשיב שהצדדים עבדו יחד, ונמנע מלהשיב במפורש כי מעמדו היה כשל בעל מניות (עמ' 130-128). אולם, דומה שאין מחלוקת כי לכתחילה חברה ב' הוקמה על ידי שני הצדדים יחד ושניהם היו בעליה הגם שהנתבע לא היה רשום בתחילה כבעל מניות, משום טעם שלא היה קשור בחברה, בצדדים או ביחסים ביניהם, אלא ביחסיו של התובע עם צד שלישי.

העובדה שהצדדים הקפידו לשנות את רישום המניות בחברה ב' באופן שישקף את הבעלות בה, עם הסרת המניעה שהיתה מרישומן באופן זה לכתחילה, מלמדת כי הצדדים ייחסו חשיבות לרישום המניות ולמשמעויות הנובעות מכך. להבדיל, בתקופה שקדמה להקמת החברות, פעלו הצדדים במסגרת עוסק מורשה שהתנהל על שם ג' ובשנים שקודם לכן התנהלו במסגרת עוסק מורשה שהתנהל על שם ש'. אולם, מעת שהוקמו החברות, ולכל המאוחר משנת 2007, היה לצדדים חשוב כי רישום המניות בהן ישקף את אחזקותיהם המשותפות. כאמור, בשנים הראשונות לאחר ייסוד חברה ב' הדבר לא נעשה, משום מניעה חיצונית שהיתה כמפורט לעיל, ועם הסרתה של אותה מניעה פעלו הצדדים להסדיר את עניין הרישום ובכך יש ללמד על החשיבות שהם ייחסו לאופן רישום המניות.

1. איני מקבלת את טענת התובע לפיה הצדדים לא הסתתרו מאחורי מסך ההתאגדות.

לאורך השנים התנהלו הליכים משפטיים בהם היו החברות או איזה מהן בעלות דין, והתנהלו כאישיות משפטית נפרדת, כאשר הצדדים עצמם לא היו בעלי דין (עדות הנתבע בסעיפים 69 - 72 לתצהירו אשר לא נסתרה).

התובע מסר גרסה לא סדורה בקשר לטענתו בעניין ערבותם האישית של הצדדים להתחייבות החברות. בתחילה העיד התובע כי תמיד היו הצדדים חתומים באופן אישי על ערבויות להתחייבויות החברות (עמ' 70 ש' 25-24), ולאחר מכן נסתרה עדות זו עת התובע העיד כי בחלק מהמקרים היו הצדדים חתומים בערבות אישית ובחלק לא (עמ' 70 ש' 32 - 33). הנתבע העיד בעניין זה כי רק במקרים בודדים וחריגים חתמו הצדדים כערבים באופן אישי להתחייבות אחת החברות ואין בכך כמו גם בעובדה שבשנת 1999 חתם הנתבע באופן אישי על הסכם שכירות בקשר לנכס בו עשתה חברה ב' שימוש (נספח ט' לתצהיר התובע) כדי להרים את מסך ההתאגדות (סעיף 78 לתצהיר עדותו הראשית).

התובע עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי הצדדים בחרו במבנה התאגידי הקיים כדי להימנע מירידה לנכסיהם האישיים (עמ' 71 ש' 11-14). אמנם, בתצהיר עדותו הראשית של מר א' נכתב כי התובע מכר רכב ואופנוע והפקיד את הכספים "לעסק" וכן שילם לספק "לכיסוי חוב של השותפות" (סעיפים 10-9). אולם, בחקירתו הנגדית של מר א' עלה כי הוא כלל אינו יודע האם מדובר ברכב ובאופנוע שהיו שייכים לתובע שמא הם נרכשו מכספי איזה מהחברות (עמ' 35 ש' 24-13).

1. כל אחת מהחברות מחזיקה בנכסים שונים ומנהלת פעילות נפרדת ובכלל זה חשבונות בנק נפרדים, מגישה דוחות כספיים בנפרד, פועלת בתחום עסקי נפרד, מתנהלת בנפרד מול רשויות המס ומול רשם החברות ובעלת שעבודים שונים ומשכונות שונים על נכסים שונים.

ראו בעניין זה עדות רו"ח ט' אותה מצאתי כאמינה ומהימנה, בסעיף 12 לתצהיר עדותו הראשית: "כרו"ח מבקר של החברות וכעולה אף מדוחותיהם הכספיים של שלוש החברות הנ"ל, כל חברה מבין החברות פועלת בתחום עסקי נפרד, מנוהלת בנפרד, מתנהלת בנפרד מול רשויות המס ומול רשם החברות, ומדווחת מבחינה חשבונאית באופן נפרד"; וכן בסעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית: "... כל אחת מהחברות פעלה באופן נפרד באמצעות חשבון בנק נפרד ... ככל שהיו העברות כספים בין החברות, הרי שהדבר נעשה באופן לגיטימי במסגרת התחשבנויות לגיטימיות בין החברות".

גם בחקירתו הנגדית הסביר רו"ח ט' כי לכל חברה פעילות נפרדת, והסביר אף את הרציונל בניהול החברות השונות באופן זה (עמ' 105 ש' 15-10). כמו כן שב רו"ח ט' בחקירתו הנגדית על כך שאם היתה העברה לא לגיטימית בין החברות, "זה לא היה עובר" והסביר כי "אם עובר כסף מחברה לחברה זה לגיטימי, אם חברה מלווה לחברה זה לגיטימי, התחשבנות. בסוף שנה יש יתרות, בסוף שנה בכל מאזן כתוב מפורש איזו חברה חייבת לאיזו חברה וכמה ויש אפילו ריבית ביניהן" (עמ' 109 ש' 33-28). כשנשאל עוד ביחס ללגיטימיות ההעברות השיב רו"ח ט': "זה לגיטימי בכל קבוצת חברות שחברה יכולה להעביר כספים ולתמוך בפעילות של חברה אחרת אם יש לזה טעם כלכלי או במסגרת הלוואה או במסגרת השקעה או במסגרת ..." (עמ' 110 ש' 5-3). כאשר הופנה רואה החשבון להעברות ספציפיות בין חברות מהשנים 2015-2014 השיב שאינו זוכר ולא יכול להתייחס לכך, אולם ככלל, בחברות פרטיות שהן בבעלות זהה, נהוג לעשות קיזוזים בסוף השנה, כך ש"במקום שתהיה חייב פה 100 ופה חייבים לך 80, בוא תקזז ותרשום שאתה חייב פה 20. הרי, הכסף לא התאדה, במקום שהוא יהיה זכאי פה לכסף, הוא זכאי בחברה אחרת לכסף" (עמ' 117 ש' 13-6).

1. התובע עצמו העיד בחקירתו הנגדית לעניין פעילותה הנפרדת של כל אחת מהחברות, כי בחברה ג' מתנהלת פעילות הטקסטיל, ביגוד ואופנה (עמ' 64 ש' 21-20), בחברת ב' מתנהלת פעילות נדל"ן של נכס ב --- (עמ' 65 ש' 27-26) ובחברה א' מתנהלת פעילות נדל"ן של נכס ב--- (ש' 28 - 29).
2. הנתבע העיד בחקירתו הנגדית בעניין נפרדותן של החברות זו מזו, כי "כל חברה מתנהלת ומנוהלת בתיק נפרד, אם זה הצ'קים של השכירויות, אם זה הצ'קים של הלקוחות או אם זה מיסוי וכן הלאה" (עמ' 142 ש' 25-24). עוד ראו עדות הנתבע בחקירתו הנגדית בעניין זה בעמ' 150 ש' 29 - עמ' 151 ש' 7. כן ראו סעיפים 68-64 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע לפיהם תקנוני החברות אינם זהים, לכל חברה חשבון בנק נפרד, הנהלת חשבונות נפרדת, היא מעסיקה עובדים שונים ומקיימת פעילות נפרדת על בסיס קו האשראי שניתן לה.
3. מר א', אשר העיד מטעם התובע, העיד בחקירתו הנגדית כי לכל אחת מהחברות היה תיק נפרד וכאשר נשלח להפקיד כספים לחשבונות איזה מהחברות, התובע או גב' ח' הכינו את הדברים כך שיידע לחשבון של איזו חברה להפקיד את הכספים (עמ' 26 ש' 32-19). אמנם, בתצהיר עדותו הראשית של מר א' נכתב כי "היה ערבוב של כל הנכסים והחובות של השותפות מכל הפעילויות השונות ללא קשר למסגרת הפורמלית (החברה) בה נוהלה הפעילות וללא הפרדה" (סעיף 11). אולם, לפי חקירתו הנגדית, נראה שכוונתו בכך היתה בקשר להתפתחות עסקיהם של הצדדים ולדרך שהביאה לפתיחת חברות נוספות באחזקתם המשותפת של הצדדים. דומה שתיאורו של מר א' את ההתנהלות כ"מיש מש" ו"ערבוביה", מכוונת לכך שחברות חדשות הוקמו לאחר שנרכשו נכסי נדל"ן כתוצאה מרווחי פעילותה של אחת החברות (עמ' 29 ש' 27-22). מכל מקום, מר א' העיד על התנהלות כספית לא תקינה בחברות ועל כך ש"הכספים עברו מפה לשם ומשם לפה" כהגדרתו (עמ' 30 ש' 5). אולם, עוד העיד כי לא ניהל את הקופה (עמ' 35 ש' 4), לא עסק בניהול החשבונות (עמ' 25 ש' 20-19), לא היה מעורב גם בנדל"ן (עמ' 25 ש' 33-32) ועם הספקים התעסק "מעט מאוד" (עמ' 25 ש' 24-23). מר א' לא ידע לפרט במה באה לידי ביטוי אותה ערבוביה נטענת. על פי עדותו, היה למעשה רק "שליח" (עמ' 35 ש' 6). משכך, לא ניתן לייחס לעדותו בדבר "ערבובייה" בין החברות משקל רב.
4. מר ע' אשר אף הוא העיד מטעם התובע, העיד בתצהירו כי ההתנהלות של הצדדים "בניהול השותפות והעסקים היתה כמו 'קיוסק' כלומר ערוב מוחלט של העסקים השונים ואף של החיים האישיים שלהם וללא הפרדה כלל" (סעיף 13). אולם, בחקירתו הנגדית העיד ע' כי הוא כלל אינו מצוי בסוד העניינים בכל הקשור לצדדים וליחסיהם העסקיים, אינו יודע מה היתה חלוקת העבודה בין הצדדים ("אני לא יודע את הסידור ביניהם", ש' 12), מי רשום כבעלים, מי מנכ"ל ומי דירקטור (ש' 22-21) ואף אינו יודע שהנתבע לקח בשלב כלשהו את הניהול הכספי לידיו (עמ' 43 ש' 24-23) ושהתובע אינו עובד בחברות משנת 2016 (ש' 27-26). עוד העיד ע' כי אין לו קשר עסקי עם הצדדים מזה כ- 15 שנים (41 ש' 28, עמ' 42 ש' 3). מעבר לכך מחקירתו הנגדית של ע' עלה שהוא שותף של גיסו של התובע ומצוי עם התובע בקשרים, בעוד עם הנתבע אינו בקשר כלשהו "סמוך למתי שהתחיל הפיצוצים ולא דיברנו מאז" (עמ' 40 ש' 13). לנוכח כל זאת, לא מצאתי כי ניתן לתת משקל של ממש לעדות מר ע' באשר ליחסיהם העסקיים של הצדדים.
5. גב' ח' אשר העידה מטעם התובע, העידה כי חרף ניסיונו של רו"ח ט' "לעשות סדר", בפועל ההתנהלות הכספית בכל החברות היתה מאוחדת ונעשתה כולה מחשבון הבנק של חברה ב', וכספים שהתקבלו מהשכרת נכסים הועברו לחשבון של חברה אחרת שאינה בעלת הנכס (סעיפים 15-13 לתצהיר עדות הראשית). אולם, יש לזכור כי עד לשנת 2007 היו הצדדים בעלים של חברה אחת בלבד, חברה ב', ורק בשנת 2007 הוקמה החברה השנייה. עוד יש לזכור כי גב' ח' אינה עובדת בחברות משנת 2010. מכאן, שעדות גב' ח' בעניין התנהלות כספית מאוחדת בחברות יכולה להתייחס לכל היותר לתקופה שבין השנים 2010-2007 (ראו חקירתה הנגדית עמ' 16 ש' 3-1), תקופה בה היה התובע אמון על התחום הכספי של החברות בעוד הנתבע היה אחראי על הייצור (בעניין זה ראו עדות גב' ח' בעמ' 13 ש' 33-30). זאת ועוד, עדות גב' ח' בעניין זה עומדת בסתירה לעדותו של רו"ח ט', אשר נמצאה אמינה ומהימנה, לא מצאתי כי נפלו בעדותו סתירות ומצאתי להעדיפה.
6. יוער, כי אף בקשר לטענה שהתובע היה אחראי משך תקופה מסוימת על הניהול הכספי של החברות, נמצאה עדותו של התובע בעייתית. הן גב' ח' והן מר א', אשר שניהם העידו מטעם התובע, ציינו בעדויותיהם כי התובע הוא שניהל את הכספים (ראו סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית של א'). הגם שכך, בחקירתו הנגדית ניסה התובע להתכחש לחלוקת תפקידים זאת, התחמק כשנשאל בעניין זה, ואף העיד שהדברים האמורים בעניין זה בתצהירו של א' אינם נכונים (עמ' 59 ש' 9-8). יתר על כן, התובע הסתבך בגרסאות שונות אף בקשר לתפקודו בחברות לאחר שנת 2011. כך, מחד העיד התובע כי בשנת 2011 העביר לנתבע את ניהול הכספים בחברות וזאת לאחר שהנתבע פנה אליו בטענה שהוא גנב כספים מהחברות ("אמרתי לו תשמע, אני, אתה חושב שאני גנבתי? אתה אח שלי, אני לא רוצה, הנה, קח את הכספים תנהל אותם אתה", עמ' 59 ש' 34-32). מאידך, בהמשך כשנשאל התובע האם עזב את הניהול הכספי בשנת 2011, הכחיש זאת ("ש. ... אתה יכול לאשר לי בבקשה שאת הניהול הכספי או שאתה אמרת, בגלל השמועות ... אתה עזבת ב- 2011? ת. אני המשכתי לנהל איתו הכל. ש. כספי שאלתי. ת. הכל, אנחנו ניהלנו ..." עמ' 60 ש' 9-3).
7. אשר לטענת התובע כי נכסיה של חברה אחת שועבדו להבטחת התחייבות חברה אחרת, הרי שאין בעובדה זו כדי לבטל את ההתאגדות בחברות נפרדות ולקבוע כי התקיימה שותפות. הדבר נכון בפרט בשים לב לכך שכל החברות מוחזקות על ידי אותם בעלים. ראו בעניין זה גם תצהירו של רו"ח ט': "מדובר בפעולות לגיטימיות ושגרתיות בין חברות בבעלות משותפת ומקובל שהחברות בבעלות משותפת תשעבד נכס של אחת לטובת פעילותה של השנייה" (סעיף 21). אף ביחסים בין פרטים הטלת שעבוד על נכס של אדם אחד לטובת הבטחת התחייבות של אדם אחר היא מחזה נפוץ בפרט כאשר בין הפרטים יחסי משפחה. אין בהתנהלות שכזו כדי להביא למסקנה שהנכס עצמו הוא בבעלות מי שלהבטחת התחייבותו הוטל השעבוד או כי קיימים יחסי שותפות בין שני הפרטים. ברור שבין החברות קיימת זיקה, שהרי מדובר בחברות שהן בשליטת אותם שני אנשים. כך למשל, הפעילות של חברה ג' מתנהלת בנכס השייך לחברה ב'. אולם, בכך אין כדי לקבוע שלא מדובר בחברות אלא בשותפות. ראו גם עדות הנתבע לפיה חברה אחת הלוותה כספים לחברה אחרת במקום לקחת הלוואות מגורם אחר (עמ' 142 ש' 25 - עמ' 143 ש' 8).

ודוק, טענת התובע אינה כי בין החברות התקיימה שותפות אלא שבין הצדדים התקיימה שותפות ולא התאגדות בחברות בע"מ, חרף התאגדותם הפורמלית במסגרת חברות בע"מ. כאמור, העובדה שחברה אחת הלוותה כספים לחברה אחרת או שעבדה נכס שלה לטובת הבטחת התחייבות של חברה אחרת, אין בה כדי לבטל את נפרדותה של כל אחד מהחברות מרעותה ואין בה כדי להביא למסקנה שהתאגדות הצדדים בחברות ריקה מתוכן.

1. אשר לטענת התובע כי חברה ג' עושה שימוש בנכס שבבעלות חברה ב' מבלי לשלם דמי שכירות. הטענה לא הועלתה בתצהיר עדותו הראשית של התובע. רו"ח ט' נחקר בעניין זה על ידי ב"כ התובע והשיב כי כאשר חברה אחת משכירה לחברה אחרת נכס "ישנן הרבה אפשרויות" לרישום הפעולות בספרים, וכי כאשר מדובר בחברות שאינן קשורות נדרש הסכם שכירות וכן בדוחות הכספיים של החברות אמורה להירשם הכנסה משכירות בחברה אחרת והוצאה בגין תשלום שכירות מחברה אחרת. רו"ח ט' העיד כי אינו זוכר פרטים בעניין זה בקשר לחברות (עמ' 112). משעה שהטענה לא הועלתה בתצהיר התובע, אין לתמוה על כך שהדבר לא נבדק על ידי רו"ח ט' לקראת חקירתו הנגדית. הנתבע העיד כי אמנם לא נחתם הסכם שכירות בין החברות, אולם בפועל משולמים דמי שכירות "באופן יחסי" (עמ' 138 ש' 30-29, עמ' 139 ש' 9-5). התובע, שעליו נטל השכנוע, לא הגיש אסמכתאות לטענתו כי לא משולמים דמי שכירות ולא הגיש בקשה לגילוי מסמכים בעניין זה. מכל מקום, אף אם לא שולמו דמי שכירות בפועל, במקרה זה ובשים לב למכלול נסיבותיו, אין בעובדה זו די כדי להביא למסקנה שהצדדים לא התנהלו במסגרת חברות בע"מ נפרדות אלא במסגרת של שותפות. לא זו אף זו, על פי עדות הנתבע בחקירתו הנגדית, בעבר עת הושכר הנכס לצד שלישי, על פי ההסכם שנחתם עמו לא היה על הצד השלישי לשלם שכר דירה אלא את הוצאות האחזקה בלבד (עמ' 139 ש' 30-23). בנסיבות אלה, ברור כי אף אם היה עולה בידי התובע להוכיח טענתו כי חברה ג' אינה משלמת שכירות לחברה ב', לא היה בכך די כדי לשכנע שהצדדים מנהלים "שותפות" ולא 3 חברות בע"מ.
2. יצוין כי רו"ח ט' העיד שלא היה בהתנהלות הצדדים שום דבר שונה מכל חברה פרטית שבעלי מניותיה גם עובדים בחברה והם בני משפחה (סעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית).
3. לא הוכחה טענת התובע לפיה החברות שילמו חוב אישי של הנתבע לרשויות המס. התובע טען בעניין זה בתצהיר עדותו הראשית: "בשתי פעמים שונות – כאשר רשויות המס דרשו --- [הנתבע, עה"כ] להגיש הצהרות הון ונמצא כי על --- [הנתבע] לשלם תוספת מס אישי בגין רכוש אישי שצבר ושלא היה לו הסבר – בפועל השותפות, באמצעות --- [חברה ב'] היא ששילמה את תוספת המס במקום --- [הנתבע]" (סעיף 51). רו"ח ט' השיב לטענה זו בתצהירו כך: "טענה זו הינה טענה כללית ולא מפורטת לא ברור מתי שולם ואיזה סכומים שולמו כך שאיני יכול להתייחס לטענה זו באופן ספציפי. ככלל מבחינה מקצועית ובשיטת ההתנהלות בתיק הוא שמשיכות שנעשו באופן פרטי על ידי מי מבעלי המניות חויבו בחשבון בעל המניות" (סעיף 22). בחקירתו נשאל רו"ח ט' בעניין זה והעיד שיכול להיות שחובו של הנתבע שולם מהחברה, "אבל זה חויב בכרטיס האישי" (עמ' 113 ש' 9-7). לדבריו, בכל רגע נתון יש יתרת חשבון של כל אחד מהצדדים בחברות "ויודעים כמה החברות חייבות למי ומי חייב לחברות" (ש' 23-21). אשר לטענת התובע בסיכומיו כי לא הוצגה ראיה בעניין זה לרבות כרטיסו האישי של הנתבע בחברה, יש לציין כי התובע לא הגיש בקשה כי מסמך זה יוצג לבית המשפט. הואיל ונטל ההוכחה מוטל על התובע, בפרט שעה שעסקינן בטענה לקיומה של שותפות הגם שאין הסכם שותפות והגם שהצדדים ניהלו את עסקיהם באמצעות חברות, אין להחזיק לחובת הנתבע את העובדה שכרטיסו של הנתבע בחברה לא הוגש כראיה. כאמור, עדותו של רו"ח ט' נמצאה אמינה בעיני. מדובר בעד חיצוני שאינו בעל עניין בתוצאת ההליך המשפטי. לפיכך, לא מצאתי לפקפק בעדותו בהתייחס לתשלום קונקרטי ששולם מהחברה לטובת הנתבע כי נרשם כדין. תמיכה בעדות בעניין הקפדה על רישום הוצאות מי מהצדדים מחשבונות איזו מהחברות בכרסת של אותה חברה שעל שם אותו צד, ניתן למצוא גם בכרטסת על שם התובע בחברה ג' אשר צורפה כנספח יד' לתצהיר התובע, שם מופיעות הוצאות שונות בעלות אופי אישי (למשל סופרלנד, פסטיגל ועוד).
4. התובע טען כי הצדדים לא ערכו הסכם מייסדים המסדיר את מערכת היחסים ביניהם בכל הקשור לפעילות החברות. אולם העדרו של הסכם מייסדים אינו מספיק כדי להרים את הנטל להוכחת שותפות במקרה זה לנוכח מכלול נסיבותיו. עוד לטענת התובע, החלטות בנוגע לחברות התקבלו על ידי הצדדים בשיתוף פעולה ביניהם, אולם לא במסגרת ישיבות דירקטוריון או ישיבות בעלי מניות מסודרות, אלא תוך שיחות שניהלו הצדדים כחלק מחיי היומיום. אולם, רו"ח ט' העיד בעניין זה כי בשנים בהן היה הנתבע מגיע לחברות, הוגשו פרוטוקולים של אסיפות בעלי מניות בכל שנה (עמ' 106 ש' 20-15). מכל מקום, גם אם בחלק מהשנים הצדדים קיבלו החלטות בנוגע לחברות תוך כדי מהלך חיי היום יום שלהם ולאו דווקא במסגרת ישיבות בעלי מניות או ישיבות דירקטוריון מסודרות, בשים לב למכלול נסיבות המקרה, אין בכך כדי ללמד שבין הצדדים התקיימה "שותפות" הגם שכל פעילותם העסקית התנהלה במסגרת 3 חברות בע"מ הרשומות באחזקתם המשותפת בחלקים שווים. מדובר בחברות משפחתיות אשר בעליהן היו בקשר קרוב ותכוף זה עם זה וההחלטות ביחס אליהן התקבלו על ידי בעליהן תוך כדי ניהול החיים השוטף.
5. התובע טען כי הצדדים חילקו ביניהם הכנסות מהחברות שלא על דרך חלוקת דיבידנד ובכך לשיטתו יש כדי ללמד שהתנהלו בפועל כשותפות. אולם, עדותה של גב' ח' אשר הובאה לתמיכה בהתנהלות זו התייחסה להכנסות לא מדווחות של החברות, ואך ביחס לתקופה בה היה התובע אמון על הצד הכספי של החברות. כך, גב' ח' העידה כי בתקופה בה עבדה כמנהלת חשבונות בחברות, בשנים 2010-2004, לא כל הכנסות החברות דווחו לרשויות המס ולא כולן הופקדו לחשבונות הבנק של החברות, אלא חלק מהתקבולים חולקו בין הצדדים בחלקם שווים כשההתחשבנויות בין הצדדים נרשמו ב"פנקסונים קטנים" (סעיפים 20-19 לתצהיר עדותה הראשית, חקירתה הנגדית בעמ' 16 ש' 28 - עמ' 18 ש' 12; ראו גם חקירתו הנגדית של מר א' בעמ' 34-32 לפיה אינו יודע אם הכספים שחולקו הופקדו לחשבון הבנק של איזו מהחברות ואף אינו יודע אם התובע דיווח לנתבע על כל הכספים שקיבל מהכנסות החברות). אף אם הצדדים העלימו חלק מהכנסות החברות מרשויות המס וחילקו אותן ביניהם "מאחורי הקלעים", מדובר בהתנהלות שהיא כמובן לא תקינה ויש לראותה בחומרה, אך היא לא מלמדת שהצדדים לא התנהלו במסגרת חברות אלא כשותפות. ברור שכספים שאינם נכנסים לקופות החברות ואינם מדווחים כהכנסה אינם יכולים להימשך מהחברות כדיבידנד, ואין בכך שלא נמשכו כדיבידנד כדי ללמד שלא מדובר בחברה. מילים אחרות, ככל שאכן הצדדים התנהלו באופן האמור וחילקו ביניהם חלק מהכנסות החברות במזומן ומאחורי גבן של רשויות המס, הדבר נעשה על מנת לחמוק מתשלום מס ואין בו בהכרח כדי ללמד על התנהלות כשותפות להבדיל מחברה. יצוין כי עדות גב' ח' לפיה הכספים שלא דווחו לרשויות חולקו בין הצדדים בחלקים שווים, היא עדות סברה בלתי מבוססת (ראו עמ' 17 ש' 23-22, עמ' 18 ש' 12-11). שוב יוזכר גם בהקשר זה, כי גב' ח' הועסקה בחברות בתקופה בה התובע היה אמון על ההתנהלות הכלכלית. גם התובע עצמו טען בתצהיר עדותו הראשית כי ניהול ה"פנקס" נעשה כאשר הוא עצמו ניהל את הצד הכספי ("בעת שאני ניהלתי את עניינה הכספיים של השותפות, ניהלתי "פנקס" בו רשמנו, אני ו--- [הנתבע], את הכספים שנלקחו על-ידי כל אחד מאתנו מתוך כספי השותפות ואשר שימשו אותנו לצרכינו האישיים כאשר החלוקה נעשתה שווה בשווה בינינו כשותפים", סעיף 46 לתצהיר עדותו הראשית). יצוין כי בחקירתו הנגדית כשנשאל התובע בעניין זה, בניגוד גמור לדבריו בתצהיר עדותו הראשית ובתצהירי עדיו, השיב "אני לא אמרתי שהיה פנקס" (עמ' 66 ש' 24). שוב, גם כאן בא לידי ביטוי חוסר אמינותו של התובע, אשר העיד בחקירתו הנגדית בניגוד מוחלט לדבריו בתצהיר עדותו הראשית.
6. טענת התובע כי הצדדים רכשו נכס ב --- באמצעות חברה אשר הועבר לבעלותם האישית, לא הוכחה. רו"ח ט' העיד בעניין זה, ולא מצאתי ממש בטענת התובע בסיכומיו כי בעדותו זו נפלו סתירות. רו"ח ט' הסביר, כי הנכס ב--- שולם מכספי החברה ונרשם בדוחות החברה כהשקעה, אולם כעבור כמה שנים הפסיק לכלול את הנכס במאזני החברה משום ששווי הנכס מבחינה מאזנית הוא אפס. נמצא כי אין בכך שהנכס לא מופיע במאזן החברה כדי ללמד שהוא לא בבעלותה (עמ' 108-107).
7. התובע טען בתצהירו כי לצדדים עצמם חוב אישי לאביו בגין הלוואה שנתן לחברה ובכך יש כדי ללמד שלא מדובר בחברה אלא בשותפות (סעיף 55 לתצהיר עדותו הראשית). אולם, בהשלמת חקירתו הראשית כאשר נשאל התובע בקשר לטענתו זו, הסביר כי אביו נתן הלוואה לצדדים עת הפעילו את עסקם באמצעות עוסק מורשה (עמ' 49 ש' 17-8). מכאן, שאף אם טענת התובע שהצדדים חבים לאביו כספים באופן אישי נכונה, מדובר בהלוואה שניתנה לפני שהוקמו החברות, ולא בכספים שניתנו כהלוואה לאיזו מהחברות. מכאן שאף דינה של טענה זו להידחות.
8. התובע ייחס חשיבות רבה לשאלת האופן בו צדדים שלישיים ראו את הצדדים. אולם, במקרה זה, להבדיל ממקרים אחרים בהם עסקיהם של שותפים אינם רשומים בבעלותם המשותפת, הצדדים רשומים כבעלי מניות בחלקים שווים, ישירות או בעקיפין, של שלוש החברות בהם מתנהלת פעילותם העסקית בתחומים השונים. משכך, אין לתמוה על העובדה שצדדים שלישיים ראו בצדדים כשותפים, שהרי הצדדים שותפים בבעלותם בחברות. העובדה שהצדדים מוכרים כשותפים בנסיבות אלה בהן הצדדים מחזיקים בחלקים שווים בחברות, אין בה כדי ללמד שהצדדים התנהלו כשותפות ולא במסגרת חברות.
9. לסיכום כל המפורט לעיל, לנוכח מכלול העובדות אשר פורטו לעיל, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הצדדים מנהלים את ענייניהם העסקיים באמצעות "שותפות" ולא באמצעות שלוש חברות בע"מ. משעה שלא מתקיימת שותפות, הרי שהמזור למצב אליו הגיעו הצדדים וליחסיהם העכורים אינו במסגרת פירוק שותפות מכוח פקודת השותפויות ואין מקום להושיט סעד מכוח פקודת השותפויות, כפי עתירתו של התובע. על כן, דין התביעה לפירוק שותפות להידחות.

(5) העתירות הכספיות של ש':

1. כפי שפורט לעיל, התביעה לפירוק שותפות כללה גם עתירות כספיות, אשר פורטו וכומתו בכתב התביעה המתוקן. העתירות הכספיות כולן הן להורות לתובע להשיב כספים "לקופת השותפות" (ראו סעיפים 19, 20, 22, 27, 45 ו- 47 לכתב התביעה המתוקן) או להורות לשותפות לשלם לתובע כספים (סעיף 33 לכתב התביעה המתוקן). אולם, משעה ששותפות לא קיימת, הרי שאין מקום לסעדים האמורים. לא זו אף זו, גם אילו היה ממש בטענותיו של התובע בעניין התנהלות הנתבע, לא היה בכך כדי להקים עילת תביעה לתובע עצמו אלא לכל היותר לאיזו מהחברות על פי העניין. אך אף אחת מהחברות לא הגישה תביעה, והתביעה אף לא הוגשה כתביעה נגזרת ולא נטען וממילא לא הוכח כי התקיימו התנאים להגשת תביעה נגזרת. גם ב"כ התובע טענה בקדם המשפט כי: "אכן הסעדים הכספיים הם סעדים של השותפות ... אני לא תבעתי סעד כספי לתובע אלא כדי להתחשבן" (עמ' 3 ש' 24-23).

נמצא אפוא, כי דין כל עתירותיו הכספיות של התובע להימחק על הסף.

(6) העתירות הכספיות של ג':

1. אף בחינת עתירותיו של ג' בתביעתו הכספית נגד ש', מעלה כי כמעט ביחס לכולן אין לג' עילת תביעה. ג' טען כי נגרמו לו נזקים "בגין האטת הפעילות שנגרמה לחברות בשנים 2018-2017 בעקבות הליכי הסרק בהם נקט הנתבע [ש', עה"כ]..." (סעיף 98 לכתב התביעה), אולם, מעבר לכך שלא פורט לאיזו מהחברות נגרם הנזק הנטען ומהם בדיוק הנזקים שנגרמו, לכל היותר טענה זו יכולה להצמיח עילת תביעה לאיזו מהחברות ולא לג' עצמו. גם טענת ג' כי נגרמו לו נזקים בגין תשלומים שקיבל ש' ביתר "מהחברות" וקנסות שנאלצו החברות לשלם בשל התנהלותו הפסולה (סעיף 100 לכתב התביעה), אינה יכולה להצמיח לג' עילת תביעה אלא כל היותר לחברות. הגם שכך, אף אחת מהחברות איננה תובעת ואף תביעתו הכספית של ג' לא הוגשה כתביעה נגזרת. בא כוחו של ג' לא השיב בעניין מעמדו של ג' להגיש תביעה בראשים האמורים, אף שניתנה לו הזדמנות (עמ' 4 ש' 25-24). משכך, דין עתירות אלה להימחק על הסף.
2. טענת ג' כי ש' גרם לו לנזקים בגין השפעה בלתי הוגנת על הוריו, שהם גם הוריה של רעייתו של ג', אשר בעקבותיה הודר ג' מנכסי המשפחה, היא טענה משוללת כל עילה. זאת הן מן הטעם שהוריהם של ש' ושל רעייתו של ג' עודם בין החיים, לא קמה לאף אדם זכות לכאורית בעיזבונם ולא מתנהל כל הליך בעניין עיזבונם, והן מן הטעם שלכתחילה לג' אין כל זכויות ביחס לרכוש הוריה של רעייתו. כידוע, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בטרם מחיקת תביעה על הסף. בית המשפט לא יורה על מחיקת תביעה על הסף בהעדר עילה, אלא מקום בו ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל עתירתו על יסוד העובדות המפורטות בכתב התביעה אף אם תוכחנה כנכונות (ראו למשל ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות בע"מ (4.6.2007)). עתירת ג' לפיצוי בגין נזק שנגרם לו לטענתו כתוצאה מהדרתו מרכוש הורי רעייתו, נמנית על אותם מקרים נדירים בהם ראוי להורות על מחיקת התביעה על הסף בשל העדר עילה.
3. הטענה היחידה בתביעתו הכספית של ג' שאין להורות על מחיקתה על הסף בהעדר עילה, היא כי נגרמו לו נזקים בהיקף של 1,500,000 ₪ בגין ירידת ערך אחזקותיו ומניעת דיבידנדים בגין רשלנות ש' והגירעונות להם גרם לחברות. במלוא הזהירות, ניתן לומר כבר עתה כי הדרך להוכחת טענה זו אינה קלה כלל ועיקר, זאת גם בשים לב לכך שלשיטתו של ג' משנת 2011 לערך ש' אינו עובד עוד בחברות וניהולן הכספי הוא באחריות ג' וכן לנוכח טענת ההתיישנות שהעלה ש'. בנסיבות אלה ובשים לב לכך שעתירה זו היא היחידה שנותרה תלויה ועומדת, יתבקש ג' להודיע האם הוא עומד על בירורה במסגרת ההליך שננקט אם לאו.

ד. לסיכום:

1. בהתאם לכל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
   1. עתירת ש' לפירוק שותפות נדחית.
   2. העתירות הכספיות של ש' בתביעה לפירוק שותפות נמחקות.
   3. תמ"ש 1290-01-19 ייסגר.
   4. הסעדים שבתביעתו הכספית של ג', למעט הסעד המבוקש בסעיף 99 לכתב התביעה, נמחקים.
   5. ג' יודיע בתוך 20 ימים האם הוא עומד על בירור הסעד לו עתר בסעיף 99 לכתב התביעה במסגרת הליך זה, שמא הוא חפץ במחיקתו. ככל שיודיע ג' כי הוא חפץ במחיקת סעד זה, תמ"ש 21458-07-19 ייסגר.
   6. המזכירות תקבע ת"פ בתמ"ש 21458-07-19 לעיון בהודעת ג', ליום 11.9.22.
   7. בשים לב לכך שעל מנת להכריע בשאלה האם בין צדדים אלה מתקיימת שותפות הגם שהם מאוגדים בשלוש חברות בע"מ, והאם יש מקום לעתירת התובע לפירוק שותפות לפי פקודת השותפויות - התנהל הליך הוכחות, ובשים לב לתוצאת ההליך, למשאבים שהושקעו בבירורו ולהתנהלות כל אחד מהצדדים כפי שפורט בפסק הדין – אני מורה כי ש' ישלם לג' עבור הוצאותיו בהליך סך של 35,000 ₪.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י"ג תמוז תשפ"ב, 12 יולי 2022, בהעדר הצדדים.