לפני | כבוד השופטת, סגנית הנשיא צילה צפת – אב"ד כבוד השופטת עינת רביד כבוד השופט נפתלי שילה | |
המערערת | פלונית ע"י ב"כ עו"ד איימי בכור בוני | |
נ ג ד | ||
המשיב | פלוני ע"י ב"כ עוה"ד שרון ליכט פטרן ואליהו ריכטר | |
פסק דין |
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בת"א מיום 15.3.21 (כב' השופט יהורם שקד בתלה"מ 9669-11-18) שדחה את תביעת המערערת להצהיר שהיא זכאית לאיזון משאבים בכל הרכוש שצבר המשיב במהלך נישואי הצדדים.
1. המערערת (להלן גם: האישה) והמשיב (להלן גם: האיש) נישאו כדמו"י ביום 21.1.12 ויש להם שתי בנות.
2. ביום 29.11.11 חתמו הצדדים על הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 22.12.11 (להלן: ההסכם).
3. בסעיף 3.1 להסכם נקבע בין היתר שכל רכוש "שהיה או יהיה בבעלותו של אחד מהצדדים בעת נישואיהם זל"ז...לרבות מה שיצמח ו/או מה שיופק מהם, דמי שכירותם, פירותיהם, הכנסותיהם ו/או רווח כלשהו מהם, אשר היה או יהיה לפני נישואי הצדדים לרבות בזמן נישואיהם... יהיה רכושו הבלעדי של אותו צד שהינו הבעלים בעת נישואיהם".
4. בהסכם פורט רכושה הנפרד של האישה וכן פורט רכושו הנפרד של האיש שכלל גם את חברת רואי החשבון שבבעלותו.
5. בסעיף 4.1 להסכם נקבע כי: "הצדדים מסכימים כי למעט הרכוש כמפורט לעיל, נכסים וזכויות מכל מין וסוג, אשר ייצברו ממועד הנישואין (ושאינם מהרכוש הנפרד) וכל עוד הצדדים מנהלים משק בית משותף, ואשר נרכשו מחשבון הבנק המשותף של הצדדים, יחשבו כרכוש בר איזון בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון..." (להלן: סעיף 4.1).
6. ביום 5.11.18 הגישה האישה תביעה לאכיפת ההסכם ולחלוקת הרכוש שהצטבר במהלך הנישואין כשלטענתה פרשנות סעיף 4.1 היא שקיים שיתוף בכל הנכסים שנצברו ממועד הנישואין ולאו דווקא בנכסים שנרכשו באמצעות החשבון המשותף (להלן: התביעה). בנוסף, האישה הגישה ביום 21.2.19 תביעה לביטול ההסכם ואולם תביעה זו נדחתה ביום 30.1.20 בהסכמת המערערת, לאחר שנשמעו ראיות והוגשו סיכומים מטעם הצדדים.
7. האישה טענה בתביעה שהאיש דאג לכך שבמהלך נישואי הצדדים החשבון המשותף של הצדדים יהיה ביתרת חובה באופן קבוע והוא תכנן מבעוד מועד לנשל את האישה מהכנסתו ומרכוש שהיה אמור להיות משותף, היות שהוא נצבר במהלך הנישואין. לכן לשיטתה, יש לבצע איזון משאבים בכל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין ללא אבחנה מה היה המקור הכספי לרכישת הנכסים.
8. האיש טען כי התביעה הוגשה ממניעים פסולים במטרה לסחוט אותו ולגזול את זכויותיו. לדבריו, הצדדים ערכו הסכם שקבע משטר של הפרדה רכושית מוחלטת למעט ביחס לרכוש שנרכש מכספים שהופקדו בחשבון המשותף. מדובר בנישואין שניים לשני הצדדים וכל אחד מהם הגן על רכושו הנפרד. שני הצדדים היו מיוצגים על ידי עורכי דין מטעמם במו"מ שהתנהל ביחס להסכם, התקיימו שיחות והוחלפו טיוטות עד שהצדדים הגיעו לנוסח מוסכם ושניהם ידעו בדיוק על מה הם חותמים. בהסכם הוחרג במפורש עסקו של האיש וחשבונות הבנק שלו ויש לבצע איזון רק ביחס לרכוש בר האיזון כפי שהוגדר בהסכם, דהיינו רק ביחס לרכוש שנרכש מהחשבון המשותף ויתר הרכוש הוא רכוש נפרד.
9. בית המשפט קמא דחה את פרשנות המערערת להסכם וקבע שרק רכוש שנרכש מהחשבון המשותף הוא רכוש בר איזון כפי שטען האיש (להלן: פסק הדין).
10. המערערת לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור.
ב. תמצית פסק הדין
1. מסעיף 4.1 עולה שנכס ייחשב לבר איזון רק בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: שלא יוגדר כרכוש נפרד על פי ההסכם, שייצבר ממועד הנישואין, שייצבר כל עוד הצדדים מנהלים משק בית משותף ושיירכש מהחשבון המשותף. כל נכס שלא התקיימו בו כל ארבעת התנאים, לא ייחשב כנכס בר איזון. לכן, נכס בר איזון יכול להיות רק נכס שנרכש מהחשבון המשותף (להלן: ארבעת התנאים).
2. האישה טוענת שהאיש לא הפקיד את מלוא הכנסותיו לחשבון המשותף והוא צבר כספים בחשבונות בנק פרטיים שלו ורכש נכסים על שמו בנפרד. לדבריה, מאחר שכל שכרו של האיש ורווחיו מעסקו שהתקבלו בתקופת הנישואין הם משותפים על פי ההסכם, גם כל הרכוש שנצבר ונרכש מכספים אלו הם נכסים בני איזון.
3. הצדדים לא החריגו במפורש בהסכם את שכר העבודה וההכנסות שכל אחד מהם יקבל במהלך הנישואין והוא לא הוגדר במפורש כרכוש נפרד. אולם, ניתן ללמוד מסעיפי ההסכם ששכר העבודה הוחרג ממסת הנכסים בני האיזון והוא נחשב כרכוש נפרד, בניגוד לטענת האישה. שהרי, העסק של האיש – משרד רואי החשבון – נכלל ברכוש הנפרד של האיש שאינו בר איזון ומכיוון שבהסכם נקבע שפירות אותו נכס והכנסותיו הם גם רכוש נפרד, "ניתן לומר כי הסעיף תופס ברשתו גם את שכר העבודה של האיש או כל תקבול שצמח לו ממנו".
4. כוונתם הברורה של הצדדים הייתה שלא לכלול את שכר העבודה כחלק מהנכסים בני האיזון וזאת ניתן ללמוד מהצהרות האישה במסגרת תביעתה לביטול ההסכם.
5. האישה טוענת בתביעה שכוונת הצדדים בהסכם הייתה להחיל עליהם את חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973 (להלן: חוק יחסי ממון). הן בתביעת האישה לביטול ההסכם והן בתביעה דנן, האישה עותרת למעשה לאותו סעד – עריכת איזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון. האישה טוענת שכל הנכסים שנצברו בתקופת החיים המשותפים – יהיה מקורם אשר יהיה – הם בני איזון.
6. ברם, בתביעה לביטול ההסכם טענה האישה שההסכם הוא הסכם "דרקוני" שמקפח אותה והוא נחתם תחת לחץ, איומים, כפייה ועושק. הצהרה זו של האישה לפיה ההסכם היה גרוע ביותר מבחינתה, "סותרת חזיתית" את התביעה דנן לאכיפת ההסכם. שהרי, האישה טענה בתביעה לביטול ההסכם שתנאי ההסכם הם בלתי סבירים וחריגים ואם כן, כיצד היא יכולה לטעון בתביעה דנן שההסכם משקף את הקבוע בחוק יחסי ממון?. "אמנם מדובר בשתי תביעות שונות ומנוגדות שהוגשו על ידה, ואולם המדובר באותו הסכם בודד שנחתם בין הצדדים. פשיטא כי ההסכם הוא אותו הסכם וההבנה היא אותה הבנה. ככל שיש אמת בדברי האישה ולראות עיניה, ההסכם הוא הסכם חריג, מקפח ובלתי סביר, הרי שיש גם באמירה זו כדי ללמד באופן ברור על הבנתה של האישה את ההסכם וכל העולה ממנו".
7. האישה אף העידה שבאת כוחה המליצה לה לא לחתום על ההסכם והיא אף כינתה את הסכם כ"הסכם עבדות" שהוא בגדר אסון. לדבריה, האיש התנה את קיום החתונה בחתימתה על ההסכם ולא הייתה לה כל ברירה מאחר שהיא כבר הייתה בהיריון והיא לא רצתה ללדת כשהיא לא נשואה. מכאן, שהאישה ידעה בדיוק מהם תנאי ההסכם והיא פירשה את ההסכם בדיוק כפי שהאיש מפרשו בהליך דנן.
8. ברור שאדם שכפה עליה הסכם, עשק אותה, איים, לחץ וטווה לה מלכודת בהסכם, לא הסכים לבצע איזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון כפי שהאישה טוענת כיום בתביעה. הייתכן שהאיש התכוון לשתף את האישה בהכנסותיו במסגרת הסכם שהוא איים עליה שאם היא לא תחתום עליו הוא יבטל את חתונתם?
9. בתביעה לביטול ההסכם האישה טענה שהוראות ההסכם כפו עליה להכניס את כל משכורתה לחשבון המשותף ואולם האיש יכול היה לשלוט בסכומים שהוא מעביר לתא המשפחתי וכך הוא הבריח כספים משותפים בחסות הסכם הממון. האם כך נוהג מי שמתכוון לשתף בהכנסות? האישה אף ציינה בסיכומיה בתביעה לביטול ההסכם כי ההסכם "קבע הפרדה רכושית על רכוש עתידי והכנסות עתידיות של הנתבע". מדובר בהצהרה של האישה שתיארה את כוונת הצדדים במועד חתימת ההסכם.
10. האישה לא הצליחה להוכיח את תביעתה והאיש הוכיח את הגנתו "הרבה מעבר למאזן הדרוש במשפט אזרחי, חרף כי הנטל לא עליו". ברור שכוונת הצדדים הייתה להחריג כל זכות ונכס זולת זכויות ונכסים שמקורם בחשבון המשותף וכוונתם המפורשת הייתה להחריג גם את הכנסותיו ושכרו של האיש מכל מקור שהוא.
11. מהראיות עלה שהאיש הכניס לחשבון המשותף "לכל הפחות פי שלוש מהפקדותיה של האישה". כמו כן, שני עורכי הדין של הצדדים העידו שכוונת האיש הייתה ליצור הפרדה רכושית מוחלטת בהתאם לפרשנות ההסכם ע"י האיש. עוה"ד של האישה העידה שהיא המליצה לה לא לחתום על ההסכם והדבר מחזק את פרשנות האיש להסכם.
ג. תמצית טענות המערערת
1. ביהמ"ש קמא לא הכריע בשאלת קבילותם של מסמכים שונים שהמערערת הגישה ושנטען ע"י האיש שאין לעשות בהם שימוש מאחר שהם נלקחו ממנו תוך פגיעה בפרטיותו ובניגוד לדין. ביהמ"ש קמא הורה על הגשת סיכומים לפני שהכריע בשאלת מעמד המסמכים ובפסק דינו הוא התעלם מהם כליל, כך שזכויותיה המהותיות של המערערת נפגעו ולא התאפשר לה להוכיח את תביעתה באמצעות אותם מסמכים.
2. מסמכים אלו שהמערערת לא יכולה הייתה להסתמך עליהם, שופכים אור על כוונותיהם של הצדדים במהלך המו"מ שקדם לחתימה על ההסכם. פסק הדין ניתן מבלי שהתמונה המלאה נפרסה בפני בית המשפט ותוך שחסרות ראיות כבדות משקל התומכות בטענותיה.
3. האיש לא נחקר על אותם מסמכים שנאסר באופן זמני על הגשתם. אם היה נעשה שימוש במסמכים אלו, תוצאת פסק הדין הייתה שונה.
4. בית המשפט קמא עצמו סבר במהלך דיון ההוכחות הראשון שההסכם משקף את הקבוע בחוק יחסי ממון, בדיוק כפי שטענה המערערת ורק לאחר מכן, ביהמ"ש קמא שינה את דעתו. לפיכך, אין זה פלא שאף האישה הבינה את ההסכם בעת שחתמה עליו, שהוא מחיל את הוראות חוק יחסי ממון.
5. טעה ביהמ"ש קמא כשלא נתן משקל ל"ראיית הזהב" שממנה עולה מפורשות מה היה אומד דעת הצדדים טרם חתימת ההסכם. מדובר בתכתובת דוא"ל בין המערערת לבאת כוחה, לאחר שבאת כוחה הסבה את תשומת ליבה שבטיוטה חדשה שהוצגה יומיים לפני חתימת ההסכם, הושמט סעיף שבו נקבע שהאיש יפקיד את כל משכורתו לחשבון המשותף. בדוא"ל כתבה המערערת לבאת כוחה שהאיש: "אמר לי שזה גם לא משנה כי ממילא הוא אכן מעביר את כל ההכנסה שלו לחשבון המשותף שלנו כמו שקבענו כבר מזמן וזה לא משתנה... חוץ מזה שבמקרה של גירושים חס וחלילה ממילא מגיע לי חצי מההכנסות שלו וזה לא משהו שניתן להסתיר כי זה נגזר מדוחות מס הכנסה שלו".
6. דברים אלו של המערערת נכתבו בזמן אמת תוך כדי ניהול המו"מ. המשיב לא חקר את האישה על התכתבות זו ומשום מה בית המשפט התעלם מראייה חשובה זו בפסק דינו. ראייה זו מלמדת שהאישה סברה שהיא תהיה זכאית למחצית מכל ההכנסות שהאיש יצבור במהלך הנישואין.
7. טעה ביהמ"ש קמא שלא בחן את הטיוטות שקדמו להסכם ושמהן ניתן ללמוד על אומד דעתם הברורה של הצדדים לשתף במהלך החיים המשותפים את הכנסתם ממקומות עבודתם.
8. ברגע האחרון ממש, יומיים בלבד לפני חתימת ההסכם, הושמט פרק שלם בהסכם העוסק בניהול הבית המשותף והכנסות הצדדים שקבע ששני הצדדים יעבירו את מלוא הכנסותיהם לחשבון המשותף. אף ב"כ האיש שערך את ההסכם הודה בחקירתו כי סעיף 3.1 להסכם לא יכול לדור בכפיפה אחת עם הסעיף הנ"ל שהושמט מההסכם "בדקה ה – 90".
9. טעה ביהמ"ש קמא שלמרות שהאיש ניסח את ההסכם, וקיימת אי בהירות ביחס לשאלה האם שכר העבודה הוא משותף או נפרד, הוא לא פירש את ההסכם כנגד מנסחו, בהתאם לסעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים). לכן, שגה ביהמ"ש קמא כשקבע שכוונת הצדדים הייתה שלא לכלול את שכר העבודה כחלק מהנכסים בני האיזון.
10. פרשנות המשיב לסעיף 4.1 אינה מתקבלת על הדעת. לפי פרשנותו, הוא יכול לא לשתף כלל את האישה בהכנסותיו במשך כל חייהם המשותפים ולהותיר את המערערת לאחר מועד הקרע "בחוסר שוויון מוחלט ובאופן המוטה לטובת המשיב". זאת, שעה שהמערערת הכניסה את כל הכנסותיה מכל מקור שהוא לחשבון המשותף במהלך כל שנות הנישואין.
11. ב"כ האישה, עו"ד יהודאי העידה כי ההפרדה הרכושית שעליה הסכימו הצדדים הייתה רק ביחס לעסק ולמוניטין ולא הוסכם על הפרדה רכושית מוחלטת. לכן, פרשנות האיש להסכם, לפיה נקבע משטר של הפרדה רכושית מוחלטת, אינה עולה בקנה אחד עם המטרות שההסכם נועד להגשים.
12. כשמדובר בהסקת מסקנות מתוך חומר הראיות, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור ולכן אין מניעה שבית משפט זה יתערב בפסק הדין.
13. על פי הפסיקה, בן זוג הטוען לוויתור של בן הזוג האחר על זכות ממונית, נדרש להוכיח ויתור מפורש ואין די בוויתור משתמע וכללי. צריך שהוויתור יהיה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, על דרך הסכמה פוזיטיבית. במקרה דנן, המשיב לא עמד בנטל זה.
14. לכן, יש לקבל את הערעור, לפרש את סעיף 4.1 בהתאם לפרשנות המערערת, ולהשיב את התיק לבית המשפט קמא על מנת שיורה למשיב לגלות את כל הכנסותיו שנצברו בתקופת החיים המשותפים ולהורות על איזונם בהתאם לחוק יחסי ממון.
ד. תמצית טענות המשיב
1. המערערת מתעלמת מהחלטות בית המשפט קמא שאושרו ע"י ערכאת הערעור ואשר קבעו שאין לעשות שימוש במסמכים שהושגו תוך פגיעה בפרטיות האיש והמערערת מנסה להיבנות ממסמכים אלו שנפסלו.
2. לא מדובר ב"מסמכים ראייתיים כבדי משקל". המערערת כלל לא הסבירה כיצד מסמכים אלו מסייעים לטענותיה ו"מדובר בסיסמאות בלבד". המערערת ניסתה להגניב מסמכים אלו פעם אחר פעם לתיק ביהמ"ש מבלי להסביר מדוע מדובר בראייה כבדת משקל. אין במסמכים הגנובים דבר היכול לסייע לגרסתה.
3. המערערת ש"איימה" לזמן את לעדות את עו"ד מורן שייעץ למשיב כפי שעולה מאותם מסמכים, בחרה שלא לזמנו לעדות ודי בעובדה זו כדי לקבוע שהמערערת מיצתה את כל יכולותיה להוכחת טענותיה מבלי לעשות שימוש בראיות שהיא השיגה תוך פגיעה בפרטיות המשיב.
4. המערערת אף בחרה שלא לחקור את ב"כ האיש דאז עו"ד יורק אודות המסמכים הגנובים, למרות שהמשיב הסכים לוותר על חסיון עו"ד לקוח. המערערת לא הגישה תצהיר כפי שהתבקשה ולא פירטה כיצד הגיע לידיה כל מסמך ומסמך שהיא ביקשה להציג. הדבר מלמד שהמערערת יודעת היטב שהמסמכים הגיעו אליה בגניבה ותוך הפרת פרטיות האיש. בכל מקרה, ההחלטות בנושא פסילת המסמכים הן חלוטות.
5. המערערת ידעה מאז ומעולם שההסכם קובע משטר של הפרדת רכוש מוחלטת. המערערת הגישה תביעה לביטול ההסכם שבמסגרתה טענה טענות הסותרות לחלוטין את טענותיה בתביעתה בהליך דנן. בתביעה לביטול ההסכם היא טענה שהיא נאלצה לחתום על הסכם ממון "חריג, מקפח ובלתי סביר" וכי עורכת דינה ייעצה לה שלא לחתום על ההסכם. כיצד יכולה המערערת לטעון טענות הפוכות בתביעה מושא ערעור זה?
6. בסעיף 10 לתביעה לביטול ההסכם טענה המערערת שבעת שחתמה על ההסכם שמהותו הפרדת רכוש מוחלטת, היא קיוותה שהמשיב ישנה את דעתו במהלך הנישואין כאות הוקרה להשקעתה בגידול הילדים וניהול הבית.
7. טענת המערערת בהליך דנן, משמעה שלא היה צורך בחתימה על הסכם ממון משום שההסכם החיל בדיוק את הוראות חוק יחסי ממון שקובע שרכוש והכנסות שיצטברו במהלך הנישואין יהיו בני איזון. "מי למען השם יחתום על הסכם ממון שכל מטרתו להיות זהה לחוק יחסי ממון? כל הרעיון של הסכם ממון הוא להתנות על חוק יחסי ממון".
8. קיים השתק שיפוטי המונע מהמערערת להעלות בהליך דנן טענות הסותרות לחלוטין את טענותיה במסגרת תביעתה לביטול ההסכם. התביעה לביטול ההסכם "מלאה בהודאות בעל דין של המערערת אשר הודתה כי ההסכם קבע הפרדה רכושית". למשל, בסעיף 184 לסיכומיה באותו הליך, המערערת טענה שבהסכם שאושר נעשו שינויים קיצוניים לטובת האיש בלבד וההסכם שאושר "קבע הפרדה רכושית על רכוש עתידי והכנסות עתידיות של הנתבע". אם כוונת המשיב היתה לשיתוף עתידי בהכנסות וברכוש, למה היה צורך לבצע שינויים קיצוניים לטובתו?
9. האישה טענה בתביעה לביטול ההסכם שמדובר בהסכם דרקוני ומקפח. אם בסך הכול מדובר בהסכם שמחיל משטר רכושי כמעט זהה לחוק יחסי ממון, מדוע הוא הסכם דרקוני, מקפח וחריג?
10. בין הצדדים התנהל מו"מ שנמשך כחודש ימים בטרם שההסכם נחתם. המערערת הייתה מיוצגת ע"י עו"ד יהודאי שהעידה שהזהירה אותה שלא לחתום על ההסכם. המערערת אף העידה שגם אביה אמר לה בעת המו"מ כי: "זה לא הסכם ממון, זה הסכם עבדות". העובדה שהמערערת ניסתה לשנות את ההסכם שבע שנים לאחר חתימתו כך שייקבע שיתוף ברכוש עתידי, מלמדת שהמערערת ידעה היטב שההסכם קובע הפרדת רכוש מוחלטת. אחרת, מדוע היא ביקשה לשנות את ההסכם?
11. התברר כי "ראיית הזהב" שהמערערת מבקשת להסתמך עליה היא מסמך מזויף. עו"ד יהודאי העידה שהיא לא מוצאת את הדוא"ל הזה במחשב שלה למרות שיש בתיבת הדוא"ל שלה התכתבויות לפני אותו מועד ואחרי אותו מועד ואולם מכתב זה לא קיים אצלה ולכן ברור שהוא מזויף. המומחה שהמערערת הגישה את חוות דעתו בדבר האותנטיות של הדוא"ל אינו מומחה מטעם ביהמ"ש והיה אסור למערערת להגיש חוות דעת פרטית מטעמה ולכן חוות הדעת חסרת כל ערך.
12. המערערת הייתה אקטיבית מאוד בניסוח ההסכם. היא קיבלה ייעוץ משפטי מעו"ד שהיא בחרה והיא ביקשה לערוך בהסכם שינויים רבים. למערער היה חודש ימים "לעבור" על ההסכם, להעיר הערות ולשקול אותו היטב. המערערת החליטה על דעת עצמה לפעול בניגוד לייעוץ משפטי שקיבלה. עוה"ד יהודאי שייעצה למערערת ביקשה למחוק את סעיף 4.1 ואולם היא לא הייתה מעורבת בשינויים האחרונים שנעשו בהסכם ובמועד אישורו והיא כלל לא יכולה לדעת מה היה אומד דעתה של המערערת כשהיא חתמה על ההסכם וכשההסכם אושר.
13. לפיכך, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות.
ה. דיון והכרעה
1. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמוצגים הרבים שהוגשו, אני סבור שיש לדחות את הערעור.
2. ראשית יש לדחות את טענת המערערת לפיה ביהמ"ש קמא התעלם ממסמכים שהמערערת הציגה ואשר המשיב טען שהם הושגו תוך פגיעה בפרטיותו. כב' סגן הנשיא השופט שוחט קבע בפסק דינו שניתן בבקשת רשות ערעור שהגישה המערערת על החלטת בית המשפט קמא שאסר על השימוש במסמכים עקב החשש שהם הושגו תוך פגיעה בפרטיות המשיב, ושנדחתה (רמ"ש 10250-11-19 מיום 30.12.19), כי בטענות האישה "אין התייחסות קונקרטית לכל מסמך ומסמך, לא באשר לאופן בו הושג ולא באשר לתרומה הנטענת להוכחת התביעה. אין גם כל הסבר מדוע לא ניתן יהיה להוכיח את אותן טענות באמצעות הזמנת עדים רלוונטיים או במתן צווים מתאימים".
3. אף לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, המערערת לא פעלה כפי שהוצע לה ולא פירטה בתצהיר כיצד הגיע לידיה כל מסמך ומה הרלוונטיות שלו להוכחת תביעתה. היא אף לא זימנה עדים רלוונטיים הקשורים למסמכים כגון את עו"ד מורן שעמו התייעץ המשיב. לפיכך, אין לה להלין אלא על עצמה אם היא לא פעלה בדרך שהתווה בפניה בית המשפט ולא עשתה דבר על מנת להסביר מדוע ניתן להכשיר מסמכים אלו ולאפשר את הגשתם כראיות ומדוע הם רלוונטיים. גם בערעור דנן, המערערת לא הסבירה כלל מדוע המסמכים יכולים לסייע לטענותיה והטענה נטענה בעלמא וללא כל ביסוס.
4. בצדק קבע ביהמ"ש קמא שטענות המערערת בהליך דנן סותרות חזיתית את טענותיה בתביעתה לביטול ההסכם שאומת על ידה בתצהיר וכי "הודאות בעל דין" שפורטו על ידה בהרחבה בתביעה לביטול ההסכם, מלמדות בבירור מה היה אומד דעתה של המערערת בעת שחתמה על ההסכם, כפי שיפורט להלן.
5. בתביעה לביטול ההסכם שאומת בתצהיר המערערת מיום 20.2.19, טענה המערערת בין היתר בסעיף 7 כי האיש: "כפה עליה לחתום על הסכם ממון מקפח תחת עושק כפייה ותחת לחץ...". בסעיף 10 לתביעה הנ"ל טענה האישה כי בתקופת הנישואין היא האמינה שהאיש "ישנה טעמו ויבטל הסעיף אשר עוסק בהחרגת רכוש כאות הוקרה להשקעותיה בבית המשפחה ובנוסף לכך היא עובדת ומפקידה את הכנסותיה במלואן בחשבון המשותף".
6. בסעיף 39 לתביעה הנ"ל טענה האישה שההסכם הוא "דרקוני ומקפח", בסעיף 53 היא טענה שההסכם הוא "בלתי סביר וחריג מהמקובל" ובסעיף 56 היא טענה שההסכם "כופה על האישה להכניס את כל משכורתה לחשבון המשותף בעוד שהבעל לשיטתו יכול לשלוט בסכומים שהוא מעביר לתא המשפחתי".
7. גם בסיכומים שהמערערת הגישה לבית המשפט קמא בתביעה לביטול ההסכם היא טענה בסעיף 40 כי: "ההסכם שנשלח לאישור בית המשפט קבע הפרדה רכושית עתידית" ובסעיף 184 לסיכומיה היא טענה כי: "ההסכם שאושר קבע הפרדה רכושית על רכוש עתידי והכנסות עתידיות של הנתבע". בנוסף, בסעיף 200 לסיכומיה טענה המערערת בפה מלא כי: "ההסכם שאושר קובע הפרדה רכושית מלאה" והאיש לא מחויב להעביר כספים לחשבון המשותף.
8. לפיכך, ברור שהמערערת סברה והבינה היטב שעל פי ההסכם קיימת הפרדת רכוש מוחלטת אלא אם כן התקיימו תנאי סעיף 4.1 שמחייב רכישה מהחשבון המשותף.
9. מעיון בטיוטות ההסכם שהוחלפו בין הצדדים עולה כי כבר בטיוטת ההסכם הראשונה ששלח ב"כ האיש ביום 30.10.11 (עמ' 687 למוצגי המערערת) נקבע בסעיף העוסק בנכסים בני האיזון (סעיף 5) כי נכס בר איזון יהיה רק נכס שיתקיימו בו ארבעת התנאים, לרבות שהוא יירכש מחשבון הבנק המשותף. המערערת ביקשה למחוק תנאי זה מההסכם כמה פעמים ואולם הוא הופיע גם בטיוטות מיום 2.11.11 (עמ' 675 למוצגי המערערת) ומיום 9.11.11 (עמ' 669 למוצגי המערערת). גם ב"כ האישה עו"ד יהודאי ביקשה למחוק תנאי זה (עמ' 683 למוצגי המערערת). העובדה שסעיף זה לא נמחק והוא עוגן בהסכם הסופי בסעיף 4.1 וארבעת התנאים לקיומו של רכוש בר איזון נותרו בעינם, מלמדת שהובהר היטב למערערת כבר מהטיוטה הראשונה, כי רק רכוש שיירכש מהחשבון המשותף יהיה בר איזון.
10. זאת ועוד: בכל הטיוטות עד לטיוטה האחרונה, נקבע שהן האיש והן האישה יפקידו את מלוא שכרם והכנסותיהם לחשבון המשותף וזאת תחת הכותרת של "ניהול בית משותף" (סעיף 4.1 לטיוטות). ברם, בנוסח ההסכם שבסופו של דבר נחתם ואושר, סעיף זה נמחק. דהיינו, הצדדים הסכימו כי לא חלה על האיש חובה להפקיד את כל משכורתו והכנסותיו לחשבון המשותף ואף האישה לא חייבת להפקיד את שכרה בחשבון המשותף.
11. ב"כ האישה שמה לב להשמטה זו והיא שלחה ביום 27.11.11 - יומיים לפני חתימת ההסכם - מכתב בדוא"ל לאישה שבו היא מפנה את תשומת ליבה לכך שסעיף זה הושמט. האישה השיבה לעורכת דינה וכתבה לי שהיא ביקשה מהאיש "להחזיר" סעיף זה להסכם. לאחר מכן, האישה שלחה דוא"ל נוסף לעורכת דינה שבו נאמר שהיא דיברה עם האיש והוא אמר לה ש"זה לא משנה כי ממילא הוא אכן מעביר את כל ההכנסה שלו לחשבון המשותף שלנו כמו שקבענו כבר מזמן וזה לא משתנה. חוץ מזה, שבמקרה של גירושין חס וחלילה ממילא מגיע לי חצי מההכנסות שלו וזה לא משהו שניתן להסתיר כי זה נגזר מדוחות מס ההכנסה שלו....האמת שבסופו של דבר אני באמת סומכת על פלוני ואני יודעת שהוא יהיה איתי הכי ישר שאפשר. זה גם היה הרעיון שלו ולא שלי שיהיה לנו חשבון משותף שכל ההכנסות שלו עוברות אליו".
12. ב"כ האישה השיבה לה כי "את יכולה להישאר בלי סעיף 4...זה לא היה תמים... אז תשאירי את זה ככה אבל העיקר ששתינו יודעות את האמת". מהתכתבות זו, שהמערערת כינתה בערעורה "ראיית הזהב" (סעיף 26 לערעור) עולה כי המערערת הייתה מודעת לכך שהאיש השמיט מההסכם את הסעיף שבו הוא חויב להפקיד את כל משכורתו לחשבון המשותף ואולם היא בחרה להאמין לו שכך הוא ייעשה ולא עמדה על כך שחובה זו תעוגן בהסכם מחייב.
13. ביהמ"ש קמא לא התייחס בפסק דינו לדוא"ל זה, היות שבחקירתה של עוה"ד יהודאי התברר שייתכן שהיא כלל לא קיבלה מכתב זה מהאישה, היות שהוא לא נמצא בתיבת הדואר שלה (עמ' 434 שורה 2 עד עמ' 435 שורה 8 לפרוטוקול מיום 11.6.20). ברם, אף אם מכתב זה נשלח ע"י האישה, אין בכוחו לשנות את פשטות לשונו של סעיף 4.1 הקובע ארבעה תנאים מצטברים להפיכת נכס לבר איזון. אין גם מחלוקת שבסופו של דבר הושמט הסעיף המחייב את הצדדים להפקיד את כל הכנסותיהם לחשבון המשותף. סעיף 4.1 הוא ברור ולכן אין מקום להפעיל את סעיף 25(ב1) לחוק החוזים.
14. האישה טענה שהיא הוטעתה לחשוב שכל הכנסות האיש יהיו משותפות והיא פירשה את ההסכם באופן מוטעה. לאור זאת, האישה הגישה תביעה לביטול ההסכם. ברם, משהאישה הסכימה שתביעתה לביטול ההסכם תידחה, היא אינה יכולה לחזור ולטעון טענות בדבר פגמים בכריתת ההסכם במסגרת תביעתה לאכיפת ההסכם. בהליך לאכיפת ההסכם, על בית המשפט לבחון, כפי שעשה היטב בית המשפט קמא, מהי הפרשנות הנכונה של ההסכם ופרשנות זו, נלמדה כאמור אף מעמדת המערערת עצמה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתביעתה לביטול ההסכם כמפורט לעיל. מדובר בהודאת בעל דין מפורשת ובצדק קבע ביהמ"ש קמא שהמערערת לא יכולה להתנער מהודאות ברורות אלו ולפרש את ההסכם באופן שונה לחלוטין בהליך דנן.
15. גם עוה"ד יהודאי שייצגה את המערערת במו"מ שהתנהל ביחס להסכם אישרה בחקירתה שלפי נוסח ההסכם שנחתם ואושר (לאחר שהיא כבר "יצאה מהתמונה"), רק רכוש שיירכש מהחשבון המשותף הוא רכוש משותף ובר איזון (עמ' 436 שורה 20 לפרוטוקול מיום 11.6.20 עד עמ' 437 שורה 5). המערערת אף אישרה בחקירתה כי כשהיא קיבלה לידיה את טיוטת הסכם הממון מהאיש, היא בכתה והבינה שההסכם הוא "זוועה" מבחינתה ואביה אף אמר לה שזה "הסכם של עבדות". למרות זאת, היא הייתה בהריון ורצתה שהחתונה לא תבוטל (עמ' 21 שורות 4-17 לפרוטוקול מיום 2.10.19). ברור אפוא שהמערערת הבינה שההסכם קובע משטר של הפרדת רכוש ולכן יצא קצפה על ההסכם. יודגש שוב, שהמערערת חזרה בה מתביעתה לביטול ההסכם מחמת פגמים בכריתה וביקשה את אכיפתו, כשהמחלוקת בין הצדדים הייתה רק ביחס לפרשנות סעיף 4.1 להסכם והמערערת לא עמדה על מתן פסק דין בתביעתה לביטול ההסכם מחמת טעות, הטעייה ועושק והיא הסכימה לדחיית תביעה זו.
16. המערערת אישרה בחקירתה שעורכת דינה ייעצה לה שלא לחתום על ההסכם ולמרות זאת היא חתמה עליו (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 2.10.19 שורות 20-24). הצדדים ניהלו מו"מ שנמשך כחודש ועורכת דין יהודאי העידה שהיא שוחחה בטלפון עם המערערת "די הרבה פעמים" (עמ' 425 לפרוטוקול מיום 11.6.20 שורות 11-12). לפיכך, ההסכם לא נחתם בחטף אלא לאחר משא ומתן משמעותי ולאחר בחינתו לעומק. גרסת האיש ביחס לפרשנות ההסכם הוכחה באופן ברור מאוד הן מנוסח ההסכם והן מהצהרות האישה במסגרת תביעתה לביטול ההסכם.
17. ברור כי אם ההסכם היה קובע משטר רכושי כפי שנקבע בחוק יחסי ממון, המערערת לא הייתה מבקשת את ביטול ההסכם ומכאן שהיא הבינה היטב בעת חתימת ההסכם ואישורו, שההסכם קובע משטר רכושי של הפרדה מוחלטת למעט ביחס לרכוש שיתקיימו לגביו ארבעת התנאים. המערערת לא יכולה לטעון טענות עובדתיות סותרות לחלוטין בשני הליכים שהיא הגישה ביחס להבנתה בזמן אמת אודות משמעות ההסכם.
18. ככל שהמערערת סברה שהאיש מחויב להפקיד את כל משכורתו והכנסותיו לחשבון המשותף, מצופה היה שתפנה אליו במהלך שנות הנישואין ותבקש שיקיים את חובתו. ברם, המערערת לא טענה שהיא ביקשה ממנו אי פעם להפקיד את כל הכנסותיו לחשבון המשותף ולא הוצגה ולו פנייה אחת שלה בנושא זה. מכאן, שגם המערערת ידעה היטב שלא קיימת חובה כזאת לאור ההסכמה על הפרדת רכוש מוחלטת והיא הסתפקה בכך שהמשיב הפקיד לחשבון המשותף סכומים נכבדים מאוד לצורך מחייה ברמת חיים גבוהה - הרבה יותר מהסכומים שהיא הפקידה - והיא מעולם לא דרשה העברה של כל הכנסותיו לחשבון המשותף.
19. המערערת אף הסכימה לחתום ביום 12.2.17 על כתב התחייבות לבנק למשכנתאות שהעניק משכנתא לנכס שהאיש קנה על שמו בלבד ובמסגרתו היא הצהירה שהיא לא תטען שקיימת לה זכות בנכס לפי כל דין, לרבות לפי חוק יחסי ממון (נספח 19 למוצגי המשיב). אם המערערת סברה שרכוש זה שנרכש במהלך הנישואין הוא משותף, מדוע היא חתמה על מסמך הוויתור? אף עובדה זו מלמדת שהמערערת ידעה היטב שעל פי ההסכם חלה הפרדת רכוש בין הצדדים למעט ביחס לרכוש שהתקיימו בו ארבעת התנאים.
20. כמו כן, סעיף 3.1 להסכם קבע כי כל ההכנסות והרווחים של הצדדים מרכוש נפרד יהיו אף הם בגדר רכוש נפרד. מאחר שעסקו של האיש הוא חלק מהרכוש הנפרד שלו כפי שנקבע במפורש בהסכם, גם כל ההכנסות שהתקבלו ממנו במהלך הנישואין וכן כל רווחי העסק הם בגדר רכוש נפרד כפי שקבע ביהמ"ש קמא.
21. סיכומו של דבר: אציע לחברותיי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.
22. סך של 15,000 ₪ מהערובה שהמערערת הפקידה תועבר למשיב באמצעות ב"כ על חשבון ההוצאות ויתרת הערובה על פירותיה תושב למערערת באמצעות ב"כ.
______________
נפתלי שילה, שופט
השופטת צילה צפת, סגנית הנשיא – אב"ד:
אני מסכימה.
______________
צילה צפת, שופטת סג"נ – אב"ד
השופטת עינת רביד:
אני מסכימה.
_______________
עינת רביד, שופטת
הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נפתלי שילה.
פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.
|
|
| ||
צילה צפת, שופט, סגנית הנשיא אב"ד | עינת רביד, שופטת | נפתלי שילה, שופט |
ניתן היום, ה' אלול תשפ"ב, 01 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.
