בימ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופטת שושנה ברגר: פס"ד בתובענות הדדיות בין הצדדים הנוגעות לפירוק שיתוף ודמי שימוש, ודמי מדור לקטינים (תלה"מ 13795-09-19)

מבוא:

בפניי תובענות הדדיות אשר הוגשו על ידי הצדדים: מר XXX (להלן: "האיש" או "האב") והגב' XXX (להלן: "האישה" או "האם"), כדלקמן:

• תלה"מ 13795-09-19- - תביעה שכותרתה: "פירוק שיתוף ודמי שימוש" אשר הוגשה על ידי האיש ביום 8.9.19. כתב הגנה הוגש ביום 22.10.19.
• תלה"מ 40893-10-20- תביעה לדמי מדור לקטינים אשר הוגשה על ידי האישה ביום 21.10.20. כתב הגנה הוגש ביום 5.11.20.

רקע בקצרה:

1. הצדדים נישאו ביום XXX, ובמסגרת הנישואין נולדו הילדים: XXX הבגיר יליד XXX, XXX ילידת XXX, ימלאו לה 18 בקרוב, וXXX ילידת XXX כיום כבת 15 (להלן כל ילד ייקרא בשמו הפרטי, וביחד ייקראו: "הילדים").
2. במהלך הנישואין רכשו הצדדים דירת מגורים אשר נרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם שניהם בחלקים שווים, ברחוב XXX בXXX (להלן: "הדירה").
3. הצדדים מוכרים למותב זה למן שנת 2009, אז החלו מנהלים ביניהם הליכים משפטיים במסגרת תמ"ש 17853-02-09 והתיקים הקשורים לו. ביום 24.12.09 חתמו הצדדים על הסכם גירושין (להלן: "ההסכם") אשר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית משפט זה בו ביום.
4. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 14.9.11 הגישה האישה תובענה להגדלת מזונות (בתיק תמ"ש 29042-09-11), תובענה שנדחתה בפסק דין שניתן על ידי ביום 31.7.13.

סקירה דיונית של ההליכים הנוכחיים:

1. דיונים בתיקים התקיימו במועדים כדלקמן: 23.2.20, 5.8.20, 28.12.20.
2. עדויות ראשיות של הצדדים הוגשו בתצהירים: האיש הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ביום 17.9.20 וביום 19.4.21 (ת/1). האישה הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה ביום 19.10.20, וביום 7.3.21 (נ/1).
3. ביום 9.5.21 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו האיש והאישה. בסיום הישיבה נקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב. משהוגשו סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין.

דיון והכרעה:

1. הערה כללית ומקדימה- כל ההדגשות אינן במקור, אלא אם צוין אחרת.

תלה"מ 13795-09-19- פירוק השיתוף ודמי שימוש:

1. בדיון מיום 23.2.20 הגיעו הצדדים להסכמות אשר קיבלו תוקף של החלטה כדלקמן: "בהסכמת הצדדים, ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירת הצדדים ברחוב XXX, כשהיא פנויה, למרבה במחיר, בניכוי ההוצאות הכרוכות במכירה. כפי הסכמת הצדדים הצדדים יפעלו ישירות למכירת הדירה וישתפו פעולה בכל הנדרש בעניין זה. לבקשת הצדדים הנני ממנה בזאת את שמאי המקרקעין מר XXX על מנת שישום ויעריך את שווי הדירה. הצדדים ישאו בשכרו של השמאי בחלקים שווים. כמוסכם בין הצדדים, מתוך הכספים הראשונים שיתקבלו מתוך מכר הדירה, תיפרע יתרת המשכנתא הקיימת על הדירה כיום. עוד מוסכם כי מחלקה של הנתבעת בתמורת מכר הדירה יפרעו חובותיה בהוצאה לפועל. כמו כן נרשמת בזאת הסכמת הצדדים לפיה בכפוף למכירת הדירה, מועד פינוי הנתבעת והקטינים את הדירה לא יהיה לפני ה 1/8/2020. ככל שהדירה תימכר לאחר ה 1/8/2020 תינתן לנתבעת שהות של 45 יום לצורך פינוי הדירה. באי כוח הצדדים יגישו לבית המשפט דיווח אודות התקדמות הליך המכירה עד ליום 1/7/2020...".
2. ביום 17.3.20 הוגשה חוו"ד השמאי נושאת תאריך 12.3.20.
3. ביום 15.6.20 הגיש האיש הודעה במסגרתה הודיע כי הדירה נמכרה ביום 22.4.20.
4. בדיון מיום 5.8.20 הצהיר ב"כ האיש כי האיש עומד על עתירתו לדמי שימוש. אי לכך, אדרש לסוגיה זו להלן.

העתירה לחיוב האישה בדמי שימוש ראויים:

1. ייאמר כבר עתה כי לאחר שבחנתי מכלול החומר הראייתי שבתיק, נחה דעתי כי דין העתירה לחיוב האישה בדמי שימוש ראויים להידחות. ואלו טעמיי.
2. ראשית, האיש לא הגיש תביעה נפרדת לדמי שימוש ראויים (וממילא אף לא שולמה אגרה בגין סעד כספי שכזה) ודי בכך כדי לדחות עתירתו זו (ראו: עמ"ש (חיפה) 56572-03-17 ש' ק' נ' ר' ק' [פורסם בנבו] (15.11.18)).
3. גם לגופו של עניין אינני מוצאת הצדקה להיעתר לעתירה. ובמה דברים אמורים?

ההלכה:

1. כב' השופט, ס.נ (כתוארו דאז) אסף זגורי בתמ"ש (נצ') 55595-02-12 ח.נ. נ' ד.נ. [פורסם בנבו] (10.11.13) סקר את הוראות החוק הרלוונטיות לדיון בסוגיה ואת השתלשלות הפסיקה, כדלקמן: "הבסיס המשפטי לחיוב בעלים משותפים (לרבות בן/בת זוג) בתשלום דמי שימוש בגין שימוש בלעדי בדירת מגורים נעוץ בשלושה יתדות עיקריים כמוסבר באריכות על ידי בפסקי דיני שבתמ"ש (נצ') 12776-09-08 ג.י. נ' א.י. (ניתן ביום 01/05/2013– פורסם במאגרים [פורסם בנבו]) ובתמ"ש (נצ') 37498-11-09 ; 16974-12-10מ.י. נ' פ.י. (27/08/2012, פורסם במאגרים [פורסם בנבו] ואושר בערכאת הערעור). שלוש היתדות הם אלה:
   • חיוב מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969.
   • חיוב מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
   • חיוב מכוח סעיפים 39, 61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (חובת תם הלב בביצוע חיוב).

סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע את חובתו של שותף, המשתמש במקרקעין משותפים לשלם ליתר השותפים שכר ראוי עבור השימוש, עפ"י חלקיהם במקרקעין. חובה זו מסויגת בסעיף 31 (א) (1) לחוק הקובע : "(א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים : להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר;

בית המשפט העליון, סייג את החובה המוטלת עפ"י סעיף 33 לחוק וקבע, כי חובה זו קיימת, רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלבדי, באופן שמנע מייתר השותפים להשתמש אף הם במקרקעין. זאת ועוד, על פי הפסיקה נטל השכנוע בהקשר זה הוא לפתחו של בן הזוג הטוען כי נמנע ממנו השימוש....לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נוצקו בפסיקה פרשנויות חדשות המחייבות מתן משקל יתר לזכויות היסוד מחד גיסא והקלה בעיקרון הוכחת האשם או הגורם למניעת השימוש מאידך גיסא. כך נעשה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 1411/92 ידיד נ' ידיד (לא פורסם) [פורסם בנבו]...עינינו הרואות, כי היו פסיקות שבהן העניקו בתי המשפט פרשנות מצמצמת ל"אשם" הנדרש עפ"י חוק המקרקעין וקבעו עילת תביעה נוספת מכוח דיני עשיית עושר. אל מול פסיקות אלו היו גם פסיקות נחרצות יותר שביקשו לשמר את העיקרון שנקבע בהלכת זרקא נ' פארסלעיל. כזו היא פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים בע"מ (י-ם) 320/02, 321/02 עפל נ' עפל (לא פורסם), [פורסם בנבו] שם קבע כבוד השופט מ. גל שההלכה המורה על פרשנות מצמצמת לסעיף 33 לחוק המקרקעין עדיין בתוקף, למרות דברי הביקורת שנמתחו במספר פסקי דין על הלכת זרקא הנ"ל...הן לפי הפסיקה בעניין ידיד והן לפי הפסיקה בעניין עפל, ברור שכדי לזכות בתביעה לדמי שימוש ראויים, על התובע דמי שימוש מבן זוגו להוכיח שהייתה מניעה כנה אמיתית ונמשכת לעשיית שימוש מטעמו במקרקעין. בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון נותחה הלכת זרקא נ' פארס לעיל ונקבע, כי בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. עוד נקבע שאמנם כאשר אחד מבני הזוג מואס בקשר הנישואין אין לחייבו להמשיך לגור עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, אולם אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו. ביהמ"ש התייחס לביקורת שנמתחה על הלכת זרקא, מצד דיני עשיית עושר ולא במשפט ואף הסכים עם הקביעה שפטור מתשלום יהא בבחינת מתן גושפנקא לעשיית עושר ולא במשפט. ברם חרף הביקורת, נקבע כי הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם) [פורסם בנבו]). יחד עם זאת, חרף עיגון הלכת זרקא בתביעות לדמי שימוש ראויים, קבעה הפסיקה, כי לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת רחב בקביעת דמי שימוש ראויים (בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני, (לא פורסם, [פורסם בנבו], 2006) ; תמ"ש (חי') 5577-03-09 ס. ס. נ' ס. מ., [פורסם בנבו] (2011) ; תמ"ש (חי') 24490-06 ט' ב' נ' א' ב' [פורסם בנבו] (2011)), והציגה רשימת שיקולים ואמות מידה מנחות, שיש לשקול בבואו לפסוק בשאלת דמי השימוש הראויים הכל כדלהלן:

• 1. כאשר אחד מבני הזוג מאריך, מטעמיו שלו, את תקופת השיתוף, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט, בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק שיתוף, הדבר עלול להקים חיוב בדמי שימוש (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, [פורסם בנבו],2006)).
  2. ככלל אם המניעה לשימוש נבעה מהרחקת בן הזוג מהדירה בשל צו הגנה או הרחקה בהליך אחר, אין הוא זכאי לדמי שימוש בתקופת ההרחקה (בע"מ 9881/05 לעיל וכן ראה: תמ"ש (נצ') 3123/03 א.ש. נ' מ.ש. [פורסם בנבו] (07/04/2008)).
  3. האם מדובר בבית רחב מימדים, אשר אי מימושו ע"י בת הזוג, גורם להפסד כלכלי לתובע? (תמ"ש (י-ם) 16811/02 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (18/12/2006)).
  4. לעיתים יש משקל רב לפן ההסכמי שבין הצדדים, פן הגובר על זה הקנייני. בני זוג ברוכשם דירה במשותף מסכימים במפורש, או מכללא ומכוח התנהגותם כי יוכלו, כל אחד מהם, להתגורר בדירה עד לפירוק השיתוף בדירה- בפועל. בני הזוג מסכימים מכללא כי עד לפירוק השיתוף בפועל של הדירה רשאי יהיה אף אחד מהם לבדו לגור בה עד שיתבררו המחלוקות שביניהם בהתייחס לדירה עד שיוחלט אם על ידם אם על ידי הכרעת בית המשפט כי יש לפרק השיתוף בדירה (תמ"ש (ת"א) 13251/03 פ.ד. נ' ד. ד. (לא פורסם) [פורסם בנבו]; תמ"ש (י-ם) 3532/01 שמעון דיסקין כונס נכסים נ' ט.א. [פורסם בנבו] (22/03/2006)).
  5. קיימת הבחנה בין עתירה לחיוב בדמי שימוש בתקופת נישואין של בני זוג לבין עתירה לתקופה שלאחר הגירושין. ככלל, מיום הגירושין ואילך, מאחר שהצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג אחת, יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר בדירה, דמי שימוש ראויים, אלא אם הוכיח הצד הנתבע ויתור מפורש על דמי שימוש מצד התובע (בע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, 22/10/06) ; תמ"ש (נצ') 4550/07 נ.א. נ' א.א. [פורסם בנבו] (29/03/2011))".

1. ראויים לציון דברי כב' השופט סארי ג'יוסי בעמ"ש (חי') 50188-02-17 נ.מ נ' ג.מ [פורסם בנבו] (8.6.18) בפסקה 87 לפסק דינו): "...דרכו של עולם היא שכאשר בני זוג מחליטים להיפרד, יציאתו של אחד מהם מבית המגורים המשותף, היא לרוב בלתי נמנעת, אף אם לא נקלעו לסכסוך חריף ביניהם. כל עוד אין סיבה המצדיקה לקבוע אחרת, יהא זה נכון לאפשר לבן הזוג היוצא מבית המגורים לממש את זכותו לקבל דמי שימוש ראויים בעד חלקו, היות וברור כי במצב זה, קיימת מניעה כי שני בני הזוג יעשו שימוש בבית המגורים המשותף. כמובן, תמיד יש לשקול כל מקרה לגופו ונסיבותיו המיוחדות, ובמקרים מסוימים יהיה מוצדק להימנע מפסיקת דמי שימוש".

מן הכלל אל הפרט:

1. על פי ההסכם, הוסכם בין הצדדים כי האישה והילדים יישארו להתגורר בדירה וזאת למשך 3 שנים לאחר החתימה על ההסכם. ראו סעיף 11 להסכם:

"10. ענייני רכוש

11. דירת מגורי בני הזוג

11.1 הצדדים הינם הבעלים הרשומים של דירה ברח' XXX בXXX, דירה הידועה כחלקה _, בגוש _ (להלן: "הדירה").

11.2 כיום מתגוררת בדירה האשה עם הילדים. הצדדים מסכימים כי האישה תמשיך להתגורר בדירה למשך תקופה של 3 שנים נוספות מיום חתימת הסכם זה. בתקופה זו ישאו הצדדים בתשלומי המשכנתא בחלקים שווים.

11.3 הצדדים מסכימים כי במשך תקופת 3 השנים האמורה לעיל תשא האישה בהוצאות אחזקת הדירה.

11.4 הצדדים מסכימים כי בתום 3 שנים, הדירה תימכר והתמורה שתתקבל עבורה תחולק בחלקים שווים.

11.5 היה ומי מהצדדים לא יעמוד בתשלומי המשכנתא בתקופה של 3 חודשים תוצא הדירה למכירה.

11.6 פיגור בתשלום המשכנתא של מי מהצדדים יופחת מחלקו במכירת הדירה.

11.7 יצוין כי אם לא עלה בידי הצדדים למכור הדירה בכוחות עצמם, ימונה כונס נכסים, עפ"י בקשת מי מהם.

11.8 לכל אחד מן הצדדים שמורה הזכות לרכוש את חלקו של האחר בדירה.

11.9 הבעל מתחייב שלא להיכנס לדירה כל עוד גרים בה האישה והילדים אלא בתיאום עם האשה.

11.10 חל איסור מוחלט על האישה לשכן גב' זר בדירה".

הערה: סעיף 11.11 נמחק באמצעות עט ולאחר מכן מופיעה חתימת האישה לאישור המחיקה.

1. בפועל, האישה והילדים התגוררו בדירה עד לחודש 5/20 אז עברו להתגורר בדירה שכורה בXXX (ראו: הסכם שכירות מיום 1.5.20- נספח "א" לנ/1).
2. ביום 8.9.19 הגיש האיש את תביעתו לפירוק השיתוף ודמי שימוש. בתביעתו, עתר האיש לחייב את האישה בדמי שימוש החל מיום תחילת השנה הרביעית שלאחר החתימה על ההסכם (סעיף 12 לתביעה). עוד עתר האיש להורות על קיזוז מדמי המכירה את דמי השימוש בהם זכתה האישה מן ההפקר (סעיף 37 ב' לתביעה).
3. לעניין התקופה שמיום תחילת השנה הרביעית שלאחר החתימה על ההסכם (24.12.12) ועד מועד הגשת התביעה (8.9.19)- שוכנעתי כי האיש הסכים בהתנהגותו להישארות האישה והילדים בדירה ללא תשלום בגין דמי שימוש. האיש לא נקט באף אמצעי שהיה ברשותו לצורך קבלת דמי שימוש. במצב דברים זה, יש לראות באיש כמי שהסכים לשימוש הבלעדי של האישה בדירה, בלא לדרוש כל תמורה עבור שימוש זה. למעשה האיש ויתר בהתנהגותו על דמי השימוש. ראו לעניין זה: דברי האיש בדיון מיום 9.5.21 לפיהם מצבו הכלכלי לא איפשר לו לפנות לעו"ד והוא לא ידע את החוקים ולא ידע שמגיע לו דמי שימוש, כלשונו (בעמ' 11 בשורות 27-29 ובעמ' 12 בשורות 1-21):

"ש. מה מנע ממך כשכתבת את אותו פתק כל התקופה מחלוף 3 שנים עד המועד שהגשת בקשה לי"ס לאותו פתק, לא עם הרבה מאמץ נוסף, לכתוב "אני דורש למכור את הדירה". למה לא עשית?

ת. אמרתי לך שהיא איימה עליי שהיא לא מוכנה לפנות את הבית. זה שלא פניתי לעו"ד ולא עשיתי מה שהייתי צריך לעשות, זה כי המצב הכלכלי שלי לא איפשר. היא ניצלה את המצב הזה.

ש. מכתב התראה מעו"ד, 1,000 ₪ לשלם לעו"ד שיוציא לה מכתב התראה, היה לך ב- 6 שנים?

ת. לא הייתי צריך להוציא מכתב התראה. הגשתי לבימ"ש.

ש. אני מציע לך שבשנה הרביעית תשלם 1,000 ₪ ותוציא לה מכתב התראה. למה לא עשית את זה?

ת. לא ידעתי את החוקים.

ש. בשנה החמישית והשישית?

ת. כל הזמן דרשתי והגב' לא רצתה לשתף פעולה.

ש. היא לא הפסיקה להגיד לך שהיא לא תיתן לאף אחד להיכנס גם דקה לפני הי"ס. לשיטתך היא לא הפסיקה לאיים נכון?

ת. כן.

ש. היא במילא מאיימת, מה גרם לך לשינוי הגדול אחרי ש- 6 שנים היא מאיימת, לדרוש? להגיש תביעה?

ת. ביקשתי את חלקי בדמי שימוש. הגב' לא הסכימה. אמרתי, אני נאלץ למכור את הנכס.

ש. גם מכתב על דרישת דמי שימוש כל השנים, אין. למה?

ת. אמרתי לך, לא היה לי אפשרות לעו"ד.

ש. מה אתה מציע? 6 שנים או 7 שנים עשית חיסכון, רוצה לפרוע אותה. זה מה שאתה רוצה?

ת. שום תכנית חיסכון. לא ידעתי את החוקים ולא ידעתי שזה מגיע לי והגב' לא כיבדה את ההסכם בינינו מההתחלה ועד הסוף. עד היום היא לא מכבדת את ההסכם".

דבריו של האיש לפיהם הוא לא ידע את החוקים ולא ידע כי מגיעים לו דמי שימוש, עומדים בסתירה לטענתו לפיה הוא דרש דמי שימוש כל השנים מהאישה, ואין בידי לקבל גרסה זו. אני סבורה כי האיש במודע נתן הסכמתו להישארות האישה והילדים בבית על מנת שלא לטרטר אותם, ובפועל הסכמתו הראשונית כפי שבאה לידי ביטוי המשיכה גם שנים לאחר מכן. ראו דברי האיש בדיון מיום 9.5.21 (בעמ' 8 בשורות 14-21):

"ש. תאשר לי שבהסכם שאתם חתמתם עליו, אתה הסכמת וביקשת שבמשך 3 שנים הדירה לא תימכר, וזה על מנת שיהיה נוח לילדייך גם מבחינה נפשית ופיזית, נכון?

ת. נכון.

ש. נכון שעל אותו עיקרון, שמירת הרצון שהילדים שלך לא יחוו זעזוע, בפרט שיש אחת עם צרכים מיוחדים, לא ראית מקום לשנות את זה בכל נקודת זמן לאחר מכן?

ת. לא מצאתי לנכון לשנות את זה. אחרי 3 שנים ביקשתי מהגב' למכור את הבית, היא אמרה לי חד משמעית אם תמכור את הבית אני לא אתן לאף אחד להיכנס לפה וכל מי שיבוא אני אסלק אותו ולא אתן למכור את הבית".

1. עוד ייאמר כי גם בעובדה שהאיש לא הגיש תובענה לפירוק השיתוף ודמי שימוש עד ליום 8.9.19 (בשים לב לכך שהבקשה ליישוב סכסוך הוגשה ביום 18.6.19), כאשר ההסכם נחתם ביום 24.12.09, למעלה מ- 7 שנים מאוחר יותר מהמועד שנקבע בהסכם (3 שנים לאחר מכן, קרי 24.12.12) יש חיזוק למסקנתי, שכן במהלך השנים שחלפו, האיש גרם לאישה להסתמכות וודאות בדבר הסכמתו כי האישה והילדים ימשיכו להתגורר בדירה. כך בכלל ובפרט נוכח האמור בפסק הדין מיום 31.7.13 (בעמ' 7 בפיסקה השלישית) לפיו בית המשפט הבהיר לצדדים כי על כל אחד מהצדדים להגיש תובענה נפרדת מתאימה בעניין הדירה: "...בהקשר זה יוער כי התובענה בפניי מהותה הגדלת מזונות. גם אם במהלך הדיון נעשו ניסיונות לגיבוש הסכמות כוללות בהתייחס, בין היתר, גם לדירה, משניסיון זה לא צלח, לא ניתן, במסגרת פסק דין זה ליתן סעד כלשהו בהתייחס לדירה, משלא הוגשה תובענה מתאימה. דברים אלה יפים הן לעניין עתירת האם בסיכומיה לעיכוב ביצוע מכירת הדירה והן לעניין עתירת האב לחיוב האם בתשלום דמי שימוש. כל אחד מהצדדים להגיש תובענה נפרדת מתאימה, בעניינים אלה".
2. טענת האיש כי האישה איימה עליו ולכן לא הגיש תובענה לדמי שימוש לא הוכחה בפניי, ונותרה ללא ביסוס.
3. בנסיבות אלו, אינני מוצאת לפסוק דמי שימוש לאיש בגין התקופה שמיום תחילת השנה הרביעית שלאחר החתימה על ההסכם (24.12.12) ועד מועד הגשת התביעה (8.9.19).
4. ואולם, ביום 8.9.19 הגיש האיש תביעה לפירוק השיתוף ודמי שימוש, כאמור. בכך למעשה הוא גילה את דעתו שאין הוא מסכים לשימוש הייחודי של האישה בדירה, ונלמד מכך כי ההסכמה המוקדמת לשימוש בדירה אינה תקפה עוד. יחד עם זאת, לאחר ששקלתי את הנסיבות המיוחדות של תיק זה, אני מוצאת שלא לפסוק דמי שימוש לאיש לתקופה שמיום הגשת התביעה (8.9.19) ועד למועד מכירת הדירה (22.4.20). ואלו טעמיי.
   1. אני סבורה כי יש לאפשר תקופת התארגנות בת מספר חודשים לאישה להיערך למצב החדש שנוצר, ממועד סיום ההסכמה, קרי מספר חודשים ממועד הגשת התביעה. יפים לענייננו דברי כב' השופטת גאולה לוין בתמ"ש (ב"ש) 153597-10-12 א.ל נ' ש.ל [פורסם בנבו] (27.7.14) בפסקה 18 לפסק דינה, לפיהם: "...לטעמי, גם אם רואים במועד זה כמועד בו פסקה ההסכמה של התובע לשימוש הנתבעת בנכס, יש להחיל את החיוב רק לאחר מועד סביר מרגע הגשת התביעה, על מנת לאפשר לבן הזוג להיערך למצב החדש שנוצר. כאשר הייתה הסכמה ממושכת לשימוש בנכס, יש לאפשר תקופת התארגנות המתחייבת מכך שההסכמה הסתיימה...".

הוא הדין בענייננו.

סבורני כי יש להעניק לאישה תקופת התארגנות בת מספר חודשים ללא חיוב בדמי שימוש. בפועל, התביעה הוגשה ביום 8.9.19 והאישה עזבה את הדירה ביום 22.4.20. לדידי, מדובר במספר חודשי התארגנות במהלכם אין מקום לחייב את האישה בדמי שימוש.

• 1. התנהלות האישה לאחר הגשת התביעה מלמדת על הסכמה למכירת הדירה וביצוע פעולות אקטיביות לצורך מכירתה. כך, האישה חתמה על חוזה בלעדיות עם מתווך ובהמשך, הדירה נמכרה. בפועל, בשל הפעולות שביצעה האישה הדירה נמכרה. ראו לעניין זה דברי האיש בדיון מיום 9.5.21 (בעמ' 9 בשורות 21-31 ובעמ' 10 בשורות 1-30):

"ש. אומרת לך הגב' גרושתך, אחרי שהיא נפגשת איתי לראשונה, שהיא מוכנה למכור את הדירה מיידית ובלבד שהיציאה תהיה בסוף שנת הלימודים. נכון?

ת. נכון.

ש. זה נכון גם שהתובעת היא זו שהביאה מתווך?

ת. לא באישור שלי. זה נעשה לא באישור שלי.

ש. זה נכון שהתובעת הראתה את הדירה לקונים פוט'?

ת. רק למתווך. היא הביאה מתווך משלה והוא הביא מישהו מXXX שירכוש את הדירה. היה פה הסכם ביניהם מראש.

ש. אתה טוען בתצהיר שלך שאתה גם הבאת מתווך.

ת. נכון.

ש. הבאת עסקה עם המתווך?

ת. לא.

ש. לא הבאת את המתווך לעדות.

ת. לא.

ש. אין מתווך.

ת. יש מתווך.

ש. בסוף אחרי מספר חודשים, מהגשת התביעה שלך הדירה נמכרת נכון?

ת. הדירה נמכרת לאחר שלא רציתי לרכוש אותה כי היא לחצה אותי. היא נמכרה.

ש. לצד שלישי.

ת. כן.

ש. נמכרה בזכות אותו מתווך.

ת. נכון.

ש. נכון שכמעט העסקה עמדה להתפוצץ בגלל שאתה אישית סירבת לשלם את שכר המתווך.

ת. לא.

ש. אתה זוכר שהודעתי לעורך הדין שלך, שאם אתה לא משלם העסקה מתפוצצת.

ת. לא נכון.

ש. שילמת בסוף.

ת. מחוסר ברירה.

ש. רצית למכור את הדירה.

ת. רציתי.

ש. לא הבאת קונה.

ת. היא לא רצתה לחכות הגברת.

ש. כן או לא?

ת. היא לחצה אותי והמשיכה לאיים. כל הסיפור בגלל שהיא סגרה חוזה בבית ששכרה ולחצו אותה מהצד השני שאם לא תסגור את החוזה היא תפסיד כסף. זה היה העניין.

ש. מה שאתה אומר, היא לקחה ושכרה דירה מתוך אמונה שהדירה תימכר. נכון?

ת. נכון.

ש. היא שכרה את הדירה בעיתוי שבו מסתיים שנת הלימודים.

ת. נכון.

ש. וההסכם גם מדבר על פינוי באותה עת נכון?

ת. נכון".

ראו גם: סעיף 1 להודעת האיש מיום 15.6.20 ממנו עולה כי הדירה אף פונתה על ידי האישה בטרם עת:

להשקפתי, התנהלות זו של האישה יש בה כדי לחזק את מסקנתי בדבר אי חיוב האישה בדמי שימוש בחודשים אלו (מיום הגשת התביעה (8.9.19) ועד למועד מכירת הדירה (22.4.20)).

• 1. האיש לא עתר להורות כי השמאי המוסכם שמונה (ראו החלטתי מיום 23.2.20) יגיש חוו"ד לעניין דמי השימוש. כידוע, תביעה לדמי שימוש ראויים היא תביעה כספית. תביעה כספית טעונה פירוט העובדות המהוות את עילת התביעה ובהמשך נדרש התובע להוכיח את טענותיו באמצעות מסמכים ואסמכתאות הבאים לתמוך בעילת התביעה. בנסיבות דנא, האיש לא הוכיח תביעתו, ועל כן דינה להידחות (ראו והשוו: תלה"מ (י-ם) 42349-01-18 ר.ה נ' ט.ה [פורסם בנבו] (9.9.19) שאוזכר בסיכומי האישה (סעיף 4.4)).
  2. פערי ההשתכרות בין הצדדים, כפי שיפורט להלן (בפרק המתייחס לתביעה לדמי מדור) מביאים למסקנה כי אין הצדקה לחייב את האישה בדמי שימוש, שכן הדבר עלול להביא לחוסר שיווין קיצוני ובולט בין הצדדים, ועל כן אין מקום לחיוב בדמי שימוש במצב דברים זה.
  3. לכל הטעמים שפורטו יש להוסיף את שיקולי הצדק וההגינות, המנחים את בית המשפט לענייני משפחה במסגרת הכרעותיו, שיקולים העולים בקנה אחד עם התוצאה המשפטית אליה הגעתי. בהתחשב בפסיקתי בתביעה לדמי מדור, כפי שיפורט להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי התוצאה הראויה והצודקת אשר מאזנת בין מכלול השיקולים הינה שלא לפסוק דמי שימוש לאיש לתקופה האמורה (ראו והשוו: תמ"ש (חי') 5577-03-09 ס. ס נ' ס. מ [פורסם בנבו] (19.10.11)).

1. בנסיבות אלו, העתירה לחיוב האישה בדמי שימוש- נדחית.

תלה"מ 40893-10-20- דמי מדור לקטינים:

הדין:

1. כידוע, הלכה היא כי שינוי בפסיקת מזונות מצריך שינוי נסיבות מהותי, ולא באופן הפותח פתח רחב להתדיינות חוזרת בשאלת המזונות (ראו: עמ"ש (ת"א) 20337-04-13 פלוני נ' פלונית (13.11.13), ע"א 177/81 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו(3) 179 (1982); ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3) 187 (1982); ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד ל"ח(1) 767 (1984); ע"א 749/83 ליפינסקי נ' ליף (ליפינסקי), פ"ד לח(3) 126 (1984).
2. רק נסיבות היורדות לשורשו של פסק הדין הקודם, דהיינו היכולות להשפיע ממש על עצם החבות של החייב במזונות או כאלו הפוגעות או עלולות לפגוע בגובה החיוב או היורדות לשורשו של סכום החיוב, כאשר פגיעה זו היא אכן שורשית ועניינית שאין להתעלם ממנה – יהוו את השינוי המהותי הדרוש כדי שלבית המשפט תהיה האפשרות שבדין, לבחון ולשקול מחדש את עניין שיעור המזונות (ראו: תמ"ש (נצ') 8879-12-15 י.ר.ר. נ' ד.ר. [פורסם בנבו] (14.2.16)).
3. יתרה מכך, על השינוי הנטען להיווצר מאז מתן פסק הדין ועד לזמן הנוכחי (דהיינו מועד הגשת התביעה), כלומר השינוי חייב להיות כזה שאינו ולא היה ידוע לתובע בזמן שניתן פסק הדין.
4. נפסק כי אין זה מספיק להוכיח שינוי לכשעצמו, אלא ישנו צורך להוכיח שינוי נסיבות מהותי כזה שיצדיק התערבות במזונות שנפסקו. שינוי מסוג ייעשה רק במקרים נדירים וגם זאת בהתקיים שלושה תנאים מצטברים (ראו: ע"א 442/83 קם נ' קם פ"ד לח (1) 761):

א. לא יהיה צודק להשאיר פסק הדין על כנו בעקבות שינוי הנסיבות המהותי.

ב. מראש, הותירו הצדדים, במפורש או מכללא, פתח לשינוי נסיבות.

ג. מבקש השינוי פעל בתום לב.

מן הדין אל הנדון:

1. ייאמר כבר עתה כי לאחר שבחנתי מכלול הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה- דחייה. ואלו נימוקיי.
2. בענייננו, לא מצאתי כי חל שינוי מהותי בנסיבות דנן. ואבאר דבריי.
3. בסעיפים 7-8 להסכם, הרלבנטיים לענייננו, הוסכם כדלקמן:

"7.1 החל ממועד החתימה על הסכם זה ובכל חודש שלאחריו ישלם האב לידי האם למזונות הילדים כולל מדור סך של 3,300 ₪ לחודש (הסכום יתחלק באופן שווה בין שלושת הילדים). עם הגיעו של כל ילד לגיל 18 שנים או עד לסיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר מביניהם, יופחת סכום המזונות ל-1/3, וזאת עד הגיעו לגיל 21 או עד סיום השירות הצבאי, לפי המאוחר. (להלן-"דמי המזונות").

7.2 מוסכם על הצדדים כי דמי המזונות הנ"ל ישולמו מדי 10 לכל חודש לחשבונה של האם בבנק XXX בסניף XXX לחשבון מס' XXX הרשום על שם האישה.

7.3 המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו אחת ל -3 חודשים. המדד הקובע יהיה המדד שהיה ידוע ביום חתימת ההסכם. מדד שלילי יחשב כמדד 0.

7.4 מוסכם על הצדדים כי בהתאם לסעיף 11.2 שלהלן יקוזז סך מחצית תשלום המשכנתא בחודשי מדמי המזונות החודשיים המגיעים לאישה, דהיינו הבעל ישלם את מלוא תשלום המשכנתא מדי חודש ויפחית את מחציתה של האיה בתשלום זה מסך דמי המזונות שהינו 3,300 ₪ כאמור לעיל.

7.5 יצוין כי סעיף זה תקף ל- 3 השנים המוסכמות בסעיף 11 כולו, וכי לאחר שתימכר הדירה ישוב הבעל לשלם לידי האישה את הסך השלם של דמי המזונות.

8. תשלומים נוספים.

8.1 בנוסף לדמי המזונות האמורים לעיל, ישלם וישא האב בתשלומים הבאים:

9.1.1 האב ישתתף במחצית בעלויות קייטנות של מחזור אחד.

9.1.2 האב ישלם מחצית מכל תשלום חריג, וככלל זה הוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות בסל הבריאות, הוצאות חינוך חריגות לרבות תשלומי בתי ספר וגנים, מסיבות בר/בת מצווה וכיוצ"ב. כל זאת עפ"י תיאום מראש עם האב בגין ההוצאה הנ"ל ודרישת גורם מקצועי לכך.

9.1.3 במקרה שהאב יבקש לקחת את ילדיו לכל פעילות, טיול וכד' מעבר לכך, יחולו העלויות, עליו ועליו בלבד.

9.1.4 בכל שנה בחגים ראש השנה ופסח יעביר הבעל לידי האישה סך של 400 ₪ וזאת במשך 5 שנים מיום חתימת ההסכם.

9.2 בחתימתם מאשרים הצדדים כי שיעור המזונות אשר נקבע בהסכם זה הינו סופי, מוחלט".

1. כאמור, לעניין הדירה, הוסכם כי האישה תמשיך להתגורר בדירה למשך תקופה של 3 שנים נוספות מיום חתימת ההסכם, כאשר בתקופה זו יישאו הצדדים בתשלומי המשכנתא, בחלקים שווים.
2. בדיון באישור ההסכם מיום 24.12.09 הצהירו ב"כ הצדדים כדלקמן:

"אנו מגישים לבית המשפט הסכם עליו חתמו הצדדים אשר להוצאות החינוך החריגות של שלושת הקטינים אנו מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה הקצבה המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי בתחילת כל שנת לימודים, כל עוד תשולם, תשמש להוצאות החינוך של הקטינים, כאשר בהוצאות החינוך אשר יהיו מעבר לכך, ישאו הצדדים בחלקים שווים. עוד מוסכם עלינו כי תשלומי המשכנתא במשך 3 השנים הקרובות ישולמו על ידי הבעל כאשר מחצית התשלום תנוכה מדמי המזונות. עוד מוסכם כי בעת מכירת הדירה, המחסן השייך לדירה והנמצא מחוץ לדירה, ישאר בבעלותו של הבעל. הבעל וב"כ מוותרים על ההוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 6/12/09".

1. לעניין האישה: במועד החתימה על ההסכם, האישה לא עבדה. ראו: סעיף 23 לכתב התביעה מיום 26.2.09 וגם: סעיף 3 לבקשה מיום 20.12.19 (במסגרת תמ"ש 17853-02-09). בעבור הקטינה XXX התקבל סך של 2,100 ₪ מן המל"ל בגין דמי נכות (סעיף 27 לכתב התביעה).
2. כיום, האישה עובדת בXXX. האישה הציגה 2 תלושי שכר בלבד (נ/1) מהם עלה כי בחודש 1/21 השתכרה סך של 1,752 ₪ נטו ובחודש 3/21 השתכרה סך של 1,483 ₪ נטו. האישה לא הצהירה בתביעה ולא בתצהירה אודות קצבת הנכות המתקבלת מן המל"ל בגין הקטינה XXX, ועל כן אין בפניי נתונים אלו.
3. בשולי הדברים יוער כי האישה נושאת בדמי שכירות בסך 3,900 ₪ לחודש (נספח "א" לתצהירה מיום 7.3.21) בתוספת הוצאות החזקת המדור (ראו: נספחים "ב"-"ט" לתצהירה) עובדה שיש בה כדי להעיד דווקא על שינוי לטובה במצבה הכלכלי, שהרי אם לא כן כיצד הייתה יכולה לשאת בסכום חודשי זה.
4. לעניין האיש: בעת החתימה על ההסכם הוא השתכר סך של 6,000 ₪ לחודש (סעיף 30 לכתב ההגנה מיום 31.3.09).
5. כיום- האיש צירף לכתב הגנתו מיום 5.11.20 שני תלושי שכר (לא סומנו) מהם עלה כי האיש עבד כXXX בחברת XXX בע"מ, ובחודשים 7/20 ו-9/20 הוא השתכר סך של 8,039 ₪ נטו. האיש צירף לתצהירו מיום 19.4.21 (נספח "ז") שני תלושי שכר (לא ניתן לדעת באילו חודשים מדובר שכן התלושים הוגשו כשהחודשים מחוקים) מהם עלה כי בחודשים אלו האיש השתכר סך של 8,039 ₪ נטו וסך של 7,406 ₪ נטו. גם אם אניח כי הסכומים שהוצגו לבית המשפט, כמפורט לעיל, הינם הסכומים הנמוכים ביותר שקיבל האיש בתקופה הקודמת להגשת תצהירו האמור, הרי שאין חולק כי לא הוכח בפניי שינוי מהותי לטובה במצבו הכלכלי של האיש מאז ההסכם. ייאמר כי העלייה בשכרו של האיש נראית סבירה בחלוף השנים למן מועד החתימה על ההסכם (24.12.09) קרי קרוב ל-12 שנים.
6. עוד ייאמר כי טענת האישה לפיה בבעלות האיש בסטה בXXX לא הוכחה בפניי, ונותרה בעלמא ללא כל ביסוס.
7. לכך יש להוסיף כי האיש נושא בדמי שכירות בסך של 1,900 ₪ לחודש (הסכם שכירות מיום 1.5.21- נספח "ג" לתצהיר מיום 19.4.21) בתוספת הוצאות אחזקת המדור (נספחים "ד"-"ו" לתצהירו).
8. נוכח האמור והמפורט, אני קובעת כי לא חל שינוי מהותי בנסיבות.
9. בשולי הדברים יוער כי במועד החתימה על ההסכם, האם, שהייתה מיוצגת על ידי עו"ד XXX (ראו: פרוט' הדיון מיום 24.12.09) ויתרה על דמי המדור בגין הקטינים במודע. ראו סעיף 11.11 להסכם (הובא לעיל) שנמחק ולידו חתמה האישה את חתימתה, המאשרת את הויתור, כחלק מהמארג ההסכמי כמכלול.
10. בנסיבות אלו, שעה שהאישה ידעה כי היא מקבלת הטבה מחד בדמות מגורים בדירה לתקופה בת 3 שנים (שבפועל התארכה ל-11 שנים, מיום 24.12.09 ועד למועד פינוי הדירה ביום 22.4.20) ומאידך מוותרת על דמי המדור לאחר מכירת הדירה, ובהתחשב בעיקרון שלפיו חוזים יש לקיים הוא עקרון יסוד בשיטתנו (ראו: ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון [פורסם בנבו] (5.5.16), קל וחומר כאשר מדובר בהסכם גירושין, אינני מוצאת הצדקה לפסוק דמי מדור.

1. לאור כל האמור והמבואר לעיל, התביעה נדחית.

סוף דבר:

1. לנוכח כל האמור והמפורט, הנני קובעת כדלקמן:
   1. העתירה לדמי שימוש- נדחית, נוכח הטעמים אשר פורטו בפסק הדין.
   2. התביעה לדמי מדור- נדחית, נוכח הטעמים אשר פורטו בפסק הדין.
   3. בנסיבות, לנוכח העובדה כי האישה מיוצגת על ידי עורך דין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, ועל מנת שלא להעמיק הסכסוך בין הצדדים שהינם הורים ל-3 ילדים, אין צו להוצאות.
   4. פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.

ניתן היום, ז' תמוז תשפ"ב, 06 יולי 2022, בהעדר הצדדים.