ביהמ"ש המחוזי נצרת, שופט עמית יוסף בן-חמו: החלטה בבקשה על מתן צו מניעה כנגד ביצוע עסקאות מכר בנכסי מקרקעין של החייב (פש"ר 14363-03-18)

בית המשפט המחוזי בנצרת
	07 יולי 2022
פש"ר 14363-03-18 מכון התערובת נהלל בע"מ נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח'

בפני	כב' השופט עמית יוסף בן-חמו
בעניין:		פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם-1980		הפקודה
ובעניין:			זועבי כמאל סלח עבד אל כרים	המבקש
ובעניין			ג'לאל זועבי לאל	החייב
ובעניין:		כונס הנכסים הרשמי		הכונ"ר
ובעניין:		עו"ד נפתלי נשר		הנאמן

החלטה

הבקשה

1. המבקש, אחיינו של החייב, הגיש ביום 10/05/2022: "הודעה דחופה על מתן צו מניעה כנגד ביצוע עסקאות מכר בנכסי מקרקעין של החייב". בהודעה "מעדכן" המבקש כי ביום 28/04/2022 ניתן בבית הדין השרעי בנצרת צו מניעה זמני האוסר על המשיבים 1-20, החייב, אחיו ואחייניו של החייב, מלבצע כל פעולה לשינוי המצב הקיים בקשר לזכויותיהם במקרקעין המפורטים בבקשה, זאת עד למתן החלטה סופית בתביעה העיקרית שהגיש המבקש נגד הנתבעים בבית הדין או עד להחלטה אחרת על ידי בית הדין. במסגרת "ההודעה" ביקש המבקש שבית המשפט יקפיא לאלתר את כל הליכי מכר הנכסים הנזכרים בצו המניעה.

2. הנאמן לא צורף כמשיב או נתבע לבקשה וגם בהחלטת בית הדין השרעי, הוא איננו בין המשיבים או הנתבעים שלגביהם ניתן צו המניעה.

3. המבקש "מבהיר" בבקשתו כי צו המניעה מופנה גם כלפי החייב בתיק הפש"ר ומתייחס לנכסיו, "אשר הנאמן הגיש בקשה לאישור מכירתם". לדבריו, צו המניעה ניתן במסגרת עתירת המבקש לקבוע כי נפלו טעויות כבדות ברישום צוואת סבו המנוח של המבקש. בעקבות הטעויות נרשמו זכויות על שם החייב ועל שם יתר המשיבים, זכויות שבחלקם אמורות להיות בבעלות המבקש.

4. לבקשה צורף תרגום לעברית של החלטת בית הדין השרעי, מאושר על ידי עו"ד איברהים אגבריה, שהצהיר שהוא שולט בשתי השפות וכי התרגום לעברית הינו מלא ומדויק.

בהחלטת כב' בית הדין השרעי נכתב בין היתר:

"נזכיר כי הבקשה הנ"ל הוגשה במסגרת תביעה (כתב תביעה מתוקן בפעם השנייה), שבמסגרתה עתר התובע לתת פסק דין הצהרתי לביטול החלטה שניתנה ע"י בית דין זה, בתאריך 24/06/2006, בתיק חלוקת עזבון מספר 532/2006, אשר טען בה, כי בית הדין נתן החלטתו בחלוקת עזבון המנוח בתיק 532/2006 הנ"ל, ללא חתימת היורשים על ההסכם, דבר שמוביל לבטלות ההחלטה בשל העדר סמכות על פי סעיף 155 לחוק הירושה" (ההדגשות אינם במקור).

תגובת הנאמן:

5. ביום 15/05/2022 הגיש הנאמן "תגובה ראשונית" ובקשה להורות על העברת הדיון בתביעה למתן פסק דין הצהרתי שהוגשה לבית הדין, לבית המשפט של הפש"ר, מכוח הוראות סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל. בתגובתו טען הנאמן כי מדובר בניסיון נוסף של החייב לעכב את הליכי המכר של זכויותיו. הנאמן מבקש מבימ"ש שלא ליתן לכך יד. הנאמן מציין כי ב"כ המבקש לא טרח להמציא לנאמן את הבקשה לצו מניעה שהגיש לבית הדין ואת כתב התביעה ובחר להגיש "הודעה" לבימ"ש בדבר החלטת בית הדין למתן צו המניעה.

6. הנאמן מוסיף עוד, כי מתוך ההחלטה עולה שמדובר בבקשה לביטול החלטה שניתנה ע"י בית הדין ביום 24/06/2006, המאשרת הסכם חלוקת עיזבון. מאז, חלפו 16 שנה!, כאשר רק כעת "בדרך פלא" צצה הבקשה וההחלטה, רגע לפני ההחלטה בבקשת הנאמן לאשר לו להתקשר בחמישה הסכמים למכירת זכויות החייב בנכסים של החייב שהוקנו לנאמן. לדבריו, מדובר בניסיון נואש להוציא כספים ממסת נכסי החייב.

לפיכך, עותר הנאמן לבימ"ש לעשות שימוש בסמכותו ולהורות על העברת התביעה למתן פסק דין הצהרתי מבית הדין השרעי לבימ"ש של הפש"ר בהתאם להוראות סעיף 178 (ג) לפקודת פשיטת הרגל (להלן: "הפקודה").

7. ביום 16/05/2022 הגיש הנאמן בקשה נוספת, מפורטת יותר, אליה צורפו כנספחים כתבי בית דין בהליך המתנהל בבית הדין השרעי, עם תרגום לעברית. בבקשה חוזר הנאמן על בקשתו להעברת הדיון לבית המשפט של הפש"ר בהתאם להוראות סעיף 178 (ג). הנאמן ביקש שתינתן הוראה לבית הדין לחדול מלדון בבקשה עד למתן החלטה על ידי בית המשפט של חדלות הפרעון. הנאמן מציין בבקשתו כי זכויות ונכסי החייב הוקנו לו, לאחר שהחייב הוכרז כפושט רגל ואף על פי כן הנאמן לא צורף להליך שהתנהל בבית הדין השרעי. הבקשה על כל צירופותיה לא הומצאה לו והכל נעשה מאחורי גבם של הנאמן, הכונס הרשמי ובית המשפט של הפש"ר.

8. בהחלטה מיום 16/05/2022 הורתי על עיכוב ההליכים המתנהלים בבית הדין וכן הוריתי למשיבים להגיב לבקשתו הדחופה של הנאמן.

תגובת המשיב (המבקש בבקשה המקורית):

9. המשיב טוען כי יש לדחות את בקשת הנאמן להעברת הדיון על פי סעיף 178. המשיב מציין בתגובתו כי "בעקבות כוונת הנאמן למכור, במסגרת תיק הפש"ר, מקרקעין של החייב שהוקנו לנאמן, התגלה למשיב כי נושל מזכויותיו בירושת סבו המנוח. על כן, פנה בתביעה לסעד הצהרתי ובבקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי מכירת המקרקעין...".

10. המשיב מפרט בתגובתו כי ביום 05/03/02 (לפני כ21 שנה, י.ב.) ניתן בבית הדין השרעי צו לקיום צוואת המנוח, סבו של המשיב ואביו של החייב, הצו ניתן לאחר שכל היורשים חתמו על הסכמתם בכתב להקנות את הסמכות לבית הדין השרעי. ביום 24/06/06 ניתנה החלטת בית הדין לאשר הסכם חלוקת העיזבון.

11. המשיב טוען כי הסכם חלוקת העיזבון, שאושר על ידי בית הדין השרעי, לא נחתם ע"י אף יורש והמשיב איננו יודע כיצד נוצר הסכם זה. כמו כן, אף אחד מהיורשים לא נתן הסכמתו בכתב להקניית סמכות לבית הדין השרעי לדון בהסכם חלוקת העיזבון ולאשרו.

12. ביום 24/06/06, נרשמו הזכויות על שם היורשים בלשכת רישום המקרקעין, לרבות אלה הנוגעות לחייב. המשיב טוען כי בכתב התביעה שהגיש לבית הדין, טען שהסכם חלוקת העזבון נוגד את צוואתו של המנוח, "הושג בהיעדר הסכמת כל היורשים, וניתן על ידי בית הדין השרעי בחוסר סמכות עניינית, משלא ניתנה הסכמת כל היורשים להקניית סמכות לבין הדין השרעי... הסכם חלוקת העיזבון שלל מהמשיב חלק מזכויותיו במקרקעין שירש מהמנוח, והעניק ליורשים האחרים, ביניהם החייב, זכויות במקרקעין העודפות על אלה שהוענקו להם בצוואת המנוח".

13. המשיב טוען כי יש לדחות את בקשת הנאמן משני טעמים:

1. מבחינה מהותית- בשל סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין השרעי נדון בנושא שלפניו- צוואה וירושה של מוסלמים.

2. בשל הסרבול הרב של בירור המחלוקת בעניין הצוואה, כאשר כל היורשים דוברי ערבית ורבים מהם אין השפה העברית שגורה בפיהם, וכאשר כל המסמכים הרלוונטיים להכרעה ערוכים בערבית (בהערת אגב יצוין כי מותב זה דובר את השפה הערבית).

החלטת בית הדין השרעי מיום 30/05/2022:

14. ביום 1.6.22 מסרה מזכירות בימ"ש כי מזכיר בית הדין השרעי ביקש להעביר לבימ"ש של הפש"ר ולנשיאת בימ"ש המחוזי, החלטה שניתנה על ידי בין הדין השרעי. (ההחלטה בשפה הערבית שתורגמה על ידנו לעברית)

להלן קטעים עיקריים מההחלטה הרלוונטיים למתן החלטה בבקשה שבפניי:

"...קיבלנו את החלטת כב' שופט בימ"ש המחוזי בנצרת... שניתנה ביום 16/05/2022 בתיק פש"ר 14363-03-18, והמופנית לבית הדין השרעי, והמורה על עיכוב ההליכים המתנהלים בבית הדין השרעי בעניין תביעה למתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול החלטת בית הדין מיום 24/06/06 .... אחד הצדדים לתביעה הוא הנתבע ג'לאל סלאח זועבי (בתיק הפש"ר שצוין לעיל). לאחר עיון בהחלטת בימ"ש המחוזי, אנו נבהיר ומחליטים כדלקמן: עם כל הכבוד, בימ"ש המחוזי נתן את החלטתו בחוסר סמכות. החלטה זו אינה מחייבת את בית הדין השרעי, מאחר שאין סמכות חוקית לשופט בית משפט מחוזי ליתן החלטה המופנית לבית משפט השרעי. סמכות זו היא של בית המשפט העליון בלבד וזאת בהתאם לסעיף 15 לחוק יסוד השפיטה. יצוין כי אין סמכות לאף בית משפט אחר כדי ליתן החלטות שעניינן עיכוב הליכים שמתנהלים בבית הדין השרעי, ואין מקום לחייב את בית הדין השרעי לפעול בהתאם לאותן החלטות. סמכות לעיכוב הליכים בבית הדין השרעי מוקנית לבית משפט עליון (בג"צ) או שופט של בית הדין השרעי או בית הדין השרעי לערעורים. בית הדין השרעי מחזיר (דוחה) את החלטת בית המשפט המחוזי מאחר שניתנה בחוסר סמכות. המבקש עו"ד נשר, או אחרים, רשאי לנקוט בהליך הנכון בפני בית הדין השרעי לעיכוב ההליכים המתנהלים בבית הדין השרעי.

המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לכבוד השופט של בית המשפט המחוזי שנתן את ההחלטה, נשוא החלטה זו, העתק לנשיאת בית המשפט המחוזי בנצרת לעיונה ולמתן הנחיות מתאימות לשופטי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בעניין הזה. העתק ליועץ המשפטי לבתי הדין השרעי, עו"ד מוחמד אלדיק, להמשך טיפול בהתאם למקובל.

על החתום,

השופט אחמד מוסטפה כיאל

שופט בית הדין השרעי בנצרת"

15. בעקבות ההחלטה דלעיל שהובאה לעיוני, ניתנה ביום 02/06/2022 החלטה המורה למשיבים- החייב, הנאמן, הכונ"ר והמבקש להגיב ולהתייחס לעניין הסמכות וכן לשאלת תקפותה של החלטת בית הדין השרעי למתן צו מניעה זמני, האם החלטה זו תקפה כלפי הנאמן. כמו כן, התבקשו הצדדים להתייחס להוראות סעיף 20 ו- 22 לפקודת פשיטת הרגל לעניין סמכות בית המשפט של הפש"ר להורות על עיכוב הליכים המתנהלים בערכאה שיפוטית אחרת וכן לעניין סמכותו של בימ"ש של הפש"ר לפי סעיף 178 (ג) להעביר תיק המתנהל בערכאה אחרת לבימ"ש של הפש"ר.

16. תגובות הצדדים הוגשו והתייחסות אליהן תהיה בהמשך במסגרת ההחלטה.

רקע כללי של תיק הפש"ר, הרלוונטי להחלטה בבקשה שבפניי:

17. נגד החייב הוגשה התראת פשיטת רגל על ידי נושה. החייב הגיש התנגדות להתראה.

18. ביום 13/01/18, לאחר שקיבל התראת פשיטת רגל, הגיש החייב "בקשת חייב" למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל. גם הנושה, הגיש "בקשת נושה" למתן צו כינוס כנגד החייב.

19. ביום 18/10/18, לאחר דיון במעמד הצדדים- החייב, הנושה, הכנ"ר ובעלי התפקיד, ניתנה החלטת בימ"ש (כב' השופט צפריר), בבקשה שהגיש הנושה נגד החייב למתן צו כינוס. בהחלטה מציין בימ"ש כי בעניינו של החייב נפתחו 2 תיקים, האחד – בקשת נושה שהוגשה ביום 07/03/18 בתיק פש"ר 14363-03-18, שראשיתו בהתראה לפשיטת רגל שהומצאה לחייב ביום 20/10/17. התיק הנוסף הוא בקשת חייב שהוגשה ביום 13/01/18 בתיק פש"ר 56204-02-18 (הבקשה הוגשה לאחר התראת פשיטת רגל שנשלחה לחייב). ביום 15/03/18 ניתן לחייב צו כינוס לבקשתו. בקשת החייב לצו כינוס הוגשה מבלי שיגלה בה כי נשלחה לו התראה לפשיטת רגל. בימ"ש קבע בהחלטתו:

"חוסר תום ליבו של החייב, עולה באופן ברור מעמדות הצדדים, ב"כ הנושה, המנהלת המיוחדת, ב"כ הכנ"ר ועמדות אלה נכונות בעיניי. לא ניתן לקבל עמדת חייב אשר הובאה באמצעות עורך דינו ולפיה, אך חוסר הבנתו בהליך הביא להתנהלות זו... אף אין צורך לפרט את ההליכים שננקטו פה בשני התיקים, על מנת להוכיח חוסר תום ליבו של החייב כאשר הפירוט אשר הובא בעמדות הצדדים מוכיח זאת. לפיכך, בקשת החייב למתן צו כינוס תימחק בתיק 56204-02-18 והתיק ייסגר. ניתן צו כינוס נגד החייב לבקשת הנושה בתיק פש"ר, 1463-03-18"

20. במסגרת החלטה למתן צו כינוס הוטלו על החייב ההגבלות שבסעיף 42 א לפקודה.

21. ביום 23/10/18 ניתנה החלטה, לבקשת המנהל המיוחד, לצו איסור דיספוזיציה נגד החייב על זכויותיו בנכסי מקרקעין – בגוש 17060 חלקה 2 וניתנה הוראה מהמנהל המיוחד לדאוג לרישום הצו בלשכת רישום המקרקעין. ביום 12/11/18 ניתנה החלטה שנייה לצו איסור דיספוזיציה לנכסים נוספים של החייב כמפורט בהחלטה. ביום 26/11/18 ניתנה החלטה שלישית לצו איסור דיספוזיציה בזכויות החייב בנכס נוסף. כל הצווים נרשמו בלשכת רישום המקרקעין.

22. ביום 15/05/19 הוכרז החייב כפושט רגל. ניתנה הוראה להזמנת חוות דעת שמאי להערכת שווי נכסיו של החייב. נגד החייב הוגשו תביעות חוב על סך של כ-700,000 ₪. על פי חוות הדעת השמאיות שווי זכויותיו של החייב עולה על 1.8 מיליון ₪, אחד מנכסי החייב לא הוערך משום שלא התאפשר לשמאי לבקר בו כדי לערוך חוות דעת שמאית.

23. ביום 17/09/20, בתום הדיון שנערך במעמד הצדדים, ניתן לנאמן אישור לפעול למימוש נכסי החייב לפי שיקול דעתו ולהגיש בקשות מתאימות לצורך כך. בחודש 4/22 הגיש הנאמן בקשה להתיר לו לחתום על 5 הסכמי מכר למכירת 5 נכסים של החייב, ניתנה החלטה המאשרת את בקשתו של הנאמן. החייב הגיש התנגדות למכירה וביקש לעכב את ההליכים. הנאמן הגיש את תשובתו להתנגדות.

ביום 10/05/20 הוגשה "ההודעה הדחופה על מתן צו מניעה בבית הדין השרעי".

סמכות בימ"ש של הפש"ר ליתן צו מניעה בהליך המתנהל בערכאה אחרת

24. לאחר שבחנתי את הסוגיה ועיינתי בתגובות הצדדים השונים, הגעתי לכלל מסקנה שבימ"ש של הפש"ר רשאי היה להורות על עיכוב ההליך בבית הדין השרעי.

כמו כן, אני סבור כי הוראת סעיף 178 (ג) המסמיכה את בימ"ש להעביר אליו דיון בתיק המתנהל בערכאה אחרת, אף ללא הסכמת הצדדים, חלה גם על ההליך המתנהל בבית הדין השרעי משום שלהליך זה יש משמעות ישירה לגבי נכסי החייב.

25. מובהר בזה שאין לראות בהחלטה משום קביעה שבימ"ש של הפש"ר רשאי להיכנס לתחום שהוא בסמכותו המהותית והעניינית של בית הדין השרעי בנושאים שנמסרו לסמכותו הייחודית. במקרה שלפניי, אין מדובר בנושא הנטול לסמכותו הייחודית והבלעדית של בית הדין השרעי, כפי שיפורט להלן. לפיכך, העובדה שהבקשה הוגשה לבית הדין השרעי, אין בה כדי למנוע מבימ"ש של הפש"ר להפעיל את סמכותו לפי סעיף 178 (ג), במיוחד כאשר מדובר בסמכות שאינה סמכות ייחודית של בית הדין השרעי, סמכות המותנת בהסכמת הצדדים לסמכותו, הסכמה שלא ניתנה.

26. עוד אני סבור כי החלטת בין הדין השרעי איננה תקפה כלפי הנאמן ואיננה מחייבת אותו. הנאמן שהוא זרועו הארוכה של בימ"ש של הפש"ר, לא היה ואיננו צד להליך בבית הדין השרעי. בית הדין השרעי היה מודע לכך והיה מודע להליך המתנהל בבימ"ש של הפש"ר. הנאמן לא נתן את הסכמתו להקנות סמכות לבית הדין השרעי לדון בתביעה ובבקשה שהוגשו לו. במסגרת תגובתו הוא מציין שהוא מתנגד נחרצות להקניית סמכות.

27. החלטתי זו מתמקדת בסמכותו של בימ"ש של הפש"ר ליתן צווים לעיכוב הליכים בהתאם להוראות סעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל ולהורות על העברת הדיון לפי סעיף 173 לפקודה.

28. אני דוחה את טענותיו של המבקש במסגרת תגובתו והתייחסותו להחלטת בית הדין השרעי, שם טען כי הסמכות לדון בעניין עזבונו של המנוח מסורה באופן בלעדי לבית הדין השרעי שנתן את צו החלוקה, וכי הדיון בה לבקשת הנאמן, חורג באופן מהותי מסמכותו של בימ"ש של הפש"ר. טענותיו אלה של ב"כ המשיב, מעבר לכך שהן אינן נכונות משפטית כפי שיפורט, הינן סותרות חזיתית את טענותיו של המבקש בעצמו בתביעה לפני בית הדין השרעי שם טען כי בית הדין חסר סמכות לדון בחלוקת העזבון ובכל הקשור לעזבונו של המנוח, וכי ההחלטה לאישור הסכם חלוקת העיזבון ניתנה בחוסר סמכות, משום שאף אחד מהיורשים לא חתם על הסכם החלוקה ואף אחד מהיורשים לא חתם בכתב על הסכמתו ליתן סמכות לבית הדין השרעי.

מושכלות יסוד:

29. בצד הוראת סעיף 15 (4) ל"חוק יסוד השפיטה", המסמיך את בימ"ש העליון בשבתו כבג"צ, בין היתר ליתן צווים לבתי דין דתיים לדון בעניין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף לדון בעניין פלוני שלא לפי סמכותם, קובע סעיף 20 (ב) כי "ההלכה שנפסקה בבימ"ש העליון מחייבת כל בימ"ש, זולת בימ"ש העליון". מכוח סעיף זה, נקבע כי גם בתי הדין הדתיים כפופים להלכות שנפסקו בבית המשפט העליון.

30. סעיף 1 לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) מגדיר: ""בית משפט" – כל בית משפט בן סמך לשפוט בישראל".

אומנם, בסעיף 52 לדבר המלך במועצה בארץ ישראל, 1922-1974, נקבע כי לבית הדין השרעי יהיה שיפוט ייחודי בעניין המעמד האישי של מוסלמים נתיני ישראל, אך בג"צ בבלי (בג"צ 1000/92 בבלי נגד בבלי פדי מ"ח (2) עמ' 221,246 (7.2.1994)) קבע כי על בתי הדין הדתיים במדינה להפעיל בסוגיות "אזרחיות" נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי הנתון לסמכותן, את המשפט האזרחי הכללי כפי שפורש ע"י בימ"ש העליון.

31. סעיף 155 (א) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 קובע:

" (א) על אף האמור בסעיפים 66 (א) ו-151, מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע מזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך".

32. כפי שצוין לעיל, אין מחלוקת שהנאמן שהוא זרועו הארוכה של בימ"ש של הפש"ר, ושנכנס לנעלי החייב לאחר הכרזתו כפושט רגל, לא נתן את הסכמתו להקנות סמכות לבית הדין השרעי ובית הדין השרעי היה מודע לעובדה זו. המבקש עצמו מדגיש בתגובה שהגיש לבימ"ש בהתייחס להחלטת בית הדין השרעי, שהוא סבור שלבית הדין השרעי אין סמכות לדון בהסכם חלוקת העזבון ולאשר את הסכם העזבון מיום 24.06.06 משום שלא ניתנה הסכמה בכתב ע"י אף אחד מהיורשים (סעיף 3.5 לתגובה מיום 29.05.22). לדבריו, אישור הסכם החלוקה של העיזבון ניתן בחוסר סמכות עניינית (סעיף 3.7)

רוממות "כיבוד ערכאות" בגרונם:

33. הנאמן צירף לתגובתו מיום 14.06.22 את כתבי בית הדין שהוגשו לבית הדין השרעי עם תרגום לשפה העברית. בכתב התביעה מופיע החייב כנתבע מס' 6. התובע שם (המבקש כאן) מפרט בכתב התביעה בפני בית הדין כי נתבע מס' 6 הינו פושט רגל (סעיפים 18-22):

• סעיף 18 : "בין היורשים שעל שמם נרשם רכוש עודף "על חשבון התובע" נמצא משיב מספר 6 – ג'לאל זועבי שבינתיים ננקטים נגדו הליכי הכרזה על פשיטת רגל"

• סעיף 19: "כאשר נודע לתובע לאחרונה שבמסגרת תיק פשיטת הרגל של ג'לאל (ראה נספח להלן), הוגשה לאחרונה (בחודש מרץ 22) בקשה לאישור מכירת זכויותיו של ג'לאל בעזבון המנוח בנכסים הבאים.... מצורף עותק בקשת המכירה, המסומן כנספח 6".

34. בהמשך כתב התביעה, מפרט התובע את הנכסים הרשומים על שם החייב ושלגביהם הגיש הנאמן לבימ"ש של הפש"ר בקשה למכירתה. עוד הוסיף התובע, בסעיף 14, כי לצורך הגשת התביעה לבית הדין הוא פנה למזכירות בית הדין השרעי בבקשה לצלם את הסכם חלוקת העזבון שאושר בשנת 2006, אך נדהם כששמע ממזכיר בית הדין שהודיע לו שהתיק איננו קיים כלל.

35. מהאמור לעיל, עולה כי בית הדין השרעי היה מודע לכך שהנתבע 6 הוא פושט רגל וכי מתנהל בעניינו הליך פש"ר שבמסגרתו הוגשה בקשה למימוש נכסיו. בית הדין השרעי הנכבד לא היה סבור שיש להפעיל כאן את דוקטרינת כיבוד הערכאות, לא נמנע מיוזמתו מלדון בבקשה לצו המניעה, לא ביקש לעדכן את הנאמן או את בימ"ש של הפש"ר שהוגשה בקשה ותביעה בפניו, ולא נתן לנאמן, שבא בנעלי החייב, להתייחס להליך שהוגש ולטעון לחוסר סמכותו של בית הדין.

36. התובע הפנה, בסעיף 25 לכתב התביעה, להוראות סעיפים 66 (א) ו-151 לחוק הירושה המקנה הקניית סמכות לבין הדין השרעי בקבלת הסכמתם של כל הצדדים הנוגעים בדבר. הנאמן מציין בתגובתו מיום 14.0622 (סעיף 5) כי התובע (המבקש כאן) טען בפני בית הדין שהתיק על מסמכיו "נעלם" ולכן טוען כעת התובע כי הסכם החלוקה שאושר על ידי בית הדין, לא נחתם כלל על ידי היורשים ומשכך הוא בטל. הנאמן מציין כי טענה זו סותרת את "חזקת התקינות" ונגועה בשיהוי ניכר.

37. בסעיף 8 מציין הנאמן כי בית הדין לא ביקש את תגובתו בטרם החלטה ולא בשום שלב. הגשת תובענה שהחייב הוא אחד הנתבעים, שעניינה היא גריעת נכסים ממסת נכסיו, חייבה את צירופו של הנאמן כצד נדרש כמי שנכנס לנעלי החייב וכמי שנכסי החייב הוקנו לו. הנאמן טוען כי התעלמותו של בית הדין השרעי מהמצב המשפטי הנגזר מהכרזתו של החייב כפושט רגל, ומתן החלטות הנוגעות לנכסיו בלא צירוף הנאמן, עוד לא קבלת עמדתו, הינן בטלות ואין להם כל תוקף כלפי הנאמן. עמדתו זו של הנאמן מקובלת עליי ותואמת את המצב המשפטי.

38. הנאמן מפנה לספרם של השופטים לוין וגרוניס "פשיטת רגל- מהדורה שלישית ירושלים תש"ע 2010" בעמ' 180 שם נכתב: "עם מתן הצו יכול רק הנאמן לתבוע או להיתבע בנוגע לנכסי החייב שהוקנו לו". כך גם קובע פסק הדין ברע"א 8402/05 ישי בית און, נאמן נ' עיריית תל אביב (2.8.06) "רק הנאמן יכול לתבוע או להיתבע בנכסים שהוקנו לו". בנוסף לכך, וכפי שמציין המבקש\התובע לא ניתנה לבית הדין השרעי הסכמה בכתב של כל הנוגעים בדבר, כופר הנאמן בסמכותו של בית הדין השרעי לאור הוראות סעיף 155 (א) לחוק הירושה.

39. בג"ץ 52/06 חב' א.ל.ק.ס. לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י נ'  Simon Wiesenthal Center Museum Corp (29.10.2008), גם כן התייחס לשאלה מתי יש להחיל את דוקטרינת כיבוד הערכאות, היתה לו התייחסות ספציפית לבית הדין השרעי. בפני ביהמ"ש הונחו עתירות בעניין מבנה שהיה אמור לקום במרכז העיר ירושלים ויועד להיות מוזיאון סובלנות. מתחם המוזיאון גובל בבית קברות מוסלמי, הוגשו מספר עתירות להפסקת העבודות ולאכיפת צווי מניעה שניתנו על ידי בית הדין השרעי. עתירה שלישית הוגשה על ידי בעלת המיזם שביקשה להכריז כי הצווים הזמניים שהוצאו על ידי בית הדין השרעי בטלים. בית המשפט העליון בשבתו כבגץ דחה את שתי העתירות הראשונות – לאכיפת הצווים של בית הדין השרעי ולהפסקת עבודות הבניה וקיבל את העתירה השלישית להכריז על הצווים הזמניים שהוצאו על ידי בית הדין השרעי, כבטלים. בית הדין השרעי הוציא צוי מניעה זמניים נגד המשיבים – מרכז ויזנטל וחברת המוזיאונים, ונגד גורמים נוספים האוסרים עליהם להמשיך בביצוע עבודות במתחם. בעקבות ההליך בבית הדין השרעי הוגשו עוד שתי עתירות, האחת של העותרים שביקשו סעד שיחייב את משטרת ישראל לאכוף את צווי המניעה הזמניים שהוצאו ע"י בימ"ש השרעי ומצד שני טענו בעלי המיזם בעתירתם כי יש להכריז על הצווים שהוצאו ע"י בית הדין השרעי כבטלים בשל חוסר סמכותו של בית הדין השרעי לדון בסוגיות נשוא ההליך הנוגעות לפעולות הבנייה של מוזיאון במתחם בו נתגלו שרידי קברים עתיקים.

40. בעמ' 36 לפסק הדין קובע בימ"ש כי סעיף 52 לדבר המלך במועצה 1922-1947, המסדיר את סמכותו העניינית של בית הדין השרעי והמעניק לבית הדין השרעי סמכות ייחודית לדון בענייני יצירת ווקף או בהתנהלותו הפנימית, לא מקים לבית הדין השרעי סמכות ייחודית עניינית לדון בסוגיית המוזיאון, וזאת מנימוקים רבים המפורטים בפסק הדין. נקבע כי נכסי הווקף איבדו את צביונם כהקדש והאפוטרופוס רשאי להקנותם לרשות הפיתוח בתורת נכסי מקרקעין רגילים. משהוקנו המקרקעין לאפוטרופוס, וניטל מהם אופיים כהקדש, נשללת מכאן ואילך סמכותו של בית הדין השרעי לדון בעניינם ולכן אין לבית הדין השרעי סמכות עניינית ייחודית לדון במחלוקת הנוגעת לבניית המוזיאון במתחם, ואף אין בידיו גם סמכות מקבילה לדון במחלוקת זאת מכח מקור סמכות אחר.

41. עוד הוסיף בימ"ש העליון וקבע (בעמ' 38) כי אין לקבל את טענת העותרת אלדג'אני לפיה היה על בעלות המיזם למצות את טענותיהם בעניין סמכות בבית הדין השרעי, בפני בית הדין השרעי, בטרם פנו בעתירה לבימ"ש שיכריע בעניין הסמכות, מבחינת "חובת מיצוי סעד חלופי". מושכלות ראשונים הם כי עקרון חובת מיצוי הסעד החליפי אינה חלה מקום שמהלך כזה אינו יעיל. בימ"ש קבע שם כי התקיימו נסיבות מצטברות המצדיקות אי מיצוייה של סוגיית הסמכות בבית הדין השרעי קודם לפנייה לבימ"ש- השיהוי הכבד בהגשת התובענה בפני בימ"ש השרעי, חוסר תום הלב בפניה לבית הדין השרעי בסוגיה התלויה ועומדת בפני בימ"ש, והנזק שנגרם לבעלי המיזם עקב כך, כל אלה מהווים תנאים חריגים המצדיקים סטייה מכלל מיצוי הסעד החליפי.

42. בסעיף 83 לפסק הדין, נקבע כי לבית הדין השרעי אין סמכות לדון בנושא הבנייה במתחם נושא המחלוקת, מכאן שהצווים שהוצאו על ידיו בסוגיה זו הינם בטלים מעיקרה ועליו להימנע מלדון בכל עניין הקשור בנושא זה, משהוא חורג מגדרי סמכותו.

סיכום ביניים:

43. אני קובע שהחלטת בית הדין השרעי איננה מחייבת את הנאמן ואין בה כדי לעכב את הנאמן כזרועו הארוכה של בימ"ש להמשיך בהליכי המימוש, פשיטה שההחלטה איננה מחייבת את בימ"ש של הפש"ר. לפיכך הנאמן ימשיך בהליכי המימוש ויעביר עותק מההחלטה לרשם המקרקעין.

44. כאן המקום לציין כי לא מצאתי שום נימוק המצדיק להיעתר לבקשת החייב לעכב או לבטל את הליכי המימוש ועל כן אני דוחה את בקשתו זו.

סמכותו של בימ"ש של הפש"ר לעכב הליכים המתנהלים בפני ערכאה אחרת:

45. ההחלטה המורה על עיכוב הליכים הייתה תמציתית מתוך הנחה שהדברים ברורים וידועים, אולם לאור הספקות והטענות שהועלו לגבי סמכות בימ"ש של הפש"ר לעכב הליכים, להלן נימוקי לסמכותו של בימ"ש של הפש"ר לעיכוב הליכים המתנהלים בבית הדין.

46. סעיף 22 לפקודת פשיטת הרגל שכותרתו "עיכוב הליכים" קובע:

(א) "משהוגשה הבקשה רשאי בימ"ש לעכב כל תובענה, הוצאה לפועל ואמצעי אחר על פי דין נגד החייב..."

(ב) "כל בימ"ש או בית דין שהוכח לו כי נגד נתבע במשפט התלוי ועומד לפניו קיימת עתירת פשיטת רגל, רשאי לעכב את הליכי המשפט או להתנות את המשכם בתנאים שיראה".

47. למיטב הבנתי, יש לפרש את המילה רשאי שבסעיף 22 (ב) כ"צריך" לעכב את ההליכים, אלא אם כן הוא סבור לפי שיקול דעתו שבמקרה קונקרטי אין להעתר. הסעיף איננו מאפשר לבית הדין או לערכאה אחרת כלשהי להתעלם מהליך הפש"ר.

48. מתוך הוראת סעיף 22 (ב) ניתן ללמוד על סמכותו של בימ"ש של הפש"ר לעכב הליך המתנהל בפני ערכאה אחרת כלשהי שעניינה גריעת נכסיו של החייב. מסקנה זו ניתן ללמוד משילוב הוראות סעיף 22 (א) וסעיף 178 (ג) לפקודת פשיטת הרגל ועל הרעיון העומד בבסיסם – ריכוז ההליכים המשפטיים הנוגעים בנכסי החייב לפני בימ"ש של פשיטת רגל.

49. מקובלת עליי עמדת הכנ"ר בסעיף 4 לתגובתו, לפיה לעניין זה אין מקום להבחנה בין הליך המתנהל בפני בימ"ש "אזרחי" לפני הליך המתנהל בפני בית דין דתי, זאת בפרט במקרים שבהם בית הדין לא מפעיל סמכות ייחודית, אלא דן או מתבקש לדון בעניין רכושים – חלוקת עזבון שיכול להתברר גם בפני בימ"ש אזרחי וגם בפני בית דין דתי (בתנאים מסויימים).

50. אין כל הגיון משפטי לקביעה אחרת, שמשמעותה – אם הליך עזבון מתנהל בבית משפט אזרחי, רשאי בימ"ש של הפש"ר לעכב את ההליכים ולהעביר את התיק אליו, ואילו אם ההליך מתנהל בפני בית דין דתי בימ"ש של הפש"ר לא יוכל לעשות שימוש בסמכויות הנתונות לו בסעיפים 22 ו-178 לפקודה. מסקנה זו מתחזקת מהוראת סעיף 22 (ב) המדבר על עיכוב הליכים ביוזמתה של הערכאה האחרת – ביוזמתו של בית הדין. שהרי, אם לבית המשפט של הפש"ר אין סמכות לעכב את ההליך לפי סעיף 22 לפקודה ו\או להורות על העברת התיק לדיון בפניו לפי סעיף 178, אין סיבה שבית הדין יעכב ביוזמתו הליך המתנהל שבפניו לפי סעיף 22 (ב), הליך שימשיך להתנהל בפניו ולא ניתן להעבירו לבית המשפט של הפש"ר.

51. כיום לאחר שינוי החקיקה שצמצמה באופן ממשי את סמכותו הייחודית של בית הדין השרעי כמפורט בסעיף 64 להלן. אין כל מקום להבחנה לפיה בית המשפט של הפש"ר יוכל לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 22 לפקודת פשיטת הרגל ולעכב את ההליכים, וכן בסמכותו לפי סעיף 178(ג) לפקודה, ולהעביר אליו תיק מבית משפט למשפחה, בית דין לעבודה, בית משפט מנהלי, בית דין דתי רבני, לבין בית הדין השרעי.

52. ההגיון מחייב שההנחה ביסוד הוראת 22 (ב) – לעיכוב עצמי של ההליך כבר בשלב הבקשה היא על מנת לאפשר לבית המשפט של הפש"ר להחליט האם להחיל לגבי הליך זה את הוראות סעיף 178 ויש על כך השפעה ישירה לגבי המשך ניהול ההליך.

53. יודגש כי בהחלטה המורה על עיכוב ההליך המתנהל בערכאה אחרת – במקרה זה בפני בית הדין השרעי, אין משום קביעה שבית הדין השרעי חרג מסמכותו, למרות שגם המבקש/התובע שם טען זאת. קביעה בדבר חריגה מסמכות היא אכן מסורה לבימ"ש העליון בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק יסוד השפיטה. הצו לעיכוב ההליך או ההחלטה להעברת הדיון הינה מכח הסמכות שיש לבית המשפט של הפש"ר ולא לסמכות שיש או אין לבית הדין השרעי וללא קשר לשאלה זאת. לצורך זה נועדו הוראת סעיף 22 (א) ו-22 (ב).

54. בע"א 5090-08 יחיאל אורגל נגד עו"ד עופר אטיאס- נאמן (08/12/10) כותב השופט רובינשטיין בעמ' 11 סעיף י"ח לפסק הדין

"לעת הזאת, באותם צמתים בהם יידרש הדבר, נלך בעקבות "פסיקתו של בימ"ש זה בשנים האחרונות, בה ננקטה גישה ברורה של השלמת החסרים הקיימים בתחום דיני השיקום וההבראה באמצעות היקש מהסדרים מקבילים מתחום דיני הפירוק (דנ"א 7980-08 ויניגרו נגד עו"ד שלמה נס [פורסם בנבו] הנשיאה ביניש). בפרט כך, כאשר יישום ההסדרים בתחום הפירוק בעניינים הרלוונטיים להליך דנן (בעיקר בסוגיית הסמכות) כבר נעשה באופן רב, כמעט יומיומי, על ידי בתי המשפט המחוזיים..."

55. ובעמ' 18 סעיף ל"ה לפסק הדין:

"טענתו העיקרית של הנאמן בהליך דנן היא, כי הוא אינו מוסמך לערער אחר החלטות הממונה על השכר המצויות בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה. אכן, דומה כי בכל הנוגע להליכי הבראה ושיקום אין בעניין זה הסכמה פוזיטיבית בחוק (בשונה, לדוגמא, מסעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל או מסעיף 24 (א 1) לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט 1969; ואולם, סבורני כי עם הכניסה להקפאת ההליכים הועברה הסמכות לדון בתביעות נגד הגוף מוקפא ההליכים לבימ"ש של הפירוק וממנו לנאמן וככלל אין נפקא מינא, מה הערכאה בה היו אמורות להתברר, אילולא הכניסה להקפאת הליכים... הלכה זו מעוגנת בדין וברורה ביחס להליכי פירוק ופשיטת רגל, וכך ראוי הוא גם בהליכי הבראה ושיקום וההיקש יורה דרכו".

56. מהמקובץ לעיל עולה שבית המשפט של הפש"ר ראשי להורות על עיכוב הליך המתנהל בערכאה אחרת עד אשר יוחלט היכן יתנהל ההליך בהתאם להוראות סעיף 173(ג). לפיכך מסקנתי היא שההחלטה לעיכוב הליכים ניתנה כדין והיא מחייבת.

העברת הדיון לבימ"ש של הפש"ר לפי סעיף 178(ג)

57. הנאמן מבקש להורות על העברת הדיון בתובענה לפסק דין הצהרתי בהפנותו להוראות סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל המורה כדלקמן:

א. "בית המשפט המחוזי יהא מוסמך, בכפוף להוראות פקודה זו, להחליט בכל שאלה של דין קדימה, ובכל שאלה אחרת, שבמשפט או בעובדה, והמתעוררת בעניין פשיטת רגל שלפניו. או שראה תועלת או צורך להחליט בה למען השלמות בעשיית צדק או בחלוקת הנכסים במקרה הנדון.

ב. בית המשפט הדן בפשיטת רגל לא יוגבל בסמכותו על ידי צו בית משפט אחר ולא יהא ערעור על החלטותיו, אלא בדרך הקבועה.

(לעניין הגדרת "בית משפט" ראה פקודת הפרשנות סעיף 1 – כל בית משפט בן סמך לשקול בישראל).

ג. ניתן בבית משפט מחוזי צו כינוס לפי פקודה זו, רשאי השופט שנתן את הצו, אם ראה לנכון, ובלי צורך בהסכמה, להורות שתועבר לבית משפט זה כל תובענה התלויה ועומדת בבית משפט אחר שפושט הרגל פתח או המשיך בה או שפתחו או המשיכו בה נגדו והשופט שנתן את הצו ידון בתובענה.

58. בע"א 5090/08 הנ"ל, מצטט כב' השופט רובינשטיין בהסכמה את דברי ביהמ"ש המחוזי שדן בתיק הפש"ר:

"דרכם של הליכי חדלות פרעון לגעת במגוון סוגיות מתחום ענפיו השונים של המשפט האזרחי, ואי לכך טרח המחוקק והתקין את סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל, המסמיך את בית המשפט של פשיטת הרגל, במפורש, לדון בכל שאלה של משפט בעובדה הדרושים לצורך ניהולו היעיל של ההליך. חלק גדול מטיבם וטבעם של הליכי חדלות פרעון הוא כינוס מגוון ההליכים הכרוכים בגוף החייב, קביעת מצבת נכסיו וחלוקתם תחת קורת גג אחת. זאת, כאשר אך ברור הוא כי אלמלא צורך מיוחד זה, היו הללו מתפזרים בין ערכאות רבות ושונות, כולל בית הדין לעבודה, בית הדין לענייני משפחה ושאר ערכאות, אשר להן הסמכות העניינית, בדרך כלל בסוגיות דומות...".

59. ובעמ' 19 לפסק הדין ציטוט נוסף:

"המגמה בשנים האחרונות הינה לרכז תחת "קורת גג" אחת, דהיינו בידי ערכאה אחת או "אגף" כבית משפט של פירוק כבית המשפט המחוזי, עניינים שבתחום התמחותו, אף לגבי נושאים שברגיל נידונים בערכאה אחרת.

60. העברת הדיון לבית המשפט של הפש"ר לפי סעיף 178 נעשתה כלפי מגוון של ערכאות, בית הדין לעבודה (כמצוטט לעיל), בית משפט למשפחה (ע"א 4258/17 מגן נ' ענבי (29/6/17), רע"א 5156/17 קובלנץ נ' קובלנץ 24/8/17) וערכאות מנהליות שונות, פר"ק 42024/05/14 מכון לנגר נ' הכנ"ר – 10/4/17).

61. בע"א 3069/17 מש' החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת בפירוק (29/10/17) נקבע כי כאשר בלב המחלוקת ניצבת כאמור עילה שהיא ייחודית לדיני חדלות פרעון, תהא הסמכות נתונה לבית המשפט של חדלות פרעון, אף אם מדובר בסוגיה שנמצאת בסמכות מקבילה (או אף ייחודית) של ערכאה שיפוטית אחרת.

"ככלל השתלבותם של תחומי משפט שונים בהליך חדלות פרעון אינה מציאות חריגה. טבעם של הליכי חדלות פרעון כשהם קשורים למגוון רחב של סוגיות משפטיות שונות ולסכסוכים מסוגים שונים, כך פעמים רבות מובאות בפני בית המשפט של חדלות פרעון, סוגיות הקשורות לענפי משפט שונים ומגוונים שהליך חדלות הפרעון מתפתל סביבם וכרוך בהם. בפסיקת ביהמ"ש התגבש הכלל לפיו, בית המשפט של חדלות פרעון הוא בעל מומחיות ייחודית בתחום חדלות הפרעון... ועל כן הוא גם זה המוסמך לדון בכל עניינה של חברה או יחיד בהליכי חדלות פרעון, תוך שניתנו לו סמכויות רחבות בהקשרים שונים לשם כך... בית המשפט של חדלות פרעון יוצר היכרות עמוקה עם הנפשות הפועלות וההליכים שהתקיימו לפניו, ולו היכולת להתרשם מן הצדדים באופן ישיר ובלתי אמצעי. הוא גם בית המשפט שיכול לבחון את ההליך המתנהל לפניו "במבט – על", על כל השיקולים והאינטרסים השונים הקשורים אליו... על כן המגמה הכללית היא לרכז את כלל ההליכים הקשורים להליך חדלות הפרעון בבית המשפט של חדלות הפרעון ולא לפזר את ההליכים בין בתי משפט אחרים להם נתונה הסמכות לדון באותם הליכים בדרך כלל" (וכן ראה ע"א 2846/03 ריצ'ארד אלדרמן נ' ארליך פדי נט (3) 538-529 (29.11.2004).

62. בע"א 630/19 עופר שפירא מנהל עזבון נ' מס הכנסה (29.8.19) נקבע כי הסמכות בסעיף 178(ג) מוגבלת לכאורה למעמד הוצאת צו הכינוס, אולם בית השפט רשאי לעיין מחדש בכל צו ולשנותו (סעיף 181 לפקודה) ועל כן הוא רשאי להורות בכל שלב של ההליך להעביר אליו תובענה.

63. בבג"צ 68/66 שאנטי נ' עסליה פדי כ (2) עמ' 578 (20.6.66), כותב כב' השופט לנדאו בעמ' 581 פסקה אחרונה:

".. הגע בעצמך: תביעה כספית רגילה, כמו זאת הנידונה לפנינו, שנובעת מחוזה שנעשה בין נפטר מוסלמי ובין אדם אחר מוסלמי או בלתי מוסלמי, התהא גם היא בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין השרעי? ... אולם, כרגיל בסוגיה משפטית מגיעים אל נקודת גבול שם נתקל השימוש ההגיוני והעקבי בהלכה פלונית ברעיון משפטי מתחרה – ובעניין דנן הרעיון שאין להרחיב את סמכות בתי הדין הדתיים בענייני ירושה בכל הקשור לכך עד ש"תיבלע" גם תביעה כספית רגילה שנוצרה כולה לפני מות המוריש ואין בה שום סממן "ירושתי" אלא זה, שתחת המוריש בה עזבונו ... עם הקמת המשטר המנדטורי חל שינוי במצב דברים זה, אמנם שמר המחוקק המנדטורי על שרידים של מעמד הבכורה של בתי הדין המוסלמיים לעומת בתי הדין של העדות האחרות, בהעניקו לראשונים סמכות ייחודית רחבה יותר, אולם הדת המוסלמית חדלה להיות דת המדינה כדברי גולדי שם בעמ' 114 עד 115 ... בזה חדלו בתי דין אלה להיות "בתי הדין של המשפט המקובל" וחדלה סמכותם המשתיירת על בני עדות אחרות. נוכח שינוי יסודי זה אין עוד מקום להרחבת סמכותם של בתי דין אלה על תביעות אזרחיות נגד עזבון נפטר מוסלמי... מטעמים אלה, נעלה מספק הוא שבית הדין השרעי חסר סמכות לדון בתביעה הכספית שהוגשה לפניו על ידי המשיב, ומשום כך אף לא היתה לו סמכות להטיל את העיקול הזני להבטחת אותה תביעה. מכאן שיש לעשות את הצו על תנאי החלטי."

64. להשלמת התמונה יצוין כי המחוקק צמצם באופן מהותי ומובהק את הסמכות הייחודית של בית הדין השרעי כפי שנקבעה בהוראות סעיף 52 לדבר המלך במועצה, שהקנתה לבית הדין השרעי סמכות בלעדית וייחודית לדון בכל ענייני המעמד האישי של מוסלמים. בעקבות שינוי זה, הושוותה למעשה סמכותם של בתי הדין השרעי לסמכות של יתר הדין הדתיים (בתי הדין הנוצרים כפי שהוסדרו בסעיף 54 לדבר המלך במועצה).

בתיקון מס' 5 (תשס"ב 2001) לחוק בתי מהשפט לענייני משפחה, נקבע:

"סמכות בית המשפט לעניני משפחה

3. (ב1) על אף הוראות סעיף 25, בית המשפט לעניני משפחה יהא גם הוא מוסמך לדון בעניני משפחה של מי שנקבעה לגביו סמכות שיפוט ייחודית בסימנים 52 או 54 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1947-1922, למעט עניני נישואין וגירושין. (תיקון מס' 5, תשס"ב-2001)."

בעקבות תיקון זה, אין עוד סמכות ייחודית ובלעדית לבית הדין, ניתנה סמכות מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה, למעט ענייני נישואין וגירושין, כפי הסמכות הקיימת כלפי יתר בתי הדין הדתיים האחרים.

במילים אחרות, את הבקשה והתביעה שהגיש המבקש לבית הדין השרעי, ניתן היה להגיש גם לבית לענייני משפחה, ולא ייתכן שהליך מסוים ניתן להעבירו מכל הערכאות האחרות, בתי הדין השונים ובתי המשפט השונים, לבית המשפט של הפש"ר, ואת אותו הליך זהה לא ניתן יהיה להעביר רק בשל העובדה שהוגש לבית הדין השרעי. יצוין כי סמכותו של בית המשפט למשפחה רחבה יותר מסמכותו של בית הדין השרעי בכל עניין שאיננו נישואין וגירושין, שכן סמכות בית משפט למשפחה איננה מותנית בהסכמת כל הצדדים, בעוד שסמכות בית הדין מותנת בהסכמה של כל הצדדים בנושאים שאינם ענייני נישואין וגירושין במובהק.

65. בע"א 3756-92 מנם נגד הכנ"ר, פד"י מ"ח (4) 121 בעמ' 129 נקבע כי תחולת סעיף 178 הינה להבטיח כי "ביהמ"ש לא ימצא עצמו חסר סמכות במקום שהצדק דורש מעורבותו."

66. מכח סעיף זה הוכרה סמכותו הרחבה של ביהמ"ש של הפש"ר המוסמך לדון בשאלה הנתונה ברגיל לסמכותו של בימ"ש אחר.

67. בתיק רע"א 329-17 חברת גונתר אנרגיות נגד אייל מלמד (14.8.17), קובע השופט דנציגר כי סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל הינו סעיף סל, המקנה לבימ"ש סמכות רחבה ביותר של מעורבות בהליכי פשיטת רגל, לרבות מעורבות המתחייבת משיקולי צדק. במקרה שם נקבע כי בימ"ש לא חרג מסמכותו עת ביטל צו עיקול זמני שניתן בערכאה אחרת, והפעיל את שיקול הדעת הנתון לו באופן שקול וסביר. סמכות רחבה זו עולה גם מהוראת סעיף 178 (ב) לפיה בימ"ש הדן בפשיטת רגל לא יוגבל בהפעלת סמכותו ע"י צו מבימ"ש אחר. עוד נקבע כי הדברים נכונים ביתר שאת, עת הפעיל בימ"ש את סמכותו משיקולים של צדק, נוכח התנהלותה של המבקשת שם ועל כן נראה שבימ"ש הפעיל את שיקול הדעת הנתון לו באופן שקול, סביר ומתקבל על הדעת (סעיף 22 לפסק הדין בעמ' 10-11).

סמכות בימ"ש של הפש"ר לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בערכאה אחרת:

68. בתיק חדל"פ 47505-01-21 עו"ד רועי רחמים נגד הממונה על הליכי חדלות פרעון (כב' השופטת נועה גרוסמן, 11.4.22) דן בימ"ש בהוראת סעיפים 219,279 לחוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי התשע"ח-2018, המבוססות על הוראות סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל, והגיעה למסקנה בהתחשב בפסיקה המנחה והוראות חוק שונות המפורטות שם כי בימ"ש של חדלות פרעון הוא בעל סמכות עניינית וידרש לשאלת תביעה לביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה שניתן ע"י ערכאה אחרת. במקרה שם – בית הדין לעבודה.

"אני מוצאת כי אומנם לבית הדין לעבודה, שתחת ידו יצא פסק הדין, יש סמכות עניינית וניתן לפנות גם אליו בבקשה לביטול ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. במקרה הספציפי הנידון כאן,ראוי שהפנייה תעשה אל בימ"ש של חדלות פרעון מכח הוראות סעיפים 271 ו-279 לחוק חדלות פרעון. במיוחד על רקע העובדה שהחברה נכנסה לחדלות פרעון זמן קצר בטווח של שנה מאז שנכרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין".

סוף דבר:

69. במקרה שבפניי, הגעתי למסקנה שהחלטת בית הדין השרעי למתן צו מניעה איננה תקפה כלפי הנאמן ואיננה תקפה כלפי ההליך המתנהל בפני בימ"ש של הפש"ר. אני דוחה את בקשתו של המבקש להקפאת הליכי המכירה של נכסי החייב, בהתבסס על צו המניעה הזמני שניתן על ידי בית הדין השרעי.

70. הנאמן כזרועו הארוכה של בימ"ש ימשיך בהליכי המימוש.

71. בקשת החייב לעכב את הליכי המכירה ולבטלם נדחית.

72. אני מורה על מחיקת ה"הודעה" של המבקש בדבר צו המניעה שניתן בבית הדין השרעי.

73. לעניין סעיף 178 (ג), במקרה שבפניי, לאור התנהלותו של החייב שאופיינה בחוסר תום לב מתחילת ההליך, כפי שציין כב' השופט צפריר בהחלטתו לביטול צו הכינוס שניתן לבקשת החייב ובהחלטתו ליתן נגד החייב צו כינוס לבקשת הנושה, התנהלותו חסרת תום הלב של החייב נמשכה גם במהלך ניהול ההליך כפי שעולה מהדוח המפורט שהגיש המנהל המיוחד לקראת הדיון, בשאלת הכרזתו של החייב כפושט רגל וגם לאחר מכן כעולה מהבקשות והתגובות, השיהוי הרב מאז ניתן צו קיום צוואה (לפני 21 שנה) ומאז שאושר הסכם חלוקת העזבון (לפני כ-18 שנה) והגשת הבקשה והתביעה לבית הדין השרעי אחרי שנודע למבקש שהחייב מצוי בהליכי פשיטת רגל וניתנה הוראה למימוש נכסיו, הגשת הבקשה והתביעה שנועדו לגרוע מנכסיו של החייב והעובדה שהחייב מצוי בעיצומם של הליכי פש"ר ומימוש נכסיו, ולמען יעילות הדיון, כל אלה מצדיקים הפעלת הסמכות המוקנית לבימ"ש של הפש"ר מכח סעיף 173 לפקודה. לפיכך אני מורה על העברת התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהוגשה לבית הדין השרעי לדיון בפניי.

74. המבקש ישלם הוצאות בגין הליך זה לנאמן בסך 10,000 ₪.

75. הנאמן ידאג לעדכן את כל הגורמים הרלוונטיים בהחלטתי זו.

ניתנה היום, ח' תמוז תשפ"ב, 07 יולי 2022, בהעדר הצדדים.

21 מתוך 21