בימ"ש מחוזי ת"א, סגן הנשיא השופט שאול שוחט: פס"ד בבר"ע של אם לקטין נגד צו לבדיקת רקמות לבקשת מי שטוען לאבהות (רמ"ש 15133-03-22)

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ענת הלר כריש, בתמ"ש 7410-11-20), מיום 7.2.2022, במסגרתה ניתן צו לבדיקת רקמות לקשרי משפחה של קטין, לצורך הוכחת תביעת אבהות, וללא הסכמת אמו.

העובדות הצריכות לעניין

1. ביום 3.11.20 הגיש המשיב 1 , נתין זר הנמצא בישראל משנת 2013 ( להלן: "המשיב"), תביעה לביהמ"ש קמא למתן פסק דין הצהרתי שיקבע את אבהותו הנטענת על קטין שנולד בשנת 2020 (להלן: "הקטין"), שהמבקש היא אמו. המבקש רשום במרשם האוכלוסין כנקבה, ישראלית, רווקה וכאמו של הקטין. במסגרת ההליך שהתנהל בביהמ"ש קמא טען המבקש כי הוא טרנסג'נדר וביקש כי הפנייה אליו תעשה בלשון זכר ומשכך ולשם כיבוד רצונו כינויו בפסק דין זה יהיה "המבקש" . על פי כתב התביעה, בחודש דצמבר 2018 או בסמוך לכך הכיר המשיב את המבקש בעיר באזור המרכז. בהמשך הם החליטו למסד את מערכת היחסים ביניהם וביום 16.4.19 שכרו במשותף דירת חדר למגורים ברח' XXX בה התגוררו במשך כ-8 חודשים. לאחר תקופת מגורים זו החליטו להיפרד והמבקש שב להתגורר בבית הוריו בעיר zzz. תקופה קצרה לאחר הפירוד יצר המבקש עמו קשר ובישר לו כי הוא בהריון והעובר אותו הוא נושא הוא ילדו. לאחר מכן, בסמוך ללידת הקטין, חסם המבקש כל דרכי התקשורת עם המשיב ולא הייתה לו כל ידיעה אודות לידת הקטין. בחודש אוקטובר 2020 החליט המבקש לחדש קשר עם המשיב ושיתף אותו כי ילד בן בשם X והוא בן כ-8 חודשים. המבקש התנגד כי המשיב יבקר את בנו. המשיב טוען כי חפץ להסדיר את עניין האבהות אולם המבקש חסם כל דרכי תקשורת ומשכך הוגשה התביעה.
2. ביום 16.12.20 הגיש המבקש את כתב הגנתו ובו הכחשה גורפת של הנסיבות שתוארו בכתב התביעה. בכתב הגנתו טען המבקש כי הוא טרנסג'נדר בעל חזות גברית מגיל 16 וכי מעולם לא קיים יחסי מין בהסכמה עם גבר. הקטין נולד כתוצאה ממקרה אונס. המשיב אינו מוכר לו ונודע לו לראשונה על קיומו ממכתב שהגיע לבית אמו בו נטען כי הוא אבי הקטין. בסמוך לאונס או אולי אף במהלכו נלקחו ממנו תעודת זהות וספח וכל מידע המופיע בכתב התביעה אודותיו ככל שהוא נכון מקורו במידע שהוא או אמו פרסמו ברשתות חברתיות. מעולם לא התגורר ברח' XXX ומעולם לא התגורר עם המשיב. הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה מזויף וכך גם כל התכתובות לכאורה בין הצדדים. המבקש התנגד מכל וכל למתן צו לבדיקת רקמות בקטין.
3. ביום 10.12.20 הגישה המשיבה 2 (להלן: "ב"כ היועמ"ש") את תגובתה וטענה כי הדרך הטובה ביותר לבירור התביעה היא באמצעות בדיקת רקמות, שאפשרית גם ללא הסכמת הנבדק מכוח הוראת סעיף 28ו' לחוק מידע גנטי, תשס"א -2000 (להלן "החוק") וכי ככל שבית המשפט יסבור שנחצה הרף הראייתי המינימלי שדרוש בהתאם לסעיף 28ו(א) לחוק יש להורות על ביצוע הבדיקה על אף התנגדות המבקשת.
4. ביום 7.3.21 התקיים דיון בבית המשפט קמא, במסגרתו השלימו הצדדים את טיעוניהם. לאחר שמיעת טענות הצדדים החליט בית המשפט קמא להורות על מתן צו לבדיקת רקמות לשם בירור תביעת האבהות חרף התנגדות המבקש. לבקשת ב"כ המבקש במעמד הדיון ביום 7.3.21 ניתן על-ידי ביהמ"ש קמא עיכוב ביצוע של ההחלטה.
5. על ההחלטה מיום 7.3.2021 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור שנדונה לפניי ( רמ"ש 21037-04-21). ביום 9.6.2021 החלטתי לקבל את הערעור משמצאתי כי אין מנוס מביטול ההחלטה שניתנה מבלי שמונה אפוטרופוס לדין או ייצוג משפטי לקטין שבדיקתו התבקשה כנדרש בהתאם לסעיף 28ו(ב) לחוק מידע גנטי, תשס"א-2000 (להלן:"החוק").
6. בעקבות פסק-דיני מיום 9.6.2021 הורה בית המשפט קמא על מינוי אפוטרופוס לדין לקטין מטעם הסיוע המשפטי וכן נקבע דיון הוכחות לשמיעת העדויות, טרם מתן החלטה חדשה.
7. האפוטרופא לדין שמונתה לקטין הגישה לביהמ"ש קמא ביום 26.7.21 וציינה כי טובת הקטין בעריכת בדיקת הרקמות וכי עקרון טובת הקטין כולל בחובו את זכות הקטין לדעת את זהות מולידו.
8. ביום 11.11.2021 קיים ביהמ"ש קמא דיון הוכחות במהלכו נשמעו העדים מטעם הצדדים ונחקרו המבקש והמשיב. בתום הדיון נתן ביהמ"ש קמא הוראה על הגשת סיכומים בשאלה אם יש לערוך בדיקה גנטית לבירור שאלת האבהות.
9. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, ביום 7.2.2022, נתן ביהמ"ש קמא את הכרעתו בשאלה שבמחלוקת. מדובר בהחלטה מפורטת ומנומקת שמנוה 17 עמודים. במסגרת ההחלטה עמד ביהמ"ש קמא על כך שמצא כי במקרה דנן התקיימו מלוא התנאים הקבועים בסעיף 28ו(א) לחוק המהווים תנאי לעריכת בדיקה גנטית גם בלא הסכמת הנבדק: ניתנה למבקש הזדמנות להשמיע את התנגדותו למתן הצו וביהמ"ש שוכנע כי יש סיכוי סביר לנכונות טענות המשיב בדבר קשרי המשפחה הנטענים. בהקשר לתנאי הנקוב בסעיף 28ו(א)(1) לחוק של "סיכוי סביר" התייחס ביהמ"ש קמא לרף הראיה הנדרש על פי הפסיקה, וקבע כי לטעמו אין לדרוש מהמשיב להוכיח את טענתו בדבר קיום קשרי משפחה ברף של מאזן ההסתברות לצורך ההפנייה לבדיקה גנטית, אלא ניתן להסתפק ברמת הוכחה נמוכה מכך, שכן מטרת הבדיקה בירור קשרי המשפחה הנטענים. כן נקבע כי במקרה הנדון, המשיב עמד אף בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברות (ס' 19 להחלטה). ביהמ"ש קמא סמך קביעתו זו תוך התייחסות רחבה לגרסאות הקוטביות של הצדדים ולראיות והעדויות שהובאו בפניו (ס' 20-27 להחלטה). כן התייחס ביהמ"ש קמא לכך שהמבקש עצמו לא שלל את האפשרות שהמשיב הוא אכן אביו של הקטין, וזאת משהמבקש ציין כי היו תקופות בחייו שלא זוכר לגביהן דבר, משנהג להשתמש בסמים עד שנודע לו דבר ההיריון (ס' 28 להחלטה). עוד ציין ביהמ"ש קמא כי אף אם הקטין נולד כתוצאה מיחסים שלא בהסכמה כגרסת המבקש, גרסה שלא הוכחה או נקבעה על-ידי ביהמ"ש קמא, אין בגרסה זו כדי לסתור את הטענה לקשרי משפחה (ס' 28 להחלטה) ואפילו אם היה עולה בידי המבקש לשכנע בטענתו זו (ויצוין כי המבקש לא הגיש תלונה על אונס כלפי המשיב או אדם אחר) אינו סבור כי היה בכך כדי לשלול את זכותו של הקטין לדעת מיהו אביו (ס' 32-33 להחלטה).

ביהמ"ש קמא נתן משקל בהחלטתו לעמדת האפוטרופא לדין שמונתה לשם ייצוגו הנפרד של הקטין לפיה טובתו של הקטין לדעת מי הוא אביו והותרתו חסרת אב מנוגדת לטובתו ופוגעת בזכויותיו וכי הותרת הקטין חסר אב על מנת למנוע מצב עתידי שבו האב הנטען עשוי לפעול למיצוי זכויותיו, מנוגדת לטובת הקטין ופוגעת בזכויותיו. האפוטרופוסית לדין סבורה כי גם אם הגרסאות הקוטביות של המבקש והמשיב לא יתיישבו לעולם, לנוכח זכותו העצמאית של הקטין לדעת את זהות אביו ובשים לב לראיות שהובאו, יש להתיר עריכת בדיקה גנטית לבירור שאלת האבהות. ב"כ היועמ"ש אף הוא סבר כי לנוכח הראיות שהובאו לא ניתן לשלול כי קיים סיכוי סביר בדבר האבהות הגנטית הנטענת של המשיב ביחס לקטין ברף הדרוש וכי טובת הקטין לדעת את זהות אביו. לאור כל זאת, נחה דעתו של ביהמ"ש קמא כי יש מקום להורות על בדיקה גנטית לצורך בירור תביעת האבהות.

1. המבקש לא השלים עם החלטת ביהמ"ש קמא ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש טענות מסוגים שונים: ראשית, המבקש טוען כי בהחלטות שונות שניתנו על-ידי ביהמ"ש קמא, שהמאוחרת בהן בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 11.11.21, ביהמ"ש קמא מנע ממנו הבאת ראיות להוכחת גרסתו. שנית, לטענת המבקש, על בסיס הראיות והעדויות שהיו לפני ביהמ"ש קמא, נפלה שגיאה בקביעה כי המשיב עמד בנטל הדרוש לפי החוק המאפשר לביהמ"ש קמא להורות על עריכת בדיקה ללא הסכמת הנבדק (במילים אחרות, המבקש סבור כי המשיב לא הוכיח סיכוי סביר לנכונות הטענות בדבר קשרי המשפחה). שלישית, לטענת המבקש, ביהמ"ש קמא שגה משקבע שבנסיבות המקרה טובתו של הקטין מחייבת מתן צו לבדיקה גנטית.
2. לבקשת רשות הערעור התבקשו תשובות. תשובה מטעם המשיב הוגשה ביום 13.7.2022 ותשובה מטעם היועמ"ש הוגשה ביום 20.7.2022.

דיון והכרעה

1. מכוח סמכותי לפי הוראת סעיף 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כפי שהובאו לפניי בכתב בבקשת רשות הערעור ובתשובותיהם, על הנספחים שצורפו לאלו, החלטתי לדחות את הערעור.
2. בראש ובראשונה אני מוצא לנכון לדחות על הסף את השגות המבקש כלפי החלטות שונות שניתנו על-ידי ביהמ"ש קמא, שהמאוחרת בהן בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 11.11.21, החלטות שלטענת המבקש מנעו ממנו הבאת ראיות להוכחת גרסתו. כך לדוגמא, מלין המבקש בבקשת רשות הערעור שלפניי על החלטת ביהמ"ש קמא מיום 19.9.2021 שדחתה בקשתו למינוי מומחים (מומחה לזיהוי כתב יד במטרה להוכיח כי חתימת המבקש על גבי הסכם השכירות שהוצג ע"י המשיב מזויפת ומומחה מתחום הטכנולוגיה במטרה להוכיח כי תכתובות וואטסאפ שהציג המשיב מזויפות); על החלטה מיום 19.9.21 שדחתה בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים שהגיש המבקש; על החלטה מיום 25.7.2021 לפיה לא יוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים טרם הליך ההוכחות וניתן להסתפק בתצהירים התומכים בכתבי הטענות ; ועל החלטת ביהמ"ש קמא שניתנה במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 11.11.21 שלטענת המבקש מנעה מעוה"ד חודורוב להביא את גרסתו המלאה מטעמי חיסיון.

כל ההחלטות הללו, אותן מצא המבקש לצרף לבקשת רשות הערעור שלפניי ולפרט את השגותיו כלפיהן, ניתנו חודשים טרם ניתנה ההחלטה מושא הבר"ע (ההחלטה מיום 7.2.2022) ומשהמבקש לא הלין עליהן בזמנו אינו יכול לעשות כן עתה במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי.

1. הטענה השנייה של המבקש, היא הטענה המרכזית, מכוונת למעשה לכך שלפי גישת המבקש, בניתוח הראיות והעדויות שהיו לפני ביהמ"ש קמא, לא עלה בידי המשיב להוכיח סיכוי סביר לנכונות הטענות בדבר קשרי המשפחה, כדרישת המחוקק בסעיף 28ו(א)(1) לחוק. טענות המבקש בהקשר זה מכוונות לסתירות בעדויות שנשמעו לפני ביהמ"ש קמא, סתירות שאמורות היו להביא את ביהמ"ש קמא שלא לתת אמון בגרסת המשיב ועדיו ולקבוע כי לא הוכח סיכוי סביר להוכחת טענות המבקש בדבר קשרי משפחה. בחנתי טענות אלה ולא מצאתי מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא בעניין זה. להלן אבאר מסקנתי זו.

ראשית, יש לזכור כי אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, והיא אינה מעמידה עצמה במקום הדרגה הראשונה בבחינת המערכת הראייתית שנפרשה לפניה (ראו בספרם של ט' חבקין וח' בן-נון הערעור האזרחי מהדורה שלישית עמודים 475-474; ע"א 8191/16 דיאליט נ' אברהם הרר, פורסם בנבו, 17.6.2019). החלטת בית משפט קמא לפיה עלה בידי המשיב להוכיח סיכוי סביר לנכונות טענותיו בדבר היותו אביו של הקטין, נטועה היטב בתשתית הראייתית שנפרשה בפניו ונסמכת אף על ממצאי מהימנות שמצא בקשר לעדים שנשמעו בפניו, ולפיכך לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה, וזאת גם בשים-לב לאופי טענות המבקש, שעיקרן נסוב סביב קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.

שנית, בכל הנוגע לפן המשפטי, באשר לתנאי הוראת סעיף 28ו(א)(1) לחוק אשר דורשת שביהמ"ש ישוכנע כי יש "סיכוי סביר" לנכונות הטענות בדבר קשרי משפחה – מקובלת עליי עמדת ביהמ"ש קמא לפיה עמידה ברף זה אינה דורשת עמידה ברף של הטיית מאזן ההסתברויות וכי ניתן להסתפק ברמת הוכחה נמוכה מכך (ס' 18 להחלטה). עמדה זו קנתה ביטוי בפסיקה (ראו לדוגמא בתמ"ש (טבריה) 17467-09-10 נ'ב' נ' א'ח' ואח' , 2.4.2012), כבר בעבר הבעתי דעתי כי היא מקובלת עליי (ראו רמ"ש (ת"א) 56956-01-20 ת'פ' נ' ר'נ'פ', פורסם בנבו 21.6.20) ואף כיום אני סבור כי "יהא זה בבחינת בלתי אפשרי לגבש קריטריונים ביחס למהות הראיות שיוצגו, וראוי לו שכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו, מתוך ראיה כוללת של הנסיבות וסקירה של כלל הראיות", כעמדת כב' השופט סארי ג'יוסי שהובאה בסוגיה במסגרת עמ"ש 13994-04-17 ד' ואח' נ' ב' ואח' ( פורסם בנבו, 18.3.2019, בס' 36 לפסה"ד).

שלישית, בשים לב לגרסאות הקוטביות של הצדדים (אותן שפירטתי לעיל) אני סבור כי אף אם אצא מנקודת הנחה לטובת המבקש לפיה המשיב תמך את גרסתו העובדתית באמצעות ראיות מזויפות (ביניהן הסכם שכירות מזויף ותכתובות וואטסאפ שלטענת המבקש זויפו באפליקציה ייעודית) ולכן אין לתת לראיות חפציות אלו כל משקל (טענות שנטענו ע"י המבקש אבל לא הוכחו על-ידו וביהמ"ש קמא לא קיבלן) , יש די והותר בעדויות שנשמעו לפני ביהמ"ש קמא כדי לקיים את אותו רף ראייתי מינימלי הנדרש בנסיבות העניין, לצורך הפניית הצדדים לבדיקה אשר תכליתה בחינת קיומם של קשרי משפחה. על מנת שאעשה מלאכתי נאמנה, אפרט להלן, בקצרה, את אותן עדויות שנשמעו לפני ביהמ"ש קמא, עליהן, בין השאר, סמך ביהמ"ש קמא את החלטתו, ושלגישתי די בהן, בלבד, כדי לתמוך במסקנה אליה הגיע ביהמ"ש קמא:

1. עדות מר י'ק', משכיר הדירה – כאמור, בכתבי טענות הצדדים הונחה גרסה קוטבית לעניין מגורים בדירה משותפת. בעוד שהמשיב טען בכתב תביעתו כי בשנת 2019 שכר עם המבקש דירת חדר בכתובת מסויימת וכי התגוררו שם במשך 8 חודשים – המבקש טען מנגד בכתב הגנתו כי אינו מכיר כלל את המשיב, לא התגורר עמו, ולא התגורר כלל בכתובת שאותה ציין המשיב. המשיב הביא לעדות לתמיכה בגרסתו את מר י'ק', משכיר הדירה. עד זה העיד כי השכיר את הדירה למשיב בלבד ואף התעקש כי שמו של המבקש שמופיע על גבי חוזה השכירות לא הוסף על ידו . עם זאת, העד העיד כי במספר הזדמנויות כשביקר בדירה ראה שם את המבקש (עמ' 20 ש' 12-13 לפרוט') וכשנשאל אם כשראה אותם חשב שהם חיים ביחד השיב "זוג. משהו כזה. קטע. לא יודע" (עמ' 22 ש' 23 לפרוט'). בעקבות עדות המשכיר שינה המבקש את גרסתו הראשונית ובחקירתו הנגדית בביהמ"ש העיד כי אכן התגורר באותה דירה מדוברת , אף באותה תקופה מדוברת (בשנת 2019) אלא שלטענתו שהותו בדירה לא הייתה בנוכחות של המשיב, שלטענתו לא פגש בו מעולם בדירה, והיה שוכר את הדירה עם חבריו בסופי שבוע לתקופות קצרות ישירות מהמשכיר (עמ' 43-44 לפרוט'). המשכיר הוא עד חיצוני, אובייקטיבי, שאינו בעל עניין בתוצאות ההליך וביהמ"ש קמא נתן משקל לעדותו. בבקשת רשות הערעור שלפניי המבקש אינו טוען כי על ביהמ"ש קמא היה שלא לתת אמון בגרסת העד וטענתו העיקרית היא כי מעדות המשכיר עולה שהסכם השכירות שצירף המשיב לתביעתו מזויף משום ששמו של המבקש הוסף בו לאחר מועד החתימה ולא בכתב ידו של המשכיר, וכי לעדות זו לא נתן ביהמ"ש קמא משקל בהחלטתו. עדות זו של המשכיר, כפי שאף ציין ביהמ"ש קמא בהחלטתו, אינה בליבת ההתדיינות המשפטית (ס' 26 להחלטה). עם כל הכבוד, המבקש אינו נתבע ע"י המשכיר לתשלום דמי שכירות או על-ידי המשיב לזכויות שקמו לו לאור "משק בית משותף" שאולי קיימו השניים ולכן מעמד חתימת הסכם השכירות, אם היה המבקש שותף בו אם לאו, אינו רלוונטי לענייננו. עדות המשכיר, שלא נסתרה, קושרת את המבקש הן למשיב הן לדירה המדוברת באותה תקופה רלוונטית שציין המשיב בתביעתו.
2. עדות עוה"ד מתן חודרוב – לתיק ביהמ"ש קמא הוגש ייפוי כוח לטובת עוה"ד מתן חודרוב עליו מופיע שם המבקש. עוה"ד חודרוב העיד בבית המשפט כי לפי תרשומת שערך, המשיב פנה אליו לצורך הסדרת מעמדו בישראל והציג את המבקש כבת-זוגו. לצורך ייצוג המשיב מול משרד הפנים, נדרש לעדכון כתובתו של המבקש במשרד הפנים, ולשם כך אימת ייפוי כח של המבקש באמצעות שיחת וידאו , כשלצורך כך ניהל עם המבקש שיחת וידאו בה ראה את המבקש וזה הציג בפניו את תעדות הזהות שלו (עמ' 22-27 לפרוט'). כפי שציין ביהמ"ש קמא, מדובר בעדות של עורך דין, שהוא עד חיצוני אשר אינו בעל אינטרס בהליך המשפטי. עדות זו תומכת בגרסת המשיב כי בינו לבין המבקש התקיים קשר כלשהו, בניגוד להכחשתו הגורפת של המבקש.
3. גרסת המבקש עצמו - המבקש עצמו אינו יכול לשלול מכלל אפשרות כי המשיב הוא אביו של הקטין. המבקש אף אינו שולל כי קיים יחסי מין עם המשיב, אלא שלטענתו "אין סיכוי שהייתי איתו בסיטואציה מינית בהכרה" (עמ' 35 ש' 35 לפרוט'). הגרסה אותה הציג המבקש בביהמ"ש קמא היא כי עקב שימוש בסמים באותה תקופה הוא אינו זוכר דבר מנסיבות הולדת הקטין "אני עברתי איזה שהיא חוויה, אני לא יודע מה היא אותה חוויה, אני לא זוכר כלום אפילו פיפס קטן....אני לא הייתי בהכרה כשהמצב הזה קרה. אני לא יודע ולא זוכר כלום. שום דבר" (עמ' 35 ש' 5-6 לפרוט'; עמ' 36 ש' 8 לפרוט'). למרות הכחשתו הגורפת של המבקש בדבר ידיעתו את נסיבות כניסתו להריון, בהמשך חקירתו הנגדית, כשמוטחות במבקש שאלות המכוונות לחשיבות ידיעתו שלו ושל הקטין את זהות האב, נשמע המבקש הרבה יותר נחרץ בעניין זה, וכך באו הדברים לידי ביטוי בפרוטוקול:

"ש. אז מה שאני מבין ממך זה שכל סיפור האונס שאתה מתאר בכתב ההגנה ופה יש לך איזה שהוא מסך שחור ואתה לא יודע שום דבר, רק דבר אחד אתה יודע שנולד ילד?

ת. נכון.

ש. חשוב לך לדעת מי האב של הקטין?

ת. הוא לא האבא, אני האבא. הוא האנס. הוא צריך לשבת בכלא.

ש. אתה ילדת אותו ואתה לא חושב שלקטין מגיע לדעת מי האבא שלו?

ת. הוא לא האבא. לאנס מגיע להיות בכלא. לרוצה מגיע להיות בכלא. לי מגיע לחיות סוף סוף. הגיע הזמן שאפרוס כנפיים עם הילד שלי.

ש. אבל יש פה גם אבא?

ת. זה לא אבא זה אנס.

ש. אבל אין לו זכויות?

ת. אין לו זכויות. מהבחינה הזאת אין לו זכויות." (עמ' 38 ש' 8-19 לפרוט').

סבורני כי בגרסת המבקש לעיל, גרסה שכמו שיש בה נסיון להטיח במשיב אשמה חמורה ביותר (שלא הוכחה – וראו לענין זה גם קביעת ביהמ"ש קמא בס' 32-33 להחלטתו) היא טומנת בחובה למצער ראשית הודאה של המבקש כי המשיב הוא אכן אביו של הקטין .

1. הטענה השלישית בפי המבקש מכוונת לכך שביהמ"ש קמא שגה כשקבע שבנסיבות המקרה טובתו של הקטין מחייבת מתן צו לבדיקה גנטית. ביהמ"ש קמא הקדיש כר רחב מהחלטתו לשיקולי טובת הקטין בידיעת זהות אביו, כפי עמדת האפוטרופא לדין שמונתה לקטין והיועמ"ש. אין צורך לחזור על הדברים משנראה כי גם המבקש לא חולק על שיקולים אלו. בבקשת רשות הערעור שלפניי טוען המבקש כי "בנסיבות המקרה הנדון, לצד טובתו של הקטין לדעת מי הוריו, ניצבת גם טובתו של הקטין, שלא להופכו הפקר, ולחייבו לעבור בדיקה גופנית, עפ"י דרישת כל דכפין" (ס' 27 להחלטה). עם כל הכבוד, ביהמ"ש קמא נימק היטב מדוע מצא שבמקרה זה עלה בידי המשיב להוכיח סיכוי סביר להוכחת קשרי משפחה עם הקטין, וכאמור בפרק הקודם מצאתי מסקנה זו מבוססת כדבעי. גם אם טיבו המדויק של הקשר בין המבקש למשיב לא התברר באופן מלא, שוכנעתי כי המשיב אינו אדם זר למבקש שביום בהיר אחד החליט לטעון כי יש לו חלק בנסיבות הגעתו של הקטין לעולם. יתרה מכך, המבקש מעולם לא הצליח לספק הסבר מה האינטרס של המשיב, עובד זר קשה יום, להמציא יש מאין סיפור שלם בדבר קשריו עם המבקש ולהשקיע מאמצים בלתי מבוטלים להוכחתו, והכל במטרה שתיערך בדיקה להוכחת קשרי משפחה לקטין, בדיקה מדעית שתכריע בנושא שבמחלוקת. העובדה שהחלטת ביהמ"ש שהורתה על ביצועה ניתנה במסגרת ההחלטה נושא הבר"ע (בחודש פברואר 2022) לאחר שתביעת האבהות מתבררת מאז שנת 2020 וכי מדובר בפסק-דין שני אותו נדרש בית משפט זה לתת במהלך ההליכים שהתקיימו עד כה, מלמדת לדידי יותר מכל כי למרות שמדובר בבדיקה שאינה פולשנית, ההחלטה שהורתה על ביצועה אינה החלטה שרירותית שניתנה בקלות דעת שניתן לתאר אותה ככזו שהפכה את גופו של הקטין להפקר.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

החלטת בית משפט זה (כב' השופט גייפמן) מיום 28.3.22 שעיכבה את ביצוע החלטת ביהמ"ש קמא מיום 7.2.22 – מבוטלת.

המבקש ישא בהוצאות המשיב 1 בסך של 8,000 ₪ ובהוצאות המשיב 2 (המדינה) בסך של 2,000 ₪. הסכומים ישולמו מתוך כספי העירבון שהופקדו לצדדים באמצעות באי כוחם.

מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.

ניתנה היום, כ"ח תמוז תשפ"ב, 27 יולי 2022, בהעדר הצדדים.