ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה, השופטת הילה גורביץ עובדיה: פס"ד בתביעה לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם מכר (תמ"ש 15310-09-20)

תביעה לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם מכר.

הצדדים וטענותיהם:

1. התובע והנתבעת בני זוג לשעבר אשר נישאו באתיופיה והתגרשו ביום xx.xx.2016 לאחר עלייתם לישראל.
2. במועדים הרלוונטיים היו הצדדים בעלי הזכויות בחלקים שווים בדירה המצויה ברחוב xx ב-xx.
3. במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים, הגיש התובע תביעה לפירוק שיתוף בדירה (תלה"מ 13534-09-18). בהליך שם, לשם פירוק השיתוף, מונו כונסי נכסים למכירת הזכויות של הצדדים וחלוקת התמורה, לאחר התחשבנות שנערכה בין הצדדים.
4. בהמשך, הוסכם כי הנתבעת תרכוש את זכויות התובע תמורת תשלום סך 310,000 ₪. הסכום נקבע לאחר קיזוז חוב מזונות, יתרת משכנתא, תשלומים אחרים והתחשבנות הצדדים.
5. בהתאמה נחתם הסכם מכר ביום 17.09.2019 ובהליך 13534-09-18, ביום 22.09.2019, ניתן על ידי כבוד השופט בדימוס אלה מירז, תקף של פסק דין להסכם המכר (להלן :"ההסכם").
6. על פי הסכם המכר, התמורה שולמה בשני תשלומים: תשלום ראשון סך 31,000 ₪ בתוך 7 ימים ממועד החתימה על ההסכם (שולם באיחור אך לא נתבע פיצוי) ויתרת התמורה בתוך 60 יום ממועד אישור ההסכם – היְינו עד ליום 22.11.2019.
7. בסעיף 17 להסכם נקבע כי בגין הפרת ההסכם בהפרה יסודית, ישלם הצד המפר לצד הנפגע פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסך 77,500 ₪. עוד נקבעו דמי שימוש בסך 1,500 ₪ לחודש.
8. בפועל, שילמה הנתבעת את יתרת התמורה ביום 16.07.2020, היְינו באיחור של 8 חודשים, ולמעשה החזיקה בדירה 10 חודשים, טרם השלימה ושילמה תמורתהּ.
9. הנתבעת עתרה בהליך 13534-09-18 (פירוק השיתוף) כי יוארך המועד לתשלום התמורה עד ליום 15.07.2020. ביום 29.06.2020 ניתנה החלטה בהליך שם (על-ידי כב' סגנית הנשיא השופטת בדימוס מירז) המציעה לצדדים להאריך את המועד לתשלום יתרת התמורה עד ליום 15.07.2020 כאשר כל צד שומר על טענותיו. עוד הוצע שם כי החל מחודש מאי 2020, תשלם הנתבעת לתובע את התשלום בגין דמי שימוש כפי שהוסכם. התובע סירב להצעה ואילו הנתבעת הפקידה בידי בא כוחה שיק על סך יתרת התמורה וגם חודשיים וחצי דמי שימוש, סה"כ 282,750 ₪, עוד שילמה את חלקה בשכר כונסי הנכסים וחלקה בתשלום התיווך.
10. התובע הגיש תביעתו דנן ובמסגרתה עתר לחייב את הנתבעת לשלם את הפיצוי מוסכם – סך 77,500 ₪ וגם סך 11,250 ₪ עבור דמי שימוש כשסכום זה מחושב עבור 10 חודשים, והפחתת התשלום ששולם בגין חודשים מאי-יולי (חודשיים וחצי) סך 3,750 ₪.
11. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה שהיא תביעה קנטרנית וטורדנית. נטען כי התובע ממשיך להתעלל בנתבעת, לאמלל אותה ולסחוט ממנה כספים. הנתבעת טענה כי קיימה את התחייבויותיהּ על פי הסכם המכר והתובע הוא זה שהפר התחייבויותיו שעל פי ההסכם מאחר והוא מעכב העברת הזכויות לנתבעת, הן בעצמו והן באמצעות כונס הנכסים שמונה מטעמו אשר לו התיר לחתום על העברת הזכויות במְקום התובע. נטען גם כי התובע מושתק מלטעון כנגד האיחור. הנתבעת הפנתה לכך שהתובע נהג בשיהוי וכי בית המשפט האריך את מועד התשלום בהחלטתו מיום 29.06.2020. עוד נטען כי לתובע לא נגרם נזק מהאיחור ועמידה דווקנית על קיום הוראות ההסכם הן חוסר תום לב מובהק. נטען כי הנתבעת מגדלת את ילדי הצדדים לבדה וכי היא קורבן אלימות. לגוף העניין נטען כי הנתבעת לא הצליחה להסדיר משכנתא בשל טיפול מתמשך עם בנק, טיפול מתמשך בוועדת החריגים וגם בשל תיקון שם בהסכם, או בשל ביטול זכאות של הצדדים, העדר ערבים, משבר הקורונה ובשל אירועים אחרים. נטען כי יתרת התמורה שולמה מכספים שאחיה גייס, בין היתר, מתרומות. נטען כי הפיצוי בגין דמי שימוש כפוף לביטול הסכם המכר ולא ניתן לאפשר לתובע להחזיק את המקל משני קצותיו – פיצוי בגין דמי שימוש אך לא ביטול. נטען שהאיחור בתשלום אינו הפרה יסודית, הנתבעת עשתה כל שביכולתה לקיים את ההסכם והקשיים בהם נתקלה היו קשיים אובייקטיבים. נטען שיש לתת משקל לכך שזו מכירה פנימית בין בני הזוג, הנתבעת כבת לעדה האתיופית מתקשה להתנהל מול הבירוקרטיה, והיא נעזרה בחברה ליעוץ משכנתאות ובאחיה, אשר רתם את חבריו מסיירת "--" בה שירת כדי לסייע בידה. נטען כי מכוח עִקרון תום הלב, כאשר הנבעת פעלה בתום לב והאיחור לא היה בשליטתה, אין מדובר בהפרת חוזה. נטען גם כי יש להפחית מהפיצוי המוסכם שסכומו אינו סביר ואם ייקָבע שיש לחייב את הנתבעת בפיצוי, יש לקזז מהפיצוי את הנזק שנגרם לנתבעת בשל העיכוב בהעברת הזכויות והעיכוב בפתיחת חשבון הבנק של כונסי הנכסים. הנתבעת הפנתה להחלטת כב' סגנית הנשיא השופטת בדימוס מירז מיום 4.11.2020, שם העבירה ביקורת על התנהלות התובע וקבעה כי התובע נהג בחוסר תום לב (לאחר שכונס הנכסים לא חתם על העברת הזכויות ולא פתח חשבון נאמנות).

דיון והכרעה:

1. לאחר ששקלתי ובחנתי עמדות וטענות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את התביעה לגופה בנוגע לתשלום פיצוי, אך להפחית את הפיצוי הפסוק ולדחות את התביעה לדמי שימוש מוסכמים.
2. סעיף 17 להסכם המכר קובע:

"צד שיפר את ההסכם, ישלם לצד שכנגד פיצוי מוסכם בסך 10 אחוז ממחיר הדירה, כלומר 77,500 ₪. במקרה שהקונה הו(י)א הצד המפר, הרי שהעסקה בטלה וכונסי הנכסים יחדשו הליכי הכינוס והקונה י(ת)חויב לסלק ידו(ה) מהדירה ולאפשר לכונסי הנכסים למכור את הדירה לצד ג', וכן הקונה תשלם לקופת הכינוס דמי שכירות בסך 1,500 ₪ לחודש עד למועד הפינוי".

1. אשר לתשלום הפיצוי המוסכם, סך 77,500 ₪, אני דוחה טענת הנתבעת כי החלטת כב' סגנית הנשיא השופטת בדימוס מירז, האריכה את המועד לתשלום יתרת התמורה. למקרא ההחלטה ברור כי מועד התשלום נותר כפי שהסכימו עליו הצדדים בהסכם, בתוך 60 יום ממועד אישורו, נותר בעינו. וכך נאמר שם באותה החלטה:

"טובת העניין היא השלמת המכר חרף העיכוב בתשלום התמורה המנוגד להסכם לכאורה, ותוך שמירת טענות הצדדים. נזכיר כי שניים מילדיהם הקטינים של הצדדים מתגוררים עם המבקשת בבית ועל בית המשפט לשים גם את טובתם לנגד עיניו, להישמר מסילוק ידם ועקירתם מביתם המוכר. בית המשפט סבור אם כן, שעל הצדדים להגיע להסכמה בשים לב לנסיבות העניין כפי שנפרשו לעיל, שתבטיח מחד גיסא את תשלום מלוא התמורה לה זכאי המשיב לפי כל דין, ומאידך גיסא תיתן מענה לנסיבות שנוצרו, מתוך הבנה שלצדדים אינטרס משותף לכאורה בקיום ההסכם, גם במחיר הסכמה על הארכת מועדים... יש מקום להגיע להסכמה לעניין זה, שיכולה להתייחס למלוא המחלוקות שהנסיבות החדשות עוררו. אשר על כן, ועל בסיס המפורט לעיל, בית המשפט מעמיד את ההצעה שלהלן:

1. המועד לקיום ההסכם ותשלום מלוא תמורת המכר יוארך עד ליום 15.7.20.
2. החל מחודש מאי 2020 (כולל) ועד למועד תשלום מלוא היתרה בפועל כאמור לעיל, תשלם המבקשת 1,500 ₪ לידי המשיב עבור כל חודש ,בהתאם להסכם.
3. הצדדים ישמרו על מלוא טענותיהם ויהיו רשאים לעתור לקבלת סעדים מתאימים בהליך הראוי במידה וימצאו לנכון.
4. המבקשת תשא בעלות מחצית הוצאות הכינוס שטרם שולמו עד ה- 15.7.20.
5. הצדדים יודיעו לבימ"ש באם קיבלו את ההצעה, תוך 7 ימים מהיום, על מנת שתקבל תוקף או יגישו תוספת להסכם בחתימת הצדדים כמצוין."
6. כפי שציינתי לעיל, התובע לא הסכים להצעה. על כן, מועד תשלום יתרת התמורה נותר בעינו, 23.11.22 ומאחר ויתרת התמורה שולמה ביום 16.07.2020 - הרי שאכן מדובר בתשלום באיחור.
7. איחור בתשלום, ודאי איחור של כ-8 חודשים, מהווה הפרה של ההסכם ולטעמי הפרה יסודית של הסכם המכר.

סעיף 1(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א -1970 קובע:

"הפרה - מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה".

סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א -1970 קובע:

"'הפרה יסודית' – הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם הייתה סבירה בעת כריתת החוזה".

הפרה יסודית יכולה להיות מסתברת או הפרה יסודית מוסכמת.

ראו ד"נ 44/75 ביטון נ' פרץ פד"י ל (3) 581, 587.

בה"פ (מחוזי ירושלים) 1134/02 דיאי חי נ' אלי פלאלו, מיום 25.12.2003 נאמר:

"הפרה יסודית מסתברת היא כזו 'שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה', כלשון סעיף 6 לחוק התרופות...'מבחן היסודיות המסתברת הוא מבחן אובייקטיבי. כדי להחילו אנו מתבוננים - כחכמים לאחר מעשה - בהפרה שאירעה ובתוצאותיה. לאחר מכן אנו חוזרים בעיני רוחנו אל מעמד עריכת החוזה ומעניקים לאדם הסביר - הניצב בנעלי הנפגע - ידיעה נבואית אודות ההפרה העתידה להתרחש ותוצאותיה; ואז אנו מקשים: האם אתה, האדם הסביר, היית מתקשר בחוזה נוכח ראייה מראש של ההפרה ותוצאותיה? כאשר התשובה ההיפותטית לשאלה היפותטית זו היא שלילית, בפנינו הפרה יסודית" (ג' שלו, שם, בעמ' 548).

1. אין ספק כי בחינת הנסיבות כאן, על פי המבחן כאמור, מובילה למסקנה כי האיחור בתשלום מהווה הפרה יסודית, שהרי אדם סביר לא היה מתקשר בהסכם מכר עם קונה שאינו משלם את יתרת תמורת המכר, ובמקרה כאן 90% מיתרת התמורה, משך כשמונה חודשים!

נפסק כבר בעבר כי איחור בתשלום העולה על ימים ספורים מהווה הפרה יסודית. ראו בהקשר זה ע"א 91/75 פרץ נ' ביטון, פד"י ל(1) 367, 371-371:

"בנסיבות רגילות, איחור קל בתשלום סכום כסף לא ייחשב כהפרה יסודית של החוזה, ו'איחור קל' פירושו איחור של מספר ימים בלבד, שנגרם בשל נסיבות חיצוניות שאינן תלויות בחייב ולא נעשה על- ידו בכוונה או מתוך יחס של זלזול או לא-אכפתיות לקיום התחייבות. מן המפורסמות שהתופעה של פיגור בתשלומי כסף במועדם נפוצה למדי אצלנו, ובכלל המוסר של קיום חבויות והתחייבויות אינו עומד על הגובה הדרוש. אין בדעתנו לתת גושפנקה חוקית לתופעה נפסדת זו על-ידי קביעה שכל איחור בתשלום, ואפילו לזמן קצר יחסית, לא יהווה הפרה יסודית של החוזה, אלא אם הותנה על כך במפורש בחוזה. גם בהעדר תניה כזאת בחוזה, יש ואף איחור קצר יחסית בתשלום ייחשב כהפרה יסודית. זה תלוי בנסיבות המקרה. על כן בהעדר נתונים מיוחדים...אין לומר שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה-מכר, אילו ראה מראש שהקונה יאחר בתשלומים הקבועים בחוזה, ובלבד שישלים את תשלום המחיר כולו בעת מסירת הממכר, ויפצה את המוכר על האיחורים בתשלום".

1. יש לציין כי במקרה כאן, ההבדל העיקרי בין הפרה "סתם" להפרה יסודית, הוא בעיקרו לעניין ביטול הסכם – מקום בו הצד הנפגע מבקש לבטלו (מה שלא אירע במקרה כאן) , ואילו בעניין פיצויים, הוסכם בהסכם כאן כי הנפגע זכאי לתשלומם גם בהפרה שאינה הפרה יסודית.

ראו בהקשר זה סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, הקובע:

"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".

1. הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי האיחור נבע מטעמים אובייקטיבים שלא היו בשליטתה. אמנם לטענתה העיכוב נבע מקשיים בהסדרת המשכנתא, אך מדיניות משפטית ראויה, שמירה על יציבות מסחרית ושוק יציב ואמין מחייבת כי רוכש דירה שאין בידו אמצעים לכך יְדע כי האחריות לגייס את התמורה היא על כתפיו והוא חייב להיערך לכך בהתאם. ובמילים אחרות, מקור המימון של הרוכש אינו מטיל חבות על המוכר ושומה על הקונה לכלכל מעשיו בהתאם. ראו ה"פ (מחוזי ירושלים) 1134/02 דיאי חי נ' אלי פלאלו מיום 25.12.2003:

"ראוי כי בית המשפט יאמר את דברו בקול צלול ובהיר: מי שחותם על חוזה לרכישת דירה ואינו עומד בלוח התשלומים, ייחשב כמפר חוזה לצורך כל דבר ועניין, ואם האיחור עלה על 7 ימים כפי שהוסכם במקרה שלפנינו, ייחשב הדבר כהפרה יסודית."

ראו גם ע"א 409/78 דוד גולן נ' עדנה פרקש, פד"י לד (1) 813.

לא זו אף זו אלא שהנתבעת לא הביאה לעדות נציג חברת ייעוץ המשכנתאות או גורם אחר, וביקשה להסתפק במכתב שעורכו לא הובא לעדות ועל כן תוכנו מהווה עדות שמיעה. משכך, כל שנותר בעניין טענה זו היא עדות הנתבעת, ועדותהּ מהווה עדות בעל דין יחידה - ועל כן אין בה לבסס טענת הנתבעת בעניין זה. ראו סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

זאת ועוד, הטענה כי היה צורך בתיקון ההסכם בשל טעות בשם הנתבעת התגלתה כטענת שווא עת התברר כי הדרישה לתיקון הועלתה לראשונה בחודש פברואר 2020, היְינו כ-3 חודשים לאחר המועד שהיה קבוע לתשלום והרקע לתיקון השם בהסכם הוא העבודה כי הנתבעת שינתה את שמה במועד המאוחר להסכם המכר (וגם נישאה לצד ג, עובדות שהוסתרו מבית המשפט); מה גם שסופו של יום, התברר כי המשכנתא לא אושרה בשל נסיבה אחרת ולא בשל תיקון שם.

1. יש לדחות גם טענתה של הנתבע כי עמידת התובע על זכותו לפיצוי מוסכם היא חוסר תום לב. עמידה על זכות מוקנית, ודאי זכות שהוסכמה בהסכם בין הצדדים, אינה כשלעצמה פעולה בחוסר תום לב, גם אם עמידה זו גורמת נזק לצד המפר או מביאה לנפגע תועלת גדולה יותר ממה שהיה מקבל על פי ההסכם אלמלא ההפרה. ראו בהקשר זה ע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה, פד"י לו (4) 793, 813.
2. אשר לדמי השימוש, למקרא הסעיף עולה כי בדין טענה הנתבעת כי התשלום עבור דמי השימוש תלוי בביטול ההסכם, ומשההסכם לא בוטל לא קמה חבות לשלמם. משהדברים ברורים איני סבורה שיש להרחיב על כך. על כן התביעה בגין רכיב זה נדחית.
3. אשר לסכום הפיצוי, באיזון הכולל של טענות הצדדים, מהות ההפרה ותקופת האיחור, המצב המשפחתי ושאר טענות הצדדים, מצאתי להפחיתו.
4. סמכות בית המשפט להורות על הפחתת פיצוי מוסכם קבועה בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 הקובע:

"(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

(ב) הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 או לגרוע מכל תרופה אחרת בשל הפרת החוזה."

1. בע"א 260/80 ניבה נוביץ נ' סופיה ליבוביץ,פד"י לו (1) 537 נפסק כי צד המבקש להשתחרר או להפחית מסעיף פיצויים מוסכמים, עליו הראיה ואין די לו בטענה בעלמא, כי הפיצוי גבוה מדיי. על בעל הדין המבקש להשתחרר או להפחית מהפיצוי המוסכם להראות בראיות כי סכום הפיצוי נקבע ללא יחס סביר לנזק ואין מוטל על הצד שכנגד הנטל להקטין את הנזק כאשר עסקינין בפיצוי מוסכם.
2. השאלה אינה, אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך. השאלה היא, אם הוא נקבע תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מההפרה שאירעה בפועל.

בע"א 3846/98 יצחק דהן נ' דניאל ביטון, פד"י נד (4) 566, 576 נפסק כי בעת פסיקת פיצוי מוסכם, לא נדרשת הוכחת הנזק בפועל כתנאי לחיוב המפר בתשלומו וסכום הפיצוי המוסכם ייפסק, כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו דחוק, בין הסכום שהוסכם כפיצוי מוסכם ובין גובה נזק שניתן לצפותו מראש. ראו גם ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן, מו(5) 257, 264.

1. בתלה"מ (משפחה חדרה) 26451-06-20 א.פ נ' י.פ, מיום 19.07.2021, נפסק כי קביעת תניית פיצוי מוסכם משמעהּ כי הצדדים הסכימו להשית סנקציה על הצד שיפר את ההסכם, גם מתוך ידיעה שיכול והסנקציה תעמיד את הנפגע במצב טוב יותר מן המצב בו הוא היה נתון אילו קויָם ההסכם ואילולא נפגעה זכותו. בית המשפט שם מפנה לפסה"ד בעניין ע"א 1250-09-07 אופיר טורס בע"מ נ' מרכז תיירות ונכסים (ב.א.) בע"מ, מיום 1.05.2008.
2. הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הפיצוי המוסכם אינו מקיים יחס סביר לנזק שניתן היה בעת כריתת ההסכם לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה. למעשה, הנתבעת כלל לא טענה כי אין יחס סביר בין הפיצוי לנזק שהיה צפוי.

לטעמי, קביעת סכום פיצוי מוסכם, כשווה לשיעור של 10% משווי נכס, הוא סביר ומקיים יחס סביר לנזק שהיה צפוי מההפרה. וודאי עת עסקינן בהפרה שהיא איחור בתשלום, מה שמונע מהנפגע לעשות שימוש בכספו או קניינו.

1. יש לזכור כי הפחתת פיצוי מוסכם הוא צעד חריג ואינו הכלל שכן מדובר בהתערבות בחופש החוזים, ובאוטונומיה של הפרט שיש לפרשה בצמצום ולעשות בה שימוש בצמצום. ראו בהקשר זה ע"א 517/12 בן דוד אוחיון ואח' נ' גולדפינגר, מיום 01.09.2013.
2. עם זאת, מאחר ומדובר במקרה כאן בתניה גורפת של פיצוי מוסכם, ללא הפרדה ואבחנה בין הפרה "סתם" ובין הפרה יסודית, הרי שסכום הפיצוי, בשל הניסוח הגורף, פתוח לבחינת בית המשפט. ראו תלה"מ 20431-05-18 ש.ס. נ' פ.ד., מיום 20.09.2019. על כן בנסיבות המיוחדות כאן, כאשר התובע עצמו המתין 6 חודשים בטרם פנה לראשונה לבית המשפט וכאשר כונסי הנכסים לא פעלו לרשום את הזכויות, והנכס משמש כקורת-גג לנתבעת וילדיהם הקטינים של הצדדים, וסכום התמורה נקבע לאחר קיזוז שחב התובע לנתבעת בשל חוב מזונות קטינים, וסכום הפיצוי נקבע בשיעור מתוך שווי כל הנכס (775,000 ₪) לא רק הנכס שנמכר (מחצית זכויות התובע) ולאור סמכותי שבסעיף 8 לחוק בבית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1985, אני מעמידה את סכום הפיצוי המוסכם על סך 38,750 ₪ נכון ליום חתימת ההסכם.
3. אשר לטענת הנתבעת לקיזוז, טענה זו דינה דחייה.

הסכם המכר הוא למעשה הסכם מכר בין הנתבעת ובין כונסי הנכסים. כונסי הנכסים גם עתרו וקיבלו שכר בגין תפקידם זה. ראו החלטת השופט בדימוס אלה מירז מיום 24.11.2019, שם גם התריעה בפני הנתבעת כי היא מפרה את ההסכם. על כן, לא היה מקום כי יקבע שהתובע הוא שאמור לחתום על מסמכי המכר ולכן גם נקבע בסעיף 15 להסכם הסנקציה למקרה בו התובע לא יחתום על העברת הזכויות – שאז יחתמו כונסי הנכסים במקומו (מה שממילא הוא תפקידם ולא היה מקום לקבוע את שנקבע בסעיף 14 בקשר להעברת הזכויות). משמעו הדבר כי אם הייתה הפרה יש להעלות טענות בעניין זה כנגד כונסי הנכסים ולא לתובע.

לא זו אף זו, אלא שהנתבעת החזיקה בדירה בפועל והתגוררה בה עם בעלה השני מאז 4.2018, אך לא שילמה יתרת התמורה, ויש לבחון שאלת המסירה (החתימה) בראי הוראות חוק המכר, התשכ"ח – 1968, סעיפים 9(א), 21, 23, 33 שם, מהם עולה כי לכאורה החיובים שלובים.

1. נפסק,

הנתבעת תשלם לתובע סך 38,750 ₪ סכום זה נושא הפרשי הצמדה מיום 22.11.2019 ועד למועד הגשת התביעה וממועד זה נושא הפרשי הצמדה וריבית על פי דין. ככול ששולם לתובע הסך 3,750 ₪ ששילמה הנתבעת על חשבון דמי שימוש, יופחת סכום זה מהסכום הפסוק.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט סך 1,500 ₪ ושכר טרחת עו"ד סך 7,500 ₪.

המזכירות תמציא לצדדים ותסגור ההליך.

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ועריכה.

ניתן היום, י"ז כסלו תשפ"ג, 11 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.