בית המשפט המחוזי בחיפה |
|
|
|
ת"פ 15965-12-21 מדינת ישראל נ' דוידוב(עציר)
|
|
בפני |
כבוד השופט סארי ג'יוסי |
בעניין: |
מדינת ישראל ע"י ב"כ עוה"ד ג' ברהום - פרקליטות מחוז חיפה - פלילי |
|
|
|
המאשימה |
|
נגד
|
|
|
אלעד דוידוב (עציר) ע"י ב"כ עוה"ד א. ספיה-קנדלפת |
|
|
|
הנאשם |
הכרעת-דין
בצהרי-היום, בתאריך 29.09.2021, ניגש הנאשם אל אשנב סניף הדואר בקיסריה, דרש מן המתלוננת לתת לו כסף, ולאחר שנתנה לו המתלוננת 4,000 ₪, עזב הנאשם את סניף הדואר עם הסכום האמור. המאשימה סבורה, כי מדובר בשוד, בעוד הנאשם טוען, כי מדובר בגניבה.
כתב-האישום
ביום 29.09.2021, סמוך לשעה 11:55, נכנס הנאשם למונית מסוג רנו ל.ז. 81-785-26, אשר הייתה בשימושו של מר יקב שלג מטעם חברת ההסעות "שושנה הסעות" (להלן: "המונית"), בשדרות הנשיא, אור-עקיבא, וביקש להסיעו לסניף הדואר בקיסריה.
בשעה 12:00 לערך, הגיע הנאשם לסניף הדואר, ברחוב רוטשילד, במרכז המסחרי בקיסריה (להלן: "סניף הדואר"), כשהוא לבוש בחולצה לבנה בעלת שרוולים ארוכים של חברת "ריפליי", מכנס כהה, כובע מצחייה כהה, נעליים כהות (להלן: "הביגוד"), ועוטה "מסכת קורונה" ורודה. הנאשם התיישב על הספסל בכניסה לסניף הדואר.
בתוך סניף הדואר, עבדה אותה עת מנהלת הסניף נופר אלימלך (להלן: "נופר" או "המתלוננת"). משהבחינה נופר בנאשם, קראה לו לגשת אל אשנב קבלת הקהל, והנאשם ניגש אל האשנב, הכניס את ידו הימנית מתחת לזכוכית הדלפק, אחז במכל ואמר לנופר "את הכסף". זאת עשה הנאשם, תוך שהוא מאיים על נופר לבצע בה מעשה אלימות באמצעות המכל ובכוונה ליטול מסניף הדואר כספים ולשלול אותם שלילת קבע מבעליהם, ללא הסכמה.
בתגובה, ובפחדה מן הנאשם, החלה נופר להוציא שטרות מן המגירה שלימינה בסך כולל של 4,000 ₪ ומסרה אותם לנאשם. בשלב זה, אמר הנאשם לנופר: "מהר, מהר, מהר" ו- "עוד, עוד, עוד". בתגובה לכך, אספה נופר את מטבעות הכסף שהיו במגירה באמצעות ידהּ, אך בטרם הספיקה לתת אותם לנאשם, הוא נמלט מן המקום בריצה אל עבר המונית.
לפיכך, התבקש להרשיע את הנאשם בעבירת שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: "חוק העונשין").
תשובת הנאשם לאישום
בנוסף לאמור, אישר הנאשם, כי אמר לנופר "את הכסף", אולם מלבד מילים אלו, טען הנאשם, כי לא אמר דבר, אף לא הודה, כי החזיק במכל שחור בעל ראש אדום, אשר נחזה להיות מכל גז פלפל.
ראיות הצדדים
בעדותהּ בפני בית המשפט מיום 16.05.2022, אישרה המתלוננת, את הדברים שנאמרו על-ידהּ בהודעותיה במשטרה, מימים 29.09.2021, 30.09.2021 וכן 25.11.2021, ואלו הוגשו וסומנו כ-מא/1-מא/3.
בנוסף הוגש מסמך שטרות מסומנים, אשר סומן כמוצג מא/4.
גם עדת תביעה מס' 3, אישרה בעדותהּ בפני בית המשפט ביום 16.05.2022 את הדברים שנאמרו על-ידהּ במשטרה בימים 29.09.2021 ו- 18.11.2021, והודעותיה סומנו כ-מא/5-מא/6.
בנוסף הוגש תקליטור שיחה למוקד 100 (מא/7), וכן תמלול השיחה (מא/8).
עד תביעה מס' 2, מר שמואל אלימלך, אביה של המתלוננת, אשר נכח אף הוא בסניף הדואר במהלך האירוע מושא כתב-האישום העיד אף הוא בפני בית המשפט ביום 16.05.2022, ואישר את הדברים שנאמרו על-ידו בהודעתו במשטרה, וסומנו כמוצג מא/9.
באותו מועד, העידה בפני בית המשפט עדת תביעה מס' 31, רס"ב אפרת שובל, אשר אישרה את חתימתהּ על חקירתו של הנאשם מיום 29.09.2021, טפסי לוואי לבדיקת מיצוי ראיות במחשב מיום 18.10.2021, שרשרת מוצג מיום 07.12.2021. מוצגים אלו הוגשו וסומנו בהתאמה כ - מא/10, מא/11, מא/12, מא/13, מא/14 תקליטור חקירת הנאשם כמוצג מא/15, ותמלול החקירה (מא/16).
בנוסף העיד ביום 16.05.2022, עד תביעה מס' 26 רס"ב חיים גאלי, אשר אישר את חתימתו על דו"ח חיפוש מיום 29.09.2021, בביתו של הנאשם, ואשר סומן כמוצג מא/17.
עוד ובנוסף, הוגש דו"ח פעולה של רס"ב חיים גאלי מיום 29.09.2021, וסומן כ-מא/16.
עוד ובנוסף, העיד עד תביעה מס' 37 רס"ר איליה קארס, חוקר במחלק פשעים בתחנת חדרה, אשר אישר את חתימתו על מזכרים מיום 02.12.2021, אשר סומנו כמוצג מא/18 ומא/19 בהתאמה. ביום 02.06.2022, נשמעה עדותו של רס"ב צבי מנדלוביץ, סייר בשיטור עירוני אור עקיבא, אשר אישר דו"ח פעולה מיום 27.09.2021, וסומן כמוצג מא/20, כמו גם את קיומו של תקליטור הכולל שני סרטונים של מצלמות גוף, אשר סומן כמוצג מא/21.
עד תביעה מס' 12, רס"ב שרון בוחבוט, סגן מפקד השיטור העירוני, העיד באותו מועד ואישר את עריכתו של דו"ח פעולה מיום 29.09.2021, אשר סומן כמוצג מא/22, מזכר הבהרה מיום 30.11.2021, אשר סומן כמוצג מא/23, דו"ח מעצר חשוד בדבר הנאשם מיום 29.09.2021, מוצג מא/24, דו"ח פעולה מיום 30.11.2021, אשר סומן כמוצג מא/25, תקליטור שחזור סומן כמוצג מא/26, דו"ח צפייה שנערך על-ידי רס"מ מנחם מינקוביץ, סומן כמוצג מא/27, דו"ח פעולה מיום 18.11.2021 הוגש וסומן כמוצג מא/28, דו"ח חיפוש בבית הנאשם מיום 18.11.2021 סומן מא/29, תמונות מיום 29.09.2021, אשר נשלחו על-ידי העד ממצלמות האבטחה של סניף הדואר סומנו כמוצג מא/30, תמונות נוספות ממצלמת סניף הדואר, מיום 29.09.2021, סומנו כמוצג מא/31.
שרון אטבריאן חוקר בתחנת חדרה, העיד גם הוא ביום 02.06.2022, ואישר את גביית עדותו של הנאשם מיום 18.11.2021, אשר סומנה כמוצג מא/32, וכן מוצג מא/33. בנוסף אישר את תקליטור החקירה ותמלולהּ, אשר סומנו כמוצגים מא/ 34 ו-מא/35 בהתאמה, חקירת הנאשם מיום 29.11.2021, אשר סומן כמוצג מא/36, תקליטור החקירה מא/37, וכן תמלול החקירה מוצג מא/38. עוד אישר העד את חקירת הנאשם מיום 04.12.2021, אשר סומן כמוצג מא/40, חקירתו מיום 10.12.2021 (מא/41), תקליטור החקירה (מא/42), והתמלול (מא/43).
עוד ובנוסף הוגשה בקשה לעיון סנגור מהסנגוריה הציבורית מיום 18.11.2021, וסומנה כמוצג מא/44, מזכר מיום 25.11.2021 בדבר שיחה עם עדה מס' 3, סומן כמוצג מא/45, טופס חיפוש חיצוני בגוף החשוד מיום 29.11.2021, סומן כמוצג מא/46, מזכר מיום 25.11.2021, סומן כמוצג מא/47, מזכר מיום 30.11.2021 סומן כ-מא/48, מזכר מיום 04.12.2021 אודות ניסיונות יצירת קשר עם הנאשם סומן כ-מא/49.
בנוסף הוגשו הקלטת תשאול בין העד לבין הנאשם מיום 03.12.2021, אשר הוגשו וסומנו כמוצגים מא/51 ו-מא/52. לעניין מוצגים אלו קבעתי, כי הם יוגשו בכפוף להתנגדות באת-כוח הנאשם, אשר סירבה להגשתם וטענה, כי במסגרת חקירה זו, הנאשם לא הוזהר, הואיל והוא ישב עם החוקר מחוץ לחדרי החקירות, שעה שנעשה ניסיון להוציא אותו לחצר ולהקליט אותו. בנוסף, קבעתי, כי הצדדים יטענו במסגרת סיכומיהם לעניין סוגיה זו.
תמלול האזהרה של החוקרת ראדה שלום, הוגש וסומן מא/53.
עוד ובנוסף הוגשו מטעם המאשימה שני קלסרי מוצגים עבי-כרס, אשר מכילים מוצגים מא/54-מא 156, אשר כוללים, בין השאר עוד דו"חות פעולה, מזכרי הבהרה, טפסי לוואי, ותמונות, אשר ככל שתהיה להם נפקות לעניין הכרעת הדין, בשים-לב לגדרי המחלוקת המצומצמים ביותר שנטועים בין הצדדים, אפרט אודותיהם בפרק הדיון וההכרעה.
סיכומי הצדדים
נטען, כי יש להעדיף את גרסת המתלוננת ועדי תביעה נוספים על פני גרסת הנאשם, כפי שזו הובאה בתשובתו לכתב-האישום, ולקבוע, כי עובדות כתב-האישום הוכחו מעבר לכל ספק סביר. בכל הנוגע להעדפת גרסת המתלוננת, כך אליבא דבאת-כוח המאשימה, ניתן היה להתרשם שמדובר בעדה מהימנה, שעה שהיא חזרה בעדויותיה על כך שהנאשם דאג להראות לה את מיכל גז הפלפל, כי הוא הכניס את ידו מתחת לדלפק, וכי במקביל להצגת מיכל גז הפלפל דרש ממנה הנאשם כסף באומרו "את הכסף". המתלוננת, כך נטען, ציינה, כי הנאשם זירז אותה באומרו "עוד, עוד" "מהר, מהר" וכי היא מסרה את הכסף לידיו משהבינה כי מדובר בשוד וחששה שיפגע בה אם לא תעשה כן.
ניכר מן העדויות של המתלוננת, כך נטען, שהיא לא ניסתה להעצים את האירוע, ופירטה אודותיו באופן ברור. גם מן העדויות של העדים הנוספים ששהו בסניף הדואר במהלך האירוע מושא כתב-האישום, עולה, כך לטענת המאשימה, כי מדובר בעדים מהימנים, וכי עדת תביעה מס' 3, הבחינה שהנאשם רעול פנים, דאג לכסות את ידו, שמעה שהוא דורש מן המתלוננת כסף, והבחינה שהוא מציג לה דבר מה, כפי שהיא ציינה שהנאשם לא הציג למתלוננת תעודת-זהות.
נטען, כי אין מקום לבלבול של עדת התביעה מס' 3 כדי להחליש את גרסתהּ הואיל והדבר מעיד על מצבה הנפשי כפי שהיא טענה לו, וכי יש ליתן אמון גם בגרסאות השוטרים בעניין זה.
הקלטת ותמלול התשאול, אשר הוגשו באמצעות השוטר שרון אטבריאן, כך נטען, נתקבלו על-ידי בית המשפט לאחר שהשוטר העיד על נסיבות קיומו של התשאול המדובר שבוצע לאחר הזהרת הנאשם. עוד נטען, כי הנאשם חשד, במהלך התשאול, שהשוטר מקליט את השיחה, כי הנאשם, אשר נשאל אודות התשאול וזה הושמע לו בחקירותיו, אישר את קיומו ואת קולו, וכי גם במהלך התשאול לא הודה הנאשם בביצוע המעשה מפורשות.
עוד נטען, כי משהוכחו עובדות כתב-האישום אין ספק, בהתאם לקביעות הפסיקה, שמדובר בעבירה של שוד. לעניין האיום, נטען, כי בהתנהגותו של נאשם קיים ביטוי ברור לנכונות לנקוט באלימות כלפי במתלוננת, וכי גם בתגובת המתלוננת, יש כדי להצביע על אופי האיום מצידו של הנאשם.
עוד ובנוסף נטען, כי עבירת השוד מורכבת משילוב של גניבה ואיום לבצע מעשה אלימות, וכי פסיקות בתי המשפט קובעות שמדובר בשוד גם באותם מקרים בהם הוצגו פתקים בלבד, חלקם אף ללא המילה שוד, כפי שיפורט במסגרת הסיכומים בכתב.
נטען, כי לעובדה שהנאשם בחר שלא להעיד קיימת נפקות לענייננו, וזאת בשים-לב להוראת סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). בנסיבות שבפנינו, כך נטען, שעה שאין טעם של ממש לשתיקתו של הנאשם בבית המשפט, יש לפרש שתיקה זו כמחזקת חיזוק של ממש את ראיות התביעה.
הסוגיה המשפטית, שמהווה את כר המחלוקת העיקרי בין הצדדים, כך אליבא דמאשימה, היא השאלה אם מעשיו של הנאשם מהווים עבירה של שוד או שמא גניבה "בלבד", כטענת הנאשם. בענייננו, כך נטען, מתקיימים כלל היסודות העובדתיים של עבירת השוד, שעה שהנאשם נכנס לסניף הדואר רעול פנים, חבש כובע מצחייה וחולצה לבנה בעלת שרוולים ארוכים, ואיים לבצע מעשה אלימות בנופר בכך שכיוון את מכל הגז המדמיע לעברה ואמר "את הכסף".
בנוסף נטען, כי מעשיו של הנאשם בוצעו מתוך מטרה לאפשר את ביצוע הגניבה, ובו-זמנית עם מעשה הגניבה, כי האיום הנזכר בהוראת הסעיף לעיל יכולה להיות מילולית – במפורש או במשתמע – או בהתנהגות, וכי המבחן הוא כוחו האובייקטיבי של האיום להטיל אימה ופחד ולא כוחו או יכולתו של המאיים לממש את האיום הלכה למעשה.
גם היסוד הנפשי של העבירה, כך נטען, התקיים בענייננו שעה שמעשיו של הנאשם בוצעו בכוונה להשיג את הכסף, לעכב אצלו את הכסף, למנוע או להתגבר על ההתנגדות. הלכת בית המשפט העליון, כך נטען, קובעת, כי במצב בו העובדות שהוכחו מגבשות את העבירה המפורטת בכתב-האישום, אין בית המשפט רשאי להרשיע את הנאשם בעבירה אחרת, זולת זו המפורטת בכתב-האישום.
המאשימה הפנתה הן לעניין ההבחנה בין איום והפחדה והן לשאלות דומות לאלו שעולות בענייננו ל-ת"פ 30287-08-13 מדינת ישראל נ' רונן עוזיאל (04.11.2014) (להלן: "עניין עוזיאל"), ל-ת"פ 58893-11-18 מדינת ישראל נ' אלעד בר (10.09.2019) (להלן: "עניין בר"), ל-ע"פ 2678/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (15.01.2013), וכן ל-ת"פ 47888-01-16 מדינת ישראל נ' משה אברז'יל (05.10.2016).
עוד ובנוסף נטען, כי אין לקבל את טענת הנאשם, שאין מדובר בשוד הואיל והמתלוננת אינה הבעלים של הכסף. ראשית נטען, כי אין מחלוקת שהנאשם לא קיבל את הסכמת בעליו של הכסף לנטילתו, וכי על-פי הגדרת הבעלות בסעיף 383(ג)(1)(ד)(4) לחוק העונשין, למתלוננת זכות ההחזקה והשליטה בכספי בנק הדואר הואיל והיא מנהלת את סניף בנק הדואר ועובדת בו ככספרית.
באת-כוח הנאשם הפנתה לעדותהּ של המתלוננת בבית המשפט, לפיה הנאשם היה שקט, לא נפנף עם חפץ ביד, ביקש את הכסף, והייתה זו היא שחשבה שמדובר בגז מדמיע. המתלוננת, כך נטען, העידה, כי הנאשם אמר לה "את הכסף" אולם לא איים עליה באמצעות חפץ שהיה לו מתחת לשרוול.
נטען, כי גם בדו"ח הפעולה מא/16, שנערך מיד לאחר האירוע, אין כל זכר לאלימות או איום באלימות, ואף לא לגז מדמיע, כפי שהדבר אף אושר על-ידי השוטר שערך את הדו"ח. המתלוננת, כך נטען, חוותה בעבר שני מקרי שוד בסניפי הדואר, על-ידי אדם מבוגר שחבש כובע והיה מצויד בגז מדמיע. באירוע מושא כתב-האישום שבפנינו, אישרה המתלוננת, כי חשבה שיש לנאשם גז מדמיע, אולם הודתה, כי הוא לא הציגו בפניה, אלא ביקש את הכסף.
עוד נטען, כי ניתן להבחין בסרטון האירוע, שהנאשם החזיק את השרוולים בשתי הידיים עוד לפני שנכנס לסניף הדואר, מסביבו היו עוברי אורח, והתנהגותו לא מאיימת. נוכחות הנאשם בסניף הדואר, כך נטען, לא עוררה כל חשד, נהפוך הוא-הנאשם הגיע לסניף, והמתין עד שקראו לו. המתלוננת, כך נטען, גם אישרה שלקוחה נוספת נאלצה להושיט יד כדי לקבל כסף או מסמך, כי הנאשם קיבל את הכסף ביד שמאל כשידו הימנית הייתה מכופפת, וכי המתלוננת לא לחצה על לחצן המצוקה.
לטענת, באת-כוח הנאשם, גרסת המתלוננת אינה מתיישבת עם השכל-הישר הן בעניין הסיבה בעטיה טענה המתלוננת, כי היא לא השתמשה בלחצן המצוקה, אלא רק עם צאתו של הנאשם מן הסניף – דבר שלא נמצאו לו סימוכין בכתובים, והן לעניין טענת המתלוננת, בדבר, כי הנאשם ביקש כסף נוסף אולם היא הראתה לו שהמגירה ריקה. גם עדותהּ של עדת התביעה מס' 3 רצופה סתירות ומבולבלת, שעה שהיא ניסתה, בין השאר, להעצים את האירוע, וכי דבריה בבית המשפט אינם עולים בקנה אחד עם הודעתה במשטרה, ואף לא עם המציאות שנצפתה בסרטון.
יש ליתן את הדעת, כך אליבא דבאת-כוח הנאשם, כי הואיל ועבירת השוד חמורה יותר מעבירת הגניבה, אין להניח שהמחוקק התכוון שעבירת גניבה תהפוך לעבירת שוד רק בשל כך שהיא מבוצעת בנוכחות הקרבן בלי נקיטת באמצעים ושימוש בכוח פיזי כדי לטפל בהתנגדות זו, וזאת אף בשים-לב לכך שעבירת הגניבה כוללת את האלמנט של נטילת רכוש ללא הסכמת בעליו.
עוד נטען, כי המבחן של איום הוא מבחן אובייקטיבי של האיום הסביר ואין להסתפק בתחושה הסובייקטיבית של המתלוננת, ובאת-כוחו של הנאשם הפנתה לספרו של י. קדמי על הדין בפלילים, חלק שני עמ' 753, וכן ל-ת"פ 310/95 מדינת ישראל נ' לוי ואח' (15.07.1996), בהם נקבע, כי כאשר אדם בא לאחר ודורש ממנו כסף, אין בכך כשלעצמו משום איום גם אם הקרבן חושש שאם לא ייענה לדרישה עלול השני לנקוט נגדו באלימות. בענייננו, כך נטען, לא עשה הנאשם כל פעולה אקטיבית שיש בה מסר של איום, ולא ניתן להרשיע אדם בעבירת שוד רק על סמך המשפט "את הכסף". פסקי-הדין, אליהם הפנתה המאשימה, כך נטען, אינם דומים לענייננו, ואין להם כל נפקות לאירוע מושא כתב-האישום.
באת-כוח הנאשם, הדגישה, כי נעשו מחדלים משמעותיים בתיק החקירה, וכי לא ניתן לקבל את מוצגים מא/51-מא/53 כראיות בתיק הואיל והן אינן קבילות שעה שזכויותיו הבסיסיות של הנאשם נרמסו ברגל גסה, הוא לא הוזהר, והעד שרון אטבריאן, אישר שמדובר בתרגיל ראשוני. עוד נטען, כי עניין הקעקועים שיש לנאשם על היד לא נבדקו לעומק.
דיון והכרעה
האחת, האם הצליחה המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר את עובדות כתב-האישום?
השניה, האם העובדות אותן הצליחה המאשימה להוכיח במידת ההוכחה הנדרשת או לחלופין אם המעשים בהם הודה הנאשם, מובילים לתוצאה לפיה יש להרשיע את הנאשם בעבירת שוד, כטענת המאשימה או שמא בענייננו מדובר בעבירה של גניבה "בלבד", כטענת הנאשם?
אדון כעת, דבר דבור על אופניו, במחלוקת שנסובה בין הצדדים על שתי הסוגיות הנוגעות לעובדות כתב-האישום: החזקת הנאשם במכל שחור בעל ראש אדום, אשר נחזה להיות מכל גז פלפל, והדברים שנאמרו על-ידו במהלך ביצוע המעשה.
"ש. מה המרחק שלך בין העמדה השנייה איפה שעמדת ואיפה שהנאשם? ת. מסמנת ביד, קרוב. ש. הנאשם היה שקט, ביקש את הכסף. צת. כן הכניס את היד מתחת לזכוכית שלי היה שם מכל שחור עם משהו אדום חשבתי שזה גז מדמיע ואמר לי "את הכסף"". (ההדגשה אינה במקור).
מצאתי את עדותהּ של המתלוננת מהימנה, עקבית וקוהרנטית, וזאת אף בשים-לב לעובדה, כי לא ניסתה להעצים את האירוע שהתרחש בסניף הדואר, ובחרה לתאר את האירועים כהווייתם. לעניין זה אפנה לעדותהּ, עמ' 12 לפרוט', שו' 17-20:
"ש. תאשרי לי שהנאשם אלעד לא נפנף לך עם משהו ביד.? ת. לא נפנף. ש. האם הוא איים באמצעות משהו שיש לו מתחת לשרוול? ת. לא".
אולם לצד דברים אלו, עמדה על כך שהנאשם הכניס את ידו לאשנב באופן שונה ממה שנוהגים לעשות לקוחות אחרים, וזאת על-מנת שהיא תבחין במכל השחור, אפנה לעמ' 14 לפרוט', שו' 9-19:
"ש. עכשיו רואים (דקה ו-38 שניות ) שהנאשם נכנס מה את רואה מה הוא עושה? ת. הוא מכניס את היד מתחת לזכוכית. ש. וגם מי שהייתה לפניו גם הכניסה את היד כדי לקבל את הכסף מתחת לזכוכית, נכון? ת. הם מכניסים את היד לא מתחת לזכוכית הם מגישים לי תעודת זהות או מסמך כדי לקבל משהו, כאן הוא הכניס את היד היה לו משהו מתחת לשרוול ש. שאת הבחנת? ת. כן. ש. הוא לא הציג לך את זה ? ת. נכון. אמרתי זה ביד הוא הכניס את היד כדי שאני אראה, הוא לא נפנף והציג...." (ההדגשה אינה במקור).
דבריה אלו של המתלוננת עולים בקנה אחד עם הודעותיה של המתלוננת במשטרה, ר' לדוגמה הודעה מיום 29.09.2021, שו' 7-12, מסומן כמוצג מא/1):
"....הוא החזיק את השרוולים מתוחים ומתחת לבד לכף היד היה לי נראה מכל גז מדמיע עם כפתור אדום ומכל שחור....הוא ניגש אליי הראה לי וסימן לי שיש לו משהו ביד ואמר לי "את הכסף"...."
עוד ר' מא/2, הודעתהּ של המתלוננת במשטרה מיום 30.09.2021:
"....הוא ניגש, והכניס את היד שלו מתחת לזכוכית של הדלפק, הבחנתי כי בידו הימנית אחז מתחת לשרוול בחפץ בצבע שחור שבקצה שלו צבע אדום, ואמר לי "את הכסף" בשפה העברית".
וכן הודעתהּ מיום 25.11.2021, עמ' 2 שו' 14 (מא/3):
"הוא הכניס את ידו מתחת לזכוכית ואחז בחפץ שחור שראשו נראה אדום אני חשבתי שגז פלפל והוא אמר את הכסף."
יודגש, כי הדברים האמורים אף עולים בקנה אחד עם סרטון האירוע, שם נצפה הנאשם (בשעה 12:01:50 לערך) קם, כאשר זרועותיו מכוסות עד לכף -ידו על-ידי שרווליה הארוכים של החולצה הלבנה אותה לבש, וניגש לאשנב עם יד ימין מושטת קדימה בצורה חשודה, ומכף היד המוסתרת תחת השרוול מבצבץ דבר-מה שחור. בנוסף ניתן לראות, כי הנאשם מכניס את היד לשנייה לתוך האשנב, כפי שעולה גם מדברי המתלוננת.
הגם שהזווית, ממנה מצולם סרטון האבטחה של סניף הדואר, אינו זהה למיקומה של המתלוננת מול הנאשם, ברי, כי צפייה בו מחזקת באופן משמעותי את גרסת המתלוננת, וזאת ביתר-שאת שעה שהנאשם נמנע מליתן את גרסתו בבית המשפט.
הימנעותו של הנאשם מלהעיד, ומבלי שעדותו בעניין זה נשמעה, מחזקת את גרסת המתלוננת, וזאת אף בשים-לב לכך שעל אף שברור מן הסרטון, כי הנאשם אחז בכף ידו חפץ שחור, לא ניסה הוא – ולו בדוחק – ליתן גרסה חלופית לעניין זה, והסתפק בהכחשה גורפת של סוגיה זו.
סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כהאי לישנא:
"הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 או לצורך סעיף 20(ד) לחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות".
על יסוד האמור לעיל, אני מקבל את גרסת המתלוננת לעניין המכל, וקובע כקביעה עובדתית, כי המאשימה הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר, שהנאשם אחז במכל שחור בעל ראש אדום, אשר נחזה להיות מכל גז פלפל.
הנה, כי כן קיימת בפנינו גרסת המתלוננת, לפיה לאחר שאחז הנאשם במכל ואמר לנופר "את הכסף", והיא החלה להוציא שטרות מן המגירה שלימינה ומסרה אותם לנאשם, הוסיף הנאשם ואמר לה: "מהר, מהר, מהר" ו- "עוד, עוד, עוד". בתגובה לכך, לגרסת המתלוננת, אספה היא את מטבעות הכסף שהיו במגירה באמצעות ידהּ, אך בטרם הספיקה לתת אותם לנאשם, הוא נמלט מן המקום בריצה אל עבר המונית.
"....ישר הוצאתי את הכסף מהמגירה, והבאתי לו, תוך כדי הוא אומר לי "מהר, מהר, מהר", הבאתי לו את כל השטרות שהיו לו את המטבעות לא הבאתי לו , ואז הוא אמר לי "עוד עוד" ואז אספתי את המטבעות ביד אבל הוא כבר הסתובב והלך". (ר' מא/2).
"הוא ניגש, הכניס את היד מתחת לזכוכית ואמר "את הכסף", הוצאתי את הכסף מהמגירה תוך כדי הוא אמר "מהר, מהר, מהר" ואחרי שהנחתי את הכסף ואז הוא אמר לי "עוד"...." (ר' מא/3, עמ' 2, שו' 26).
אפנה בעניין זה גם לעדותהּ של המתלוננת בפני, ביום 16.05.2022, עמ' 13, שו' 16-28:
"ש. בעדות הראשונה שלך מיום 29.9. את טוענת שהנאשם אמר לך את הכסף עוד עוד, ואז את טוענת שהראית לו שהמגירה ריקה והוא הסתובב ויצא נכון? ת. כן. ש. אז איך את מסבירה בעדות השנייה שלך מיום 30/9 בפסקה אחרונה לפני שורה 2, את אומרת שהוא אמר לך מהר מהר עוד עוד הבאת לו את השטרות שהיו לך ואת המטבעות שאת טוענת שרצית לתת את טוענת שהוא הסתובב והלך? ת. נכון. ש. אז איך את מסבירה שבעדותה ראשונה שלך את אומרת שהמגירה הייתה ריקה? ת. ריקה משטרות הכוונה. ש. המטבעות והשטרות לא באותה מגירה? ת. באותה מגירה ש. אז איך זה מסתדר כשאת אומרת ריקה? ת. ריקה משטרות הכוונה".
המתלוננת מסרה גרסה סדורה וקוהרנטית גם לעניין זה, ואיני סבור, כי יש באי-דיוקים אקראיים, כדי לפגוע במהימנות דבריה, ודאי נוכח מצבהּ הרגיש בסמוך למועד האירוע, כפי שהדבר עולה מן העדויות. המתלוננת, לא ניסתה לשוות למעשיו של הנאשם מימדים בלתי-סבירים, ותיאור האירוע, לכל אורך הודעותיה במשטרה ועדותהּ בבית המשפט עולים בקנה אחד עם הסרטון של מצלמת האבטחה.
ער אני גם לאי הדיוקים בין הודעות עדת התביעה מס' 3 במשטרה לבין עדותהּ בבית המשפט, עליהם הצביעה באת-כוח הנאשם, אולם אין אני סבור, כי יש בהם כדי לשנות מן התוצאה אליה הגעתי, וזאת הן בשים-לב למהות המחלוקת בין הצדדים, שעה שהנאשם עצמו הודה בכך שדרש את הכסף מן המתלוננת, והן בשים-לב לסערת הרגשות בה הייתה נתונה העדה בסמוך לאירוע (ר' לדוגמה, פרוטוקול הדיון מיום 16.05.2022, עמ' 19, שו' 4: "....הייתי מבולבלת, רועדת כולי...."). יחד עם זאת, עולה מכלל העדויות, כי העדה שמה-לב להתרחשות האירוע:
"....והוא פנה לפקידה, ואז כאילו אני הסתכלתי מהצד לא זזתי לא רציתי לעשות שום תנועה שהוא לא ירגיש שחלילה קלטתי, חשבתי שהוא ערבי, הייתי כמעט בטוחה שזה ערבי, אבל ואז פחדתי שאם יש לו משהו ביד שלא יסובב אותו אלי, ואז בשניות זה קרה הוא ביקש ממנה לא יודעת מה, תביא את הכסף, אין תביא, כן תביא, לא יודעת מה קרה שם, ובאתי לצאת נעלה אותי בפנים, זהו". (עמ' 17 לפרוט', שו' 12-16).
התשובה שלי היא כזאת, לי היה כאן שובר עם כסף התיק שלי עמד כאן, מה היה לי בתוך התיק זה שלי, קלטתי את היד שלו, עשיתי ככה ככה והכנסתי לתוך התיק (העדה מקפלת את הנייר המונח לפניה שני קיפולים ושמה בתוך התיק)". (עמ' 18 לפרוט', שו' 19-21).
מנגד, ולעומת גרסאותיה הסדורות והעקביות של המתלוננת, אשר קיבלו חיזוק מן העדים האחרים, לרבות מן השוטרים, אשר העידו בבית המשפט, כמו גם מן הצפייה בסרטון האבטחה, הנאשם כאמור כבר לעיל, נמנע מלהעיד בבית המשפט, אולם לא ניתן להתעלם מן השינוי בין גרסאותיו במשטרה, במסגרתן כפר בכלל עובדות כתב-האישום וטען, כי אין לו כל קשר לאירוע מושא כתב-האישום (ר' לדוגמה דבריו מיום 29.09.2021: "חף מפשע לא קשור אליי....אין לי קשר לשום שוד....אפרת אין לי שום קשר לפשע ובטח ובטח שלא לשוד אני עובד ויותר מזה יומיים אני לא יוצא מהבית אני יוצא רק אם אין ברירה....", וכן מיום 18.11.2021: "....זה לא קשור אליי ונחקרתי על התיק הזה כבר....", ובהמשך: "חף מפשע. סימן קריאה", וכיוצ"ב) לבין תשובתו לכתב-האישום, במסגרתהּ הודה, כאמור כבר לעיל, בחלק לא מבוטל מעובדות כתב-האישום, אשר ודאי אינה מצביעה על חפותו.
על יסוד כל האמור לעיל, אני מקבל את גרסת המתלוננת במלואה, וקובע, כי המאשימה הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר את כלל עובדות כתב-האישום.
ראשית, מן העדות של השוטר שרון אטבריאן עולה, כי הנאשם הוזהר עובר לתשאול, וכי כל שנאמר על-ידו היה מרצונו החופשי, ונוכח גרסתו המפורטת מצאתי ליתן אמון בגרסה זו.
אפנה לעדותו מיום 02.06.2022, עמ' 36 לפרוט' שו' 17-21:
"ש. תציין מה היו הנסיבות לתשאול שנעשה, מה קדם לו מה בא לאחריו אם בכלל? ת. הנאשם היה במשרדה של החוקרת ראדה שלום אשר הזהירה אותו בחשד נגדו ומסרה לו את זכויותיו, לאחר מכן הגעתי למשרדה ירדתי עם החשוד לחצר התחנה שם בוצע התשאול. ש. כל מה שנאמר היה מרצונו הטוב והחופשי? ת. כן". ובהמשך,
"ש. תסביר למה היית צריך להוציא את הנאשם מחדר החקירות ולהקליט אותו בחצר של תחנת חדרה? ת. זו כמו חקירה לכל דבר, הוא הוזהר מלכתחילה הייתי מודע לכך שהוא הוזהר. ש. מי הזהיר אותו? ת. החוקרת ראדה שלום ש. האם אתה הזהרת אותו קודם או אחר כך בחצר? ת. לא. ש. האם אתה רגיל לחקור נאשמים חשודים מחוץ לחדר חקירות? ת. בדרך כלל אני עושה את זה בחדר חקירות ויש גם חדרים אחרים. ש. עשיתם את זה בעבר? ת. לי זה יצא פעם ראשונה. ש. מדוע עשית את זה ולמה היית צריך להוציא אותו מחדר חקירות? ת. אפשר לומר שזה תרגיל חקירה. ש. זה תרגיל בלי שאתה מסביר לו ואתה מדבר איתו בחופשיות ואתה זורם ובסוף מתעד הכל בחדר חקירות? ת. חוקרת אחרת הזהירה אותו, אני ידוע שהיא הזהירה אותו, וגם היא חוקרת אחרי שהזהירה אותו מיד לאחר מכן בוצע התשאול שבחצר ש. אבל אתה דיברת איתו ולא החוקרת? ת. נכון".
שנית, מן התמלול עולה, כי במובחן מתשובתו של הנאשם לכתב-האישום, במסגרת התשאול המשיך הלה לנקוט בעמדה שונה, אשר עולה בקנה אחד עם כל שאר הודעותיו.
שלישית, לאחר שבחנתי לעומקן את טענות באת-כוח הנאשם בדבר מחדלי חקירה, ונדרשתי לכל אחת מן הטענות האמורות, איני מוצא, כאמור כבר לעיל, כי יש בהן כדי לשנות מן התוצאה אליה הגעתי הואיל וגם אם היו כאלו, אין מדובר במחדלים מהותיים היורדים לשורשו של עניין, והגנתו של הנאשם בענייננו לא קופחה בעטיים של אלו באופן שיש בהם כדי להביא לזיכויו.
אפנה לדבריה של כב' השופטת (בדימוס), ע. ארבל ב-ע"פ 1645/08 פלוני נגד מדינת ישראל 03.09.2009), פסקאות 29-30, שם נקבע כי:
"טענת נאשם לקיומם של מחדלי חקירה מחייבת את בית המשפט לבחון האם אכן התקיימו מחדלים שכאלה והאם קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו (ראו למשל: ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (11.5.06) פסקה 35; ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (4.6.06) פסקה 20 לפסק דינו של השופט לוי). משקלו של מחדל החקירה ביחס למכלול הראיות נבחן באופן שהיעדר ראיה הנובע ממחדל זה מיוחס לתביעה ויכול לסייע לנאשם לבסס טענה לספק סביר (ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (11.4.07) פסקה 29). במילים אחרות, עצם קיומו של מחדל חקירתי לא די בו כדי לבסס ספק סביר באשמת הנאשם שתוצאתו זיכוי. נדרש כי יהא זה מחדל מהותי היורד לשורשו של עניין (ראו למשל: ע"פ 6040/05 פלוני נ' מדינת ישראל (9.8.06) פסקה 10). אכן: "אף לו נמצאו מחדלי חקירה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוביל לזיכויו של המערער. הלכה היא, כי אין מוטלת על התביעה החובה להציג את הראיה הטובה ביותר, ודי כי תציג ראיה מספקת. בסופו של יום, שאלת נפקותם של מחדלי חקירה מוכרעת בהתאם לנסיבות המקרה הפרטניות, תוך בחינת השאלה אם יש בתשתית הראיתית אשר הונחה לפתחו של בית-המשפט, כדי לבסס את הרשעת הנאשם בעבירה שיוחסה לו במידה הנדרשת בפלילים..." (ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל (13.5.09) וההפניות שם)." (שם, פיסקה 29).
בהמשך נקבע כי:
"אם כן, מחדלי החקירה אינם עשויים עור אחד. ההתייחסות למחדל חקירה שלא ניתן לרפא את נזקו, את החוסר הראייתי שיצר ואת הפגיעה שבו בהגנת הנאשם, שונה מן ההתייחסות למחדל חקירתי אשר ניתן למזער השפעתו ולצמצמה. אכן, ישנם מחדלי חקירה אשר על אף שכמובן מוטב היה שלא יתרחשו, הם ניתנים לריפוי ושחזור בדרכים שונות, כגון תשאול בחקירה נגדית או זימון לעדות בבית המשפט מטעם ההגנה. ודוק: גם מחדלי חקירה מעין אלה עלולים להסב נזק להגנת הנאשם...יחד עם זאת, השלכותיהם של מחדלים מסוג זה תהיינה בדרך כלל פחותות מהשלכותיהם של מחדלי חקירה שכל פעולה שתתבצע בזמן הווה לא תביא לשחזור חומר הראיות שנפגם בעטיים".
לשונו של סעיף 402(א) לחוק העונשין, מורנו כך:
"הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע-עשרה שנים".
בעוד שסעיף 383(א)(1) לחוק העונשין, אשר דן בגניבה, קובע כהאי לישנא:
אדם גונב דבר אם הוא –
(1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע;"
אומר כבר עתה, כי אין בידי לקבל את טענת הנאשם, כפי שנטענה בתשובתו לכתב-האישום, לפיה "השאלה היא משפטית האם מדובר בשוד. מאחר ומנהלת סניף הדואר שאמרה בסעיף 4 לכתב האישום שמסרה את הכסף היא לא הבעלים כי זה בנק הדואר, אז מדובר לכל היותר בעבירת גניבה ולא בעבירת שוד...." (שו' 13-15 לפרוט' הדיון), ומוטב היה לו טענה זו לא נטענה כלל.
ראשית, יש לדחות את הטענה לפיה הואיל והמתלוננת אינה הבעלים של הכסף שמסרה לנאשם מדובר בעבירת גניבה ולא בעבירות שוד מן הטעם הפשוט שגם עבירת הגניבה כוללת רכיב זהה.
שנית, סעיף 383(ג) לחוק העונשין קובע כך:
"(ג) לענין גניבה – (1) "נטילה" - לרבות השגת החזקה – (א) בתחבולה; (ב) בהפחדה; (ג) בטעות הבעל ובידיעת הנוטל שההחזקה הושגה כך; (ד) במציאה, אם בזמן המציאה מניח המוצא שאפשר באמצעים סבירים לגלות את הבעל; (2) "נשיאה" - לרבות הסרת דבר ממקומו, ובדבר המחובר - הסרתו לאחר ניתוקו הגמור; (3) "בעלות" - לרבות בעלות חלקית, החזקה, זכות החזקה או שליטה; (4) "דבר הניתן להיגנב" - דבר בעל ערך שהוא נכסו של אדם, ובמחובר למקרקעין - לאחר ניתוקו מהם". (ההדגשה אינה במקור).
ברי, כי בענייננו, למתלוננת, שהיא מנהלת סניף הדואר מושא כתב-האישום ועובדת ככספרית בו, זכות החזקה או שליטה בכספים של דואר ישראל, וממילא לא ניתנה לנאשם הסכמת דואר ישראל ליטול את הסך של 4,000 ₪.
שלישית, ישאל עצמו הקורא התמים, אם כך סבור הנאשם, יוצא כי לעולם לא ניתן להרשיע בעבירת שוד של סניפי בנקים וסניפי דואר, ולכל היותר מדובר בגניבה.
ער אני, כי ככלל יש לבחון את האיום מבעד למשקפיים אובייקטיביים, אולם בד-בבד יש לבחון את תוכן הדברים, את הנסיבות בהן נאמרו הדברים, והאם היה בהם כדי להטיל אימה על אדם מן היישוב. בנוסף, יש לזכור, כי "יותר מאדם אחד חי בישוב וכל אחד לובש צורות שונות".
אפנה לדבריו של השופט נ. הנדל ב- ע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל, 12.07.2010, פסקה 6:
"הכלל הוא כי על האיום להיבחן מבעד למשקפיים אובייקטיביים – דהיינו, האם בתוכן הדברים ובנסיבות שבהן נאמרו היה כדי להטיל אימה על האדם מהיישוב. עם זאת, יש לזכור כי "יותר מאדם אחד חי בישוב וכל אחד לובש צורות שונות" (ע"פ 4210/09, 4043/09 לירן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.11.09); וראו גם ע"פ 7474/02, 7384/02 ו-7415/02 איציק כהן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.10.03) [להלן 'עניין איציק כהן']; וראו גם ע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי פ"ד ח(1) 295, 299; ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 373, 378 [להלן 'עניין ליכטמן']; ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1) 408,415)".
בד-בבד עם האמור סבור אני, כי בענייננו התקיימו כלל יסודות עבירת השוד עת הנאשם גנב את הסך של 4,000 ₪, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, ".... ובשעת מעשה מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה" – שעה שכאמור לעיל קבעתי, כי הלה החזיק במכל שחור עם ראש אדום, אשר נחזה להיות מכל גז פלפל.
אפנה בעניין זה לדבריו של המלומד, פרופ' ג. הלוי בספרו, תורת דיני העונשין, כרך ד', עמ' 709-713, לפיהם עבירת השוד היא התנהגותית, והיסוד הנפשי הנדרש לה הוא מחשבה פלילית, קרי: מודעות להתנהגות ולנסיבות וכן כוונה מיוחדת "להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה".
את מטרתו של הנאשם ניתן להוכיח באמצעות הלכת הצפיות, ובענייננו, מדובר בהתנהלות מחשידה של הנאשם, עת בשלהי חודש ספטמבר, לבש מכנסיים קצרים וחולצה בעלת שרוולים ארוכים, אשר באמצעותם כיסה הנאשם את כפות ידיו, מהם בצבץ אותו מכל שחור, וצעד כלפי המתלוננת עם יד מושטת קדימה, אשר אף הוכנסה מתחת לאשנב, אשר מבססת את כלל יסודות העבירה. נצויין כי הנאשם חבש כובע מצחיה ועטה מסכת קורונה.
אין בידי לקבל כלל ועיקר את טענת הנאשם, כי התנהגותו זו אינה מהווה איום אובייקטיבי, ולפיכך אין בה כדי לבסס את עבירת השוד, וזאת שעה שפסיקות בתי המשפט בסוגיות אלו ברורות ומובהקות.
אפנה לדבריו של השופט י. ליפשיץ בעניין עוזיאל, פסקאות 158-159:
"מי שמגיע לסניף בנק ופונה – באמצעות פתק – לפקידת בנק בדרישה לקבלת כספים, אינו "מבקש" כסף, אלא דורש כסף כאשר מאחורי דרישה זו עומד – באופן בלתי משמע לשתי פנים, איום כי באם הדרישה לא תענה – תופעל אלימות....עוד אפנה למשפטי "הזירוז" למיניהם אותם השמיע הנאשם באוזני פקידות הבנק שלא הכניסו את שטרות הכסף בקצב שהשביע את רצונו. לא כך מתנהג מי שכל רצונו הוא "לבקש" כסף – כטענתו המופרכת של הנאשם.... אוסיף, כי גם אלמלא היתה רשומה באותו דף המילה שוד, הדבר אינו משנה שכן אדם הנכנס לסניף בנק החובש כובע ומרכיב משקפי שמש, פונה לפקידה ודורש לקבל את הכסף המוחזק אצלה, מבהיר – במעשיו – כי מדובר בשוד. ברור כי ציון המילה "שוד" מבהיר ומחדד את דרישתו (ואת מה שיתרחש באם לא תענה דרישתו) אך אין מדובר בתנאי הכרחי". (ההדגשות אינן במקור).
וכן לדבריו של השופט ע. קובו בעניין בר, פסקאות 13-15:
"פסיקת בית המשפט העליון קבעה, לעניין איומים, כי איום יכול להיות גם באופן משתמע או בהתנהגות, ואין הכרח באיום מפורש. כך למשל, בעניין ע"פ 5299/92 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 485, 496 (1995) קבע כב' הנשיא שמגר כי "העבירה של שוד יכול שתתבצע על-ידי מעשה אלימות ממש או על-ידי איום במעשה כאמור. איום יכול שיהיה מילולי ויכול שילבש צורת התנהגות, כגון הנפת מוט לעבר נושא האיום". כלומר, איום אינו צריך להיות מפורש, אלא די שיהיה מעשה שמבחינה אובייקטיבית יש בו משום איום באלימות.
כך גם בספרו של י' קדמי, הדין בפלילים חוק העונשין (חלק שני, 2005) בעמ' 753 מובהר כי האיום בעבירת השוד, יכול שיהיה אף משתמע, ומבחנו הוא אובייקטיבי, כדלקמן: "איום בהקשר זה, יכול שיהא איום מילולי – מפורש או משתמע – ויכול שיהא זה איום בהתנהגות; ובלבד שיהא זה איום שאובייקטיבית יש בכוחו להטיל פחד בלב האדם הממוצע, במידה המאלצת אותו "להיפרד" מרכושו בניגוד לרצונו". במאמר מוסגר יצוין כי גם בנוגע לעבירות נוספות, כגון סחיטה באיומים, נקבע בפסיקה כי איום אינו חייב להיות איום מפורש ובמפגיע, אלא יכול שיהא משתמע, מרומז או עקיף (ראו למשל, בש"פ 5953/10 אלפרון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [9.6.10]). בת"פ (מח' חי') 30287-08-13 מדינת ישראל נ' עוזיאל [פורסם בנבו] (4.11.14) קבע כב' השופט י' ליפשיץ כי כאשר אדם מוסר לפקידת בנק פתק שעליו כתוב "שוד", הרי שמדובר בשוד, כדבריו (פסקה 158)....דעתי כדעתו של כב' השופט ליפשיץ, ואף במקרה שלפניי הנאשם הציג לפקידות פתק שעליו רשום "שוד", בצירוף מילות זירוז, בין אם בעל-פה "עכשיו, עכשיו" תוך שהכה עם ידו בחוזקה בדלפק, באישום הראשון, ובין אם בכתב "תביאי לי את הכסף מיד!!" באישום השני. תגובתן של פקידות הבנק על פי כתב האישום הייתה תגובה של אדם סביר, האחת נבהלה, קפאה על מקומה, לא הצליחה ללחוץ על לחץ המצוקה ומסרה את הכסף. השנייה, נבהלה, החלה לרעוד, לחצה על לחצן המצוקה, ומסרה לנאשם את הכסף. כלומר, פקידות הבנק, כמו כל אדם סביר במצבן, חשו בהלה, ועל פי המבחן האובייקטיבי, מעשיו של הנאשם הם בגדר איום לנקוט באלימות".
גם דעתי כדעת השופטים ליפשיץ וקובו, שעה ששמיעת עדותהּ של המתלוננת, קריאת הודעותיה במשטרה לצד צפייה בסרטון האבטחה של האירוע מושא כתב-האישום, אינם מותירים כל מקום לספק, באשר לקיומו של איום הן בהתנהלותו של הנאשם והן בדבריו, עובדה, אשר מובילה לתוצאה לפיה יש להרשיעו בעבירת השוד, כטענת המאשימה ולא בעבירת הגניבה, כטענת הנאשם.
|
|
ניתנה היום, י"ח אלול תשפ"ב, 14 ספטמבר 2022, במעמד הצדדים.
24 מתוך 24