בימ"ש לענייני משפחה ת"א, השופטת ענת הלר-כריש: פס"ד בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד בנה ונגד רעייתו לשעבר של בנה (תמ"ש 15974-11-20)

לפניי תביעה כספית על סך של 548,200 ₪ שהגישה התובעת נגד בנה ונגד רעייתו לשעבר של בנה.

א. רקע עובדתי:

1. הנתבעת 1 והנתבע 2 (להלן: הנתבעת, הנתבע ויחד- הנתבעים) הם בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז בשנת 2004, נפרדו בשנת 2019 והתגרשו זמ"ז בג"פ ביום 00.00.2020.

התובעת היא אמו של הנתבע.

1. לפני שנפרדו התגוררו הנתבעים וילדיהם המשותפים (כיום בני כ- 16 שנים וכ- 14 שנים) בדירה הנמצאת ב- --- (להלן: הדירה). זכויות הבעלות בדירה רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם צדדים שלישיים שאינם קשורים להליך זה. על הזכויות בדירה רשומה משנת 1980 הערת אזהרה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין לטובת התובעת ולטובת מר --- ז"ל, הוא בעלה המנוח של התובעת ואביו של הנתבע, אשר בעניין עיזבונו טרם ניתן צו ירושה.
2. לנוכח משבר בנישואי הנתבעים, עזבו הנתבעת וילדי הנתבעים את הדירה ועברו להתגורר בדירת מגורי אמה של הנתבעת שם הם מתגוררים עדיין.
3. ביום 22.7.2019 הגישה הנתבעת נגד הנתבע בקשה ליישוב סכסוך ולאחר מכן הגישה נגדו תביעה למשמורת ילדיהם המשותפים ותביעה לחיובו במזונותיהם.

במסגרת בירור הליכים אלה הוגשו תסקירי עו"ס סדרי דין, התקיים דיון הוכחות והוגשו סיכומי הצדדים.

לאחר זאת, ביום 29.6.2020 ניתן פסק דין לפיו משמורת הילדים תהיה בידי הנתבעת, הנתבע ייפגש עם הילדים פעם בשבוע למשך שלוש שעות אחר הצהריים (לאחר מספר חודשים בהם נפגש עם הילדים במרכז קשר), ועל הנתבע לשלם לידי הנתבעת למזונות הילדים סך של 2,200 ₪ לחודש ומחצית הוצאות רפואה חריגות והוצאות חינוך.

1. ביום 5.11.2020 הגישה התובעת נגד הנתבעים תביעה כספית על סך של 548,200 ₪, היא התביעה המונחת לפניי כעת. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים התגוררו בדירה מיום 10.3.2013 עד יום 10.3.2020 וכי בגין כך הם חייבים לה "דמי שימוש ... וכן תשלומי ארנונה, מים, חשמל וועד בית" (מתוך הפתיח לכתב התביעה). התובעת טענה כי בין הצדדים נחתם הסכם שכירות אשר העתק ממנו צורף לכתב התביעה, בו הוסדר התשלום עבור שנת מגוריהם הראשונה של הנתבעים בדירה. עוד טענה, כי עבור התקופה שהחל משנת מגוריהם השנייה של הנתבעים בדירה סוכם בין הצדדים כי הנתבעים ישלמו לתובעת שכר דירה בסך של 5,000 ₪ לחודש. לדבריה, חרף ההסכמות, הנתבעים מעולם לא שילמו לה בפועל דמי שכירות ואף לא השיבו לא את הוצאות החזקת הבית אותן שילמה במלואן.
2. הנתבעת הגישה כתב הגנה במסגרתו כפרה בקיומו של החוב הנטען. בין היתר טענה הנתבעת כי הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה מזויף, כי סוכם בין הצדדים על תשלום סך של 3,600 ₪ לחודש לאורך כל שנות מגורי הנתבעים בדירה וכי סכום זה שולם בפועל על ידי הנתבע במזומן.
3. הנתבע לא הגיש כתב הגנה, ובקדם המשפט שהתקיים ביום 14.1.2022 טען כי התביעה "נכונה" כדבריו (עמ' 2 ש' 39). בהחלטה שניתנה בתום קדם המשפט נקבע דיון הוכחות ונקצבו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית.
4. תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת הוגש ביום 4.11.2021, באיחור.

ביום 9.11.2021 הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית בן 5 סעיפים במסגרתו נכתב כי הכתוב בכתב התביעה אמת, וכי הוא מסכים כי יינתן פסק דין כמבוקש, ובלבד שייקבע שהנתבעים חייבים ביחד בחוב לתובעת בחלקים שווים.

תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת הוגש ביום 28.11.2021.

1. ביום 9.12.2021 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו התובעת והנתבע בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבעת, והנתבעת נחקרה בחקירה נגדית על ידי ב"כ התובעת.
2. לאחר זאת הגישו התובעת והנתבעת סיכומיהן בכתב.

ב. טענות הצדדים:

1. לטענת התובעת:
   1. הנתבעים התגוררו בדירה בשכירות משך 84 חודשים, מיום 10.3.2013 עד יום 10.3.2020.
   2. מתוך רצון לסייע לנתבעים הסכימה התובעת להשכיר להם את הדירה תמורת דמי שכירות נמוכים בסך של 3,500 ₪ לחודש בשנת השכירות הראשונה, ובהתאם לכך חתמו הצדדים על הסכם שכירות אשר העתק ממנו צורף לכתב התביעה.
   3. טענת הנתבעת כי הסכם השכירות זויף נטענה בעלמא ולא הוכחה. הנתבעת אף לא עמדה על מינוי מומחה שיבדוק את אותנטיות החתימות. לפיכך, יש לדחות את טענתה כי הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה מזויף. התובעת זכאית לאכיפת הסכם זה.
   4. בסעיף 18 להסכם השכירות נכתב כי התנהגות או ויתור של המשכיר לא יהא בהם כדי להצביע על כוונה לוותר על זכות כלשהי, אלא אם נעשה הוויתור בכתב. בהתאם, והואיל והתובעת לא מסרה לנתבעים ויתור בכתב, היא זכאית לעמוד על זכויותיה בקשר עם הסכם השכירות.
   5. אשר לתקופה שמשנת השכירות השנייה ועד לתום השכירות, הואיל והנתבעת סירבה לחתום על הסכם שכירות נוסף, התנאים סוכמו בעל פה. הוסכם כי דמי השכירות יהיו בסך של 5,000 ₪ לחודש. מדובר בהסכם מחייב לפי סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם ועל כן זכאית התובעת לתבוע את אכיפת ההסכמות שהושגו בין הצדדים בעל פה.
   6. אף שהנתבעת טענה כי דמי השכירות החודשיים שולמו לתובעת על ידי הנתבע, היא לא הגישה הודעת צד שלישי נגד הנתבע ועל כן יש לדחות את טענותיה.
   7. מלבד דמי השכירות, משך התקופה בה התגוררו בדירה נמנעו הנתבעים מלשלם את הוצאות אחזקת הדירה, ומשכך ולאחר שקיבלה התראות על עיקולים נאלצה התובעת לשאת בתשלומים. על הנתבעים להשיב לתובעת את הסכומים בהם נשאה משך 84 החודשים בהם התגוררו בדירה, ואלה התשלומים: ארנונה – 500 ₪ לחודש וסך הכל 42,000 ₪, מים – סך כל 400 ₪ לחודש וסך הכל 33,600 ₪, חשמל – 700 ₪ לחודש וסך הכל 58,000 ₪, וועד בית – 150 ₪ לחודש וסך הכל 12,600 ₪.
   8. טענת הנתבעת כי הנתבעים שילמו לתובעת כספים במזומן נטענה בעלמא ולא גובתה ולו בראשית ראיה.
2. לטענת הנתבעת:
   1. הנתבעת חיה בדירה עם הנתבע וילדיהם המשותפים, בתקופה שמחודש אפריל 2013 עד חודש יולי 2019.
   2. מדובר בתביעה קנטרנית ונקמנית, אשר הוגשה תוך שהנתבע משתמש באמו נגד הנתבעת, לאחר שהנתבעת פתחה נגדו בהליכים משפטיים במסגרתם הוא חויב בתשלום מזונות ילדיהם.
   3. לגבי חלק מרכיבי התביעה חלפה תקופת ההתיישנות.
   4. בין התובעת לבין הנתבעים סוכם כי הנתבעים ישלמו לתובעת שכר דירה בסך של 3,600 ₪ לחודש, ואכן הנתבעים שילמו לתובעת סכום זה במזומן. התובעת לא הוכיחה את טענתה כי הנתבעים לא שילמו שכר דירה או את הוצאות החזקת הדירה.
   5. הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה מזויף.
   6. התובעת מעולם לא פנתה אל הנתבעת בדרישה להעלאת שכר הדירה לסך של 5,000 ₪ ולא סוכם בין הצדדים על העלאת שכר הדירה לסכום זה.
   7. לעניין הוצאות החזקת הדירה, חלק מההוצאות שולמו על ידי הנתבעת ישירות וחלק מהן שולמו על ידי הנתבע. התובעת לא צרפה כל אישור על תשלום ששילמה לטענתה ולא הוכיחה את טענותיה. מאחר שהדירה מחולקת כך שחלקה הושכר לדייר אחר וחשבונות החזקת הדירה היו משותפים, אחת לחודש בערך היו הצדדים עורכים חישוב של חלקם של הנתבעים בהוצאות ששילמה התובעת, והנתבעים היו משלמים לה את חלקם במזומן.
   8. יש לדחות את תביעת התובעת ולחייבה בתשלום הוצאות הנתבעת גם בשים לב לאופן התנהלותה בהליך.

ג. דיון והכרעה:

1. על הפרק תביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבעים על סך של 548,200 ₪ המורכב מהסכומים הבאים:

סך של 42,000 ₪ בגין דמי שכירות שלטענת התובעת הנתבעים התחייבו לשלם לה ולא שילמו עבור מגוריהם בדירה בתקופה שמיום 10.3.2013 עד יום 9.3.2014.

סך של 360,000 ₪ בגין דמי שכירות שלטענת התובעת הנתבעים התחייבו לשלם לה ולא שילמו עבור מגוריהם בדירה בתקופה שמיום 10.3.2014 עד יום 10.3.2020.

סך של 146,200 ₪ בגין תשלומי החזקת הדירה משך 84 החודשים במהלכם לטענת התובעת הנתבעים התגוררו בדירה ואשר אותם לטענת התובעת היא שילמה. סכום זה מורכב מסך של 42,000 ₪ בגין תשלומי ארנונה (500 ₪ לחודש), סך של 33,600 ₪ בגין תשלומים עבור מים (400 ₪ לחודש), סך של 58,000 ₪ בגין תשלומים לחברת החשמל (700 ₪ לחודש) וסך של 12,600 ₪ בגין תשלומי וועד בית (150 ₪ לחודש).

ג.1. יחסי התובעת והנתבע והתנהלותם בהליך המשפטי:

1. הגם שהתביעה הוגשה מבחינה פורמאלית גם נגד הנתבע שהוא בנה של התובעת, למעשה התובעת והנתבע הציגו חזית אחת וניהלו את ההליך תוך שיתוף פעולה ביניהם. לא זו בלבד שהנתבע לא הכחיש את טענותיה של התובעת, הוא אף הצטרף אליהן (ראו למשל דבריו בקדם המשפט, עמ' 2 ש' 39).
2. התובעת לא הסבירה את עיתוי הגשת התביעה, מדוע הוגשה כעבור שנות מגורים רבות של הנתבעים בדירה ולאחר שהנתבעת כבר עזבה את הדירה, ובסמוך לאחר שניתן פסק דין במסגרתו חויב הנתבע בתשלום מזונות. בהקשר לכך אמרה התובעת בחקירתה הנגדית אך: "אני מזמן רציתי לתבוע אותם, מזמן" (עמ' 8 ש' 36; ראו גם תשובות התובעת בעמ' 11 לפרוטוקול), אך לא הסבירה מדוע לא עשתה זאת ומדוע כן הגישה את התביעה בעיתוי בו הוגשה. יש להדגיש, כי אף שלדברי התובעת הנתבעים התגוררו בדירה משך 7 שנים מבלי לשלם לה דמי שכירות בניגוד להתחייבותם, משך כל אותן שנים לא נקטה התובעת בכל הליך משפטי נגד הנתבעים. התובעת לא הגישה תביעה כספית נגד הנתבעים לתשלום שכר דירה, ואף לא הגישה תביעה לפינויים מהדירה בגין אי תשלום שכר דירה. התובעת פנתה לראשונה בתביעה נגד הנתבעים, כ- 3 חודשים לאחר שניתן פסק דין במסגרתו חויב הנתבע בתשלום מזונות ילדי הנתבעים. כל זאת, כאמור, ללא כל הסבר.
3. זאת ועוד, התובעת העידה כי גם כיום הנתבע מתגורר בדירה השייכת לה, והוא לא משלם שכר דירה (דיון מיום 9.12.21 עמ' 9 ש' 10-5 וש' 34-33). קשה מאוד לקבל את טענת התובעת כי היא דורשת כעת מהנתבע כי ישלם לה כספים בגין מגוריו בדירה עם הנתבעת וילדיהם עבור תקופה שהסתימה זה כבר, כאשר בה בעת היא מאפשרת לו להתגורר ללא דרישת תשלום בדירה אחרת בה יש לה זכויות. התנהלות זו – יחד עם שאר נסיבות המקרה וההנמקות שיפורטו בהמשך פסק הדין – תומכת במסקנה כי התובעת לא ראתה בנתבעים כבעלי חוב שלה ואינה סבורה באמת כי הנתבעים חייבים לה כספים, אלא התביעה הוגשה נגד הנתבעת משיקוליו של הנתבע כחלק מסכסוך הגירושין ביניהם.
4. אף התנהלות הנתבע במהלך הדיונים מלמדת כי חלקו בהליך המשפטי הוא מעבר להיותו נתבע אשר בוחר שלא להתגונן. הנתבע היה פעיל מאוד בדיונים, הרבה להתפרץ עד שלא היה מנוס מהוצאתו מהאולם, ניסה להשיב במקום אמו-התובעת עת הופנו אליה שאלות, ובהתנהלותו גילה עניין רב בהליך כמי שחפץ שהתביעה תתקבל. ראו הערת בית המשפט שנרשמה בפתח חקירתה הנגדית של התובעת כי הנתבע מתפרץ ומנסה להשיב במקום אמו, דיון מיום 9.12.2021 עמ' 4 ש' 14-13; עמ' 4 ש' 30; עמ' 5 ש' 3. עוד ראו דברי הנתבע בחקירתו הנגדית לפיהם היה מעורב בהכנת התובעת לחקירה הנגדית, עמ' 13 ש' 5-1. גם כאשר הנתבעת נחקרה בחקירה נגדית היה הנתבע פעיל ביותר, ורצה לעמוד בקשר עם ב"כ התובעת כדי לסייע (עמ' 14 ש' 36-24). לעומת זאת, התובעת לא ידעה לפרט גרסתה בנושאים שונים וחלק מהגרסה שהציגה אף נסתרה ממש, כפי שיפורט בהמשך פסק הדין. עדותה של התובעת התאפיינה בחזרה על "מנטרה" כי הנתבעים לא שילמו לה והם חייבים לה כספים, לעתים באופן מנותק מהשאלות שנשאלה.
5. הגם שהנתבע אמר בבית המשפט שהנתבעים חבים לתובעת את הסכום הנתבע, הנתבע עצמו לא שילם לתובעת את חובו הנטען. בהקשר לכך העידה התובעת בחקירתה הנגדית: "הוא יעבוד וישלם" (עמ' 9 ש' 15). אמנם הנתבע טען כי הסתלק מחלקו בעיזבון אביו המנוח לטובת אמו-התובעת, אולם התובעת הכחישה טענה זו (דיון מיום 9.12.21 עמ' 10 ש' 5-4 וש' 10), ומכל מקום לדברי התובעת, כלל לא ניתן צו ירושה אחר בעלה המנוח ואף לא הוגשה בקשה למתן צו ירושה (דיון מיום 14.1.21 עמ' 1 ש' 32-29).
6. לנוכח כל זאת, שוכנעתי כי יש ממש בטענת הנתבעת לפיה התובעת והנתבע עשו יד אחת נגדה בעצם הגשת ההליך וכי הנתבע הוא העומד מאחורי ההליך שננקט כחלק מסכסוך הגירושין בין הנתבעים.

ג.2. תקופת מגורי הנתבעים בדירה:

1. אין מחלוקת כי הנתבעים וילדיהם החלו להתגורר בדירה בחודש מרץ 2013. בין התובעת לנתבעת מחלוקת באשר למועד תום מגורי הנתבעת בדירה. התובעת טענה כי הנתבעים התגוררו בדירה עד ליום 10.3.2020 ואילו הנתבעת טענה כי עזבה את הדירה עם ילדי הנתבעים בחודש יולי 2019. יש לקבל בעניין זה את גרסת הנתבעת.

התובעת לא תמכה בכל ראיה טענתה בעניין תום תקופת מגורי הנתבעים או מי מהם בדירה, ואף לא פרטה על מה מבוססת טענתה בעניין זה, אלא אך ציינה תאריך כתום תקופת המגורים, מבלי לפרט ומבלי לנמק. בחקירתה הנגדית התובעת כלל לא זכרה מהו המועד בו עזבה הנתבעת את הדירה, וראו: "ש. את זוכרת מתי היא עזבה את הבית. ת. לא במיוחד אבל אני יודעת מה השנה. משהו כזה. בחורה אחראית מאוד, מאוד אחראית" (עמ' 10 ש' 22-21).

גרסת התובעת כי הנתבעת עזבה את הדירה בחודש מרץ 2020 אינה מתיישבת עם עובדות אחרות הידועות בעניין הצדדים. כאמור, ביום 22.7.2019 הגישה הנתבעת בקשה ליישוב סכסוך ובכך פתחה בהליכים משפטיים בעניין הפירוד מהנתבע. במסגרת ההליכים שהתנהלו בין הנתבעים, ביום 6.11.2019 הגיש הנתבע בקשה לקביעת זמני שהות עם הילדים בה טען כי משך שלושה וחצי חודשים לא נפגש עמם וכן טען כי הנתבעת "נטשה", כהגדרתו, את הדירה בה התגוררו. בפסק הדין שניתן ביום 29.6.2020 בהליכים שבין הנתבעים, צוין כי בחודש יולי 2019 עזבה הנתבעת את הדירה. התובעת כלל לא התייחסה למועד בו נפרדו הצדדים ולא השיבה בשום שלב לטענת שהעלתה הנתבעת בעניין זה, אלא אך שבה באופן לקוני על טענתה בעניין תום תקופת מגורי הנתבעת בדירה. העובדות המפורטות לעיל עולות בקנה אחד עם טענת הנתבעת כי עזבה את הדירה בחודש יולי 2019 ויש לקבל את גרסתה בעניין זה.

יוער כי אף הנתבע השיב לשאלת בית המשפט בקדם המשפט מיום 14.1.2021 כי אינו מתגורר בדירה שנה וחצי (עמ' 2 ש' 32-31) ומכאן שאף לדבריו עזב את הדירה באמצע שנת 2019.

ג.3 התיישנות:

1. הנתבעת טענה כבר בכתב ההגנה כי לגבי חלק מרכיבי התביעה חלפה תקופת ההתיישנות. התובעת לא השיבה כלל לטענת הנתבעת בעניין זה. משכך, והואיל והתביעה הוגשה ביום 5.11.2020 הרי שבהתאם להוראות סעיפים 2, 5(1) ו- 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, תביעה בגין חוב שנוצר על פי הטענה לפני 5.11.2013, התיישנה ואין להיזקק לה.

בבחינת למעלה מהצורך והואיל וממילא יידונו לגופם שאר רכיבי התביעה אשר לא התיישנו ובשים לב לכך שהרכיבים שהתיישנו וחלק מהרכיבים שלא התיישנו עוסקים באותם נושאים והבחינה אינה מצריכה דיון נוסף, יימשך הדיון לגופו גם באותם רכיבים שהתיישנו.

ג.4. עתירת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום בגין הוצאות החזקת הדירה בהם נשאה לטענתה:

1. לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעים לשלם לה סך של סך של 146,200 ₪ בגין תשלומים בהם נשאה לדבריה עבור ארנונה, מים, חשמל וועד בית, משך 84 החודשים במהלכם התגוררו לטענתה הנתבעים בדירה.

ראשית, כאמור, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים התגוררו בדירה משך 84 חודשים ובעניין זה התקבלה גרסת הנתבעת כי התגוררה בדירה מחודש מרץ 2013 עד חודש יולי 2019, קרי 76 חודשים.

שנית, משעה שמדובר בתביעה כספית המבוססת על טענת התובעת כי שילמה את הוצאות החזקת הדירה עת הנתבעים התגוררו בה, על התובעת להוכיח את טענתה כי שילמה את הסכומים אשר היא עותרת שהנתבעים ישיבו לה. זאת בהתאם לכלל הבסיסי במשפט האזרחי לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". פועל יוצא של כלל זה הוא כי, ברגיל, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ועל מנת לזכות בה עליו להוכיח את טענותיו בשיעור העולה על 50% (ראו למשל ע"א 462/20 אטיאס נ' בובליל (12.9.2021)). הגם שכך, התובעת לא צרפה ולו אסמכתא אחת התומכת בטענתה כי שילמה תשלום כלשהו להחזקת הדירה. לכתב התביעה צרפה התובעת אך ורק שלוש דרישות תשלום מחברת החשמל וכולן ממוענות אל הנתבע ולא אל התובעת. לתצהיר עדותה הראשית צרפה התובעת דרישות תשלום נוספות מחברת החשמל הממוענות כולן אל הנתבע ולא אל התובעת. התובעת לא הביאה ראיות כלשהן לתמיכה בטענתה כי נשאה בכל תשלומי החזקת הדירה עת התגוררו בה הנתבעים, ואף לא הביאה ראיות לתשלום כלשהו מצדה לטובת החזקת הדירה. התובעת לא ידעה לתת כל נימוק לא כל שכן נימוק משכנע אשר יש בו כדי להצדיק את מחדלה מתמיכת טענתה בראיות, וראו מתוך חקירתה הנגדית: "ש. למה לא צירפת אישור ששילמת. ת. היא לא יודעת שהיא צריכה לשלם? היא יודעת בדיוק מה היא צריכה. ש. למה לא שלחת אישור ששילמת כל החודשים האלה את הארנונה. ת. אוי באמת לבקש את אלוהים למה הוא לא ירד למטה ביום שנדרסתי. מבקשים דבר כזה? הוא לא ישלם ..." (עמ' 10 ש' 30-26).

משעה שהתובעת לא הוכיחה כי שילמה סכום כלשהו לטובת הוצאות החזקת הדירה במקום הנתבעים וממילא לא הוכיחה מהו הסכום ששילמה, הרי שיש לדחות את תביעתה לחיוב הנתבעים להשיב לה סכומים ששילמה.

1. לא זו אף זו, הנתבעת צרפה אסמכתאות לכך שהיא עצמה שילמה חלק מתשלומי החזקת הדירה (ראו קבלות על תשלום וועד בית בסך של 300 ₪ בהם צוין שם הנתבעת כגורם המשלם, נספח ג' לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת). בנוסף לכך צרפה הנתבעת אסמכתאות לתשלומים מצד הנתבע לחברת החשמל (נספח ד' לתצהיר עדותה הראשית).

בכך נסתרה מניה וביה טענת התובעת כי "נאלצה לשלם מכספה את כל התשלומים בגין אחזקת הדירה במהלך כל השנים שהצדדים התגוררו בדירה" (סעיף 14 לכתב התביעה, הדגשה לא במקור עה"כ).

יוער כי לטענת הנתבעת הנתבעים שילמו תשלומים נוספים ישירות למימון הוצאות החזקת הדירה, אולם אין בידיה אישורים לכך משום שעזבה בחטף את הדירה וכן משום שלא סברה כי יהיה עליה להתגונן מפני תביעה שכזו. אכן, לעיתוי הגשת התביעה יש השלכה על יכולתה של הנתבעת לתמוך טענותיה בראיות. התובעת לא הגישה נגד הנתבעת תביעה, אלא לראשונה כשמונה חודשים לאחר שהנתבעת עזבה זה כבר את הדירה ולמעלה מ- 7.5 שנים לאחר המועד בו החלה להתגורר בדירה. משך כל אותן שנים בהן לדברי התובעת לא שילמו לה הנתבעים לה דמי שכירות והוצאת החזקת הדירה נמנעה מהגשת תביעה בעניין זה. התנהלות זו יצרה קושי של ממש לנתבעת להביא ראיות להפרכת טענות התובעת נגדה. לא היה מקום לדרוש מהנתבעת לצפות כי היא עלולה להיתבע ולשמור ראיות למקרה שכזה. השיהוי והנזק הראייתי צריך להיזקף לחובת התובעת, וודאי שלא הנתבעת היא שצריכה לשלם את המחיר בשל בחירת התובעת להגיש עתה את התביעה (ראו בהקשר לכך, ע"א 5530/2 יפה לוי שמעוני נ' איי.פי.סי ירושלים בע"מ (1.2.2022).

לא למותר להזכיר כי, כאמור, לפי הכלל הרגיל במשפט האזרחי, "המוציא מחברו עליו הראיה", ובהתאם לכך ממילא בראש ובראשונה על התובעת הטוענת כי נשאה בתשלומים אשר היא עותרת לחיוב הנתבעים בהשבתם מוטל להראות כי נשאה בתשלומים, אך, כאמור, היא לא עשתה זאת.

1. עת הוצגו לתובעת בחקירתה הנגדית אסמכתאות לפיהן הנתבעת נשאה בתשלומי וועד בית, לא ידעה התובעת להתמודד עם כך ולהסביר מדוע טענה כי היא זו אשר נשאה בתשלומים ואף תבעה את השבתם מהנתבעים, לא הכחישה כי אכן הנתבעת ביצעה את אותם תשלומים, והשיבה: "זה כלום. אם שילמה פעם חשמל, מיסי עירייה ואני שילמתי את החוב שנשאר, מים כלום ..." (עמ' 7 ש' 36-35).
2. מעבר לדרוש יצוין בנוסף, כי דרישת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום החזר הוצאות החזקת הדירה בסכום אשר חושב על יסוד תשלום חודשי קבוע, אינה עומדת במבחן ההיגיון. שהרי ברור שתשלום לחברת החשמל ותשלום עבור אספקת מים אינו זהה מידי חודש בחודשו. הגם שכך, כאמור, התובעת דרשה כהחזר תשלומי חשמל סך של 700 ₪ לחודש כפול 84 חודשים וכהחזר תשלומי מים דרשה סך של 400 ₪ לחודש כפול 84 חודשים. ראו בעניין זה חקירתה הנגדית של התובעת: "ש. אבל חשמל זה חשבון שמשתנה מחודש לחודש. כל חודש החשבון משתנה נכון. ת. אז אפשר לשנות, אם זה עומד על הזה. אפשר לשנות. ש. ז.א. זה לא 700 שקל לחודש. ת. לא. פעם חמישים יותר ופעם חמישים פחות ..." (עמ' 11 ש' 11-8).
3. העובדה שטענת התובעת כי נשאה בכל הוצאות החזקת הבית משך תקופת מגורי הנתבעים בדירה נסתרה, כמובן בעלת משמעות לעיצומה של תביעה, שכן יש בכך כדי להביא לדחיית עתירותיה הכספיות המבוססות על הטענות שנסתרו. אולם מעבר לכך, משנמצא כי התובעת לא טענה אמת בנוגע לנושא שהוא בליבת המחלוקת המשפטית, הרי שיש לכך משמעות החורגת מהנושא המצומצם שבו לא דברה אמת. התנהלות זו של התובעת פוגמת במהימנותה בכלל ולא רק בנושא המצומצם שבו הופרכו טענותיה העובדתיות (ראו ע"א 765/18 חיון נ' חיון (1.5.2019)).
4. לא למותר להוסיף עוד בהקשר זה, כי הגם שטענת התובעת כי נשאה בכל הוצאות החזקת הבית בתקופת מגורי הנתבעים בדירה נסתרה, התובעת שבה על טענה זו בסיכומיה, בהתעלם מאשר עלה באסמכתאות שהציגה הנתבעת ומאשר עלה בעדותה של התובעת עצמה.
5. עוד בבחינת למעלה מהצורך, ואף שדי באמור לעיל כדי לדחות את תביעת התובעת לחיוב הנתבעים לשלם לידיה סכומים ששילמה להוצאות החזקת הדירה משעה שנמנעה מלהוכיח את התשלומים שביצעה, יש לציין את טענת הנתבעת כי לגבי חלק מהוצאות החזקת הדירה נערכה בין התובעת לנתבעים התחשבנות במזומן. הנתבעת טענה כי מאחר שהדירה פוצלה וחלקה הושכר לדייר אחר, חלק מהתשלומים שולמו על ידי התובעת אשר נהגה להגיע לדירה פעם בחודש בממוצע עם הוראות התשלום או החשבוניות ולעשות חישוב מדויק של חלקם היחסי אשר שולם לידיה במזומן. טענת הנתבעת נתמכה בתרשומת בכתב יד בה מופיעים חישובים שונים לצד הוצאות החזקת בית. כן צורפו תרשומות בכתב יד על גבי פירוט כרטיס אשראי של התובעת (נספח ב' לכתב התביעה).

ג.5. טענת התובעת כי על הנתבעים לשלם לה סך של 402,200 ₪ כשכר דירה:

1. אין מחלוקת שלכתחילה סוכם כי הנתבעים יתגוררו בדירה כנגד תשלום דמי שכירות לתובעת. לטענת התובעת, סוכם על תשלום סך של 3,500 ₪ לחודש בשנת מגוריהם הראשונה של הנתבעים וזאת במסגרת הסכם בכתב אשר העתק ממנו צורף לכתב התביעה; וכן סוכם על תשלום סך של 5,000 ₪ לחודש משנת מגוריהם השנייה של הנתבעים בדירה וזאת במסגרת הסכם בעל פה. לעומת זאת, הנתבעת טענה כי סוכם על תשלום סך של 3,600 ₪ לחודש למשך כל תקופת השכירות. הנתבעת טוענת כי הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה מזויף.
2. משעה שלגבי שנת השכירות הראשונה טוענת הנתבעת כי סוכם על דמי שכירות גבוהים מהנטען על ידי התובעת והמצוין בהסכם שצורף לכתב התביעה, ספק אם קיימת משמעות מעשית לבחינת טענות הצדדים בקשר לאותנטיות הסכם השכירות. עם זאת, למען שלימות התמונה אתייחס אף לטענות הצדדים בקשר להסכם שצורף.

מדובר בהסכם נושא תאריך 10.3.2009 אשר מצוין בכותרתו כי הוא נערך בין מר --- שהוא אח של הנתבע ובנה של התובעת, לבין הנתבע והנתבעת. בהסכם מצוין כי תקופת השכירות היא מיום 10.3.2013 עד יום 10.4.2014 ודמי השכירות הועמדו בו על סך של 3,500 ₪ לחודש. בסוף ההסכם מופיעות 3 חתימות לגביהן טענה התובעת כי אלו חתימתה, חתימת הנתבע וחתימת הנתבעת (חקירתה הנגדית של התובעת בדיון מיום 9.12.21 עמ' 9 ש' 24-23; סעיף 21 לסיכומי הנתבעת). אולם, בניגוד לכך, בקדם המשפט השיבה התובעת לשאלות בית המשפט כי הנתבעת לא הסכימה לחתום אלא "רק הבן" (עמ' 1 ש' 34-33). עוד השיבה התובעת בקדם המשפט, כי כלל אינה זוכרת אם חתמה על אותו הסכם (עמ' 2 ש' 6-5) ומתי ההסכם נחתם (ש' 8-7).

על גבי הסכם השכירות שצורף מופיע תאריך 10.3.2009, אף שאין מחלוקת כי הנתבעים החלו להתגורר בדירה רק 4 שנים לאחר אותו מועד. בחקירתה הנגדית לא ידעה התובעת להסביר נושא זה, ולשאלת ב"כ הנתבעת האם ההסכם נערך בשנת 2009 השיבה: "אחרי זה. מה זה משנה, שנה יותר או שנה פחות. היא לא שילמה לי אף פעם" (עמ' 6 ש' 13-12).

הנתבעת הכחישה כי חתמה על ההסכם שצורף, וטענה כי מדובר במסמך שזייפה התובעת לצורכי התביעה (סעיף 4 לכתב ההגנה). משעה שהנתבעת טענה כי לא חתמה על הסכם השכירות לגביו נטען כי חתימתה מתנוססת עליו, על התובעת מוטל הנטל להוכיח כי החוזה אותנטי. שהרי, תובע במשפט אזרחי נושא בנטל להוכיח את העובדות הנחוצות לביסוס טענתו וזאת גם כאשר הנתבע מעלה טענת זיוף, ובפרט שעה שהנתבע הוא צד לחוזה הנטען (ראו ע"א 1700/16 עמותת כספי הצדקה צור באהר נ' ארבאהים סאלם אלאטרש (31.7.2017); ע"א 45/15 חלימה נבולסי נ' נביל נבולסי (15.5.2017)).

בשים לב לאמור לעיל ובפרט לכך שהתובעת מסרה גרסה מבולבלת ולא סדורה בשאלה מיהם הצדדים שחתמו על ההסכם, לא זכרה מתי נחתם ההסכם ולא מסרה פרטים בעניין נסיבות חתימתו - התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי מדובר בהסכם אותנטי.

זאת ועוד, הואיל ולטענת הנתבעת סוכם בין הצדדים על תשלום שכר דירה בסך של 3,600 ₪ לחודש, הרי שלמעשה טענתה כי ההסכם בו נקבע תשלום שכר דירה בסך של 3,500 ₪ לחודש הוא מזויף, עומדת בניגוד לאינטרס הכלכלי שלה. אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה שההסכם אינו אותנטי.

יצוין בהקשר זה, כי בעובדה שהנתבעת הודתה בהתחייבות לשלם שכר דירה בסכום הגבוה מהסכום לגביו טענה התובעת עבור השנה הראשונה, יש כדי ללמד על יושרה ולתמוך באמינותה.

1. טענת התובעת כי בין הצדדים סוכם בעל פה על תשלום שכר דירה בסך של 5,000 ₪ לחודש משנת השכירות השנייה, לא הוכחה. התובעת טענה בעניין זה, כי בתום תקופת השכירות הראשונה, פנתה אל הנתבעים ודרשה לחדש עימם את חוזה השכירות, אך הנתבעים סרבו "בטענות שונות" ולבסוף לא חתמו על הסכם שכירות (סעיף 10 לכתב התביעה). התובעת המשיכה וטענה בכתב התביעה כי "הודיעה לנתבעים כי דמי השכירות החל מהשנה השנייה לשכירות נקבעו על סך של 5,000 ₪ לחודש" (סעיף 11 לכתב התביעה). הנתבעת הכחישה מכל וכל כי סוכם על תשלום דמי שכירות בסך של 5,000 ₪ לחודש, וטענה כי התובעת מעולם לא פנתה אליה בקשר עם העלאת דמי השכירות, בעל פה או בכתב.

גרסת התובעת חסרה מאוד. התובעת לא פרטה את נסיבות אותה "הודעה", מתי בדיוק ארעה, מתי נכרת הסכם בעל פה בין הצדדים, היכן הוא נכרת וכו'.

זאת ועוד, התובעת לא הביאה ראיה מכל סוג לרבות עד חיצוני, לתמיכה בטענתה כי בין הצדדים נכרת הסכם בעל פה לפיו על הנתבעים לשלם לה שכר דירה בסך של 5,000 ₪ החל משנת השכירות השנייה. לנוכח הסתירות שנמצאו בגרסאות שמסרה התובעת הליך המשפטי כמפורט בפסק הדין, ודאי שאין מקום לבסס קביעה עובדתית אך על עדותה של התובעת ועל עדות הנתבע הנמצא עמה בחזית אחת.

זאת ועוד, בקדם המשפט השיבה התובעת כי כיום היא משכירה את הדירה תמורת סך של 4,500 ₪ לחודש (עמ' 3 ש' 13-12). אף עובדה זו מתיישבת עם המסקנה שלא סוכם בין הצדדים בשנת 2014, היינו לפני כ- 8 שנים, על תשלום סך של 5,000 ₪ כשכר דירה.

נמצא אם כן, כי יש לדחות את טענת התובעת כי בין הצדדים סוכם שהנתבעים ישלמו לתובעת סך של 5,000 ₪ לחודש החל משנת השכירות השנייה, ולקבל את גרסת הנתבעת כי בין הצדדים סוכם לאורך כל שנות מגורי הנתבעים בדירה על תשלום שכר דירה לתובעת בסך של 3,600 ₪ לחודש.

1. לעניין ביצוע התשלומים טענה הנתבעת כי לאורך כל השנים שילם הנתבע לתובעת את תשלומי שכר הדירה במזומן. עוד לטענתה, ככל שלא שולם תשלום כלשהו, הרי שהתובעת ויתרה על כך. הנתבעת טענה כי "התובעת מעולם לא פנתה אליה בדרישה תשלום חוב כספי או חוב שכירות או חוב מכל סוג ומין שהוא, בע"פ או בכתב, ישירות או באמצעות צד ג', בין שהוא בן משפחה, מכר או עו"ד" (סעיף 8 לכתב ההגנה). הנתבע אף הוא טען שנעשו "התחשבנויות" בינו לבין אמו (ראו תשובתו לשאלת בית המשפט בקדם המשפט מיום 14.1.2021, עמ' 2 ש' 41). טענת הנתבע כי במסגרת אותן התחשבנויות אמו העבירה לו כספים, בלתי מסתברת ואינה מתיישבת עם הטענה שהיה חייב לאמו כספים אותה עת. התובעת עצמה השיבה לשאלת בית המשפט בקדם המשפט כי חודש אחד הנתבעת נתנה לה כסף עבור שכר הדירה (עמ' 1 ש' 21), ובכך סתרה התובעת בעצמה את גרסתה לפיה מעולם לא שילמו לה הנתבעים שכר דירה. ברור שכעת, שנים לאחר התקופה בעדה הוגשה התביעה וכאשר הכספים שולמו במזומן, נגרם לנתבעת נזק ראייתי משמעותי מאוד, אותו אין לזקוף לחובתה של הנתבעת, וראו בעניין זה הפסיקה שהובאה לעיל. ראו דברי הנתבעת בעניין זה בחקירתה הנגדית: "איזה אסמכתא אני יכולה להראות ששילמנו במזומן. אני יכולה לדעת שהיא תתבע אותה ביום מן הימים? ועוד צמוד לתביעת משמורת ומזונות. זו תביעת נקמה" (עמ' 16 ש' 30-29).
2. לטענת התובעת, היה על הנתבעת להגיש הודעת צד שלישי נגד הנתבע, ומשעה שהיא לא עשתה כן יש לדחות את טענתה לפיה הנתבע שילם את תשלומי השכירות לתובעת. איני מקבלת טענה זו. הודעת צד שלישי מוגשת כאשר נתבע טוען שהוא זכאי מצד שלישי להשתתפות, לשיפוי או לביצוע פעולה בנוגע לסעד הנתבע ממנו (ראו תקנה 23 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018). אולם במקרה שלפניי טענות ההגנה של הנתבעת הן כי התשלומים בוצעו על ידי הנתבע בזמן אמת וככל שתשלום כלשהו לא בוצע הרי שהתובעת ויתרה עליו. הנתבעת לא טענה כי ככל שהיא תחויב בתשלום כלשהו יש לחייב את הנתבע בתשלומו, ומשכך לא היה עליה להגיש הודעת צד שלישי.
3. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי ככל שלאורך השנים לא שולם בפועל עבור חודש מסוים שכר דירה, הרי שהתנהלות התובעת לאורך השנים מלמדת כי ויתרה על אותו תשלום. בשים לב ליחסי המשפחה, לכך שהנתבעים היו בעת מגוריהם בדירה בנה וכלתה של התובעת אשר התגוררו בדירה עם ילדיהם שהם נכדיה של התובעת, וכן למכלול נסיבות המקרה אשר פורטו בפסק הדין, הרי שהגם שסוכם לכתחילה על תשלום שכר דירה, שוכנעתי כי ככל שתשלום כלשהו לא שולם, התובעת ויתרה עליו. התנהלות אחרת אינה עולה בקנה אחד עם בחירתה שלא להגיש תביעה כספית משך שנים רבות ואף שלא לדרוש את פינוים של הנתבעים מהדירה, חרף העובדה שלא שילמו שכר דירה לטענתה. כאמור, התובעת לא ידעה להסביר את עיתוי הגשת התביעה ומדוע דווקא עתה פנתה לבית המשפט, לאחר שהנתבעים כבר עזבו את הדירה. יתר על כן, כאמור, התובעת אף העידה כי גם כיום היא בוחרת לסייע לנתבע ומאפשרת לו להתגורר בדירה השייכת לה ללא תשלום שכר דירה, ואף בכך יש כדי לתמוך במסקנה שככל שהנתבעים לא שילמו תשלום כלשהו מתשלומי שכר דירה, התובעת ויתרה עליו.

בסיכומיה טענה התובעת כי אין לראות בהתנהלותה כוויתור, וזאת בהתבסס על סעיף 18 להסכם השכירות שצורף לכתב התביעה, שם נכתב: "כל התנהגות או ויתור של המשכיר לא יהא בהם כדי להצביע על כוונה שלו לוותר על זכות כלשהי מזכויותיו, אלא אם נעשה הויתור בכתב". אולם, כמפורט לעיל, לא הוכח כי הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה הוא אותנטי ומכאן שלא ניתן לבסס על הוראותיו טענה. בנוסף לכך, הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה עוסק רק בשנת השכירות הראשונה אשר הסתיימה לטענת התובעת ביום 9.3.2014 (ואשר בגין חלק ממנה לא ניתן לתבוע מחמת התיישנות). לפיכך אף אילו היה מוכח כי מדובר בהסכם אותנטי, לא היה בכך כדי ללמד על העדר ויתור באשר לתקופה שהחל מיום 10.3.2014.

1. העובדה שלאורך שנים לא הגישה התובעת נגד הנתבעים תביעה כספית, ואף הרשתה להם להמשיך להתגורר בדירה ולא דרשה את פינויים, מעבר למשמעותה בהקשר לשיהוי ולוויתור – נושאים שנדונו לעיל, היא מלמדת גם לגופה של התביעה. עובדות אלה תומכות במסקנה כי כלל לא קיים חוב. שכן, אילו הנתבעים לא שילמו לה שכר דירה ואילו היא לא ויתרה על התשלום, חזקה על התובעת כי גם אם היתה בוחרת שלא להגיש תביעה כספית נגד בנה וכלתה, לכל הפחות היתה דורשת את פינוים מהדירה על מנת שתוכל להשכירה לצדדים שלישיים וליהנות מדמי השכירות.
2. לנוכח כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

בשים לב לתוצאת ההליך ולאופן התנהלות התובעת כפי המתואר בפסק הדין, לסתירות שנמצאו בטענותיה הנוגעות לליבת ההתדיינות ולכך שבחרה לשוב על טענותיה גם לאחר שנסתרו, ומנגד בשים לב לכך שהנתבעת מיוצגת על ידי עו"ד מטעם הסיוע המשפטי, התובעת תשלם לנתבעת עבור הוצאותיה בהליך סך של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, ט"ז ניסן תשפ"ב, 17 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.