לפני | כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא |
מבקשים | פלונית ע"י ב"כ עו"ד דקלה סומך קרם |
נגד |
משיבים | אלמוני |
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ציפי כהן אביטן, בתיק י"ס 38954-07-22), מיום 31.8.2022, בה אושרה בקשת המשיב לרישום ילדיהם המשותפים של הצדדים לצהרונים לשנת הלימודים הקרובה.
העובדות הצריכות לעניין
הצדדים הם בני זוג לשעבר הורים לבת ילידת שנת 2015 ובן יליד שנת 2018 ( להלן: הקטינה; הקטין ושניהם יחדיו: הקטינים).
בין הצדדים נכרת הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד בשנת 2019. הסכם הגירושין הסדיר, בין השאר, את נושא הסדרי השהות , החינוך ומזונות הקטינים.
לפי הסכם הגירושין הסדרי השהות של המשיב עם הקטינים הם בימים ב'-וד' כשהוא אוסף אותם ישירות מהמוסד החינוכי ומשיב אותם, למחרת, ישירות למוסד החינוכי ובכל סופ"ש שני ( החל מיום ו' ועד יום א').
בשנים האחרונות שהו הקטינים בצהרונים (הקטינה במשך 4 השנים האחרונות והקטין במשך השנתיים האחרונות).
ביום 25.8.2022, במסגרת הליך יישוב סכסוך שמתנהל בין הצדדים, פנה המשיב לביהמ"ש קמא בבקשה להתיר רישום הקטינים לצהרון בשנת הלימודים הקרובה, וזאת לאור סירוב המבקשת. לבקשה התבקשה תגובת המבקשת. המבקשת בתגובתה נתנה הסכמתה כי הבת תירשם לצהרון (תוך שהיא מציינת כי בימים בהם הקטינה באחריותה היא לא תעשה שימוש בצהרון ותאסוף את הקטינה בתום יום הלימודים ולכן על המשיב יהיה לשאת בגפו בעלות הצהרון) אך באשר לקטין התנגדה לרישומו לצהרון המופעל מטעם "מפעלי בית עמנואל" מהטעם העיקרי לפיו השנה, בניגוד לשנים עברו, הצהרון אינו מופעל בתוך מבנה הגן אלא בגן אחר אליו מועברים הילדים באמצעות הסעה. המבקשת טענה כי אינה מוכנה בשום אופן כי הקטין, שהוא עם צרכים מיוחדים ולומד בחינוך מיוחד, יסע מדי יום בהסעה בכדי להגיע למסגרת צהרון וכי "הסעה מעמידה אותו בסיכון".
ביום 31.8.2022, לאחר שהתקבלה תשובת המשיב לתגובת המבקשת מצא ביהמ"ש קמא להיעתר לבקשת המשיב תוך שהוא מציין כי ככל שלא תציע המבקשת צהרון אחר יירשמו הקטינים לצהרונים בהם שהו בשנת הלימודים הקודמת ו"ככל שמיקום או זהות הצהרון שונו, הרישום יהא לצהרון החלופי שהוצע תחתיו באותה מסגרת".
על החלטה זו מלינה המבקשת במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשת חוזרת על ההצעה אותה הציגה במסגרת תגובתה לפני ביהמ"ש קמא ולפיה במקום צהרון היא תשהה עם הקטינים, היא תהא אחראית על איסופם מדי יום עד לאיסופם ממנה ע"י המשיב (בימים בהם מקיים הוא הסדרי שהות עמהם) וזאת ללא קבלת תמורה. לטענתה, אין שום הצדקה לכך שהקטינים ישהו עם אנשים זרים מקום בו היא זמינה לשמור עליהם ולשהות עמם. המבקשת טוענת כי שגה ביהמ"ש קמא שנתן משקל להוראת הסכם הגירושין לפיה ההורים יחלקו בהוצאות הצהרונים עד כיתה ג' מבלי שנתן משקל לכך שההסכם נחתם בשנת 2019 וכי מאז חל שינוי נסיבות , שכן בזמנו הצהרון התקיים בתוך הגנים ולא נדרשה הסעה וכיום נדרשת הסעה עבור הצהרון לבן הקטין. בנוסף, במסגרת הסכם הגירושין לא נרשמה התייחסות ספציפית לצהרון מטעם "מפעלי בית עמנואל" אליו מתעקש המשיב לרשום את הקטינים. לטענתה, ביהמ"ש קמא התעלם מהסכנות הכרוכות בנסיעה של ילד עם צרכים מיוחדים ברכב הסעות עם נהג הסעות זר ו"מדובר בילד עם צרכים מיוחדים הלומד בחינוך מיוחד ולפיכך דינו אינו יכול להיות כדין ילד "רגיל" שעולה לרכב הסעות". עוד נטען כי שגה ביהמ"ש קמא באי התייחסותו למסגרת בה ישהו הקטינים בתום מסגרת החינוך בימים בהם היא אחראית עליהם (ימי א', ג' ו-ה') ובשעה שהיא מעוניינת להמשיך לאסוף את הקטינים בתום מסגרת החינוך כפי שעשתה שנה שעברה (ס' 10 לבר"ע). כמו כן נטען כי ביהמ"ש קמא שגה בכך שלא נתן בהחלטתו התייחסות לסוגיית התשלום עבור הצהרון מקום בו אין לה רצון ו/או צורך לעשות שימוש בצהרון ובשעה שהמשיב דורש כי היא תשתתף עמו בעלות הצהרון.
ביום 5.9.2022 , לאחר שהתקבלה תגובת המשיב, נדחתה ע"י בימ"ש זה (כב' השופטת אירית קלמן ברום, במסגרת תורנות) בקשה אותה הגישה המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה מושא הבר"ע .
ביום 8.9.2022 הגישה המבקשת בקשה להתיר ראיות חדשות – סרטונים שתיעדה במהלך נסיעתו בפעם הראשונה של הקטין לצהרון, נסיעה אליה התלוותה, ושנועדו להוכיח את "הכאוס המתחולל בהסעה" ואת "הכשלים החמורים בהתנהלות של חברת ההסעות" שלטענתה מעמידים את הקטין "בסיכון ממשי והדבר הינו בניגוד לטובתו".
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה אני סבור שיש לדחותה אף ללא קבלת תשובה מנימוקים אלו:
- הנחת המוצא שעמדה בבסיס החלטת ביהמ"ש קמא היא שהסכם הגירושין של הצדדים מגלם הסכמה עקרונית לפיה הקטינים יהיו בצהרונים עד כיתה ג'. בשים לב לשלב הנוכחי של ההליך, מדובר בהנחת מוצא נכונה ממספר טעמים: ראשית, הדבר משתמע מהוראת ס' 13 להסכם הגירושין, לו הפנה ביהמ"ש קמא בהחלטתו, אשר קובעת כי הצדדים יישאו בהוצאות החינוך של הקטינים הכוללות בין השאר "צהרון עד כיתה ג' כולל". שנית, העובדה כי בשנים שחלפו מאז נכרת ההסכם היו הקטינים בצהרונים. שלישית, המבקשת עצמה לא טענה אחרת בביהמ"ש קמא וגם בבקשת רשות הערעור שלפניי. בהתייחס להוראת ס' 13 להסכם הגירושין נטען כי מאז נכרת ההסכם חל שינוי נסיבות לפיו מסגרת צהרון אינה עולה עוד בקנה אחד עם טובתם של הקטינים בנסיבות חייהם דהיום (ראו סעיפים 9 ו-26 לבר"ע).
- בכל הנוגע להתנגדותה הספציפית של המבקשת לצהרון אליו ביקש המשיב לרשום את הקטין – כעולה מתגובת המשיב שהייתה לפני ביהמ"ש קמא , המשיב לא התעקש על צהרון ספציפי אלא הסכים לרישום הקטין לכל צהרון עירוני המקובל על המבקשת. המבקשת היא שציינה בתגובתה שהייתה לפני ביהמ"ש קמא ( בנספח 1 – בתכתובת עם המשיב) כי לא מצאה חלופה של צהרון אחר וביהמ"ש קמא בהחלטתו מושא הבר"ע נתן למבקשת את הפררוגטיבה להציע צהרון אחר (אותה לא ניצלה). גם במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי המבקשת אינה מצביעה על קיומו של צהרון חליפי המקובל עליה, לא כזה שפועל מטעם העירייה ולא כזה שפועל באופן פרטי. הצעת המבקשת היא שהיא תשמש כצהרון עבור הקטינים גם בימים בהם המשיב אוסף אותם להסדרי השהות עמו וכי הוא יוכל לאסוף אותם מביתה. הצעה זו של המבקשת יכולה הייתה להיות פתרון ראוי אם הייתה מתקבלת בהסכמה על-ידי הצדדים. בהיעדר הסכמה, ולאור המסקנה כי הסכם הגירושין גילם הסכמה עקרונית לפיה הקטינים יהיו בצהרונים (מהם המשיב יאסוף אותם בימי שהותם עמו) ולאור הקשיים בהצעה עליהם עמד המשיב בטענותיו לפני ביהמ"ש קמא - לא ניתן לקבל הצעה זו כתחליף לצהרון . מעיון בתיק המתנהל בביהמ"ש קמא עולה כי חרף הפירוד ללא כל קשר למחלוקת בנושא הצהרון, בין הצדדים עדיין קיים סכסוך מר שמתאפיין אף בתלונות הדדיות למשטרה. בנסיבות אלו לא ניתן לבטל את חשש המשיב מפני החיכוכים הצפויים מקום בו במקום לאסוף את הקטינים מהצהרון הוא יצטרך לאוספם מבית המבקשת (יוזכר כי גם לפי הסכם הגירושין בין הצדדים האיסופים וההחזרות מבוצעים למסגרת החינוכית) ומשיבוש שגרת הקטינים ( משאמם המבקשת היא זו שתאסוף אותם ממסגרות החינוך גם בימי הסדרי השהות שלהם עמו) שיקשו עליו.
- באשר לטענת המבקשת כי ההסעה המאורגנת של הקטין לצהרון מעמידה אותו בסיכון – בתגובתה לפני ביהמ"ש קמא טענה המבקשת כי "מקור התנגדותה המוחלטת" לרישום הקטין לצהרון נובע מכך שהקטין הוא "בן 4 עם צרכים מיוחדים והוא למרבה הצער לא כשאר בני גילו. הסעה מעמידה אותו בסיכון (ודוק. הקטין לומד בחינוך מיוחד)" (ס' 20 לתגובתה). המבקשת לא ביארה טיעון זה. המבקשת לא ביארה מהם אותם צרכים מיוחדים שישנם לקטין שבגינם הוא לומד בחינוך מיוחד וכיצד אלו צפויים להעמידו בסיכון שעה שהוא מצטרף לחבריו לגן (למצער לחלק מהם) בהסעה מאורגנת לצהרון העירוני. לו הייתה מוסברת המגבלה הקיימת לגישת המבקשת יכול היה המשיב להתייחס לה ויכול היה ביהמ"ש קמא גם לחשוב על פתרון אפשרי, ככל שאכן נדרש. גם בבקשת רשות הערעור שלפניי, מלבד תיוג הקטין כבעל "צרכים מיוחדים" לא הוסבר מאיזו מגבלה הוא סובל שמונעת ממנו לקחת חלק בהסעה. המבקשת טוענת כי ביהמ"ש קמא שגה כשלא נתן משקל לכך שהקטין הוא ילד "עם צרכים מיוחדים הלומד בחינוך מיוחד ולפיכך דינו אינו יכול להיות כדין ילד "רגיל" שעולה לרכב הסעות" (ס' 20 לבר"ע) אבל לא טרחה כלל להסביר מדוע לאור מגבלתו זו, שטיבה טרם הובהר, הסעתו מעמידה אותו בסיכון (ס' 19 לבר"ע). הטחת הביקורת של המבקשת כלפי ההסעה – על כך שנעשית ע"י אדם זר ש"מדובר (על פי רוב) באנשים ברמה נמוכה, שנוהגים בפראות בכבישים ובחוסר סבלנות" וכי "ידועים המקרים בהם ילד נרדם בהסעה ו"נשכח" – מעידה על חרדה באופן כללי מפני הסעת הקטין בהסעה מאורגנת, ללא כל קשר להיותו "בעל צרכים מיוחדים" , שהרי נהג חברת ההסעות הוא "זר" גם כלפי הילדים הנוסעים שהם לא "בעלי צרכים מיוחדים"; כישורי הנהיגה של הנהג אינם קשורים להיות נוסעיו ילדים "בעלי צרכים מיוחדים" או שלא "בעלי צרכים מיוחדים" וגם לא נטען שקטינים "בעלי צרכים מיוחדים" הם חשופים יותר להישכח ברכב ההסעות. משהמבקשת נמנעה מלהגיש טיעון סדור בעניין זה לפני הערכאה הדיונית אני מחליט לדחות גם את בקשת המבקשת להגשת ראיות נוספות אותן אספה לאחר שהצטרפה להסעה ושנועדו להוכחת טיעון אחר הנוגע ל"כאוס המשתולל בהסעה". גם בבקשה זו ה"כאוס" שהמבקשת עותרת להוכחתו באמצעות אותן ראיות חדשות הוא ללא קשר ליכולותיו הספציפיות של הקטין – מדובר בטענות כלפי מקצועיות (וגילו) של המלווה בהסעה ומקצועיות הנהג (שהוא לטענתה נהג חדש בחברת ההסעות ו"בן מיעוטים").
- טענת המבקשת כי ביהמ"ש קמא שגה באי התייחסותו למסגרת בה ישהו הקטינים בתום מסגרת החינוך בימים בהם היא שאחראית עליהם (ימי א', ג' ו-ה') אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. הסעד שהתבקש על-ידי המשיב בבקשתו ושניתן על ידי ביהמ"ש קמא נגע אך לרישום הקטינים לצהרונים. ביהמ"ש קמא בהחלטתו מושא הבר"ע לא נדרש כלל לטענות בדבר שעות האיסוף מהצהרון או חובת נוכחות בצהרון. ביהמ"ש קמא ממילא לא אסר על המבקשת לאסוף את הקטינים, בימים בהם שוהים עמה, ישירות מהמסגרת החינוכית וטרם תחילת הצהרון (כפי שלטענתה עשתה גם בעבר) ולא ראיתי כל התנגדות של המשיב לכך (המשיב עצמו בבקשתו לפני ביהמ"ש קמא ציין כי בימי הסדרי השהות שלו עם הקטינים הוא יוצא מוקדם מעבודתו על מנת לאסוף את הקטינים מהצהרון בין השעות 15:00-16:00 ולעיתים אף מוקדם יותר אם מתאפשר לו, טרם סיום הצהרון).
- ביהמ"ש קמא לא שגה בכך שלא נתן בהחלטתו התייחסות לטענת המבקשת לפיה לאור אי רצונה או צורך מצדה בצהרון על המשיב לשאת בעלות הצהרון לבדו. עם כל הכבוד, משעה שבמסגרת הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פס"ד הסכימו הצדדים לנשיאה משותפת בעלות הצהרונים (עד כיתה ג') הרי שהסעד לו עותרת המבקשת, שינוי ההסכם וביטול החיוב כלפיה, מקומו בתביעה חדשה שתגיש ותלוי בהוכחת שינוי נסיבות מהותי – ולא יכול היה להינתן במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני אותו יזם המשיב לאכיפת הרישום לצהרון.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.
משלא התבקשה תשובה לבקשת רשות הערעור – אין צו להוצאות (יצוין כי המשיב התבקש להגיש והגיש תגובה לבקשה לעיכוב ביצוע, אך זו נדחתה ע"י כב' השופטת קלמן ברום מבלי שנפסקו הוצאות לזכותו).
העירבון, על פירותיו, יושב למבקשת באמצעות באת כוחה.
מתיר פרסום ההחלטה במתכונת בה נחתמה, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, ט"ו אלול תשפ"ב, 11 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.
