בית המשפט העליון
תאריך מתן פסק הדין: ד' בתמוז התשפ"ב (3.7.2022)
הרכב השופטים: הנשיאה א' חיות, המשנה לנשיאה ע' פוגלמן, השופט י' עמית.
בית המשפט העליון קבע פה אחד כי צו הכניסה לישראל (פטור מאשרה), התשל"ד-1975 (להלן: צו הכניסה לישראל) חל על אזרחי אוקראינה שמבקשים להיכנס לישראל לתקופה של עד שלושה חודשים, גם במצב שנוצר עקב המלחמה באוקראינה.
לפי צו הכניסה לישראל, אזרחי אוקראינה פטורים מהחובה לקבל אשרה מסוג ב/2 לביקור בארץ לתקופה של עד שלושה חודשים. בעקבות המלחמה שפרצה בין רוסיה לבין אוקראינה, קבעה שרת הפנים מתווה כניסה לישראל לאזרחי אוקראינה, שבמסגרתו נקבעה, בין היתר, מכסה של 5,000 אזרחי אוקראינה שיורשו להיכנס לישראל (שלא תכלול את אזרחי אוקראינה שהם זכאי שבות, או את מי שהוא קרוב משפחה של אזרח ישראלי או תושב קבע שקיבל הזמנה להתארח מקרוב משפחתו). עוד נקבע במתווה כי הגשת בקשה באמצעות טופס מקוון, ואישור הבקשה על ידי הגורמים הרלוונטיים, מהווים תנאי להמראתם של אזרחי אוקראינה לישראל. העותר טען כי המתווה האמור סותר את הוראות צו הכניסה לישראל, שלפיהן אזרחי אוקראינה שמבקשים להיכנס לישראל לתקופה של עד שלושה חודשים פטורים מאשרת כניסה. המשיבים מטעם הממשלה (להלן: המשיבים) טענו כי הצו לא חל על אזרחי אוקראינה שנכנסים לישראל בנסיבות הנוכחיות, שבהן מתנהלת מלחמה באוקראינה. זאת מאחר שלדבריהם הצו נועד לחול בזמני שגרה ובעיקר לקידומה של תכלית תיירותית, ומאחר שלא ניתן לדעת מראש אם אזרחי אוקראינה ישהו בישראל למשך שלושה חודשים או פחות.
בדחותו את טענות המשיבים, עמד בית המשפט העליון על כך שכעולה מנתוני המדינה, 4,409 מאזרחי אוקראינה שנכנסו לישראל מאז פרוץ המלחמה ועד יום 8.5.2022, עזבו את המדינה. נקבע כי נתון זה סותר את הנחת היסוד שעליה התבססו המשיבים לפיה בתקופת מלחמה בכלל, ובפרט בנסיבות של המלחמה באוקראינה, ניתן לקבוע באופן גורף כי אזרחי אוקראינה שייכנסו לארץ לא יצאו ממנה בחלוף שלושה חודשים.
בית המשפט הוסיף ודחה את הפרשנות המצמצמת שהציעו המשיבים לצו הכניסה לישראל, וקבע כי לשונו של הסעיף המקנה פטור מאשרה היא כללית וגורפת וכי היא אינה כוללת סייג כלשהו שנוגע לטיב או לתכלית הביקור. כמו כן, לשון הצו אינה כוללת החרגה של עתות "חירום" או קביעה כי תחולתה מוגבלת לעתות "שגרה". עוד קבע בית המשפט כי גם התכלית של סעיף הפטור אינה מצדיקה את הפרשנות המצמצמת אותה הציעו המשיבים, וכי פרשנות זו תביא לפגיעה בפיקוח הפרלמנטרי של הכנסת על הממשלה, נוכח חובת ההיוועצות בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, הנחוצה לצורך תיקון הצו.
כמו כן דחה בית המשפט את טענת המשיבים שלפיה לעותר אין זכות עמידה בהיותו עותר ציבורי, ודן כאמור בטענותיו לגופן. זאת, בשל כך שבעתירה עלו טענות נכבדות לפעולה בחוסר סמכות של רשויות השלטון, בנושא שיש לו השלכות רוחב, ובנסיבות שבהן מרבית הפרטים שנפגעו ממתווה הכניסה לישראל אינם נמצאים בישראל – כך שהימנעות מלדון בעתירה בשל היעדר זכות עמידה עלולה הייתה להקנות מעין חסינות להחלטת הרשויות.
בית המשפט קיבל את העתירה, אך הבהיר כי המסקנה אליה הגיע אינה גורעת מסמכות שרת הפנים להכריע מי יבוא בשערי המדינה, בהתאם לאפיקים החוקיים שעומדים לרשותה, ובכללם סמכותה לסרב כניסתם של אזרחי אוקראינה שיגיעו לארץ על בסיס שיקול דעת פרטני, לפי הוראות הצו; או לחלופין, תיקון הצו תוך היוועצות בוועדת הפנים.